העם היהודי למוד מחלוקות הינו, החל מיום היוסדו ועד ימנו שלנו. חלק מהמחלוקות היו ״לשמה״ חלקן לשם עשיית הון פוליטי או לצורך השפלת האחר. חלקן של המחלוקות היו מחלוקות שביושר, ומחלקן לא חסרה הייתה הרמייה.
התנ״ך רווי עדויות על מחלוקות. קיין והבל, דתן ואבירם, קורח ועדתו, מעשה העגל, פרשת המרגלים, קברות התאווה, פילגש בגבעה, שאול ודוד, דוד ואדוניה או אבשלום, ועוד. תקופת חורבן הבית רוויה הייתה במחלוקות שהביאו לחורבן. פרושים וצדוקים , בנו של רבן יוחנן בן זכאי שהנהיג קבוצת קנאים מסוכנת, לעומת דודו שהבין ש״עת לחשותב ועת לדבר״ או ״עת מלחמה ועת שלום״. חסידים ומתנגדים בתחילת דרכה של תנועת החסידות. חייה של התנועה הציונית רוויות היו מחלוקות עד בלי די. אלה האישיות: - וייצמן ובן גוריון, ז׳בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית [הגם שבתחילת דרך היו יחסי קרבה מיוחדים בין חיים ויצמן ובין זאב ז׳בוטינסקי. בתחילה - שמענו, בהמשכה של דרך - לא שמענו], המחלוקת בשאלת אוגנדה, ועוד. כמובן מדינת ישראל ו״המדינה שבדרך״ שידעה ״קרבות״ אידיאולוגיים ואף אלימות של ממש. ה״סזון״, שאלת ״הסרטיפיקטים״ וחלוקתם, האפליה בשוק העבודה, משבר אלטלנה, המחלוקת לעניין ניסוחה של מגילת העצמאות, שאלת פירוק הפלמ״ח, או פירוק אצ״ל ולח״י והטמעת חייליהם בצה״ל, המחלוקות המרות מאוד בין בן גוריון ושרת, בן בן גוריון ואשכול [ובעצם כמעט עם כל אחד אחר], [״האיש ההוא״ או ״אותו שיושב על יד באדר״ – כך קרא דוד בן גוריון למנחם בגין], שאלת השילומים מגרמניה, ״חתרן בלתי נלאה״ כך הגדיר יצחק רבין את שמעון פרס, התנגדותו של שמעון פרס להפצצת הכור האטומי תמוז בעירק, שאלת ״סברה ושתילה״, פנוי ימית, שלא לדבר על רצח יצחק רבין או אמיל גרינצוייג, או רציחתה של שירה בנקי על ידי ישי שליסל, ועוד כי מחלוקות כואבות. ממש, ״סימפוניה בלתי גמורה״. היו מחלוקות שהעידו על כשלון, על חוסר יושר, ועל – ככותרתו של ספרם של Bryan Burrough וJohn Helyar ״ברברים בכניסה״.
איני חושב שבעבר, ירדה התרבות הפוליטית בישראל לביב השופכים של הדמוקרטיה כפי שהיא נמצאת היום. אנחנו חלוקים, זה מותר. יש בינותינו המבקשים להחליף את הממשלה, וזה לגיטימי. יש הפגנות מימין ואלו משמאל, ואף ״אלה מותרין לך״, כבכול מדינה דמוקרטית.
מה שאינו מותר הינה ״פרחחות פוליטית״ אצל אותם המבקשים להיות ״המנהיג הבא״. אותם שבלשונם, לא רק מבזים את הכנסת, אלא מבזים ומשפילים את העם. מנהיג שאינו יודע להתנסח בכבוד. לא מדובר בוויכוח פוליטי עם ה״הדר הז׳בוטינסקאי״, אלא על אמרה כגון ״אתה סמרטוט רצפה״ כלפי יושב ראש הכנסת. הנאומים במליאה, בוועדות ומחוץ לבניין הפרלמנט, מעידות – לא על חילוקי דיעות – אלא על שנאה של ממש. והתאווה לעשיית הון פוליטי מעבירה אותנו על דעתנו. שנאת האחר הייתה כלי פוליטי אצל האפלים במשטרים, ודווקא אנחנו, העם היהודי לא ״מוותרים על התענוג״. ראש ממשלה אינו יכול במליאה להתעמת עם חברי האופוזיציה – לא מעל הדוכן – אלא פנים אל פנים בעוד הכל שומעים, באמרה כמו ״עופי לי מהעיניים״.
