נוקשת באמרי פיך - 30 ביוני 2017

נוקשת באמרי פיך

שלמה המלך, כך לשונו בספר קהלת. ״לכל זמן... עת לחשות ועת לדבר״. והוסיף הוא במשלי. ״נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך״. החרה החזיק אחריו אבטליון. המשנה במסכת אבות מביאה בשמו ״חכמים היזהרו בדבריכם״. שאם לא כן, בסופו של יום ״ונמצא שם שמים מתחלל״. ומוסיף הרמב״ם בפירושו למסכת אבות, ״היזהרו בדבריכם בהמון״.

הוויכוח בנושאי דת ומדינה עולה מעלות מחד ויורד במדרון מאידך. והשאלה הנה האם ״דוברי הדת״ מטיבים אתה או מעידים הם על קלקלה.

בעבר, התנהל ויכוח לעניין פינוי יהודים ממקום מושבם. רבנים הורו לצאן מרעיתם לסרב פקודה. אני מעיד כי רבנים הורו כך בלב שותת דם. אבל הם הורו. אך יש אותו שהינו מאמין דגול בפציפיזם, ואף לו ״גורו״. וזה אומר לו, בכל מחיר שלא לשרת בצבא. או אותו  שקיבל על עצמו את ״שבועת אוקספורד״ שהתגבשה על ידי ה״Debating Society״ המפורסמת ביום 12 אפריל, 1935, כי ״בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה לטובת המלך או המדינה״, או אותם שהסכימו לדעתו של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל בהציגו את המונח ״פציפיזם רלטיוי״,  ואולי  אותם יפי נפש שביום הזיכרון לחיילי צ.ה.ל. ערכו טקס אזכרה משותף לבנינו ולאלה שהרגו בם מצבאות האויב. האם אנו נקבל גישה זאת, כי ה״גורו״ אמר?

כן אנחנו מבינים את ההבדל בין רב וגדול בישראל ובין לייב טולסטוי שדגל באנרכיה [לא אלימה]. אבל השכן אינו מבין. והוא שואל, למה לדתי מותר ולאנרכיסטים אסור?

השבוע שוב חזרנו לשני נושאים המלווים את המדינה מקדמה דנה. נושא הגיור והכותל המערבי.

בעבר כתבתי במעונכם כי שולמית אלוני וטומי לפיד חייבים היו את חייהם הפוליטיים למפלגות הדתיות. הוויכוח הדתי נותן עצמה פוליטית למתנגדים לכל נושא דתי. היום אנו מעניקים חיים ל״מנהיג״ התנועה הרפורמית, הרב ריק ג׳ייקובס, תומך נלהב בקרן הישראלית החדשה, שנפגש עם חבר הכנסת איימו עודה – תומך נלהב בארגוני הטרור העושה הכל למנוע משאינם יהודים לשרת בצה״ל – לא במשרדי ועידת הנשיאים בניו יורק, כי חבר הכנסת הישראלי המכובד לא היה מוכן להיכנס למקום בו יושבת הסוכנות היהודית. אבל זה לא הפריע לכבוד הרב לשבחו ולהללו.

הרב ג'ייקובס וכשמותו עושים הון פוליטי מכל מחלוקת. ״המהומה״ סביב מתווה הכותל הנה חמצן. כי רובו של העם היושב בציון אינו דתי. התל אביבי הממוצע אינו מבין למה לא? כי אין מי שיסביר. לבוא ולאמר ״כי זו ההלכה״? זו תשובה הזויה. לא מספיקה העובדה ששני הצדדים מדברים עברית. היכן השפה האינטלקטואלית המשותפת?

