איפה ואיפה בפרס ישראל - 02 באוקטובר 2004

איפה ואיפה בפרס ישראל

למר שניצר היה אסור לקבל את פרס ישראל, ולמר תומרקין מותר?

הענקת הפרס לאדם הרע הזה היא חילולו של הפרס

פרס ישראל בא להאדיר את החשיבה והעשייה שתרמו למדינת ישראל. מטרתו היא להביע תודה לאלה שתרמו, זה במדע, זה בספרות, וזה בעשייה לטובת המדינה.

ובמדינה כמו מדינתנו לא ייתכן מצב בו יזכה חתן פרס ישראל, או אלו שאמורים היו להיות חתנים, קיטונות של רותחין, פעמים בצדק, ופעמים שמאוד לא בצדק, (הסופר אמיל חביבי, ח"כ שולמית אלוני, ועוד). אף בית המשפט העליון נדרש לשיקוליה של ועדה זו או אחרת שמונתה לבחירת המועמד לפרס ישראל. והיה גם מי שהבין כי הוא מסמל מחלוקת כה נוקבת, עד כי חזר בו מהסכמתו לקבל את הפרס (פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל).

הנה כי כן, העיתונאי שמואל שניצר ז"ל שהיה אחד הפובליציסטים החשובים בתולדות העיתונות של מדינת ישראל אמור היה לזכות בפרס ישראל בתחום העיתונות לשנת תשנ"ז. בנימוקיה קבעה ועדת הפרס כי מר שניצר הינו "אחד הפובליציסטים הוותיקים בישראל..מאמריו...ספוגים ציונות ללא פשרה, כיבוד המסורת וחיי החולין, תרבות והסתכלות, יהדות ואהבת ארץ ישראל".

ואף על פי כן נאלצה הועדה לחזור בה מכוונתה להעניק לו את הפרס בשל עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון. על בסיסו של מאמר שכתב מר שניצר תחת הכותרת "יבוא של מוות" טען העותר, חה"כ לשעבר אדיסו מסאלה, כי מאמרו של מר שניצר מהווה הסתה לגזענות בהתייחסו לבני הפלאשמורה כאל מפיצי מוות, בהיותם נושאי מחלות מסוכנות ובהתייחסו לעולים מאתיופיה כאל "שחורים". בגינו של המאמר הוגשה כנגד מר שניצר עתירה לועדת האתיקה של מועצת העיתונות. ועדה זו הרשיעה את מר שניצר ובין השאר בשל כך קבע בית המפשט הגבוה לצדק כי אין מקום להעניק את הפרס למר שניצר.

יש מקוצועות אשר להם יש ועדות אתיקה, ויש מקצועות בהם חרות הלשון אינה מוגבלת. אלא גם אלה אמורים להיות שווים בקבלם את פרס ישראל. ואם מר שניצר כשל, גם אחרים שאוחזים במקצוע אחר, אך פיהם רווי שנאה עשרות מונים יותר מאשר כתב מר שניצר, אינם אמורים לקבל את הפרס. אמות המידה לפרס זה או אחר חד הם, ואין להתיר אפליה בין מקוצע זה או אחר.

יגאל תומרקין הינו אמן. יש המעריצים את עבודתו המקצועית ויש אשר אינם מתרשמים הימנה. הוא גם ביב השופכין של התרבות הישראלית ושנאתו למגזרים בציבור הישראלי מעידה על טירוף מערכות מוחלט.

קשה לי להבין כיצד זו אותה אשה, טטיאנה סוסקין, שציירה כרוז של הנביא מוחמד עם חזיר, נשלחה לשלושה חודשי מאסר, בין השאר על פגיעה ברגשותיהם של מוסלמים. אך יגאל תומרקין שפיסל חזיר עם תפילין מקבל את פרס ישראל. "כשאני רואה את החרדים" כך האמן "אני מבין את הנאצים". החגים היהודיים מגעילים אותו, הייתה אמרת שפר נוספת שלו לאחרונה.

יגאל תומרקין

אז תרשו לי להבין. למר שניצר היה אסור לקבל את פרס ישראל, ולמר תומרקין מותר? ומשרד החינוך והתרבות מבקש להעניק הכשר לאדם הזה שאני ורבים כמותי רואים בו אדם נאלח?

מר שניצר תרם הרבה יותר למדינת ישראל מאשר מר תומרקין. כשביקשה אמש מראיינת ברדיו לראיינו על פרס ישראל הואניתק את הטלפון לאחר שהזכיר למראיינת את המקצוע של אמה.

מדובר באדם רווי שנאה שמעולם לא אמר דבר חיובי למעט על עצמו. מדובר באדם שיירש משורשיו אנטישמיות במרעה. ורק בשל העובדה שאין "ועדת אתיקה" לאמנות, אין התקפותיו נגד חרדים, היהדות והשקפת עולם שאינה שלו, זוכים לביקורת שתמנע ממנו את קבלת הפרס.

זוהי איפה ואיפה. תומרקין אמור היה לשבת בבית סוהר על החזיר כפי שישבה טטיאנה סוסקין עם תמונת החזיר. תומרקין אמור היה להשפט על ההתרסה נגד החרדים כפי שביקשו לשפוט את אלה שהתסיסו נגד רבין ז"ל.

הענקת הפרס לאדם הרע הזה היא חילולו של הפרס, חילול זכרם של אחרים שלא קבלו והיו ראויים יותר ממנו, וחילול כבודה של המדינה בשמה של האומנות.

זלי יפה.

בין האו"ם לאום אל פאחם - 02 באוקטובר 2004

בין האו"ם לאום אל פאחם

לשליטה הישראלית באום אל פאחם אין שום יתרון. הם מבקשים זהות פלסטינאית ויש לתת להם. צריך אף להתכונן למאבק בינלאומי.

כל מי שמכיר את ההסטוריה של מדינת ישראל אמון לדעת כי קיימת בעיה דמוגרפית רצינית מאוד בגליל. אף שמדינת ישראל שולטת שליטה מדינית מלאה בעיר כמו אום אל פאחם, הרי שלשליטה הזו אין כל יתרון. יהודים לא דרים בעיר הזו, ערבים לא יעזבו אותה, היא עיר המהווה מקור לא פשוט לחיכוך ואינה מציעה כל יתרון כלכלי למדינת ישראל.

