יום רביעי, 5 בדצמבר 2018

אולי ייעשה אבל ודאי לא ייראה


ירושלים, כח כסליו תשע״ט
שני,  4 דצמבר, 2018


אולי ייעשה אבל ודאי לא ייראה

זלי יפה




מי שבאמת עיניו בראשו אינו יכול שלא לעמוד אבל וחפוי ראש כנגד התקלות שאירעו בחקירת ראש הממשלה ואחרים עד שבאנו לערבו של חג – היום האחרון לכהונתו של המפכ״ל ואשר בקורתו על ראש הממשלה חצתה גבולין בראיונות אלו או אחרים, בשלחו האשמות אלה ואחרות אצל כלי התקשורת [על אותם העוקבים אחר החוקרים שמענו.  שמענו ותו לא] – בו התפרסמו מסקנות המשטרה.  

מה באמת מבקשת מערכת עשיית הצדק במדינה שיחשוב הוד מעלתו האזרח,  כאשר המלצותיה לעניין ראש הממשלה ורעייתו התפרסמו ביום כהונתו האחרון של המפכ״ל.  לא יום לפני, לא יום אחרי?  בדיוק באותו יום נחתמו המסקנות? מותר לו לאזרח הפשוט לחשוב שיש כאן נקמה וניסיון להפיל את ראש הממשלה ביום האחרון לכהונתו של המפכ״ל?  אני חושב שכן.

לפני מבחרם של שבועות כתבתי על התקלה החמורה אצל מערכת אכיפת החוק. על שופטת המבקשת לתאם עמדות באמצעות מודעת SMS עם פרקליט מטעם התביעה העומד להופיע בפניה, על מפכ״ל המתראיין על החקירות בתיק, ופרסומים עיתונאיים שונים. [אגב, לא אחת מהדוגמאות שהעלה ראש הממשלה בנאומו בליל החג הייתה מוטעית].

כפי שכתבתי בעבר,  האווירה הציבורית הקיימת כיום – הנבנית על ידי התקשורת – מאתגרת כל פרקליט שאמור להמליץ על העמדתו של ראש הממשלה לדין, כל שופט שיידרש לכתוב פסק דין. ואלה  ייתנו דעתם על ״מה יאמרו״.  מה ייכתב עליו בעיתון, הכיצד זה חשב אחרת מ״הציבור״.  במילים אחרות, עשיית הצדק גלתה ממקום מושבה אצל היכל המשפט ויצאה לרחוב. אווירת הלינץ', אותה מדרבנת התקשורת עושה את שלה.  וכפי ששופט אינו חסין מהשפעתה של הפרסומת, אין הוא חסין מהאווירה שמשרה התקשורת.

ואכן כי כן, בעבר, ״סוביודיצה״ היה עקרון  חשוב אצל מערכת עשיית הצדק. נושא התלוי ועומד בבית המשפט אינו זוכה לפרשנויות, חוות דעת, ולעיתים אף היסטריה עיתונאית.  הרחוב אינו אמור להשפיע על עשיית הצדק.  נושא הנחקר על ידי המשטרה אינו עומד במרכזו של ראיון עיתונאי של המפכ״ל עם עיתונאית. ועיתונאים שהפכו עורם – שבעבר השתלחו במפכ״ל ולפתע פתאום הפך  ליקירם, כל אלה אומרים דרשני בכאב רב.


כמובן, יהיו כאלה שייחר אפם בם על שהעזנו לחשוד כי יש בכוחו של מאמר עיתונאי בעבר או עתידי על מנת להשפיע על שקול דעתו האובייקטיבי של השופט, ואשר על כן,  ״מעשה שהיה״.

משה ניסים שימש שר בממשלות ישראל.  הוא כיהן כשר האוצר וכשר המשפטים ובעצם שנים החזיק בשיא של חבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי פעם לבית המחוקקים בישראל.  בצעירותו למד משפטים בירושלים והמרצה שלו למשפט פלילי היה פרופסור שמעון אגרנט ז״ל, לימים, נשיא בית המשפט העליון.