תפילה מעורבת בכותל (2016)

ראו כיצד הפסיד הציבור הדתי במערכה על תל אביב? כמה שנאה אנטי דתית יוצאת משם. כי יש שאינם מבינים, ואז ה״רציונאליים, יפי הנפש״ שיודעים להעיד על החרדים כ״חושך״ והם - סמל החילוניות, הנם מקור הנאורות [ויותר נכון להעיד עליהם שהנם ממש ״החושך שבנאורות״] באמצעות זיוף, הטעיה, ריבויי שנאה וחוסר רגש מוחלט, משמשים מגנט ל״תינוק שנשבה״.

מה חשבנו שתהא תוצאתו של הוויכוח על הכותל? מי באמת יזכו בוויכוח? לא הציבור הדתי. הוא רק יעורר על עצמו שנאתם של אותם שפשוט אינם מבינים. הציבור ככולו, המתרחק עוד מאהבת השם. המרוויחים הגדולים, משניאי הדת, המכפישים את המדינה. ואיזו השקעה לטוות ארוך היא הסערה הלזו? האם לא ברור כי האווירה הקיימת כיום, הקורה לעת הזאת הנו ניצחון במהלך אבל במלחמה ממש לא?

מי באמת מאמין שהתנועה הרפורמית מבקשת כל יום להתפלל שלוש פעמים ביום על יד הכותל ובלילה לסיים את ספר תהלים? אותה ״רבנית״ עם ספר התורה בידה  אינה חושבת על ספר התורה. היא חושבת על המצלמה מולה, על העיתון של מחר. והיא צודקת. כי ההפגנה שכנגד מעניקה לה הון פוליטי בדיוק כפי שעשו המפלגות הדתיות במלחמתם נגד שולמית אלוני.

כשמצעד הגאווה צעד בירושלים בפעם הראשונה, הוא זכה לתהודה אדירה בארץ ובעולם. כי גופים דתיים התנגדו והיה אחד שחשב שהוא שליחו של אלוקי ישראל והרג את שירה בנקי ז״ל, נערה אצילת נפש, וגרם – בין השאר – לחילול השם אדיר. אצל המצעד השני פשוט הפגנו את החלונות. המצעד בא, המצעד הלך ומי זוכר אותו בכלל?

היהודי האורתודוקסי ימשיך להתפלל בכותל ולהתעלם מהמבקשים את רעתו. אם אנחנו לא נתווכח, המתנגדים פשוט ידעכו כי לא יהיה מי שיביע בהם עניין. כי האמת היא שהדבר היחידי שמעניין בם הוא הוויכוח. ואם לא יהיה וויכוח, לא יהיה עניין.

איני נזקק לאישורו של הרב ג׳ייקובס כמנהיג לכלום. איני מעוניין להתעמת אתו, הוא אינו ראוי לכך. ״לא מדובשך ולא מעוקצך״. וכמובן שאיני רוצה לעזור לו. אבל העזרה באה. מאצלנו. כי שכחנו ש״דברי חכמים בנחת נשמעים״.

זלי יפה.

שגגת הכל בכל - 01 ביוני 2017

שגגת הכל בכל

שאלת מינויו של נשיא בית המשפט העליון אינה עניין של מה בכך. אי אפשר להתכחש לעובדה כי יוקרתו של בית המשפט העליון אינה בשיאה. לא, אין זו אשמתה של הנשיאה הנוכחית. רחוק מכך. אך היא מקיימת את יישומו של הפסוק – בשנויים המחויבים - ״אבות אכלו בוסר ושיני בנות תכהנה״.

את אתגר האמון הראשון יש לייחס לנשיא אהרון ברק. סירובו לאשר מנויה של פרופסור למשפטים לבית המשפט העליון ״כי יש לה אג׳נדה״, סירובו של אותו נשיא להימנע ממנויה של שופטת אחרת לבית המשפט העליון, לרבות בקשתו של מי שעמד בראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ח״כ מיכל איתן - שלכל הדעות היה האחד הצחורים בין חברי הבית - לא הוסיפה ליוקרתו של בית המשפט העליון. העובדה שאותו נשיא השתתף בישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כאשר באה לדון בחוק החברות החדש, הייתה פסולה. למרות ידיעותיו הנדירות בתחום, אמור נשיא בית המשפט העליון להדיר רגליו ממעשי חקיקה, שזה הנו עקרון הפרדת הרשויות. כאשר סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיים בגדיעת היד במי ש״יפגע בבית״ שלו ומוסר בכך מסר לעם ישראל שאיש בל יהין לזכור שבית המשפט העליון, כמו שאר מוסדות השלטון, הם מטעם העם ועבור העם. כל אלה  רשימה חלקית מאוד, וכל אלה אומרים דרשני.

