יום שני, 29 בפברואר 2016

עולם והיפוכו - 19 ביוני 2005

עולם והיפוכו

כלל למדנו כיסוד ל"מדעי המדינה". מדינה נמדדת ביחסה לחלשים בתוכה. מדינה ואשר חלשים שבה הופכים חלשים יותר מערערת בעצמה את יציבותה. ולא רק ביציבות כלכלית עסקינן כי אם, חלילה, אף ביציבות פוליטית. כך העידה ההיסטוריה, כך העידו ונצואלה או ארגנטינה לאחרונה.

מדינת ישראל הינה המדינה המערבית בה הפער בין העשירים ועניים הוא העמוק ביותר. הגם שמעגל העניים מתרחב והולך, הגם שמצטרפים אליו "חדשים זה מקרוב באו" ואשר בעבר היו אזרחים גאים מן השורה, ישנו המאיון העליון שנוסק כלפי מעלה. אך עלייתו של המאיון העליון אינו מהווה חוסן כלכלי באם אין הוא גורר אחריו את העם כולו, והרחבת מעגל העניים אלא גם על אותו מאיון, וגם על המדינה כישות.

תוכנית ההבראה שנקטה בה ממשלת ישראל הינה כואבת. נכון הוא שאישורה של התוכנית הציל את מדינת ישראל מעברי פי פחת. בנקים, ספקים ואנשי עסקים ברחבי העולם חששו חשש של ממש מ"ארגנטינציה" של מדינת ישראל, והפכו עורם לאחר אישורה של התוכנית הכלכלית.

אבל כלכלה ללא בריאות אינה כלכלה, עם ללא חינוך אין לו עתיד. בעבר התרעתי במעונכם על מבחרם של "אי סבירויות" הניתנות לתיקון שאינו כואב אך מיטיב.

הפעם אני מבקש להצביע על תופעה אחת שהינה פשוט מדהימה. הינה כי כן נמצאנו למדים היום כי יהיו תינוקות, ואשר הוריהם אינם יכולים לשלם לקופת חולים, ואשר על כן לא יזכו אלה התינוקות ל"טיפת חלב", לחיסונים המגיעים לכל ילד מערבי. חשיבה "כלכלית" למופת. שהלא יש צורך לצמצם עלויות והינה צמצום יעיל. מי שלא ישלם לא יקבל. העובדה שבעתיד יהווה אותו תינוק מעמסה יקרה הרבה יותר על הציבור אינה מעניינת איש בקופת חולים, כי על המאזן יש לשמור היום, לא מחר.


תחנת טיפת חלב של "הדסה" בירושלים


אני דווקא חושב שניתן היה לחסוך הרבה כסף בקופת חולים. כיצד? לעבור לשיטה האנגלית של National Health  ולוותר על קופות חולים. שהלא יש לנו קופת חולים כללית וזו הלאומית ועוד קופת חולים מכבי ואחרות? התשתיות האדמינסטרטיביות הללו עולות בדמים מרובים. יקים משרד הבריאות מערכת אחת, יחסוך מליונים בכפל משכורות, בכפל נכסים שניתן יהא למכורם, וכל תינוק יוכל להבטיח את עתידו כאדם במדינת ישראל. ואולי, כן אולי, גם לא נצטרך לשמוע כי אדם נוטה למות כי התרופה לה הוא נדרש "אינה בסל הבריאות" של הקופה.

לא קל להם לאזרחי ישראל. הם חיים במתח בטחוני, האלימות אינה עניין של מה בכך, תאונות הדרכים הינם ממארה קשה, והקיום הכלכלי היום יומי הינו אתגר שלעתים קשה מנשוא. אבל תנו לו לאזרח להתחיל את חייו בכבוד, תנו לו לצעוד את צעדיו הראשונים כאדם בריא. שאם לא תנהגו כן, שום תכנית כלכלית לא תצלח לעמוד אל מול פני המחר שידרוש הרבה יותר.

זלי יפה



Hypocrisy at its Best - June 19th 2005

Hypocrisy at its Best

Last week, the international Court of Justice in The Hague condemned Israel for the Wall it built to protect its citizens from suicide bombers infiltrating into Israel from the West Bank.

Does any legal mind in the civilized society believe that someone who acted as a lawyer for a party can judge between that party and its adversary? Well, the International Court of Justice does think so. Judge Nabil Elaraby headed the Egyptian delegation to the Taba negotiations with Israel, after being the agent of the Egyptian government to the Egyptian – Israeli arbitration tribunal [the taba dispute]. Egypt was also a party to the proceedings in The Hague. So judge Elaraby who acted for one party [Egypt] against another party [Israel], serves today as the judge between these two parties [Egypt and Israel]. Israel’s motion to disqualify the honorable judge was dismissed.


Security Fence Near Jerusalem


The Honorable court had to have “facts finding”. This was provided, not objectively, but by dossiers prepared including “several reports based on site visits by special rapporteurs competent organs of the UN”. Indeed, the reports were so “objective” it enabled the court a detailed account of the sufferings of the Palestinians. Oh yes? The bombing? The 900 dead in the streets of Israel? The hospitals full of life crippled people? The damage to property within Israel? No. Not a single “fact finding” about why the wall was built.

The honorable court then summarized the historical facts. The UN resolution 181(II) known as the plan of partition of Palestine to two independent states. “The Arab States – the court’s decision summarizes” rejected this plan, contemding that it was unbalanced. Or was it because the Arab States simply refused to recognize any Jewish state in the area? But the court’s decision has to retain its objectivity, and so the total refusal to have any Jewish state in the area was worded by the honorable court as an issue of ‘’unbalanced division’’.


Zalli Jaffe

החטא ועונשו - 19 ביוני 2005

החטא ועונשו

עונש מוות לעולם היה נתון לויכוח בין אנשי משפט כמו גם אנשי חשיבה. סופרים ופילוסופים העמיסו ערמות של מאמרים זה בכה וזה בכה, יתר מאשר על כל עונש אחר ואשר מערכת המשפט מתכבדת בו.

גדול החששות מזה העונש הינה העובדה כי אין לו אחרית. כי היה ויימצא כי שגגה היא שיצתה מלפני הרשות השופטת, לא ניתן יהא להשיב את הגלגל אחורנית.

