נשיא לשעבר

נשיא לשעבר

ביל קלינטון הנו אדם נבון, אדם שההיסטוריה תעיד עליו, כי היה נשיא טוב ומעולה, וכל נשיא טוב, סבל אף הוא מחריקות אלו או אחרות. הוא אדם עם מעוף ומכין היטב את שעורי הבית שלו. מיד לאחר שפרש מהמשרד הסגלגל, הופיע באוניברסיטת אוקספורד והימם את אלו באולם ואלו שצפו בהרצאתו אצל הBBC בידע מקיף ומדויק בכל נושא עליו שוחח. מאז ידוע קלינטון כאדם שבדרך כלל לשונו זהירה ומעשיו מחושבים.  אבל, כפי ששגג ביל קלינטון כהיותו נשיא כך יכול הוא לשגות כנשיא לשעבר. וכך עשה.

ביל קלינטון קבע השבוע כי לו היה יצחק רבין חי היה הסכם שלום עם הפלסטינים נחתם תוך שלוש שנים.  שכך לשונו. "לא חלף שבוע אחד מאז, בלי שקיבלתי חיזוק להשקפתי שאלמלא הרצח באותו לילה נורא בנובמבר, בתוך שלוש שנים היה לנו הסכם שלום כולל במזרח התיכון, הסכם בין הישראלים לפלסטינים ובעקבותיו היה נחתם גם הסכם עם סוריה". זו כמובן אמרה יומרנית ומהווה אתגר אינטלקטואלי לא פשוט.  או במילים אחרות, היא הנחה מוטעית. היא מהווה השתעשעות בשאלה מה היה קורה אם. שהלא - אם כל הכבוד ליצחק רבין המנוח - הסכם השלום לא היה תלוי רק בו. יורשו בתפקיד של יצחק רבין, אהוד ברק ביקר בקמפ דיוויד בנובמבר 2000, יחד עם יאסר ערפאת כאורחו של הנשיא לשעבר. ברק הסכים כמעט לכל דרישה של אבו עמר. הוא הסכים להתפשר בעניין ירושלים, בעניין ההתנחלויות, ובעצם הציע לו הסדר שאיש מקודמיו לא העז להציע. זה לא עזר. וזה לא עזר כי ערפת לא היה מעוניין בשלום. זה לא עזר כי ערפת לא יכול היה לנהל מדיניות של שלום. זה לא עזר כי בניגוד לטענתו של הנשיא פרס – מעולם לא הכיר ערפת באופן מפורש במדינת ישראל. זה לא עזר כי ערפת  - לאחר שכבר החל את "דרך השלום" עוד דיבר על גיהאד לשחרור ירושלים, ומכר "לוקשים" – ממש כך - לנוצרים וליהודים בבקשו ליתן פירוש "פילוסופי" לאותו ג'יהאד. פירוש עליו לא העז לחזור בפנותו אל אחיו המאמינים.

היה זה יוסי ביילין שכתב בספרו מדריך ליונה פצועה כי 25 שנה בקשו מנהיגי ישראל מנהיג פלסטיני שניתן לסמוך עליו ומצאו את יאסר ערפת. היה זה לאחר שהראיס איבד את אמונו של הממשל בוושינגטון, היה זה לאחר שהפלסטינים תמכו בסאדאם חוסיין ולאחר שאפילו ג'יימס בייקר [אחד ממזכירי המדינה היותר עוינים לישראל] הודיע שמנהיגות הקיימת של הפלסטינים לא תהא מקובלת יותר בארצות הברית [אמרה שכמובן לא הוכיחה את עצמה]. היה זה עיוורון פוליטי קלאסי של אדם שרבין מאוד לא אהב – אם לדבר בלשון המעטה. אבל היה זה גם יוסי ביילין שמאחרי גבו של רבין – ובברכתו של פרס – החל במסע אוסלו [ולא, לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השר בממשלה ועושי דברו פעלו מאחרי גבו של ראש הממשלה. היה זה פרס כשר החוץ שפעל מאחרי גבו של ראש הממשלה יצחק שמיר, עת ניהל שיחות בלונדון עם המלך חוסיין, כפי שהעיד בין השאר אפרים הלוי – ראש המוסד לשעבר בספרו]. ואף על פי כן "הסכם אוסלו" לא יושם. לא על ידי ממשלות השמאל, ודאי שלא על ידי ממשלות הימין.

היסטוריונים רבים והמובילים בתחומם עסקו בשאלה "מה היה קורה אם". הלורד אלן בולוק, ברברה טוכמן, פול קנדי, ג'ון קנן ועוד. אבל הכל הסכימו כי מדובר בספקולציה. מפני שמאורע היסטורי אינו תלוי באדם אחד, ואינו תלוי במעשה אחד. אלה ההיסטוריונים היו אנשים מאוד חכמים, אבל הם ניחשו ניחוש שלעולם לא נדע אם היה נכון. אזי ביל קלינטון, אדם חכם ללא ספק, מצטרף לשורה ארוכה של אישים מכובדים, שלעתים מנחשים. מנחשים ותו לא. כי השלום היה תלוי גם ברבין אבל לא רק ברבין.

