כבוד הנשיא – קלקלת.
נשיא
ארצות הברית הנו אדם חכם. איש היודע לשקול את מילותיו, ואיש המבקש
לתקן את שגיאות העבר שלו. כהונתו הראשונה לא התברכה בהבנה מדינית עמוקה של
המזרח התיכון. הנאום המתרפס באוניברסיטת קהיר לא גילה עמקות, למרות ניסיונו
אז – הנואש, אני מוכרח לציין – להפגין ידע באסלאם ובחשיבות ה״צדקה״. בביקורו אז במזרח התיכון הוא התעלם מישראל, והיה זה ככדור שלג מתגלגל של
תקלות במערכת היחסים של הנשיא עם ראש הממשלה.
מי לא זוכר
את המטוטלת של מדיניות החוץ של ארצות הברית כלפי החבר החשוב ביותר של
מנהיגת המערב בעולם הערבי,חוסני מוברק. הצלחתה של ארצות הברית לעצור את
מרחץ הדמים בסוריה אינו הדף המפואר בתולדות מדיניות החוץ של ארצות הברית. לא צריך להתעמק מדי על מנת להבין שארצות הברית נוהגת כמעט כצ׳מברלין כלפי
איראן וקיומה של צפון קוראה ככזו מעיד שארצות הברית הנה דווקא מדינה די
מוגבלת במדיניות החוץ.
את אשר קרא ב"נאום הסטודנטים" ביום חמישי צריכים היו הכל להבין עת החליטו המארגנים להדיר רגליהם של
סטודנטים שבמודע נוטים ימינה. כך למשל, נאסר על אותם הלומדים באריאל
להשתתף באירוע המיוחד הלזה. זה לא לא היה נאום ל"אזרחי ישראל". היה זה
ניסיון לפוטש ציבורי מעל ראשו של ראש הממשלה. כבוד הנשיא לא דיבר בכנסת כי
הוא רצה לדבר מעל ראשי הפוליטיקאים, ישר אל העם. מרשים למדי. הוא דיבר
אל העם? או אל יחידי סגולה שיקומו ויאמרו "אמן", תוך שהם נבחרים בקפידה על
ידי שגרירות ארצות הברית? לא, הוא לא רצה לדבר בכנסת כי שם היו דבריו
נשמעים כצלילים צורמים לרוב חברי הבית. ואולי שכח כבוד הנשיא. במדינה
דמוקרטית, זה הבית, מייצג אל נכונה ובאופן המדויק ביותר את חשיבתו של הוד
מעלתו האזרח בישראל. לא "הסטודנט הנבחר" על ידי נציגי שגרירות ארצות הברית.
ולכן, מצאו אשר על השגרירות האמריקאית בתל אביב את אותם שבוודאי נוטים
שמאלה. ומי ששמע את שאגות השמחה עת דיבר הנשיא על מדינה פלסטינית ואת
הביקורת על ההתנחלויות הבין שהשגרירות לא הייתה מעוניינת שיהיו באולם אלא
"אמן"ים.
והנשיא גם טעה. בכל הכבוד הראוי אין הוא מבין את המזרח התיכון.
סטה כבוד הנשיא מנאומו וסיפר על פגישתו עם ילדים בני חמש עשרה על יד
רמאללה. ויודע הוא להעיד כי לו היו הורי ילדים ישראלים רואים את אלו
הילדים הפלסטינים, היו אותם הורים רוצים בהצלחתם של אלו הילדים. כבוד
הנשיא צודק. אבל מעניין אם הורי הילדים הפלסטינים הללו היו רוצים לראות
בהצלחתם של הילדים הישראלים. לא. כבוד הנשיא לא התייחס להקבלה זו. וחבל.
אז
בואו ונבחן. כמה שינאה מלמדים בבתי הספר בישראל או אצל המתנחלים כלפי
הפלסטינים? מאידך, מה רובד השנאה אותה יונקים הילדים הללו שהנשיא מבכה את
מר גורלם?האם יודע כבוד הנשיא שאותם ילדים לומדים – למשל – את הפרטיכלים
של זקני ציון? להעניש את המתנחלים. מלצלמלמבקש כבוד הנשיא. ומה על אותם
פלסטינאים ששוחטים משפחה שלמה? או מוודאים הריגה של תינוק בו שנה?
ההתנחלויות הינם מכשול לשלום? יבחן כבוד הנשיא כמה פלסטינאים מבקשים שתי
מדינות. מי בדיוק? אבו מאזן שעוד לא חזר בו מ"המחקר" בו הכחיש את השואה? או
הממונה על הבטחון שחושב כי די במדינה אחת. גישה שנשמעת לדאבון הלב גם מעל
דפי הינו יורק טיימס והאקונומיסט הבריטי
ומדוע נדרש כבוד
הנשיא להטיח כל כך הרבה סטירות לחי מצלצלות ופומביות לראש הממשלה? הוא
ידע להביא מובאות ממספר כה רב של מנהיגינו בעבר. אבל בהתייחס למר נתניהו
קבע כבוד הנשיא כי המנהיגים לא יעשו שלום אם אתם (הסטודנטים) לא תלחצו
עליהם – כך כבוד הנשיא. מעניין מאוד. לא שמעתי מלל דומה בביקורו ברמאללה.