טול לדוגמא. לו היה בישראל נוהג עונש מוות עת נרצחה החיילת רחל הלר ז"ל. יוסף ברנס הואשם ואף נדון למאסר עולם – העונש המירבי שהיה מותר על פי החוק – בגינו של זה הרצח. לו היה ביכולתו של בית המשפט לדונו למוות, מי לידנו יתקע שבית המשפט – כמו גם ערכאת הערעור שתמכה בממצאי בית המשפט המחוזי – לא הייתה שולחתו את מר ברנס לגרדום. רק שנים לאחר ישיבה בכלא התברר כי מר ברנס אינו הרוצח. היה זה השופט חיים כהן ז"ל שישב בראש ההרכב בבית המשפט העליון שמצאו את מר ברנס אשם, שלחם אחר כן על זכותו למשפט חוזר.

מאידך במדינות רבות בארצות הברית חוזר עונש המוות לדור בכפיפה אחת עם עונשים אחרים ואף אצל הפרלמנט הבריטי מתרבים הקולות לאפשר את הטלתו של עונש המוות במקרים מיוחדים באשר אין לך תרופה אחרת לפשעים חמורים במיוחד.

ועוד, יש ואשר עונש מאסר אינם מרתיעם. אותם האוחזים ב"פשעים על רקע לאומני", ישיבתם בבית הכלא לוקה באלה. ראשית, רובם אינו מאמין שישבו בבית הסהר את מלוא תקופת מאסרם. הם מייחלים לחטיפתו של חייל או אזרח אחר שיביא אחריו משא ומתן ואשר בעטיו יצא אות אסיר לא רק כאזרח מן השורה אלא כ"גיבור". שנית, הישיבה בבית הסהר מלווה בעידוד "חברתי" מבחוץ. בני משפחה ואחרים ממשיכים לשמור על קשר בדרך זו או אחרת [לא תמיד על פי המותר, אם לדבר בלשון המעטה] וגאוות המשפחה מעודדת את היושב בכלא הרואה בישיבתו "שליחות".

מחבלים ששוחררו ממאס מתקבלים בחגיגות

ערביי ישראל נחשפו לבעיה. יש מבין ערביי ישראל שהינם אזרחים שקטים ורגילים כ"אחד העם". אסור בתכלית האיסור "להכליל" את בעייתם של מספר מערביי ישראל, שאם כך ננהג הרי שנאכוף אותם על אותם מערביי ישראל החפצים בחיי שלווה שקט עימות שלא הם ולא אנו חפצים בקיומו.

מאידך יש מספר גדול והולך של ערביי ישראל הנוקט בעמדות שהינן מעבר לחוק. אותם מרביי ישראל שסעדו את המחבלים המתאבדים אין להם כל עניין במדינת ישראל, ופעילותם הינה ראיה ניצחת לכך. ישיבתם של אלה בכלא בשל שיתוף פעולהאין בה על מנת להרתיע לא אותם ולא אחרים שיכולים ללכת בעקבותם. והא ראיה, כבר נתפסו מבחרם של ערביי ישראל בשיתוף פעולה, ואין העונשים שנגזרו עליהם מרתיעים אחרים מלילך אחריהם. ההפך הוא הנכון. הבעיה מתרחבת במהירות רבה לממדים מדאיגים.

עונש מטרתו הינה כפולה. להעניש את העבריין ולהרתיע אחרים מלילך בעקבותיו. גם בתופעת שיתוף הפעולה בין ערביי ישראל והמחבליםהבאים מאזור "הרשות" לא היה בעונשים שנקבעו עד היום על מנת להרתיע. מי שעיניו בראשו והוא מוכן להיכר במציאות כפי שהיא, יודע כי שאלת שיתוף הפעולה בין ערבים מבין ערביי ישראל ובין פעולות הטרור הינה מגפה מתפתחת שאם לא ילחמו נגדה ללא פשרות תביא אסון על ערביי ישראל כולם ונזק אדיר למדינת ישראל.

יש מבינינו החושבים כי והיה וידונו את אותם מערביי ישאל העוסקים בפעולות טרור למוות יהפגו הם "קדושים". איני בטוח בכך. ככל אדם, גם ערביי ישראל, לוקים בזכרון מוגבל וקצר, ההולך ודועך. יעידו משפחות ה"שהידים" בעזה וביו"ש, כי ההילה אופפת אותם לזמן קצר, וזו דועכת.

מאידך – כאמור – אין עונש אחר שהינו "מאיים" באשר כל עונש אחר ואשר – בדרך זו או אחרת – ניתן "לתקנו" אין בו משום האיום. הרגשתו של אותו המחבל היושב בכלא וחבריו ומשתפחתו "עולים" אליו לרגל בדרך זו או אחרת, הופכת אותו ל"איש של כבוד" והרגשה זו היא הנותנת לו את הרצון להמשיך.

למד מכאן שאין דרך אחרת. אין עונש אחר שיש בו על מנת "לאיים על האיום".
אין מדובר בעונש כנגד ערבים באשר הם ערבים. מדובר בעונש מוותכלפי אותם מאזרחי מדינת ישראל העושים יד אחת עם אותם המבקשים להרוג ולהרוס בשל "מטרות לאומיות" של "עם" אחר. אין לנו ברירה. אותם המבשקים לשתף פעולה עם האויב, עליהם לדעת כי היה ויתפסו הם יוצאו להורג. זה עונש קשה, מדובר בעונש שאין אנו רגילים לפתחו, אין זה עניין של מה בכך. לא העונש – אך גם לא המעשה שהביא את העונש.