אני שומע וקורא על תגובתם של אזרחים ערביים הדרים באום אל פאחם. רובם אינם מעוניינים להיות אזרחי הרשות הפלסינאית. "אני אוהב את המדינה ואת החוקים שלה" [מעניין, גם את חוק השבות?], כך אמר סמי ג'אברין, תושב העיר, "אני גדלתי על תרבות דמוקרטית ולא על שלטונו של ערפאת".

במדינה בעלת "תרבות דמוקרטית" הנציג הוא שליחו של הציבור. חברי הכנסת הערביים הם הם המייצגים את הציבור הערבי במדינת ישראל, לשבט או לחסד. ד"ר אחמד טיבי הינו חבר כנסת ערבי. הוא גם טוען שהוא אזרח נאמן למדינת ישראל. לא, אני לא מאמין לו. הוא היה יועצו הקרוב של יאסר ערפאת [בתמורה מלאה כמובן] בזמנים שהכל הסכימו שערפאת הוא טרוריסט. הוא שימר יועץ למי שביקש להפוך את ישראל לפלסטין. אדם משמש יועץ למי שמאמין בו ומסכים לו. ד"ר טיבי לא הפך את עורו. ח"כ עזמי בשארה וחבריו היו אלה שהתסיסו את צאן מרעיתם וגרמו לטרגדיה אזרחית במידנת ישראל, על פי קיבעותיה של ועדת אור. לא אני כתבתי על נייר מכתבים של הכנסת מכתב מלא תשבחות על הריגת חיילים ישראלים.

אני מאמין לכל ערבי שלא רוצה לחיות תחת שלטון ערפאת. לא חסרים כאלה אף באזורי יו"ש. אום אל פאחם באמצעות נציגיה לא רק שלא הוכיחה נאמנות למדינת ישראל, אלא אף גרמה נזק תדמיתי חמור לעצמה ולתושביה כאזרחי המדינה.

אום אל פאחם

לא ייגרם למדינת ישראל כל נזק אם העיר בעייתית הזו תעבור לרשות הפלסטינאית. נכון, אום אל פאחם הנה עיר בתוככי הקו הירוק, אך אין היא עיר ישראלית. היא נטע זר. לא חוגגים שם את יום העצמאות, למשל. היטיב להבין זאת ח"כ ג'מאל זחאלקה [בל"ד] באומרו – "ישראל רוצה להרוויח פעמיים. גם להרוויח מכך שתמסור את אום אל פאחם...". חבר הכנסת הנכבד מבין שאום אל פאחם הינה "בעיה" למדינת ישראל. נכון שיש שיאשימו אותי בגזענות. אבל זו דמגוגיה. איני בעד שילוחה של כל האוכלוסיה הערבית אל מעבר לקו הירוק. נכון, ההזדהות הזו לא הביאה בחשבון את יישומו של אותו שלטון, אבל היותו של חבר כנסת אחד יועץ לשלטון האחר, ואחרים [והוא] החוזרים ויורים במדינה חצי רעל, ומקורה של השנאה למדינה, היא הנותנת לגיטימציה להעברת אום אל פאחם לרשות הפלסטינית. יהיה זה גם מסר לערים אחרות. אזרחות ישראלית והשתייכות למדינת ישראל אינה עניין של מה בכך. אתם שביקשתם את הזהות הפלסטינית, הרי היא לפניכם. 

תושבי אום אל פאחם יוכלו לקיים "בתוף עמי אנוכי יושבת", ומדינת ישראל תפתור בעיה דמוגרפית. תהום השנאה והמתח ידעכו. בתמורה לעיר הזאת מדינת ישראל תקבל קרקע חליפית.

המשימה תגרור אחריה אתגר קשה בתחום המשפט הבינלאומי. שינוי טריטוריאלי אינו יכול להביא בעקבותיו אכיפה של שינוי אזרחות. כל, למשל, לאחר מלחמת העולם השניה כששונו גבולותיה של איטליה וחלקים הימנה הועברו לצרפת, קיבלו תושבי האזורים שהועברו את האפשרויות הלוו – להמשיך להחזיק באזרחות איטלקית או "להצטרף לצרפת". וכפי שמעידה הפרופ' רות לפידות, אין תקדים בו כפו על אזרחים אזרחות חדשה בניגוד לרצונם.

הפתרון הינו מדיני. אין הוא פיזי, תושבי אום אל פאחם ימשיכו להחזיק בבתיהם ובאדמותיהם. אין מדובר בגלות, אין מדובר ב"טראנספר".

בטוחני שניתן יהיה למצוא פתרון לעניין הצבעתם של אותם תושבי אום אל פאחם בבחירות. כך, למשל, ניתן לשנות את חוק הבחירות, כך שמי שאינו נמצא בישראל ביום הבחירות ואין לו כתובת בישראל אינו יכול להצביע. הן יהודים והן שאינם יהודים ייפגעו. שבל יאמר המלעיז כי בגזענות עסקינן. אך תושבי אום אל פאחם לא יוכלו להצביע. יתרום הדבר אף ליושרם האינטלקטואלי. תופעה שנציגיהם אינם מכירים. זה קשה אך לא בלתי אפשרי.

אני מעדיף את אריאל על פני אום אל פאחם. ואתם?

זלי יפה.

APPEASEMENT - 26 March 2004

APPEASEMENT

כמנהגה של המנהיגות הפוליטית בישראל משכבר, זכתה ההתנקשות בחייו של שייך יאסין למבול של תגובות

ואלה תומכים ואלה מגנים, אלה צוהלים ואלה מאיימים. כבר התייאשנו זה מכבר מלדרוש יושר פוליטי מחברי כנסת או מהבקשים להיות חברי כנסת. ואולם אדם פוליטי שיפגין בורות אקדמית, זו תופעה מפחידה. כי אם הוא אינו יודע את העבודות הוא גם מקבל החלטות שאינן נכונות. ואם מדובר באדם המבקש להיות ראש ממשלה, ואין הוא יודע דבר וחצי דבר על העבר, הוא פשוט אמון לחזור עליו.