התקנות והחוקים על פיהם עובד בית המשפט העליון הנן מעשי חקיקה של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.  לא יכול להיווצר מצב, שחוקים ישונו, מעמדם של הרשות המבצעת וזו המחוקקת ישונה מעת לעת בשל שנוי האקלים הציבורי, כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית, אוירה בינלאומית, ועוד, ורק בית המשפט העליון יקפא על שמריו.

על פי מצוות סעיף 4[א] לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי הועדה לבחירת שופטים, והמנוי נעשה על ידי נשיא המדינה. בנוהג שבעולם - כן, רק נוהג, לא מעשה חקיקה ולא תקנה כל שהיא - המנוי נקבע על פי ״סיניוריטי״. הווי אומר שופט בית המשפט העליון הוותיק ביותר מתמנה לנשיא. האם אסור לו לשר המשפטים להרהר אחר נוהג זה? זו פגיעה בבית המשפט העליון? האם בית המשפט העליון - שאינו גוף נבחר וחבריו אינם נדרשים לאישור הכנסת [כפי הקיים בארצות הברית כמו גם במדינות מערביות אחרות, למשל] הוא לבדו ייקבע אם הנוהג בעינו יעמוד או ישונה?

מה יעשה כבוד בית המשפט העליון אם הוד מעלת המחוקק ישונה את חוק יסוד: השפיטה?

בכל הכבוד הראוי, התפרסמה ידיעה כאילו כוונתה של שרת המשפטים לעכב את המנוי של כבוד הנשיאה הבאה עד לאחר ליבון הסוגיה של דרך בחירת הנשיא יועמד לבחינה של בג״צ. האומנם? היכול בית המשפט העליון לקבוע עמדה כשהוא בעצם בעל דין? העותר והשופט?

״הצעה״ זו היא הנותנת שקיים חלל בעשיה המשפטית. אין מי שייקבע במחלוקת בין בית המשפט ובין הממשלה.  שהלא כנגד כל פעילות של הממשלה, יכול היום – כמעט כל אדם – לעתור לבית המשפט העליון. הוא האזרח הנו העותר, ובית המשפט שופט. והנה נמצאנו למדים על עתירה שיגיש בית המשפט העליון כנגד השרה ובית המשפט העליון ידון בה? גם אם הצדק ייעשה, הוא ממש לא ייראה.

מעז, כנראה ייצא מתוק. יש להקים גוף – אפילו, אד הוק – שידון במחלוקות אלו – שהנן נדירות – שבין בית המשפט העליון ובין הממשלה. שהלא כפי שבית המשפט העליון חושב שמותר לו לדרוש להימנע מעשיית שנויים ״קונסטיטוציוניים״ [ומדובר בשינו שיטת בחירת נשיא בית המשפט העליון, שהינו, פילוסופית, אם לא משפטית, שנוי קונסטיטוציוני], מותר לשרת המשפטים לדרוש שנוי, אם היא חושבת שכך נכון לעשות.

בתקופות בה בית המשפט העליון רשאי לבטל חוק של הכנסת, התערבותו במעשי ממשל ומעשי חקיקה הנה רחבה ואף רחבה מאוד, לא יכול להיות מצב בו אותו גוף עצמתי לא יהיה חשוף לשנויים הנדרשים על ידי  הרשויות האחרות האמונות על ניהול המדינה ואשר כן עמדו למבחן אימון של האזרח.