אין מדינה בעולם המאפשרת לחברי כנסת שבה לדבר כנגדה כפי שנוהגים חברי הכנסת הערביים – הגורמים לעמם – במזיד – כל נזק אפשרי על מנת למצא חן וחסד בעיני "הראיס". ואנו מבליגים. חיי הדמוקרטיה בישראל שונים הם מכל מקום אחר בעולם. נציגי הIRA לעולם לא יכלו להשמע בפרלמנט הבריטי או האירי כל עוד נמשכה שם אווירת הטרור. הקונגרס האמריקאי לא היה נותן לאדם שמקורו בוויטנאם לדבר בקונגרס כנגד ארצות הברית במהלך המלחמה [בארצות הברית כינסו את כל מלוכסני העיניים למחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השניה] .
אנחנו נוהגים אחרת. חברי הכנסת הערביים מלבנים את השנאה, ואנו מעניקים להם את הבימה לעשות זאת. אבל עלינו למצוא את הגורם המאזן כנגד תוצאת ההסתה. תוצאת ההסתה היא שיתוף פעולה בין ערבים מישראל בין מחבלים. איני בטוח שיהיו רבים כאלה באם יבוצעו פסקי דין מוות כנגד אלה שיתפסו בשיתוף הפעולה שתוצאתו הרג במזיד של חפים מפשע ללא הבדל דת, מין, לאום או גיל.


זלי יפה. 

יום ראשון, 28 בפברואר 2016

הוצאה מוכרת - 08 בספטמבר 2005

הוצאה מוכרת

קיומו של שוטר הינה עלבון לאדם כאדם. הצורך בשוטר, העובדה כי ללא קיומה של זרוע אכיפת החוק תקיים החברה "אדם לאדם זאב" מעידה כי החברה כושלת, כי מלחמה להם לטובים נגד רעים, ואלה הרעים בנמצא, ומספרם הולך וגדל.

בחברה מתוקנת מתפתחת המלחמה בפשע. אחת הסמלים להתפתחותה של זו המלחמה הייתה המהפכה המסורתית על מעמדו של שוטר המקוף באנגליה. המסורת האנגלית אסרה על זה השוטר לשאת נשק חם. דע עקא שהפשיעה באנגליה חייבה את שינוי המסורת, וזה שנים ששוטר המקוף, אקדחו במותנויו.

אף מדינת ישראל מבקשת להלחם בפשיעה שגוברת לממדים מדאיגים. אם מדובר על רצח נהג מונית לשם רצח [כדוגמת הסיפור נשוא הספר Compulsion בארצות הברית], רצח של נהג אחר כי תפס מקום חניה, דקירה למוות של אדם שהעז להביט בבחורה, ילד בן שמונה שמבקש לנהל ויכוח באמצעות נשק קר, אלימות בתוך המשפחה, מקרי אונס, ועוד.



שוטר מקוף באנלגיה


וקיים פשע יותר מאורגן שמחייב מלחמה אחרת. אחד הניצוצות של זה הפשע הוא תעשיית דמי החסות. זו תעשיה של רשע וגזל, אין ולה ולו תירוץ של צדק, אין מקורה ב"פגיעה" זו או אחרת, אין מאחריה הצטדקות כל שהיא, ולו למראית עין, והיא נציגה מכובדת של "בריונות לשמה".

לכל פשע שני צדדים. קיים הפושע ולצידו הקרבן. רשויות השלטון אמורות להלחם בפושע ולהגן על הקורבן. ויש להגן על הקרבן לעיתים, גם כנגד הקרבן עצמו. לא לעודד נסחט להכנע לסחטנות, שלא ניתן לנפגעת מפשע מין לכופף ראש בפני האנס, או למעשן הסם להתכופף בפני סוחר הסמים. במילים אחרות, אסור לעודד את הנפגע להמשיך ולהפגע. הוא הנפגע חייב לעזור לרשויות החוק להלחם בתופעה.

כך חשבנו. אבל מדינת ישראל חושבת אחרת. נמצאנו למדים לאחרונה כי תלשום דמי חסות יוכר כהוצאה לצורכי מס הכנסה. אני מבין את רצונה של הרשות המבצעת לסעוד את הנפגע. אבל לא בדרך זו. וזאת, לא בשל שני אלה. אני מוכן להמר כי הסוחט ידרוש את חלקו בהנאה המסויימת הלזו על ידי כך שיעלה את "מחיר" החסות. שנית, וחשוב הרבה יותר. מה הינו המסר שמעביר השלטון? מסר של מלחמה בתופעה חברתית רקובה? איני חושב. מסר של כניעה? מסר של השלמה עם התופעה? כנראה שכן. ואין לך עידוד רב יותר למיסודה של פשיעה.


זלי יפה. 

וצביעות זו מה טיבה? בירנבויים וראיון לחיילת - 05 בספטמבר 2005

וצביעות זו מה טיבה? בירנבויים וראיון לחיילת

היה זה דניאל בירנבויים אשר לפני כשנה "גנב" את בנייני האומה, כאשר לאחר קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ברלין הודיע לקהל, שעתה, לאחר תום הקונצרט, כל המבקש להשאר, מוזמן לעשות זאת ולשמוע את התזמורת מנגנת מיצירותיו של ריכארד ואגנר. היה זה לאחר שהבטיח כי התזמורת לא תשמיע מיצירותיו, היה זה לאחר שוועדת התרבות של הכנסת פנתה אליו, היה זה לאחר שנשיא המדינה פנה אליו וביקש שהתזמורת לא תשמיע מיצירות אותו מלחין.

אמרתי "גנב את בנייני האומה" ולא טעיתי. מר בירנבויים לא ארח את התזמורת בביתו הפרטי אלא בבית לאומי השייך לסוכנות היהודית. גם לאחר תום הקונצרט, אין הוא בעל הבית, אותו אורח, הוכיח את עצמו כאורח מאוד לא רצוי.

"אינטלקטואלים" ו"אנשי שם" ישיבו בינות לקהל ולא פצו פה. בקשו לשמוע, להאזין. בינות ליושבים, אנשי שררה, שופטים ועוד.

לפני ראש השנה שוב כתבנו במעונכם והצענו כי הסליחה חשובה גם כלפי מר ברנבויים.

והנה, אותו מוסיקאי שידע להופיע בפני סטודנטים באוניברסיטת ביר זית, אך לא באוניברסיטה העברית, דרש לאחרונה מכתבת גלי צ.ה.ל שתסיר את מדיה טרם שתראיין אותו.