בין אותן התגובות שלא אחרו לבוא הייתה למשל תגובתו של חבר הכנסת אברהם בורג שביקש בלשון עשירה וציורית לבלבל את היוצרות ולהוכיח כי הסטוריה אינה הצד החזק שלו, אם בכלל.

הינה – כך הוא – בדומה, תאמינו או לא, לתגובתו של ד"ר אחמד טיבי – אנו אמורים להגיש יד מפייסת, באשר אם נהרוג, יישנאו אותנו יותר. כך – טוען חבר הכנסת הנכבד – מעידה ההסטוריה.

דע עקא, שכך לא מעידה ההיסטוריה. ההפך הוא הנכון. מדיניות הפיוס של צ'מברליין הביאה את מלחמת העולם השניה. מדניות הויתורים של צ'רצ'יל ואחריו אטלי, רוזבלט ואחריו טרומן בועידת טהרן, מלטה ופוטסדם הביאו לשלילת חירותה של פולין ולחשיפת אזרחיה ל"רשע הנמוך יותר" כדברי ויקטור קלמפרר בספרו.

ההתייחסות הסלחנית של העולם המערבי לדיקטטורות במרכז אמריקה ובדרומה עלו בחייהם של מאות אלפי אנשים בשנות השישים והשבעים. הצביעות אותה הפגין "העולם הנאור" בהעלימה עיין מזוועות אפריקה עד להיום עולות בחיי אדם במספרים מחרידים. כל אלה הינן וריאציות שונות של APPEASEMENT – פיוס, בשל נסיבות אלה ובשל שיקולים אלה.

אברהם בורג

בניגוד ל"הבנתם" של ביילין, מצנע ובורג, שנאה לא הופכת לאהבה בין לילה. שנאה הופכת לפחד בין לילה. ופחד הופך בהדרגה להשלמה, השלמה יכולה להתפתח לידי מערכת חיובית הטובה לשני הצדדים.

אכן ישנם שקולים משקולים שונים לכאן ולכאן מדוע שלא להתנקש בחייו של יאסין. מסר ההתנקשות הינו חשוב. אין חסינות מפני ידו הארוכה של צ.ה.ל. מאידך זקן רשע זה, ייתכן וטוב היה כי ימות כאחד העם ולא ייהפך ל"קדוש". אך הפחד מפני המחר אותם מבקשים בורג וחבריו להחדיר לליבנו, אינו עומד במבחן הבקורת ההסטורית. המחבל העומד לבצע פעילות פוגעת, יעשה זאת בין אם יאסין הינו חי או מת. רק פחדם של תושבי השטחים יביא להתמוטטות התשתית עליו בנוי הטרור. תשתית המבוססת על לימוד מעוות, על ילדים המבקשים להיות שאהידים, על תמיכתו של האזרח ברחוב. תמיכה זו אינה חמורה פחות מהמתאבד. פחדו של זה האזרח היא ורק היא תחילת הדרך לשלום.

לפני מספר ימים ביקר כותב שורות אלו בבית הלורדים בלונדון. ושם שמע כי נסיונם של ילדים לבקש לעצמם מעמד של שאהידים הינו מתוך ייאוש. אין לדברים הללו כל שחר. ילד בן שבע או אחת עשרה אינו יודע יאוש מה הוא. הוא רוצה להיות "גיבור" כי כך אמרו הבוגרים. כך למד בבית הספר או בגן. הינה בסוף שנת הלימודים שעברה נערכו בביתי הספר ברשות מסיבות סיום. אצל גני הילדים היה שיאם של מסיבות הסיום שרפתו של אוטובוס אגד. יומני השנה של ילדי בית הספר מלאים בתמונות של "שאהידים". השאהיד אצל הנער הפלסטיני הינו ככוכב ספורט או שחקן קולנוע אצל הנער המערבי.

תופעת הנסיון לפייס הינה מגפה מסוכנת. כך למשל כתבה ברונוואן מדוקס, עורכת חדשות החוץ של העיתון טיימס הבריטי כי "טרם שיילחמו בטרור יש להשכין שלום בעירק ובין ישראל לפלסטינאים". ושלום זה מה טיבו? הלא כמנהגו של הטיימס, על ישראל לוותר, וויתור זה כל עוד הטרור נמשך הינו "פיוס". אבל הפיוס הינו כניעה בדרך זו או אחרת לטרור. איך כתב מאמר המערכת בעיתון אינדפנדנט? "העובדה שטרור יכול באופן מהותי לשנות את ההיסטוריה הפוליטית של דמוקרטיה ארופאית הינה מסקנה בלתי נמנעת מתוצאות הבחירות בספרד".

כנגד טרור רק נלחמים. נסיונות החדרת הפחד, נסיונות הפיוס כל עוד הטרור בעינו, כניעה באמצעות שנוי ממשל (כבספרד) הינם Appeasement שאחריתם, אחת.

הצדקת הטרור, האדרתו. פעולות טרור מעולם לא הביאו שלום, הם לא יביאו שלום, הם אינן יכולים להביא שלום. טרור יש למגר, ורק אחר כך לדבר על שלום. אולי מן הראוי שמר בורג, יקרא הסטוריה. זה אולי לא יעזור לפאתוס, אבל זה יעזור לאמת.

זלי יפה. 

בניגוד למבחן בוזגלו - 27 ביוני 2004

בניגוד למבחן בוזגלו

לפני שנים לא מעטות ביקש כבוד נשיא בית המפשט העליון, פרופ' אהרן ברק, להבטיח אמות מידה אחידות למורם מעם ולנמצא בתחתית הסולם החברתי. הווי אומר, חוקרי מעשי פשע לא ינהגו באיפה ואיפה כלפי מר בוזגלו וכלפי שר, חבר כנסת והמקורב להם. למד מכאן כי דרך חקירתו של מר בוזגלו ודרך חקירתו של נשיא, ראש ממשלה, שר [או אולי שופט] מידתם אחת. דא עקא שאין לזה המבחן כל אחיזה במציאות, ופרשת האי היוני היא הוכחה אחרונה לכך, אחת מני רבות.

