על אלה אני בוכיה
״על שניים אני בוכייה״, על הזדמנות שכמעט הוחמצה, ועל הביקורת המתלהמת. לא, איני מסכים לכל האמור בחמשת עמודי המתווה אותו הציג נשיא המדינה . אני בטוח שכבוד הנשיא הדיר שינה מעיניו טרם שניסח את עמדתו, אך לא ייבהל במיוחד מהשגותיי. אני מעריך את מאמציו, ומותר לכל אחד ואחד להרהר אחר עמדת הנשיא ולהצביע על תקלה זו או אחרת. דרך הצגת הביקורת הינה שאלה אחרת. ושרים בממשלת ישראל, אנשי ״ההדר הז׳בוטינסקאי״ ז״ל אמונים לשמור על כבודו של הנשיא גם אם אינם מסכימים לדעתו. ידעה השרה מירי רגב להאשים את כבוד הנשיא כי לא במתווה הנשיא עסקינן כי אם במתווה הנשיאה [חיות]. הערה צינית ומיותרת. לו דעתי הייתה נשמעת, היו המתווכחים מפסיקים לשלח בליסטראות כלפי האחר אלא להתייחס לגופו של עניין. האמת ניתנת להיאמר כי צדק כבוד הנשיא. המחלוקת אינה ״הכצעקתה״. אני כן מאשים את מר יאיר לפיד בהמשך התקפה בריונית ופרימיטיבית על הממשלה גם כשהוא מכה ב״שוט הנשיא״.
האמת היא שמרבית מהנאמר במתווה הנשיא ״אינו חדש״. אבל לא חידש כבוד הנשיא כמעט דבר אצל שתי הבעיות ברומו של הוויכוח הציבורי. יתר על כן, נראה כי מתווה הנשיא רק יאדיר את סלע המחלוקת. יתרונם של הסעיפים - שמייד נתייחס אליהם – כפי שניסחם כבוד הנשיא הינה בתמציתה הגדרתה של המחלוקת. תימוכה במסגרת. וזו תחילתה של דרך השיקום
ראשת דבר כבוד הנשיא מבקש להרחיב את יריעת ההסדר המוצא. לו דעתי הייתה נשמעת לא הייתי נוהג כך לעת הזאת, על מנת לאפשר את בניית הגשר בנושאים הבוערים. כך למשל לעת הזאת לא הייתי מבקש להתמודד עם שאלת השרות הצבאי או האזרחי [כפי מנוייה אצל הסיפא לסימן 2 בפרק הדן בביקורת השיפוטית]. מדובר בנושא מורכב שאינו שייך לסדר היום הציבורי דהיום. הבאתו של נושא זה תחת הפרק הדן בביקורת שיפוטית, מטרידה כשלעצמה.
סימן 4 בפרק המתייחס לביקורת השיפוטית, אף הוא אינו במקום. בית המשפט העליון אינו ״שר החינוך״ ואין מקום לאפשר לו להצהיר הצהרות שאין בם יישום מעשי. בין כה וכה, חזקה על שופטי בית המשפט העליון שינמקו את החלטתם. איש איש מהגיגי ליבו , כך שתהא לכל שופט האפשרות להביע דעתו בבקשו ליתן סעד מעשי. ודי בכך.
אחת הסוגיות שהינן סלע המחלוקת הינה סוגיית בחירת השופטים. בשאלה זו הצעתו של כבוד הנשיא – בכל הכבוד הראוי - אין בה על מנת לתקן כלל ויש בה על מנת לקלקל. נבין את הדברים. בית המשפט העליון היה רווי תקלות. גם כבוד יושב ראש האופוזיציה שלעולם מייצג דבר והיפוכו קבע
יש שתי מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חברה נחמדים אבל למשול זה גדול עליהם.. הם פוליטיים מדי, חפפנים מדי, מושחתים מדי, שני הגופים הם בית המשפט העליון של אהרון ברק וממשיכיו בעלי האסכולה של האקטיביזם ...... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות של השתלטות, ויש אומרים השתלטות עוינת של שני הגופים האלה [בית המשפט העליון ואגף התקציבים באוצר – ש.ז.י], תחילה על הדיון הפוליטי ולאחר מכן על תהליך קבלת ההחלטות .