דניאל בירנבויים


אינני יודע מה חושב אותו מוסיקאי. צ.ה.ל חשוב עבורי [כן, כן, גם היום], והערה – מטומטמת ככל שתהיה [סליחה על הביטוי, אבל איני מוצא שפה בהירה יותר] – שיש בה על מנת לחלל את צ.ה.ל כמוה כפגיע בדגל או בהמנון.

הוא אינו יודע להתנהג, אני יודע. אבל היכן יפי הנפש? אתם זוכרים את הבקורת נגד המתנחלים שהעזו לתקוף חיילי צ.ה.ל? את הבקורת של "הג'נטלמן הארופאי" – חבר הכנסת טומי לפיד על כל חריגה חרדית מצ.ה.ל? אז אם החרדים תוקפים את צ.ה.ל זה אסון, אבל כיון שמדובר בדניאל בירנויים זה מותר?

העולם היהודי הכיר במוסיקאים ואמנים רבים שתמכו במדינת ישראל. בירנבויים יכול היה ללמוד מליאונרד ברנשטיין ויחסו למדינת ישראל. לא שמעתי מפנחס צוקרמן ביב של שופכין על מדינת ישראל ובוז למוסדותיה כהפגנתו של בירנבויים. בירנבויים אינו בן בית, הוא אורח. פגיעה בצ.ה.ל הינה פגיעה בצפור נפשה של המדינה. אז אם יפי הנפש דוממים, אני לא. ועם כל תרומתו של דניאל בירנבויים לעולם המוסיקה, קריעתו ממדינת ישראל הינה מפשילה. שינגן בירנבויים בח"ול, [גם את ואגנר] שלא יבוא לפה וישפיל את המדינה המארחת. שהלא "דרך ארץ קדמה לתורה" כן, כן, גם לתורת המוסיקה.

חבל מאוד שמוסיקאי כה גדול הינו אדם כה קטן.

זלי יפה.

  

ואנחנו? 10 בנובמבר 2005

ואנחנו?

הוא עשה זאת שוב. ה"לוזר הלאומי" חזר והוכיח את עמדתו הנחרצת, להפסיד. אבל, יש לזכור, הפסדים לחוד ומעמד לחוד. נמצאנו למדים כי לחלקים רבים במפלגת העבודה שקמו הבוקר לסיוט [כמעט כמו דיבוק החרדה מולו עמדו חברי הפרלמט ממפלגת הלייבור עת מצאו עצמם מול פני מנהיג חדש של שנות השבעים המוקדמות – מייקל פוט שמו – שתורתו הסוציאלית איימה להרוס את המפלגה, ותרמה כה רבות להפסדה הצורב במיוחד של המפלגה אל מול פני המפלגה השמרנית תחת תאצ'ר בבחירות שנערכו בשנת 1983] עומדות שתי ברירות.

האחת, לראות מה יילד יום. לו יחליט להשאר בתוך ד' אמותיה של המפלגה הסוציאל דמוקראטית החדשה, יהא גורלו של עמיר פרץ דומה לזה של עמרם מיצנע. או שיבין לפני הבחירות כי המפלגה בראשותו צועדת אל פני פי תהום, או שיווכך בכך לאחר מעשה. בין כך ובין כך יופעל עליו לחץ צבורי לפרוש, הוא יעשה כן, והלוזר הלאומי יוזמן לעמוד שוב בראש המפלגה, אשר על כן, עוד לא שמענו את שירת הברבור של מר שמעון פרס.

אבל קיימת חלופה נוספת, ואם זו תיושם, הרי שהמתנה שהביאה מפלגת העבודה אמש לאריאל שרון מכובדת יותר. שהרי, מפלגה ברשות פרץ קשה עליה שבעתיים לנצח בבחירות אל מול פני אריאל שרון מאשר מפלגה בררשות פרס [למעט ההנחה הטבעית שמצדיקה עמה חדשות לבקרים שפרס לעולם מפסיד – כעין חוק פיזי בלתי מוסבר].

ואולם, אם פרס ואנשיו לא יחכו להתעררות, הם יקבלו בברכה את הזמנתו של אריאל שרון להצטרף אליו. שמעון פרס, מתן וילנאי, יצחק הרצוג, חיים רמון ועוד יחברו לאריאל שרון, ציפי ליבני, אהוד אולמרט למפלגתם החדשה ויקימו את מפלגת המרכז החזקה ביותר שקמה אי פעם למדינת ישראל. בטוחני שאף טומי לפיד יקיש על דלתה, ואלם איני מיודע האם הקשתו תתקבל בברכה.


אמיר פרץ

מפלגת מרכז כגון זו תחליש עוד יותר את מעמדו של הציבור הדתי בכלל, והציבור הדתי לאומי מאידך. חלק מהציבור הדתי יבקש לתמוך בשאירותיו של הליכוד על מנת להצילו מגורל דומה המאיים לעת הזאת על מפלגת העבודה. פיזורה של הפוליטיקה הדתית לאומית בין מבחרם של מפלגות יציג בפני מפלגת המרכז – לאחר הבחירות – פירורי מפד"ל באיצטלה זו או אחרת, שעדיף לא לחזר אחריהם בשל מחלוקתם הפנימיות. ואם תזקק מפלגת העבודה, חיבור בין שרון לבין ליכוד מדמם [גם בראשות ביבי], ש"ס או אפילו שינוי [הגם שזו, עתידה מאחריה, יהו פילפוליו של לפיד אשר יהיו].

הציבור הדתי לאומי עומד בפני סכנה אמיתית של הליכה במדבר פוליטי לאורך שנים רבות ,אלא אם כן ישכילו מנהיגיו לאחדו תחת קורת גג אחת באותם נושאים ואשר כל חובשי הכיפות הסרוגות מאמינים בם [חינוך דתי, חקיקה דתית אינטלגנטית, גשר בין הדתי ושאינו דתי.].

ההתמקדות במחלוקת בנושא ארץ ישראל הורסת את המפלגה וקיומם של מחברם של מפלגות צאצי "מזרחי" לעת הזאת הינה שטר קניין לחלקת המדבר הפוליטי.