לא מעטות החקירות אשר החוקרים בהם חלוקים בדעותיהם. מתוך הדלפות מחקירות פרקליטויות נודע לציבור על מחלוקות בין פרקליט זה או אחר, אלה המבקשים להקל ואלה הדורשים להחמיר. אבל יש יחיד שהוא הקובע בסופו של דבר, וזהו היועץ המשפטי, ואיש אשר אינו שייכך למערכת, אינו מקבל לידיו העתקי חוות דעת או המלצות אלו או אחרות. ודאי שלא הציבור. חילוקי הדעות הם חלק מצנעת הפרט. כך נהגו בבוזגלו.

אבל מה עניין מר שרון למר בוזגלו? היחיד המוסמך להחליט בעניינו של מר שרון הינו היועץ המשפטי לממשלה. למה צריך לפרסם גם את חוות דעתה של גברת ארבל? פורסמה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ידונו בה ויחליטו האם היא לוקה בחוסר תום לב ציבורי. מה עניינו של הצבור בחוות הדעת הנוספות?

עדנה ארבל

הדרישה לחשוף את חוות דעתה של פרקליטת המדינה היא הצבעת אי אמון ביועץ. מאימתי פרקליטת המדינה היא מדד? ומה בכך שפרקליטת המדינה לשעבר חשבה אחרת מהיועץ המפשטי? הבדיקה הקובעת היא חוות דעתו של היועץ, וחשיפת דעתה של הפרקליטה החולקת על חוות דעתו של היועץ, היא החריגה ממבחנו של בוזגלו. ואין זו החריגה היחידה. בוזגלו כי ייחקר, כי יפתחו כנגדו בהליכים משפטיים אינו נדרש לעזוב את חנות המכולת בבעלותו. ראש ממשלה נדרש גם נדרש, ומעשהו של שמחה דיניץ ז"ל יוכיח.

יש להרהר בעובדה שהתמיכה בחוות דעתה של ארבל היא מהשמאל ותמיכה בחוות הדעת של מזוז הינה מהימין. למד מכאן אולי על "עניינו של הויכוח. מבחנו של בוזגלו אינו נכון ואינו ניתן ליישום. "חסידי אהרן ברק" העושים את נשיא בית המשפט "קרדום לחפור בו" והמערערים את מעמדו הציבורי, ידעו לנופף במבחן בוזגלו כשחששו כי נציג ציבור נהנה יתר על המידה מחקירה "נוחה". אבל איש מהם לא אמר מאומה על חשיפת חוות דעתה של הגברת ארבל, שאינה נהוגה אצל מר בוזגלו. נכון, חוות דעתה של פרקליטת המדינה פורסמה כבר בעבר [שלא כדין, אפילו בהסתמך על הודעתה של הגברת ארבל עצמה], אבל אם ניתן לנגח את ראש הממשלה, אזי שתפורסם חוות דעתה. וגם אם יש בכך כדי לפגוע באשיות המשפט ובזכויות האזרח, זה כדאי. בגברת ארבל אסור לפגוע. במר מזוז מותר. כי הגברת ארבל נגחה בימין ובנתניהו, נאמן, רפול ושרון, ומזוז לא.

פרסום חוות דעתה של הגברת ארבל הוא חדירה לצנעת הפרט של מר שרון. אין בה כדי לתרום כי אם נגיחות פוליטיות הדדיות שעלולות להרוס את שלטון החוק. פרשת האי היוני היא רק אמצעי לבעוט בראש הממשלה. גם מר בוזגלו יסכים שהרקבון הזה ראוי לבדיקה מעמיקה.

זלי יפה.

  

מרוב התנתקות הפכנו למנותקים - 15 באוקטובר 2004

מרוב התנתקות הפכנו למנותקים

הדגש המתמיד על נושאים מדיניים וביטחוניים ללא הפסקה, הורס את המפד"ל והופך אותה למפלגה מיותרת. תחת שלטון איתם הפכה התנועה לבדיחה פוליטית. הגיע הזמן לחזור למוסדותינו שיקבעו את דרכנו.

שני נושאים עלו לסערת סדר היום הציבורי, לכאורה נעדרות מחנה משותף. אמרנו "לכאורה", שכן המכנה המשותף שקיים בין שני אלה הנה התנתקות מרחשי הציבור. המשבר אצל סיעת המפד"ל בכנסת, גרם לתופעה פוליטית חסרת תקדים בפוליטיקה הישראלית. מפלגה, ללא שהתפצלה, מצויה בממשלה ומחוצה לה, מצביעה אמון בממשלה ואף אי אמון. המפד"ל, שהיתה מפלגה מרשימה עם תריסר נציגים בכנסת, הופכת תחת שרביט הנהגתו של ח"כ אפי איתן, לבדיחה פוליטית (הגם שהתמוטטה היא נחלת דור קודם).

לא יושב ראש המפלגה יכול לקבוע את דרכה. מפלגה המצויה באפלה אמורה לחזור למוסדותיה שיקבעו את מדיניותה. שר העבודה חזר ואמר לא פעם, שהחלטת מוסדות המפלגה תהא מקובלת עליו. כיצד יכול יושב ראש המפלגה להסכים כי במפלגתו תשרור כזו אנארכיה?

ומי צודק? השר המתפטר או זה שחלק עליו? כיצד הועילה התפטרותו של מר איתן לאינטרסים של המפלגה? האם נתן יושב ראש המפלגה את דעתו היכן באמת ייחודה של המפלגה? כבעבר, שגגתה של המפלגה הינה העמדת הנושא המדיני בראש סדר העדיפויות שלה. אם כך, מדובר במפלה מיותרת. קיימים הרי בליכוד חברי כנסת התומכים בהתיישבות ביש"ע ובעזה. יש מפלגות שזו כל תורתם. לאחר שאיבדה המפד"ל את המנהיגות הדתית במדינה לטובת מפלגות אחרות, ובראשון ש"ס, הפער בין דת ומדינה, בין דתיים ושאינן דתיים, הגיע למימדים חסרי תקדים.