אבל הבא ונבחן. ראש הממשלה בניגוד לעמדתו הפוליטית העקרונית מסכים לשתי
מדינות. ראש הממשלה מוכן למשא ומתן מיידי. איזו הצהרה נשמעה הבקר מאבו
מאזן שיש בה ולו משום רמז לרצונו להגיע להסדר? שיש בה על מנת לעודד את
הישראלים לשלום? זכות השיבה? שחרור רוצחי ילדים?
מה שהנשיא
אינו מבין הוא ההבדל בגישה לשאלת יחסי ישראל הפלסטינאים בין הישראלים
ובין הערבים יושבי הגדה המערבית או עזה. אנחנו מפחדים מטרור, אנחנו לא
בורחים ממנו. אנחנו נלחמים בו. אנחנו לא שונאים את הפלסטינאים. אני
כיהודי מאמין, חובב היסטוריה, וטוען שכשלפסטינאים תהיה רמת חיים גבוהה,
הדבר ייטיב עם כל האזור. כן. גם לנו. תוהו ובוהו מדיני בתוך מדינה לעולם
"נשפך החוצה" תיאלנד למדה את זה על בשרה במהלך מלחמת האזרחים בקמבודיה.
קמבודיה עצמה למדה זאת על בשרה בזמן מלחמת ויטנאם. אנחנו למדנו זאת במהלך
מלחמת האזרחים בלבנון. הפלסטינאי אינו מפחד מטרור ישראלי. הוא אינו חושש
שתבוא קבוצת מתנחלים ותשחט את ילדו בן השנתיים בסכין. הוא שונה
את הישראלים. הוא עדיין אינו מבין את הרעיון של שתי מדינות. הוא מבין שאת
הישראלים יש להשליך לים. כל מה שהנשיא צריך לעשות זה להקשיב. לא רק לאזרח
הפשוט ברחוב, אלא למנהיגים. יאסר ערפאת, לאחר פגישתו על רבין והצהרותיו
המעורפלות לשלום (הוא לעולם לא הצהיר ישירות על הכרתו בישראל, וזאת בניגוד
לגרסתו של הנשיא פרס) קרה לג׳יהאד כנגד ישראל.
הנשיא
צודק. צריך לגבש שלום. אבל זה לא מתחיל בהפסקת ההתנחלויות. זה לא נמשך
בבקורת על המתנחלים ללא הושטת אצבע כלפי חיות אדם המפוצצים אוטובוסים
בטבורה של עיר. זה מתחיל בחינוך. זה מתחיל בכך שילד בן ארבע לא מחזיק רובה
צעצוע מכוון כלפי האחר ומבקש להיות שאהיד. זה מתחיל בכך שלא מלמדים את
הפרטיכלים של זקני ציון בבתי ספר. זה מתחיל בכך שצריך לאמר את האמת.
שייקספיר כתב פעם To thine own self be true, the rest will follow like
night the day". הרמב"ם קלע יותר בקובעו "עשה אמת מפני שהיא אמת, וסוף
הטובה לבוא". את זה הפלסטינאים צריכים ללמוד. אבל אם הדגש יהיה על עקירת
עצי זתים [חרפה מבישה אני מסכים ומחייבת ענישה חמורה בהתאם) בהתעלם משחיטת
ילדים, אם הדגש יהיה על הרחבת התנחלות זו או אחרת ולא על הכרה במדינת
ישראל, אם הדגש הינו על סטודנטים שנבחרים בקפידה על מנת לשמוע את הנאום,
ולא על האיום בטענה לזכות השיבה שכל אדם שמוח בקודקודו יודע שפרושה חיסול
מדינת ישראל, אז הדגשים אינם נכונים והמהלך נדון לכישלון.
ישראל
שיחררה טרוריסטים. ישראל הסכימה לשתי מדינות לשתי עמים, ביבי אפילו הקפיד
על הקפאת בניה ביו"ש. תזכירו לי איזו מחווה הציעו הפלסטינאים? אתם לא
יודעים? מעניין, גם אני לא. גם הנשיא לא. ולכן נאומו כל כך צורב, לכן
נאומו מעיד בפעם המי יודע כמה שבמדיניות חוץ ארצות הברית פשוט אינה מבינה.
למען
ההגינות צריך לאמר. לא הכל היה שלישי. הצהרות המחויבויות של הנשיא היו
חשובות עשייתו של הנשיא ראויה להערכה. הנה צא ולמד. כל המומחים קובעים כי
שתוף הפעולה המעשי בין ישראל וארצות הברית בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה
הינו חסר תקדים. אני מסכים ומקבל, וכישראלי אני אסיר תודה לנשיא על כך ועל
כך שהוא מבין שישראל הינה אי היציבות הפוליטית היחיד במזרח תיכון עצוב
מתוסכל מבולבל ומסוכן.
אבל זאת יש לזכור. אצל עולם המשפט
נהוג לאמר ״צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות״. כך גם בתחום היחסים
הבינלאומיים. הדיפלומטיה אינה צריכה רק להיעשות אלא גם להיראות. שהלא
למדנו ״החיים והמות ביד הלשון״.
אז הנשיא הינו אורח מכובד
וככל ישראלי אני מכיר בחוב שלי לאמר תודה לנשיא המעצמה הלזו. אבל היום
הייתה לו לנשיא ארצות הברית הזדמנות כל כך מיוחדת. והוא החמיץ אותה. אם הוא
מצטער כמו שאני מצטער תהא זו ״חצי נחמה״ בקושי.
זלי יפה