גם אביו של כבוד הנשיא, הנשיא המנוח חיים הרצוג ז״ל עשה זאת במאמר שכותרתו ״להגביל את בג״צ״ בידיעות אחרונות לפני קרוב ל28 שנה, שכך כתב: - ״אני מודע לגישה הגורסת כי ׳המשפט הוא החיים׳, ולפיכך ׳הכל שפיט׳. אולם לא אוכל לקבל את המשמעות הנובעת מכך, ולפיה בית המשפט העליון אינו רק פרשן החוקים המוסמך... אלא גם פרשן הערכים העליון במדינה ואוכף נורמות חוץ משפטיות המנוגדות לאמונתו של ציבור זה או אחר. אם כך יקרה, עלול בית המשפט לחולל תגובת נגד שתערער את יסודות אימון הציבור הרחב ותפגע בו ותפגע במעמדו״ . הרי לכם נבואה שהוכיחה את עצמה. ואף כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז״ל, אמר על תפיסת עולמו של כבוד הנשיא אהרון ברק ״הוא [ברק] מוביל אותו [את בית המשפט] במדרון חלקלק אל תחומים לא לו. והזהיר. ״נטישת הניטרליות סופה גלישה לחיכוך ולמריבה עם הציבור ונבחריו״ . אף ממלא מקום הנשיא המנוח מנחם אלון ז״ל התנגד ל׳כיבוש השילטון׳ על ידי בית המשפט העליון .
כך רשמתי במעונכם בעבר. לא, חלילה לנו להיענות לאתגרו של הנשיא לשעבר אהרון ברק ולשולחו אל מול כיתת יורים [אמרה היסטרית מתנשאת ומדאיגה]. אבל כן נפנה כלפיו אצבע מאשימה [כפי שעשו שופטים לשעבר כמו מנחם אלון המנוח והנשיא משה לנדאו ז״ל] שניבאו את הרס האמון בבית המשפט בשל השקפתו של הפרופסור ברק וההולכים בעקבותיו. בשל החלטה לפסול מועמדת לבית המשפט העליון כי ״יש לה אג׳נדה״ , בשל עסקות משפחתיות בבית המשפט העליון, בשל העובדה שאשתו של הנשיא ברק שימשה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, בשל ״ועדת השתיים״ . בשל תקלות שלא הובאו לעין הציבור, בשל פרישתו של השופט מני מזוז שנשארה לוט בערפל, בשל הדחתה של השופטת הילה גרסטל כשבאה זו לנקות את מערכת עשיית הצדק. תקלת הדחתו של יעקב נאמן ז״ל מכהונת שר המשפטים , והרשימה ארוכה עד מאוד. ״אחד העם״ ברחוב אינו ״רואה״ את הצדק בפעולה. ועל הצדק להיראות, לא רק להיעשות. ״אחד העם״ חושב שצדק לא נעשה ואף לא נראה. המשבר באמון במערכת המשפטית נרכשת על ידי זו האחרונה בדין ובצדק. זוכרים את הריאיון המפחיד של נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופטת גרסטל? מדוע הוצא צו נגד פרסום הדו״ח? האם הוא כלל סודות מדינה אפלים? או אולי הייתה תקווה להאפיל על מחדלים של ממש? לדרוש מהאחר ״שקיפות״ אך לא מעצמך! לקבוע ״סבירות״ מה היא כלפי האחר, אבל לא כלפי מכונת עשיית הצדק? האם הנציבה שקרה בדו״ח שלה? מאז לכתה, דממה. ״צמצום השורות״ כפי שקבעה הגברת גרסטל – אחת השופטות המעולות שקמו פה במדינת ישראל. ועל מה ולמה שינה יועץ משפטי לממשלה את עמדתו ביחס לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק, מעת עמד לחקירה בעצמו ועד אשר נעמד בראש המערכת? האם טעה בהאשמותיו הקודמות? האם קיימות נסיבות אחרות שהביאו את היועץ לשנות עורו? ועל מה ולמה נשאר הוד מעלתו האזרח לוט בערפל? מערכת עשיית החוק ושקיפות הינן זרות זו לזו להחריד. ויש בכך על מנת לתרום תרומה של ממש להרס אימון הציבור.
וכאשר הציבור אינו מביע אימון, ובאים אותם שהציבור חושד בם – בצדק, ולעיתים שלא בצדק – ובוחרים הם את אנשי שלומם להיווסף אליהם, ואין להם לרבדים אחרים בחברה, לרבות אנשי הרשות המחוקקת, את הכוח לערער אחר זו הבחירה, אימון הציבור דועך עוד יותר.