אפי איתם

 התמקדותה של מפלגה בנושאים המדיניים, רק העמיקה את הפער באשר אף אלה המבקשים לראות במפד"ל גשר. אפילו דתיים המבקשים לראות במפד"ל ובחשיבתה הדתית נמל פילוסופי, נמנעו מלעשות זאת בשל סדר "סמיכת הפרשיות" של המפלגה. החקיקה הדתית זה מכבר עברה לנחלת מפלגות אחרות. הרבנות הראשית אינה מייצגת את אשר ביקשו אנשי המפד"ל, הגם שאף מפלגה דתית אחרת לא הייתה בקואליציה עת נערכו הבחירות לרבנות הראשית (תקוותו של חבר הכנסת איתם כי אם ייבחר אחד הרבנים הראשיים הוא ימנע את בחירתו בחקיקה, העידה על הבנה פוליטית שמותר להרהר אחריה).

המפלגה מנותקת מצבור בוחריה, ויתר על כן, מהציבור שאמור להיות בוחריה. היא מנותקת מאלה המבקשים יותר חינוך דתי ציוני ופחות מדיניות חוץ, מאלה המבקשים חקיקה דתית נבונה הקורצת לדתיים ושאינם דתיים. מפד"ל חלשה, פירושה השפעה דתית של המפלגות החרדיות והשפעה זו הינה אף על כל סדר היום הפוליטי של מפלגה כמו "שינוי", של שנאה דתית הבאה לידי ביטוי אצל שר הפנים, אצל אישה כמו שולמית אלוני.

המפד"ל אינה מנהיגה, היא מונהגת. היא מונהגת כי היא מנותקת מרחשי הציבור הדתי לאומי. יבואו מוסדות המפלגה ויעוררו אותה מהאנדרלמוסיה. ניתוק נוסף הינו תגובת נשיא בית המפשט העליון למשוב השופטים. הנשיא, בעזרת שר המשפטים, כבר הפגין אטימות מוחלטת לרחשי הציבור עת עמד על בחירתה של השופטת ארבל לתפקידה ומעמדה, למרות בקורת ציבורית רבת גוונים.

עורכי הדין הם החשופים למעשי השפיטה. הם יכולים יותר מכל אדם אחר להבין את הקשר בין כס המשפט והציבור. להתעלם מאמירת עורכי דין על מעשי השפיטה זו התנתקות נוספת, של כבוד הנשיא מרחשי הציבור. שופט המנותק מהציבור הנו שופט לוקה, ותהא מחשבתו המשפטית אשר תהא.

זלי יפה. 

לטעויות יש מחיר - 02 באוגוסט 2004

לטעויות יש מחיר

בעבר יכול היה מנהיג, אף במדינה דמוקרטית, להיכשל כשלון חרוץ כשר אך לחזור ולכבוש מקום כראש ממשלה (ויעיד ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל שכשר הימיה נחל כשלון חרוץ). לו היה אותו אותו שר נכשל אותו כשלון לפי העקרונות המיושמים היום בדמוקרטיה מערבית, הוא לא היה מגיע לתפקיד ראש הממשלה.

העקרונות הללו התפתחו במהלך שנות המאה העשרים. כך בחירתו של משה דיין כשר החוץ לוותה בהפגנות ומחאות בשל כשלונו כשר בטחון בתקופת מלחמת יום הכיפורים. וארצות הברית אף החמירה יותר עם שר החוץ דאז אלכסנדר הייג. ומעשה שהיה כך היה: ביום 31 במרץ 1981 ניסה ג'אן הינקלי הצעיר להתנקש בחיי הנשיא רייגן. הנשיא נפצע והובהל לבית החולים. שר החוץ דאז הופיע על אתר בחדר האורחים בכל בית בארצות הברית בהכריזו בלטוויזיה "עכשיו אני אחראי". החריגה מהאמור בחוק על מעמדו של סגן הנשיא (ג'ורג' בוש האב) עלתה לו לשר החוץ בנסיונו לרוץ לנשיאות.

לא כן מר פרס. הוא אמר "לא מעניין אותי מה אומרים אחרים. אני אומר שלערפאת היה מגיע פרס נובל לשלום". היה זה שמעון פרס שחשב כי אסור לאבד את ערפאת. היה זה שמעון פרס שתמך בערפאת המבודד בניגוד לחוות דעת של ראשי מערכת הבטחון בארץ ובארצות הברית. ולפתע כרעם ביום בהיר שופך כבוד יושב ראש סיעת העבודה, בעל החזון "מזרח תיכון חדש" קיתונות של רותחין על חברות של משכבר הימים. "אומן של דו משמעויות" קרא לו. הוא אף העיד על חברו משכבר הימים "הוא משוגע". האם חושב מר פרס כי הנחותיו הבסיסיות לעניינו של מר ערפאת היו שגויות? האם הסכם אוסלו נחתם עם האדם הלא נכון? האם הפך ערפאת מאדם מיושב למשוגע? שהלא אמנות "דו המשמעות" הייתה לו זה מכבר.

יאסר ערפאת ויצחק רבין בטקס חתימה על הסכמי אוסלו

לאחר שנחתם הסכם אוסלו קרא ערפאת לג'יהאד עד ירושלים. כשנשאל כיצד מתיישבת קריאה זו עם החתימה על הסכם אוסלו, גמגם וטען שהתכוון למשהו נפשי. [טענה שאף יוסי שריד סלד ממנה].

אזי, אם טעה מר פרס, ו"ערפאת משוגע" כדבריו, או טעה כי לא ירד לסוף דעתו של הראיס. האם הוא ראוי לשוב ולעמוד במקום בו עמד כשעמד? במקום בו כשל בהבנת האויב? במקום בו המיט על כולנו את "אוסלו וגרורותיה"? במקום בו שיכנע את רבין ז"ל לתת לאותו אמון משוגע ולחייליו נשק ואשר איתו הם הורגים בנו השכם והערב?

האם אנחנו נוכיח כי גם אצלנו קיימים עקרונות חדשים למעמד ציבורי? או שמא הכושל יכול להמשיך בשלו ולשוב להיות שר חוץ כי בישראל השוגה אינו משלם את המחיר.

זלי יפה. 