מפלגת המרכז החדשה הינה מסוכנת. אם איש ליכוד מדבר על "האומץ של יוזמי אוסלו", אם בראש הרשימה החדשה אין אחד ולו גישה ממלכתית [להבדיל מגישה פוליטית] לנושאים דתיים, אם איש מפלגת המרכז החדשה, שר האוצר, הכריז על מערכת הבחירות באמצעות 30 מליון ש"ח לחרדים [לא לדתיים הלאומיים], למד מכאן מי יכתיב את סדר היום הדתי במדינת ישראל, ואילו המפד"ל תהא פשוט לא רלוונטית כי לא יהיה לה כל ערך מוסף.

על הציבור הדתי לאומי להחליט בין להנהיג או לחדול.

זלי יפה. 






יום חמישי, 25 בפברואר 2016

מכתב גלוי לרב מרדכי אילון שליטא - 10 בנובמבר 2005

מכתב גלוי לרב מרדכי אילון שליטא.

נכבדי הרב אילון.

אין אנו מכירים מהיום [שהלא בבית הורי שברת אף את ידך לפני כמה עשרות שנים] ולא קל היה לי היום לכתוב אליך מכתב גלוי, ואני עושה זאת בצר לי.

לא רבים הם הרבנים בישראל ואשר להם תהודה, הערצה וכבוד שכבודו זוכה להם, ובצדק רב. ידיעותיו, הדרך בה מעביר כבודו את אמרותיו, השקפת עולמו, וחשיבותו, ההדגשים שאינם יכולים להוות נושאים למחלוקת, נוהגו כלפי האחר, כל אלה העמידו בפני הציבור הדתי ושאינו דתי בישראל אישיות תורנית מרשימה.

אז נכון. קל מאוד – למרות האתגר, העומס הבלתי נדלה, והמחויבויות – להמשיך. אם כראש ישיבה, להרביץ תורה באופן המכובד ביותר שיש, ואולי בעתיד, להיות רבה של ירושלים, ואף הרבנות הראשית לישראל יכולה רק להתברך באדם במעמדו. 

אבל, ויש שליחות אחרת. פחות נעימה, מחשיפה יותר למחלוקות, הדורשת הרבה יותר הקרבה אישית. בימים כתיקונם לא היה איש מעז ליתן לכבודו עצת אחיטופל לעמוד בראשה של מפלגה דתית, תהא חשיבותה אשר תהא. דע עקא שלא הרי יום מיומיים. עד להחלפתו על ידי ח"כ אור לב, עמד בראש רשימת המפד"ל לכנסת אדם עם זכויות רבות אך כשל כישלון רב עוד יותר. הציבור הדתי לאומי, הרואה בכבודו מנהיג רוחני, נפוץ לכל עבר. אלה המבקשים את ארץ ישראל השלמה [ח"כ אפי איתם] ואלה מבקשים את ישראל יהודית [פרופסור אבי רביצקי], אלא גם אלה לא השכילו להעמיד אל הנכונה סדר יום שאתו יכולים כל חובשי הכיפות הסרוגות להזדהות.

הרב מרדכי אלון שליט"א

החינוך הדתי הציוני, המשבר העמוק אצל הציונות הדתית הלאומית ואשר מנהיגיו הרוחניים החשובים ביותר, לא רק שלא מנעו את היווצרותו, אלא תרמו תרומה מכרעת להיווצרותו, יחסי דת ומדינה, הגשר בין הדתיים יותר והדתיים פחות, בין המאמינים ושאינם מאמינים, בין היודעים ושאינם יודעים, כל אלה רואים את כותל המזרח של העשייה הציונית מרחוק.

לא קל לנסות לדלות מארבע כנפות המפה הפוליטית הישראלית את שברי הציונות הדתית ולהעמידם תחת קורת גג אחת. זה אתגר קשה, זה אתגר המבטיח בקורת, אבל זה אתגר הדורש אומץ לב. זה אתגר הדורש מנהיגות. היום הזה, מדובר במנהיגות קשה יותר מזו הרוחנית הממלכתית – בה כבודו מצליח הצלחה מהממת. מדובר במנהיגות רוויית סכנות. מדובר במנהיגות שכישלונה הנו נזק בלתי הפיך.

ייתכן וזו דרישה שאינה הוגנת, ייתכן שמדובר בסיכון גדול. אבל זו דרישה שרק כבודו יכול לעמוד בה, זה סיכון שרק כבודו יכול למזער.

אני מרכין ראשי [ולא בפעם הראשונה] בפני ח"כ זבולון אור לב שוויתר על המקום הראשון ברשימה לכנסת עבורו [כפי שנהגו אף ראשי האיחוד הלאומי], ואני מזמינו לנצל את זה הוויתור. אור לב הוא פרלמנטר מזן נדיר שיוסיף כה רבות לכנסת הבאה ואלו שאחריה. אבל גם הוא, גם אחרים – כן, גם אני – יודעים שאיחודו של ציבור למען עתידה של אומה, תלוי בכבודו.

למען הקשר בין עם ישראל, תורת ישראל ומדינת ישראל, למען איחוד הציבור הנפלא והמופלג הזה, הסר מעל עצמך גלימתו של דיין והתעטף בטליתו של מחוקק. יוביל כבודו את המחנה לחוף מבטחים. שאם לא כן תחשב הספינה להישבר ואיש מאיתנו לא יוכל שלא להיות שותף לאשמתו של שבר.


זלי יפה.



ירושלים ערבים סביב לה - 03 בינואר 2006

ירושלים ערבים סביב לה

לא פעם ביקשנו להרהר אחר האתגר הדמוגרפי אשר בעייתיותו הולכת ומתעצמת. מדינת ישראל, ככלל, וירושלים, בפרט, עומדות בפני האתגר הזה, ואולם לעת הזאת לא שמענו על מדיניות עליה החליטה הממשלה.

אך בעוד אשר שאלת הערבים הישראלים הינה מורכבת, בעייתה של ירושלים חריפה יותר. תושביה הערביים של ירושלים היו ירדניים וקבלתם את ה"תעודת הכחולות" לא תמיד הייתה מרצון. ויש ליתן את הדעת על העובדה כי המיעוט הערבי בירושלים גדל, והרוב היהודי מצטמצם.