ראש ממשלה מנצח על תזמורת. ואם יש מהנגנים המזייפים באופן צורם, על המנצח לא להיגרר אחר הזייפן, אלא לנסות – עד כמה שידו מגעת – להשיב את רמת הנגינה של התזמורת למקומה הראוי לה, כן גם את הנגן המזייף. ראש מפלגה אינו יכול להתיר לחברי מפלגתו להשתלח מעל הדוכן במלל אלים ללא כל עמקות, מלל שאין בו כי אם ״תרבות פוליטית״ שאינה קיימת. יש כאן מסר, כאילו ככל שאלבן שנאה כלפי האחר אמצא חן יותר בעיני המנהיג שלי.
הביוב הפוליטי הינו נחלת רבים וטובים[?] מבין היושבים במליאה. נשכח מרבים מחרבי הכנסת מאמר חז״ל ״דברי חכמים בנחת נשמעים״ , וניסוחים כמו אלה הנשמעים, הזעקות והצעקות במליאה או בוועדות, מעדים שסמלה של הדמוקרטיה בישראל הפכה ל״ג׳ונגל של ממש״. והם מעידים על אותו פוליטיקאי המתנסח בדרכים אלו כי הינו חסר השכלה, עם חשיבה פרימיטיבית, המבקש את פתרון המחלוקת באלימות. היום - מילולית, מחר - אחרת. כי זאת יש לזכור. אם העבריין של אתמול הינו הנביא של מחר, [אוסקר וילד] הפוליטיקאי המתסיס היום בדרך אחת, סולל את דרכו של הבא אחריו לצעוד צעד נוסף קדימה. ותמיד יהיה אותו שיצעד את אותו צעד שעלול להיות צעד אחד יותר מדי. ״הקידמה שבנסיגה״ הצעידה לכיוון התוהו.
אני המום מכך שיושב ראש האופוזיציה אינו נשמע ולו בקול דממה דקה, מבקר את דרך העשייה הפוליטית של מבקשי טובתו. במקום להחזיר לפוליטיקה את כבודה המתרסק, במקרה הטוב ביותר, הוא שותק, ואנשי שלומו גוררים את הכנסת ואותנו לריסוק חברתי ומדיני. איך יכול היה ראש הממשלה להישאר בדממה עת ביקש שר האוצר לשלוח ״את החרדים״ ״למזבלה״? זו רמת ויכוח? זו אלימות שהגם שהינה מילולית, מחר היא תיגרר הלאה. כי האלים של היום גם הוא הנביא של מחר. הצרחות בכנסת הינן חילול הדמוקרטיה. כן, הכל שואגים. תשאלו את חבריה של מי שהייתה שרת התחבורה, והתרבות. האם צורת הוויכוח שלה,, הצרחות המלוות את הוויכוח שלה, מוסיפות ולו רבד של כבוד למדינת ישראל? לה כנבחרת הציבור? וכמובן כבר יש מי שצעד את הצעד הבא. והאתגר רב שבעתיים כאשר הזעקה היא שבר של ממש וכי הינו בא מליבם השותת של משפחות שיקיריהן נפלו על מזבח האומה. מליבם של הקדושים שבאזרחי ישראל. אני מתייחס להפגנות נגד ראש הממשלה באירועים הקדושים ביותר לעם היהודי, ויושב ראש האופוזיציה נדם קולו. איש מאשר על מפלגות האופוזיציה לא חשב שקדושת האירוע חשובה יותר מניגוחו של ראש הממשלה. היחיד שנהג בכבוד והדר כלפי אותם שליבם שוטט, היה ראש הממשלה עצמו.