אשר יגורנו - 26 באוגוסט 2004

אשר יגורנו

לפני שנים לא מעטות נחרדה המדינה בעטיו של "מכתב השמיניסטים". מכתבם של אותם צעירים ערב גיוסם אשר נמנו וגמרו כי לא ישרתו בשטחים בשל שקולי מצפון. רבים מהרו לגנות את זו התופעה. היא נגדה את כלי הדמוקרטיה, זו תופעה החורגת מתחום המותר, ועוד טענות מטענות שונות.

כשביקשו מנהיגיה הרוחניים של המפד"ל לצוות כי חייל יסרב פקודה ולא יקבל על עצמו כל פעילות הנוגעת לפנוי, טענו הרבנים המכובדים כי זו דעת תורה, זו ההלכה. וכמובן, כיצד זה יפר יהודי דתי הוראתה של הלכה?

וכמובן, קביעת הרבנים מקבלת גבוי מראשי המתנחלים מחד, ממובאה שכלל לא הובנה כראוי בשמו של "סוקרטס" מאידך, ועוד.

אך לא רק לדתיים יש מנהיגות רוחנית. הנה בימים אלו כי כן כמו להם 90 זוגות הורים והודיעו שבניהם לא ישרתו בשטחים, ומיטב סיבותיהם עימם.

אדם דתי אולי מבין את ההבדל בין התחבטות מוסרית ובין קביעה הלכתית. אדם שאינו דתי אינו מבין זאת. ואדם שאינו דתי הרואה את שומר המצוות מפר את החוק בשל שיקולי הלכה אינו יכול כי אם לראות בכך "הכשר" להפר את החוק בשל שקולי מצפון אחרים.

היוזמה של רבני המפד"ל בקוראם לסרב פקודה היא הינה ההכשר ל"איש הישר בעינו יעשה".

אני חושב שפועלו של ראש הממשלה אינו הגון. הוא ביקש להוכיח מה הוא רצון הציבור פעמיים ונכשל. יאמרו רבים כי אין הוא ראוי לעמוד כראש הממשלה. ייתכן. את דברו יכול הוא מעלתו האזרח לאמר בהפגנה, במסע ציבורי, בלחץ על חברי הכנסת על מנת שזו תאמר את דברה, ולבסוף בבחירות. אך המחאה עברה את הגבול. גם במובנו המשפטי וגם במובנו המוסרי. ענידת טלאי צהוב הינה שערורייתית ומבזה את השואה. היא מטילה צל של ממש על היושר האינטלקטואלי של הגברת רינה אקרמן שהינה בת לניצולי שואה, יוזמת המפגן הלזה.

אריאל שרון

לא, אשר אינם מסכימים עם המתנחלים נוהגים גם ברשעות. לא איני מדבר על הנושא הכספי. הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין את כאבם האמיתי של התושבים, כפי שהדבר בא לידי בטוי בשאלות ששאל אמש יאיר לפיד.

טעותם של ראשי המתנחלים הינה כי התעלמו מהקביעה כי לעולם יהיו אלה שיצעדו את הצעד הנוסף, האסור. זו טבעה של חברה, סוד מוסד בסוציולוגיה. ככל שהמתירנות צועדת קדימה, הולך לפניו הפושע של היום שהינו אולי "הנביא של מחר". סירוב פקודה ממין אחד יוליד את הסירוב האסור דהיום, שיהיה מותר מחר. ההתעמתות ללא אלימות אותה מבטחים ראשי המתנחלים אינה כי אם משאלה שבלב. והמתעלם האלים דהיום שהינו עבריין עלול להראות מחר כ"חוזה".

דמוקרטיה מערבית אינה דמוקרטיה אתונאית. הנחת היסוד בדמוקרטיה פרלמנטארית הינה כי הפרלמנט מייצג את רצון העם. והעובדה הינה כי הפרלמנט לא הצליח למנוע את מהלכיו של ראש הממשלה ובפרלמנט הישראלי יש רוב למהלכיו. זה מכעיס, תולדתו של רוב זה בחטא. הרוב מורכב גם מ"גייס חמישי", אבל הוא קיים.

והיום אנו צריכים להחליט. לתת לחייל האחד לגיטימציה לסרב פקודה כי הוא דתי, להעניק לגיטימציה לחייל האחר שלא לשרת כי הוא פציפיסט, לתת לגיטימציה לחייל שלישי לסרב פקודה כי הוא חושב שחיילי צה"ל הינם פושעי מלחמה. אחריתו של הליך כזה אינה כי אם הרס וחורבן של הצבא.

אז נכון. פנוי עזה הינו הגדול בשברים. אז נכון, שרון נוהג שלא כהוגן. אז נכון שאני לא אצביע עבורו בבחירות הבאות. אבל גם נכון שנציגי העם היושבים בכנסת – ברובם – תומכים בו, וזה גם נכון שעל מנת לשמור על בטחונו של עם, על מנת לשמור על המדינה רוויית הדם הלזו, יתכבדו מנהיגי המוסר והדת להבין להיכן תוביל דרכם. לא לדמוקרטיה, כי אם לאנרכיה מוחלטת.

זה הגדול במשברים שידעה המדינה. שלא יהיה זה המשבר האחרון חלילה וחס.

זלי יפה.

והעתיד? 26 באוגוסט 2004

והעתיד?

אחת העובדות המעניינות יותר והמוזכרות פחות, המיוחסות לעושר הנפט הערבי הינה העובדה שעשירי הנפט, עם שעשו את כספם, שלחו את צאציהם לטובים בבתי הספר בעולם. יעידו טייסי חיל האוויר המתאמנים בבסיסים בארצות הברית כי טייסים ממדינות ערב הלומדים עימם, עושים חייל. נסיכים ואנשי כסף יימצאו שולחים את בניהם להארוורד, ייל ופרינסטון, אוקספורד וקיימברידג' אין סי אד והסורבון, ועוד.

הבינו שם במדינות ערב כי העתיד תלוי בחינוך. כי ניתן להבטיח את יציבות השלטון, לאיים על אויב מבית ומחוץ ניתן אך ורק באם החינוך יקבל את העדיפות העליונה. ובהקשר לסכסוך ישראל – ערב, צמצום הפער ההשכלתי בין מדינות ערב ובין המדינה היהודית.