במהלך אחת ההרצאות, נדון – כך העיד בפני מר ניסים – עניין הסוביודיצה.  שאל המרצה המלומד את תלמידיו, האם  העיתונות משפיעה על עשיית הצדק.  האם השופט מושפע מהדיון הציבורי.  כמעט כל יונקי הידע הרימו ידיים בשלילה. שהלא הצדק ״חסין הוא״ מהשפעות.  היה זה השופט אגרנט ז״ל שהשיב לתלמידיו כי הוא – כן הוא – דווקא כן  פחד  מההשפעה של העיתון עליו באופן אישי.

כי שופט הינו אדם, כי גם לשופט חשיבה, כי גם השופט אינו מנותק מהסובב. וכאשר התקשורת תוקפת ללא הרףֿ, כן, השופט והפרקליט מושפעים.  כן, גם הם מפחדים מאימת המאמר של מחר. לכן  - סוביודיצה. שהצדק לא ייעשה ברחוב, לא מעל דפי העיתון או אצל כתבה זו או אחרת.  אלא בחדרי חדרים.  לדווח – כן. להצליף לא. לפרש – לא ולא.  שאם לא כן, צדק לא ייעשה, אף לא ייראה.

זה מכבר התקשורת אינה יודעת כי אם להצליף בראש הממשלה.  בעבר היו מגישי החדשות בטלוויזיה מגישי חדשות, לא משתמשים במיקרופון על מנת להשתלח. היום אין הדבר כן. נמצאתי למד רק על מיעוט של מגישי  חדשות שמקפידים  שלא לחרוג ממלכתיות.

ראש הממשלה הינה אישיות בלתי נסבלת. כך למשל טוען העיתון לאנשים חושבים.  מתי נכתב ב״הארץ״ דבר חיובי על ראש הממשלה?  ההתפתחות המדינית באזורנו לא ראויה ולו לרבד של אשראי? החוסן הכלכלי הוא תוצאה של ״דה מרקר״? היקף התשתיות הינו ״יש מאיין״? אבל לא מילת אשרי אחת לראש הממשלה? חוץ מהעיתון לאנשים חושבים,   עם ישראל מטומטם לחלוטין? אחרת כיצד ניתן להסביר את התמיכה המסיבית בראש הממשלה, למרות החקירות? התמיכה הלזו היא הצבעת חוסר אימון אדירה במערכת אכיפת החוק. וכדאי שמאן שהוא יבין זאת.

עולם התקשורת מתעב את נשיא ארצות הברית.  דונאלד טראמפ זכה וזוכה  לקיתונות של רותחים כמעט בכל כלי תקשורת באירופה המערבית.  אבל גם עיתון הסולד ממנו כמו הEconomist ידע להעריך אלו מהישגיו וכתב עליהם.  כך גם עשה בטאון אחר, ה-Spectator.  כי אצלנו, אשר על התקשורת שכחו שאם הכל שחור, הכל פסול, והכל כישלון, מעיד על כישלון אינטלקטואלי ואתגר ליושרו המחשבתי של העיתון.

והעובדה היא, שמר נתניהו זוכה לביקורת גם מאצל אנשים שהשתיקה יפה להם. שהיה ראוי שיצניעו לשונם.   נו באמת, האם היה מר אהוד ברח [סליחה, ברק] זוכה לתעודת יושר מועדת גולדברג? אבל אין פוצה פה ומצפצף על חשכת מעשיו של אותו איש. אף ״ענקי״ העבר לא זכו ולו לביקורת מינורית. כך המסיבה ההזויה ליום הולדתו התשעים של מר שמעון פרס ז״ל שעלותה – הס מלהרחיב],  שלא לדבר על יושרו האינטלקטואלי [קיראו נא את ספרו של יצחק רבין או משה שרת או דני יתום].  אריק שרון שבעודו מחזיק בדעותיו הימניות היה נושא למכות וחבורות, הפך ליקיר העיתונות עת הפך את עורו.

הצדק לא נראה.  בהרבה מקומות הוא גם לא נעשה.    

זלי יפה,
ירושלים