אין לנו כל עניין בהפיכתם של תושביה הערביים של מזרח ירושלים לאזרחים שויי זכויות במדינת ישראל. אין לנו ספק בנאמנותם בגורם זר ועיון. הפיכתם של אלו לאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל הינה הזמנתו של "גיס חמישי" לבוא ולהכריע בשאלות החשובות ביותר בתולדות האומה.


מהומות במזרח ירושלים

נראה כי טוב תעשה מדינת ישראל אם תתיר לתושביה הערביים של מזרח ירושלים להצביע בבחירות לרשות הפלסטינית ולהחזיק בתעודות זהו פלסטיניות. ואולם בעשותם כך, יידרשו תושביה הערביים של העיר לוותר על זכותם האזרחית בישראל, לרבות השתתפות בבחירות המוניציפליות. שאם לא כן, המחלוקות הפוליטיות בין אזרחיה היהודים והריבוי הערבי הטבעי עלולים להעמיד את ירושלים בפני איום של ראש עיר הדוגל בישות האויב.

ירושלים כולה הינה שטח בריבונות ישראלית. יישבו תושביה הערביים של מזרח העיר כאורחיה של מדינת ישראל, חיו בה ויעבדו בה, ישלמו למדינת ישראל מיסים, באשר עבודתם ורווחיהם צומחים בישראל, כפי שכל אדם זר אשר מרוויח רווח במדינה כלשהי ישלם מיסים לאותה מדינה, בין אם הוא גר בה ובין אם לאו [בכפוף כמובן לפטורים שונים ןאמנות מס], ויצביעו לישות המדינית לה הם נאמנים.

נשמור על צביונה של ירושלים כעיר שאינה מאוימת. נשמור על ירושלים יהודית, נשמור על ירושלים כבירת מדינת ישראל. שאם לא כן, והיה ונבקש לאכוף אזרחות ישראלית על תושביה הערביים שלמזרח העיר, עלול יום אחד ערבי פלשטיני לשמש ראש העיר.


זלי יפה. 

ערכים היו לנו ואינם - 16 במרץ 2006

ערכים היו לנו ואינם

שנים נערך כאן ויכוח על השמעת יצירות של שני הריכארדים, ריכארד שטראוס, וקודמו, ריכארד ואגנר. שנים רבות מחרימים בישראל את שני אלו בשל העובדה ששמשו סמלים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית בגרמניה. מעמדו של ואגנר אף חמור יותר. אדולף היטלר נהג לבקר ב"פסטיול ביירות" להאזין ליצירותיו של המוזיקאי [או בשל יחסיו המאוד מיוחדים – אם לדבר בלשון המועטה – שהיו לו לפירר עם ויניפרד כלתו של ואגנר].

לפני כשנה, עת ביקר כאן המנצח דניאל ברוינבויים עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין, נתבקש הן על ידי הכנסת והן על ידי נשיא המדינה שלא לנגון כאן מיצירות אותו מלחין, והגם שתהחייב לעשות זאת, הפר את זו ההבטחה, הפרה שגרמה לסערה ציבורית.

הויכוח קיים באשר הגם שואגנר הינו אנטישמי [אנטישמיות שהגיעה לשיאה עת כתב את "יהודים במוסיקה"] אין ספק בגדולתי של יצירותיו, ובמיוחד האופרות שכתב.

אדולף היטלר לא היה אומן. הוא חשב שהוא מבין באומנות, הוא קיווה להיות אדריכל, הוא גם שירבב מכחול פה ושם וטען שהינו מבין באומנות. לא פעם ציוה על הסרת יצירות אומנות ממזויאון זה או אחר, כי אלו היצירות לא נראו לו, אבל בניגוד לאוייבו הגדול – ווינסטון צ'רצ'ל שציוריו כלל אינו רעים – היטלר היה אומן אומלל.


דיוקן עצמי של הפירר אדולף היטלר


איני יכול להבין כיצד יכול מוזיאון בישראל הממומן על ידי המדינה להציג מיצירותיו של אותו צורר. אומנות אין כאן, אלא סקרנות היסטורית. אך אם מבקשים אנו שלא לשמוע מיצירותיו של ואגנר, האם נסכים לחזות ב"יצירותיו" של אדולף היטלר?

הצגת "ציוריו" של הפירר הינם פגיעה צורבת בניצולי השואה ואין לה מקום במדינה המבקשת להחרים את אחד המוסיקאים החשובים בעולם, ולו בשל היותו סמל לנאציזם. ואם הסמל מוחרם, כיצד זה לא נחרים את הנאציזם עצמו?

אמת, חשוב לדעת הכל על הצורר, על חולשותיו ועל מחשבותיו, על כשרונותיו ועל אי כשרונותיו. אך מדוע להציג את תערוכת יצירותיו המוזיאון?

אדוךף היטלר זוכה – לדאבון הלב – לרגעים של עורגה במבחרם של מדינות ברחבי העולם [מפלגות נאציות בארצות הברית, ברוסיה, באירופה ובדרום אמריקה]. הצגת תמונותיו במוזיאון בישראל אין מקוממת הימנה והיא עלבון לניצולי השואה, לאלה שהשואה עדיין אומרת להם דבר מה, ומסר מבלבל לאותן מדינות בהם העורגה חוגגת.  

זלי יפה. 

הדמיון והמציאות - 2006

הדמיון והמציאות

היה זה הסופר הצרפתי ז'ול וארן שתיאר בשנת 1873 בספרו De La Terre De La Lune מסע מהארץ אל החלל. ניל ארמסטרונג, אדווין אלדרין ומייקל קולינס בהטיסם את אפולו 11 לירח ביולי 1969, הוכיחו שההוזה היה חוזה.

לפני כשלושים שנה כתבו שני ההיסטוריונים לארי קולינס [האמריקאי] ודומינק לאפייר [הצרפתי] [שכתבו בין השאר את הספר ירושלים, ירושלים] את הספר הדמיוני היחיד אותו חיברו יחדיו. הספר הפרש החמישיThe Fifth Horseman מתאר כיצד הצליחו טרוריסטים מטעם לוב להחדיר פצצת אטום לניו יורק. לאחר החדרת הפצצה, הגישה לוב אולטימאטום לוושינגטון כי והיה וישראל לא תפנה את "השטחים הכבושים" ניו יורק תעלם מעל האדמה. הספר מתאר את תהליכי קבלת ההחלטות בבירות השונות. ההוזים הללו הפכו אמש כמעט לחוזים עת למדנו על הנסיון להחדיר "פצצה מלוכלכת" לוושינגטון.