ובעוד במדינות ערב הבינו את המסר, צלילת חשיבותו של החינוך בישראל מדהימה. הווי אומר לא רק שמדינות ערב מתקדמים, אנו נסוגים אחורנית ובכך מכפילים את המהירות בה מצומצם הפער בינינו ובין שכנינו.

הינה כי כן נמצאתי ממתין לטיסה אל מול סטודנטית להנדסה באוניברסיטת תל אביב. את התואר השלישי עושה אחותה במדע מדויק אחר, באוניברסיטת הארווארד, מפני שאין תקציב למחקר בישראל. היא – כך האחות – כבר לא תשוב. ואף חברתי לטיסה יודעת כי התואר הבא תעשה היא באירופה, באשר, "אין תקציב לחוקרים בישראל". כמה חוקרים ישראלים יושבים בMIT? ואיני מתכוון ליושבים ישיבה זמנית, אלא ישיבה שלא על מנת לחזור?

צא ולמד כי חוקרים בבתי הפר לרפואה, איש איש, "הטונר" שלו עבור המדפסת, ועם שגמר להדפיס ייקח איתו את ה"טונר" ויבוא החוקר הבא עם ה"דיו" שלו. הצמצום בצרכים האלמנטאריים שתחום המחקר באוניברסיטאות ובמכוני המחקר בבית החולים הינה תופעה מעליבה. החוקרים ראויים למעט הערכה וכבוד.

כאשר מרחיבים את הממשלה בתקציב שנתי נוסף של 200 מליון ש"ח, מעיד הדבר על שיבוש במערך החשיבתי. ולא, השרה דליה איציק לא תזדקק להוציא את ה"דיו" מהמדפסת שבמשרדה. אז מה יותר חשוב? דיו לחוקר הסרטן או דלק לוולבו של "השר לענייני עזה"?

אוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי 

יש דברים שהם בנפשנו. החינוך והבריאות קודמים לבטחון. כי אם לא יהיה חינוך גם לא יהיה בריאות ובטחון.

מדינה בה החוקר צריך להבטיח כי יישאר לו נייר לכתיבה, מדינה בה מבריקים במוחות בורחים ממנה כי אין תקציבים, הינה מדינה מסוג שאנו לא רוצים להשתייך אליה. אנשים חכמים עוזבים גם את ניגריה וארגנטינה.

שהלא מספרם של השרים ללא לתיק או עם "תיק מלאכותי" רב יהיה מספרם השרים עם תיק "אמיתי". החשיבות הממלכתית היחידה הקיימת או אמורה להיות קיימת לכל המבקש להיות שר ללא תיק הינה הצבעה על יד שולחן הממשלה. לשם כך אין צורך במכונית או משרד. במזכירים ויועצים, בתקציב של 20 מליון ש"ח ללשכה. את אלה הסכומים שיעבירו למחקר, לבריאות ולחינוך. אותם חברי ממשלה "חדשים זה מקרוב באו" יתכבדו לישב ליד שולחן הממשלה, להצביע כאשר יחשבו. אין כל קשר לאלו ההצבעות ולתקציב 20 מליון ש"ח.

ואם באנשי ממשל עסקינן, יורשה לי להעלות הרהור נוסף. נמצאנו למדים על הסכם חדש שנחתם בין משרד האוצר ובין ההסתדרות הכללית לעניין המשכורות שישולמו לעובדי המדינה. צא ולמד כי אדם שמשכורתו 2,300 ש"ח [ומדובר במקצועות "משניים" לחלוטין כמורה או אחות שחיינו ועתידנו תלויים בם] יקבלו תוספת שכר של 23 ש"ח לחודש [כך!]. אותו המרוויח 50,000 ש"ח [ויש כאלה בשרות הציבורי] יזכו למתת נוספת של למעלה מששת אלפים לחודש.

אולי נחשוב פעם אחת לשנות את סדר העדיפויות? אותו שמרוויח 50,000 ש"ח לחודש יכול לחיות בכבוד. אותו מורה אינו יכול. מדוע שלא יוותרו בעלי השכר הגבוהה על התוספת ה"מגעת" להם וזו תחולק בין בעלי השכבות הנמוכות יותר?

לא, אין הכוונה לנהוג כך כדבר שבשגרה. אך פעם אחת, עכשיו, יתרמו אלו שיש להם לצמצום הפער בין העשירון העליון לזה התחתון שהינו הרחב העמוק ביותר בחברה מערבית כל שהיא.

עיוותי השכר בשרות הציבורי במדינת ישראל אינה רק רעה חולה, היא מקוממת. וטבלת ה"הטבות" שנרקמה בין ההסתדרות למשרד האוצר, הינה עדות נוספת לכך. שהלא טבלת זו ההטבות רק מעמיקה את הפער ומרחיקה את העשירון העליון מזה התחתון הרחקה נוספת.

זלי יפה.

  

אנטישמיות תוצרת עצמית - 26 בספטמבר 2004

אנטישמיות תוצרת עצמית

אין צורך בהבנה עמוקה במדע הסוציולוגיה על מנת לדעת כי אצל כל חברה אין "יש מאיין". כל מקרה ומקורותיו אשר הביאו להתבשלותו. כל ארוע יש לו מקור, בסיס, סיבה ומסובב. המונח ‘’Out of the Blue’’ אינו מוכר אצל זה המדע, ואין לו מקום בנסיון להסביר את שקרה. אשר על כן, עיני צרה הייתה עת אשר בקשו לערוך כינוס הדן ב"אלימות הדתית". באשר האלימות הקשורה לנושאים דתיים אינה בועה ב"סימפוניה פסטוראלית" של שלווה. האלימות פשטה בכל, וחילחלה לכל פינה. אשר על כן קיימת אלימות מילולית בכנסת, האלימות הפלילית ה"קלאסית" מרהיבה עוז, קיימת אלימות בחיי המשפחה שהגיע לממדים מדאיגים, הוד מהלתו הנהג הישראלי, אלימותו אינה יודעת גבולין. והאוירה הלזו מחלחלת גם לנושאים דתיים. הוא שאמרנו. אין בחברה מקרה "חריג" ללא שורש.