והדברים דלעיל על שום מה? לו הייתה ממשלה גורמת לנזק אדיר, למחלוקות חסרות תקדים, לתקלות אין סוף, האם היינו מזמינים את הממשלה לתקן את המערכת? היינו מחליפים את הממשלה. כבוד נשיא המדינה מבקש מאותו גוף שסרך – גם על פי גישת אביו המנוח - לעמוד בראש המערכת שתבנה את עצמה מחדש. אסור שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב לשופטי בית המשפט. הלא בית המשפט הוא זה שכשל. הוא זה שיתקן? הוא זה שאיבד את אימון העם. הוא זה שייקבע אחריתו? עשרות בשנים לא היה מתח בין הרשויות. היום יש. רק הפוליטיקאים אשמים? בית המשפט העליון לא אשם? אז תשאלו את השופט לנדוי, את הנשיא המנוח חיים הרצוג, תבררו על מזוז, ונבין מה הינה תרומת מערכת עשיית הצדק למשבר החוקתי
הכנסת מבטאת את רצון העם. הרוב – במגבלות הקיימות – קובע. זו דרכה של דמוקרטיה. איש מבין חברי הכנסת היושבים היום באופוזיציה לא זעק חמס כאשר ישראל ביתנו [מפלגה שקטה בימים אלו] החזיקה בתיק האוצר, אחזה בתפקיד יושב ראש וועדת הכספים של הכנסת ושני סגניו בניגוד למה שנהוג היה ובניגוד למה שהיה צריך להיות, על מנת להבטיח שוועדת הכספים תבקר את משרד האוצר ולא תשמש ״דג במים״. ועתה אותם חברי כנסת שתמכו בהסדר ההוא המטיב עם מר איווט ליברמן , מבקשים היום את כבודה של האופוזיציה. על מה ולמה יהיה רוב בוועדה לבחירת שופטים לאופוזיציה? למה לא בוועדת החוץ והביטחון? והגיונם של דברים היכן הוא?
ייתכן וניתן לקבוע כי חבר כנסת המשמש בוועדה לבחירת שופטים לא היה חבר מפלגתו של שר המשפטים. ניתן להבין – בקושי – על שוויון בין חברי האופוזיציה והקואליציה. אני גם בדעה שחברי הוועדה כולם אמורים לראיין את המועמדים לשפיטה ולא רק מי משופטי בית המשפט העליון. יש לבטל את וועדת השתיים [עוד ״תרומה״ לחוסר האימון של הציבור].
אין גם הגיון ב״ווטו״ של בית המשפט העליון בסעיף 8 לפרק על מינוי שופטים. הוועדה כולה בוחרת ברוב או מיעוט. לעת הזאת, כשנדרש בית המשפט העליון לשיקום אמינותו, לא מן הראוי לקבוע כי אצל יתר ערכאות השיפוט, תהא בחירת השופט תלויה בהסכמתו של ולו שופט עליון אחד מבין חברי הוועדה. ואשר על כן אף נושא הדחת שופט לא אמור להיות תלוי בתמיכת נשיא בית המשפט העליון כאמור אצל סעיף 10.
הייתי בכל הכבוד מבטל את סעיף 3 לשאלת הסבירות. אין לבית המשפט כל סמכות לפסוק בשאלת הסבירות. אין לכך מקור חוקתי. הייתי מציע שנושא זה יישאר נחלתו של הפרק הדן בעיגון זכויות, ואשר סעיף 2 שבו מזמין ״מהלך חוקתי רחב בשיתוף ציבור בבית הנשיא״.
לעניין הפרק הדן ביועץ המשפטי לממשלה. אכן כי כן, טוב ייעשה שלא שר יקבע את מינויו של היועץ המשפטי במשרדו. ואולם שר יוכל לקבוע פיטוריו. מינויו של יועץ חדש ייעשה במכרז תחת חסותו של נציב שרות המדינה. בכל הכבוד הראוי, בשל האתגר לעת הזאת במעמדו של היועץ המשפטי, והמשבר העמוק הקיים כלפי מערכת אכיפת החוק [בצדק או שלא בצדק] הייתי מציע שמשרד המשפטים ייקבע מראש באישור וועדת החוקה של הכנסת קריטריונים לכשרות למעמד של יועץ משפטי של משרד ממשלתי, אבל לא יהיה קשור לבחירה עצמה.
אף כבוד הנשיא הסביר שתזכירו אינו ״תורה למשה מסיני״ והוא מזמין דיון. הנשיא היה זה שפתח את הדלת לדיון תרבותי ואמיתי, ללא הבריונות מימין ולא הבריונות משמאל. נדעיך את הלהבות, נצעד ב״משעול הרצוג״ ועוד נגיע לקיים ״מעז יצא מתוק״.
