רק חזק

 שלא כמנהגי, מבקש אני להעלות כאן רעיון הלקוח במקורו מפרשת ראה. 

נקדים ונאמר את אלה. התורה, כמובן, יש בה שפע של מצוות מכל מגוון ומכל קבוצה אפשרית. מצווה אחת מפרשת השבוע יש בה תמריץ ״מוזר״.  לא שכר כמו השכר הנלווה למצוות כיבוד אב ואם - ״למען יאריכון ימך״, או מצווה שהגיונה בצידה -   ״לא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״.  הפסוק המתייחס לאיסור לשתות דם  כך לשונו. ״רק חזק לבלתי אכול את הדם״.

מנהיגה הדתי הבולט והאישיות הרוחנית החשובה ביותר בבלגיה  הרב משה ליברמן שליט״א, שאל שאלה מעניינת הקשורה לכך. וכי זקוקים אנו לעידוד  על מנת שלא לאכול את הדם? יש מי מאתנו המסוגל לאכול דם? דווקא במצווה זו שהיא כל כך קלה לכיבוד,  נדרשים אנו לתמריץ של ״רק חזק״? יש מצוות ״מפתות יותר״ הנדרשות לעוצמת הנפש.  אבל אכילת הדם?

כבוד הרב ענה מה שענה.  ואני הקטן מבקש מתוך שאלתו להצביע על תופעה נפלאה.  כמה חזון יש בתורה עצמה.  אסביר את דברי.

האנטישמיות מלווה את ההיסטוריה העולמית ואת ההיסטוריה היהודית מראשית דרכה.   מאורעות אנטישמיים גדולים וקטנים היו מנת חלקו של העם היהודי מראשית דרכו, והשואה הייתה השיא.

כמה צמתים אחרים מוכרים לנו ב״היסטוריה של האנטישמיות״.  האינקוויזיציה היא אחת.   הפרטיכלים של זקני ציון,  שזויפו על ידי ה׳אוכרנה׳ [המשטרה החשאית שפעלה תחת הצר הרוסי], שפורסמו בעיתון ׳זנאמיה׳ וזכו לתרגומים רבים [לרבות בשפה הערבית בשנת 1976] הינה צומת נוסף.

ופרשיה שחזרה על עצמה,  שהינה  פרק  ״מוביל״ וחוזר על עצמו ״בהיסטוריה של האנטישמיות״   הלא היא עלילות הדם. עלילות הדם  מצאו איזכור עוד בספרו של יוסף בן מתתיהו ״נגד אפיון״, והם המשיכו בעיקר לאירופה. בתי הדין של האינקוויזיציה הוציאו יהודים להורג בשרפה כעונש על  שימוש בדם נוצרי  גם בווריאציה  אחרת, אבל על עלילות קלאסיות נמצאנו  למדים בין השאר   בנוריץ׳ אנגליה [1144]  ויותר מאוחר בלינקולן [1255], או בבלואה בצרפת כשלושים שנה לאחר מכן, בפולדה בגרמניה, ועוד.   והעלילות חזרו על עצמם.  בתקופה יותר מאוחרת נמצאו אלה במרכז אירופה ובמזרחה, עד עלילת דמשק המפורסמת [1840] שזכתה לתהודה עולמית, וכמובן עלילת הדם הידועה כ״משפט בייליס״ משנת 1911. אפילו ארצות הברית זכתה למנה של עלילות דם ודווקא בניו יורק ב1932.  אין ספק שעלילות הדם היוו תמריץ אדיר לכל אנטישמי בכל תקופה כהצדקה לרצח יהודים.

אשר הירש צבי גינצברג, הידוע בכינויו ״אחד העם״,  כתב על עלילות הדם מאמר נפלא-  ״חצי נחמה״,  אותו פרסם ביום 5 אוקטובר, 1892 בעיתון ״המליץ״. 

כך כתב  בין השאר אחד העם. ״סופר רוסי  שאל בימים אלו בתמימות ״אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? ....״.

והוא עונה. ״אפשר ואפשר. ועלילת הדם תוכיח.  פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת״. יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלה?  ואף על פי כן ....״.

בדיוק כך,  למרות העובדה שאנו סולדים  מהרעיון של שתיית דם של בהמה, למרות , שאנו יודעים שעלילת הדם הינה שקר, העולם ברובו האמין.  למד מכאן, אומר אחד העם, שהעולם כולו יכול לטעות, ואם אתמצת את משנתו במילותיי שלי, אומר כך: והעובדה שהעולם חושב, אינו מחייב שהעולם חושב על  עובדה.

נזכור זאת, כותב אחד העם, שהעולם כולו יכול לטעות, ואנחנו יכולים להיות הצודקים גם כשכל העולם נגדנו. זיכרון זה יהיה לנו ״חצי נחמה״.

התורה צפתה את הפרק הזה בהיסטוריה של העם היהודי.  כשהתורה בהתייחסה לאיסור אכילת הדם פותחת במילים ״רק חזק״,  אין הכוונה לדרישה להתגבר על התאווה לדם, הכוונה היא להתגבר על ההאשמה שאנו אוכלים דם, כי האשמה בוא תבוא. אז ״רק חזק״. ותהא זו לנו ״חצי נחמה.

לא זו אף זו.  כלל פרשנות מיוחד – אחד משלושה עשר -המופעים בפתיח לספרא, זה לשונה.  ״פרט שיצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הגלל כולו יצא.  הווי אומר, באם קיימת קבוצה של מצוות, ולאחת המצוות יש ״ייחוד״ משל עצמה״ הייחוד הלזה יחול על כל המצוות שבקבוצה [ובתנאי שהייחוד המיוחס לא מופיע במפורש בעוד מצווה באותה קבוצה].

כל המצוות שבתורה, אף הן קבוצה אחת של מצוות. ״רק חזק ואמץ״ הינה ייחוד המצוי רק במצווה המתייחסת לאכילת הדם מורה התורה ״רק חזק ואמץ״.  וזה הפרט שיצא מן הכלל, אלא על הכלל כולו יצא. הווי אומר, על כל מצווה שמבקשים להטיח בנו כאשמה ״רק חזק ואמץ״. נדע כולנו שכל העולם יכול לטעות.