"הפרש החמישי"


לדאבון הלב רבים חושבים כי העימות הישראלי – ערבי הוא מקור הסכנה, ומקורו של הטרור החדש המתרגש ובא על העולם. זו כמובן "הנחה" מאוד נוחה, אבל היא לא תוביל לשום מקום. הצאר הרוסי נהג נהג להאשים את היהודים בתחלואי הכלכלה של רוסיה. האנטישמיות שפרחה ברוסיה לא הצילה את הכללה. אף בזמנים מודרניים יותר, כאשר כבו האורות בדמשקר ארבע שעות ביום, כאשר כל סטודנט סורי שלמד בחו"ל קיבל 25 דולרים לחודש והכלכלה חישבה להישבר, הצליח הנשיא חפז אל אסאד לשמור על יוקרתו באשר הפנה את תשומת הלב של אזרחי ארצו מבעיות פנים ליהודי ממערב. הפלסטינאים רעבים וגרים בתנאי השפלה בעוד אשר מנהיגיהם חיים בתנאי מותרות מדהימים. עד לאחרונה לא נתקל המנהיג המליונר בביקורת באשר עיני "שולחיו" היו נשואות למלחמה עם הישראלי.

דע עקא, שאל קעידא כמו גם החיזבאללה רואים במערב "שטן" לא בעטיה של ישראל אלא באשר דרך החיים והחשיבה המערבית סותרים לחלוטין ואינם יכולים לדור בעולם אחד עם החשיבה הפונדמליסטית השיעית. החשיבה השיעית מבקשת לראות שליטה אסלאמית מוחלטת בכל מקום שרק ניתן, כפי שאושר על ידי מוחמד מושין שצוטט בספרו החיזבוללה, פילטיטקה ודת, של הפרופסור אמאל סעאד גורהאייר מהאוניברסיטה האמריקאית בבירות.

והמערב ישלם מחיר כבד מפני שצרפת תמכה בתוכנית האטום של עירק [ואשר במקרה של הפיכה עלולה להפוך למדינה שיעית]. והמערב ישלם מחיר כבד מפני שהוא אינו מבין שמאורעות ה11 בספטמבר הינם בדרכם לאירופה. מערב ישלם מחיר כבד מפני שמנהיגי אירופה חושבים כי יכולים הם "לרכוש" בטחון בתמורה לתמיכה פוליטית, מדינית וכלכלית, במנהיגים הרואים במדינתם כאחוזה פרטית [סעודיה, מדינות המפרץ, סוריה]. המערב ישלם מחיר כבד מפני שאין הוא מבין שמדינת ישראל הינה המדינה היחידה שבאמת נלחמת בטרור וכפי שכתב תומס פרידמן בניו יורק טיימס, אם לא יתנו לישראל לנצח יבוא הטרור במתכונתו החדשה לפריז ולונזון, לבון ולבריסל.

אם המערב לא יתעורר הוא יאחר. פיוס לא הצליח בעבר, הוא לא יצליח בעתיד.

פעם סיפרם של קולינס ולאפייר הייתה הזיה. אם העולם לא יתעורר הספר יהפוך לחזון. 

חיי אדם קודמים - 22 במרץ 2006

חיי אדם קודמים

לאחר מלחמת יום הכיפורים נדחו הבחירות לכנסת בשל המלחמה בכמה חודשים, והדמוקרטיה הרכינה ראש בפני ערך חשוב יותר - התאוששת מהלם המלחמה. מדוע שערכי הדמוקרטיה לא ירכינו ראש בפני פיקוח נפש?!

אין לך שיטת משפט בעולם שלא מתיימרת לראות בחיי האדם ערך עליון, וזה אמור להתבטא בכל אורחי המדינה. ודווקא במדינת היהודים מתעקשים לפעמים לנקוט שיטת ייקוב הדין את ההר, גם אם פירושה סיכון חיים.
דחיית ההחלטה על הכללת תרופות חדשות ב"סל התרופות" עד אחרי הבחירות היא הפגנה בוטה של חוסר רגישות כלפי חיי אדם. אין בה כי אם סתירת לחי מצלצלת לכל אותם אזרחים המבקשים את תמיכתה של המדינה.

החלטת הממשלה על הקמת הוועדה שאמורה לדון על תוכן סל התרופות התקבלה ב9 לאוגוסט, 2005. ניתנו לה לועדה ארבעה חודשים על מנת להגיש את המלצותיה. דע עקא, שלמרות שמדובר בדיני נפשות, מונתה הועדה רק ארבעה חודשים לאחר קבלת ההחלטה על ידי הממשלה, ב-8 לדצמבר 2005. עד היום ערכה הועדה שבעה דיונים בלבד. צדק כבוד השופט גרונס כשכתב בהחלטתו "אם אמנם החלטותיה של הועדה הן גורליות ובעלות השלכה על חיי אדם כנטען בעתירות, נשאלת השאלה מדוע לא קיימה הועדה את ישיבותיה בתכיפות רבה, יום אחרי יום".

אך הביקורת והסנקציה בגינה אמורות לחול על הממשלה ועל הועדה, לא על החולים. לא על בני משפחתם הקורסים תחת העומס הכספי. בכל יום שעובר אמור חולה אחר לשלם עשרות אלפי שקלים עבור התרופה. כל יום שעובר הינו לפעמים שאלה של חיים ומוות.



יתר על כן, המסר של בית המשפט העליון בדחותו את העתירה הינו כי החשש מ"מה יאמרו" חשוב יותר משלוות הנפש של החולה. כפי שיאמר לך כל העוסק בפסיכואמונולוגיה, החולה זקוק לעידוד כמו לתרופה עצמה. החולה צריך לדעת שאין דבר יותר חשוב מחייו. ואם הבחירה היא בין עידודו של החולה ובין החשש שממשלת מעבר תקבל החלטה לא ראויה לפני הבחירות, אני מעדיף את החלופה הראשונה.
כבוד השופט א. לוי ציין בהחלטתו (בדעת מיעוט) כי כל דחייה "בעניינם של החולה ובני משפחתו משולה לנצח". והוא צודק.  