אני יודע שהנשיאה נאור חרדה מאוד וסולדת מרעיון ״הדיקטטורה השיפוטית״. אבל קודמיה שגו, והיא משלמת את המחיר. על הנשיאה נאור נגזר להשיב את אמון העם בבית המשפט העליון. הדרך לכך עוברת דרך שקיפות [כמו למשל, כיצד מחליטים שופטי ישראל על המועמדים מטעמם לכהונת בית המשפט העליון]. איום בעתירה לבג״צ על בקשתה של שרת המשפטים הנו מסר ששרת המשפטים כשלה. שאסור  לה לבקש שנוי. שאסור לה לחשוב ששנוי ייטיב עם המערכת כולה. מדובר בחשיבה שגויה. נשיא בית המשפט העלון הנו תפקיד אדיר עצמה, היו כאלה שכשלו בו, ומותר לשרת המשפטים – והיא אף חייבת אם זו הנה חשיבתה – לבקש להבטיח שכישלון לא יחזור על עצמו.  שיקול ה״סיניוריטי״ אין לו דבר עם יעילות, [ואין באמור לעיל, חלילה, על מנת לחוות דעה על כבוד השופטת חיות] עם יכולות, אלא רק ותק. כזכור, ביקש יושב ראש ועדת החוקה למנוע בחירתה של הגברת ארבל לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, [והוא לא עשה זאת ממניעים אישיים] וכבוד הנשיא דאז סירב לבקשתו. מה היה קורה לו הייתה נבחרת הגברת ארבל כ״נשיאה״ בשל סיניוריטי? .

סיניוריטי או ותק אין בו די על מנת להיות נשיא בית המשפט העליון. מותר לשרת המשפטים לחשוב שישנם גם מבחנים אחרים.

במקום להחליף ״מהלומות״ הייתי מציע לשתי הנשים הכל כך מיוחדות הללו לישב יחדיו ולפתור את השאלה בדרכי נעם.  הם יכולות, ולכן הן חייבות.

*

התפרסם היום כי במאה שערים הופץ ״פשקוויל״ המצווה לרצוח חיילות או המבקשים לעודד שירות בצה״ל.. מיותר לציין כי כולנו תקווה שכל הקשורים לפשקוויל הלזה יימצאו ויבלו שנים רבות בבית הכלא [ואולי, בבית כלא צבאי עם המשמעת המיוחדת הנלווית אליו].

אותי מטרידה בנושא זה שאלה אחרת. דממת המנהיגים. אני מחפש ואיני מוצא גינוי.  אכן ״חדרי חרדים״ קבע שמדובר בפרובוקציה. אני מוכן לקבל. אבל לא הם ולא אני ולא אחר, בטוחים בכך. בכל הכבוד הראוי אמורים חברי הכנסת החרדים, ומועצת גדולי התורה לפעול בקול ענות גבורה נגד הפשקוויל. לגנותו בקול גדול, להטיל חרמות. כי השתיקה היא הודאה. אני בטוח שאין אדמו״ר בישראל שמסכים לפשקוויל הלזה. רק חבל שאין אדמו״ר שאומר זאת.

פשקוויל במאה שערים

כשהושווה ראש אכ"א לאדלוף היטלר בפשקוויל אחר, גינה את ההשוואה ההזויה והמזעזעת הזאת ראש תנועת ש״ס. כיצד זה לא כוסו קירות מאה שערים בהודעות גינוי להשוואה, מטעם חצרות האדמו״רים? כיצד זה קירות בני ברק ומאה שערים אינם מכוסים בהבעת זעזוע על הדרישה לרצח חיילים?

את האמת יש לומר כ״אחד העם״ הדממה מפריעה לי יותר מהפשקוויל עצמו. את הפשקוויל פרסמו פרחחים האמורים לישב שנים בבית כלא, השתיקה הנה של מנהיגי הדור. זו טרגדיה של ממש.

זלי יפה,

ירושלים