בשנית, צוירו כתובות נאצה מאירות עיניים על קירות בית הכנסת הגדול בירושלים בלילה שבין ליל "כל נדרי" ויום הכיפורים. כל מי המכיר את אופייה של ירושלים יודע שאין לך לילה שקט הימנו בכל לילות השנה. הירושלמים מסתגרים היטב בבתיהם, מי לאחר תפילת כל נדרי ומי לאחר טיול באופניו. כמעט ואמרנו, אין יוצא ואין בא. או אז "אבירי" הפחד החוששים מכל צל, עושים לנפשם ול"מצפונם". יפגינו, כי ניתן לחלל את הקדש ביום הקדוש ביותר, ובמקום קדוש. הפגנה פוליטית? איני בטוח. נכון שלא שמענו גינויים על "שרון רוצח" – אחת הסיסמאות שרוססה על קירות ההיכל – מאצל מנהיגים פוליטתי מהשמאל, או גינוי על חילולו של קדש ממפלגה כמו שינוי חלילה.

הייתה לכך סיבה. מקור.

לעת הזאת לא ברור באם ידי יהודים בדבר או שמא לא. דע עקא שהעברית רהוטה הייתה מדי והמובאות מתפילת היום מדוייקות מדי. ואם נשחזר כמה ימים אחורנית, עוד נבין "מקורו" על של מלל.

כמה ימים לפני יום הכיפורים אמר שר הפנים אברה פורז [כן אותו שיודע שאין אנשים רעבים במדינה וכי אדם שמן אינו "נראה" רעב] כי מותר לו למר פורז להיות מעת לעת גם קצת אטנישמי. במדינה כמו ארצות הברית, אנגליה, אפילו צרפת היה שר כזה זה מכבר משמש כ"שר לשעבר". לא אצלנו. שבה לשנוי מותר לשנוא את כל האחר והשונה. ואם לשר הפנים מותר להיות אנטישמי מעת לעת, אזי מדוע לאחר אסור? אז שר הפנים ואשר לו חשיפה תקשורתית יחלל את הקדש ויצהיר על ה"אנטישמיות" שלו על ידי כך שייצר סיסמאות שטנה על קירות בית הכנסת ביום הכיפורים. הדממה הפוליטית שלוותה את עובדת חילול הקדש ואת אשר נכתב מעידה על יושר פוליטי והרהורי תשובה. שתיקתה של שנוי הינו המשך ל"אנטישמיות" מעת לעת של מפלגה רעה הבנויה על שנאת האחר. ייתכן ויש בשינוי מי שחושב לקיטונות של רותחין. אבל שינוי הינה מפלגה נקיה כידוע, והאנטישמיות שבה הינה רק חלק מהנקיון. ושתיקתה של המפה הפוליטית בגין האנטישמיות של שינוי הינה שתיקה רועמת. אפילו רועמת מאוד.

זלי יפה.

 

גרפיטי אנטי-דתי ברחובות ירושלים

 

רבנים הזהרו בדבריכם - 17 באוקטובר 2004

רבנים הזהרו בדבריכם

אמר רבי אלעזר הקפר: "אפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה [אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם". שהרי עם מאוחד אין יכול לו, ועם מפורד אין למי שהוא יכול. צא ולמד כי בוני מגדל בבל נענשו לכאורה בשניים. "הנבה נרדה ונבלה שם שפתם" ולאחר מכן "נפיצם על פני כל הארץ". גלות הינה עונש כבד וידוע לכל מקדמא דנא. הכל מבינים אותו. אך זה העונש של "הבה נרדה ונבלה שם שפתם"? מה טיבו, ומי מבין שבענש עסקינן? אלא שאכן לא בענש מדובר. כל עוד הייתה הארץ "שפה אחת ודברים אחדים" ללא מחלוקות, לא יכול היה הקב"ה להעניש את בוני מגדל בבל. הוא העניש אותם בגלות לאחר שהצליח להחדיר מחלוקת לקהלם.

הייתה וז ההיסטוריונית האמריקאית המהוללה ברברה טוכמן שכתבה בספרה האחרון כי אומה החלוקה באמצע לא תנצח בשום מערכה, זו הייתה אחת הסיבות לנצחונה של ארצות הברית במלחמת העצמאות כנגד אנגליה.

רבנים המורים לחיילים לא להשמע לפקודה מציגים תקדים. החייל הדתי יישמע לרבו, מפני שמדובר בעברה כאכילת בשר טרפה, כדברי הרב שפירא שליט"א. מהצד השני של המיתרס קיימים אנשי שמאל ואשר דבוקתם בעקרונות המוסר שלהם אינה חלשה מעוצמת הדבקות של החייל הדתי באלוקיו. אזי כאשר יבוא החייל "השמאלני" ויסרב בשל מצפונו לשרת בשטחים, או לגרש קרובי משפחה של מחבלים, אליבא דהרב שפירא, צריך לכבד את דרישתו. מפני שמצפונו שלו אינו שונה – כאמור – ממצפונו של החייל הדתי. נכון שכל יהודי דתי מבין את עוצמת ההלכה של חיינו. החילוני אינו מבין כן והוא אינו מוכן לאבחן בין דרישה דתית ובין דרישה מוסרית.

יכול כבוד הרב הראשי להבין להיכן נגיע? חייל יבצע פקודה זו אך לא אחרת. חייל אחר יסרב לפקודה שלישית, ויבקש ליישם פקודה רביעית? מבין כבוד הרב כי זה מתכון בטוח להרס התשתית המדינית? מבין כבוד הרב הראשי כי דרישתו הינה אנארכיה מוחלטת? האם כבוד הרב יכול להסיק כי דרישתו הינה סופה של המדינה? האם כבוד הרב יכול לחשוב אחרת? יכול כבוד הרב להסביר מדוע שלחייל חילוני יהא אסור מה שמותר לחייל דתי?

צר לי, אך "פסק הלכה" שיצא מטעמם של רבני הציונות הדתית הינו אסון דתי ואסון לאומי. קיראה להרס מדיני ומעשה שלא יעשה.

אני אדם דתי וכבודם של הרבנים חשוב לי. אך כבודה של המדינה חשובה לי לא פחות מאשר לכבוד הרב הראשי.

זלי יפה.