לא מדובר בחקיקה אשר הועדה מתבקשת לחרוג הימנה ולחלוק עליה. מדובר בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שמטרתה "נקיון כפיים". אין בה בועדה חבר אחד שהינו פוליטיקאי. מה גם שהועדה יכולה היתה לסיים מלאכתה לפני הבחירות, ובכך להעביר מסר לחולה ומשפחתו שהם קודמים לכל. התעכבותם של חברי הועדה במשך חודשים, והחלטת הרוב בבית משפט העליון לימדונו כי לא הכל מותר בהצלת חיי אדם. ואני חשבתי לתומי, כי שום שיקול בחירות ותהא מטרתו אשר תהא אינה שווה לחיי אדם. ששום חשש לטוהר מידות אינו שווה את יאושם של החולה ומשפחתו. ששום מגבלה של ממשלמת מעבר אינה שווה אגורה שחוקה אחת מכספו של חולה שידו אינה משגת להשיג את התרופה שתציל את חייו.

כשמדובר היה ביחס שבין חיי אדם ופעולה צבאית, הורה בית משפט העליון [בג"צ 3799/02] כהאי לישנא: "הסוגייה שהונחה לפתחנו בעתירה זו היא אחת מהסוגיות הקשות ביותר הבאות בפנינו במציאות בה אנו נותנים בשנים האחרונות. הקושי נעוץ בכך שהיא דנה באופן ההגנה על חיי אדם בעת פעילות צבאית". וזה מדובר היה בחיי אדם של האויב, כאשר פעילות הצבא באה להגן על חיי אדם בישראל.

קדושת הדמוקרטיה אינה קודמת לכל. ב1973 לאחר מלחמת יום הכיפורים נדחו הבחירות לכנסת בשל המלחמה בכמה חודשים, והדמוקרטיה הרכינה ראש בפני ערך חשוב יותר – התאוששות מהלם המלחמה. מדוע שערכי הדמוקרטיה לא ירכינו ראש בפני פיקוח נפש?!
והרי למדנו כי "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".


זלי יפה. 

יום רביעי, 24 בפברואר 2016

מובן מאליו? חגה של הדמוקרטיה - 28 במרץ 2006

מובן מאליו? חגה של הדמוקרטיה

אחת התכונות במסוכנות ביותר באדם הינה התכונה של "המובן מאליו". אנחנו קמים בבוקר, ורובינו רואה, והולך, ומושיט ידיו, וחושב ומדבר. ואין אנו חושבים ולו לרגע על התופעה המדהימה הלזו. בשל השגרה, בשל המובן מאליו. אנו מעריכים את הקים כאשר הוא נעלם. אחד מסופריה הגדולים יותר של בריטניה כתב באחד מספריו "בכיתי כי לא היו לי נעליים עד שראיתי מישהו שאין לו רגליים".

אז לקחתי היום את בני אל מאחרי הפרגוד. ללמדו הילכות דרך ארץ של דמוקרטיה בפעולה. צעדנו ברחוב בו נמצא ביתו הרשמי של ראש הממשלה, כמטווחי קשת ממשכן נשיאי ישראל, רחוב רווי הסטוריה של מדינת ישראל. משה שרת גר שם, כמו גולדה מאיר וזלמן שזר. והרהרתי על אוירת החג והדממה הטבורה של עיר. צועדים נראה זוגות של צעירים ובוגרים, תעודות הזהות בידם, מבקשים ליישם את זכותם או אולי חובתם.


קלפי בחירות

ומה המרחק בין מדינת ישראל ובין המקום הקרוב ביותר בו ניתן לחזות באותו מחזה? אלפי מילין. ביומה של דמוקרטיה ניתן להבין כמה היא בודדה במזרח התיכון. נכון, יש משכנינו המתקרבים למאמץ מעין דמוקרטי. כך הבחירות המוגבלות במצרים, הבחירות בלבנון, ואולי ברשות האלימה בעזה וביו"ש. אבל לכל אלה מחיר כבד. כאילו מדובר היה בתרופה. הבחירות עבור החמס ברשות, או עבור מחמוד אחמדינג'אד באירן אינה הבטחה מזהירה לדמוקרטיה יציבה. ויועדו מאורעות הדמים בעזה, היסטריית ההרג בעירק, ועוד.

אפילו ארצות הברית אינה לובשת חג ביום בחירות. אנשים עובדים. מיישמים הם את זכותם לבחור ושבים לשגרת העבודה. כאן במדינת ישראל החגיגה נשמכת ללא שגרה. לדמוקטיה יום חג משל עצמו.

אז אתם יודעים מה? זה פשוט מרגש.

אז נכון שיש לנו יותר מפלגות מאשר בכל מדינה דמוקרטית [אולי], וזה נכון שיש פה פוליטיקאים מושחתים, וזה גם נכון שיש פה פער כלכלי אדיר – ובעצם, העמוק ביוצר בעולם המערבי – בין אלה שיש להם ואלה שאין להם, ויש לנו חמס ויש לנו אלימות, ופשיעה וסמים ואלכוהול, ואנחנו מוקפים באוייבים וחשופים לאנטישמיות.

אבל אם למרות הרשימה הארוכה ובהחלט חלקית הלזו, ואם למרות שאנו עושים את זה לבד במזרח התיכון, אנו מסוגלים להעניק לדמוקרטיה את המשמעות הכל כך מיוחדת הלזו, אם מדינת ישראל יכולה להרכין ראש בפני הוד מעלתו האזרח באופן כה מכובד, אז כנראה שהחוסן שלנו יציב הרבה יותר מאשר אנו מוכנים להודות. ואם אנחנו יכולים להפגין חוסן דמוקרטי כפי שהפגנו היום אנו יכולים להתמודד עם כל התחלואות. וכל שאנו זקוקים לו היא ההכרה ששום דבר אינו מובן מאליו, הרצון והיושר האינטלקטואלי, יש לנו אותם. אנו צריכים רק להוריד אותם מהבויידם.

זלי יפה.