זלי יפה  

ערבות אזרחית

ערבות אזרחית

בשתיים אלו נחל. ראשית, יש לזכור. מדינה אינה פושטת רגל. היא יכולה לקרוס כלכלית או כספית, היא יכולה להיות במצב שלא תוכל לשלם את חובותיה ולהכריז מורטוריום על תשלום חובות, אבל לא ימונה לה מפרק או כונס. אף ראשות מקומית אינה יכולה לפשוט רגל. דע עקא רשות ואשר אינה מתפקדת, החוק מאפשר למנות לה ועדה קרואה הנוטלת את סמכותה של הרשות המקומית שנבחרה כדין ומנהל את הרשות.

ועוד, בידוע שטובות ההנאה להם זוכה העובד עבור הרשות הנן – בדרך כלל – נמוכות יותר מאלו ההטבות הניתנות למי שעובד עבור גוף שאינו קשור לשלטון. וכל זאת למה? שתיים הן הסיבות לכך. האחת, תקציבה של הרשות מוגבל יותר, ואין היא יכולה להאדיר את הכנסותיה בדרכים "פופולריות" כשיווקו של מוצר. הסיבה השנייה הנה הביטחון. שכלל גדול למדנו בכלכלה. ככל שהשקעה הנה סולידית יותר ובטוחה יותר ההכנסה בגינה היה נמוכה יותר. בעוד אשר הכנסות מאגרות חוב ממשלתיות הנן נמוכות יחסית, בשל הביטחון בממשלה שתכבד את האגרות, ההכנסות מהשקעה ספקולטיוית הנן גבוהות יותר בשל העובדה שההשקעה חשופה לסיכון גבוהה יותר.

חברה שאינה משלמת משכורות לעובדים עד 12 חודשים ויותר הייתה כבר מזמן נחלת העבר. איש לא הסביר לעת הזאת מדוע לא מינו אף לא לאחת מאותן רשויות שכשלו בתשלומי השכר לעובדיהן ועדה קרואה. ולו מדובר היה ברשות אחת, החרשתי. התקלה הנה מדבקת אצל רשויות רבות, אצל מועצות דתיות אחת לאחר רעותה. האם הרשויות ורק הרשויות אחראיות למשבר הזה? הכיצד זה ייתכן שחודשים ואף למעלה משנה לא עשתה הרשות הממונה על הרשויות המקומיות, ממשלת ישראל, דבר? היכן המחדל? היכן פשיטת הרגל?

ומי נושא באחריות אישית?  משרד האוצר חושב שקודם כל יש לתקן את המעוות אצל הרשויות המקומיות, ולאחר מכן ישולם השכר. דברים כדורבנות, למד מכאן שכסף בנמצא [ובל נשכח למדינת ישראל יש עודף, כך שמענו מבחרי הפוליטיקאים העוסקים בנושא]. ובכן, מבקש משרד האוצר כי ייקוב הדין את ההר, ינהלו הרשויות המקומיות את עסקיהן כדין ורק אחר כך יועבר התקציב למשכורות. למד מכאן, ראש הרשות שחטא, מנהלי הרשות שסרחו, ימשיכו לנהל את הרשות, ואת המחיר משלם "בוזגלו" המרוויח שלושת אלפי ₪ לחודש ולא קיבל את משכורתו כעשרים וארבעה חודשים. 

נו באמת. ממשלת ישראל חיה הייתה על תקציב גרעוני שנים על גבי שנים. מי מהשרים לא קיבל משכורת ולו פעם אחת? מי מחברי הכנסת? האם הכל מוכנים להישבע שחברת החשמל מנוהלת כדין? אני לא. משהו חשב שלא לשלם לעובדי החברה את משכורתם? לעובדי עמידר? והחמור מכל, ישנם רשויות מקומיות, ואשר אומנם מנעו מעובדים מלקבל שכר, אבל כמובן שמניעה זו לא כללה את ראש הרשות או סגניו. זה לא בסדר? אבל זה גם לא חדש? והיכן התיקון? מדוע הוא מתעכב שנה?

נמצאנו למדים שהגם שעבודה עבור הרשות הנה עבודה ואשר שכרה נמוך יותר, היא בטוחה כמו ספוקלציה סהרורתית. יצא העובד שביקש את ביטחונו וזכה לשכר מופחת, נפגע מכלכלה מטורפת שאינה נגועה בהגיון הכלכלי.  ומשלם הוא על גבו את כישלונו של השלטון המרכזי לנהל את השלטון המקומי במשך של חודשים.

עם כל הכבוד, יתכבדו פקידי האוצר ויעבירו את הדמים המגיעים לעובדים לידיו של נאמן. הוא ישלם ישירות לעובדים שלא דרך הרשויות. ותטפל הרשות השלטונית ברשויות המקומיות ישירות, ולא על גב העובד.

המדינה אולי לא פשטה את הרגל.  המוסר השלטוני מחייב מפרק קבוע.

זלי יפה,

ירושלים,