מה יוצא לו לחבר הכנסת בן גביר כאשר הוא קורא ליושב ראש הישיבה במליאה - ״מחבל״. לכל מלל אמורה להיות מטרה. מר בן גביר קורא לו ״מחבל״. אחד מחסידיו היותר קיצונים ינסה לפגוע בו פיזית [הוא מחבל – לא?] האם מר בן גביר מבין מה תהא אחריתו של ניסיון כזה – באם חלילה יצליח? בהבנה שונה ממה שהתכוון באמרתו אותו פילוסוף אנוס איש אמסטרדם. אני נזכר שכך כתב ברוך שפינוזה בספרו ״אתיקה״: - ״לא קיים שום דבר שמטבעו [הדגש שלנו – שזי] לא נובעת תולדה כל שהיא״.
דעותי הפוליטיות הינם ימניות. אני כן רוצה לקרב את אוכלוסייה הערביים של מדינת ישראל גם מאחרי גבם של ״נציגיהם״ בכנסת, שבדך כלל שולחיהם לא מעניינים אותם, כי אם לשם עשיית הון פוליטי בשיתוף פעולה עם אויבים מבחוץ [קשה לשכוח שטרם שנבחר לכנסת, היה ד״ר אחמד טיבי יועץ ליאסר ערפאת כשהאחרון עוד זעק בפומבי על השמדת ישראל]. אבל אלימות בבניין אינה משרתת כל מטרה. היא משחיזה את החידודים, לא רק בבית הנבחרים אלא מחוצה לו. שהלא – כאמרתו של פובליוס הסורי ״אדון הבמה״ של רומא במאה הראשונה לספירה ״רשעות של אדם יחיד בקהל, הופכת מהר מארה של הכלל״ [Malitia unius citu fit male dictum omnium] או אז, הביוב נשפך החוצה וחילול ׳קדושת הדמוקרטיה׳ נוזל לכל מקום קדוש.
מנחם בגין ידע לנגח את הממשלה. הוא היה אחד הנואמים – אם לא האורטור - בכנסת. הגברת רגב יודעת יותר טוב? מר אמסלם מייצר כבוד? כבוד ראש הממשלה החליפי חושב שלהתייחס לאחר במילה ״ח..״ זו הפגנה של הצלחה? או אותו חבר כנסת ערבי הקורא לאחר ״ניאו נאצי״. להיכן נעלם ההדר, להיכן שילחו את תרבות הדיבור? מה מבקשים נבחרינו. לשלהב את היצר או להזמיננו לחשוב? יש וצפייה בדיונים אצל המליאה או אצל מועדות הכנסת משולה לצפייה בתחרות היאבקות [לא אותן פעילויות ספורט, אלא אלימות בשל אלימות - Wrestling]. תרבות איין – יצר יש ויש.
כך מתנהל הוויכוח הדמוקרטי בישראל יצר של הכל בכל.
לא, איני מסכים עם כל אשר יעשה ראש הממשלה. כן, אני כן חושב ששר האוצר מלבה שנאה, ויש לו חשבונות פוליטיים צרים. אנחנו כולנו צריכים לזכור – אף אם הדברים אינם politically correct. האלימות המילולית העלתה את השפלים הגרועים והמסוכנים ביותר לראשות פירמידה פוליטית. היטלר, סטאלין, פראנקו, מוסיליני, גמאל עבד אל נאצר, סדאם חוסיין, פידל קראסטו, פינוצ׳ט ועוד. לשם אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שונים מעמים אחרים? ארצות הברית שחשבנו שהינה היציבה בדמוקרטיות, נחשפה למחזות אימה במהלך ״כיבוש הסנט״ ביום 6 ינואר, 2021, על ידי שונאי האחר. לא משנה על מי מוטלת האחריות. או בשפת הילדים ״מי התחיל״? את החשבון ישלם האזרח, הסבל יהיה חלקה של המדינה. אז, לאחר ההרס, נתווכח בשאלה ״מי אשם״? זה יעזור? נכון, המחלוקות בבריטניה אינן מאיימות על שלמותה של הממלכה. אבל ויכוחים בפרלמנט ישנם גם ישנם, ביקורת על ראש הממשלה – ולו בשל פעילות לא חוקית [המסיבות ב״Number 10״ בתקופת ההסגר] זכו לביקורות נוקבות, אבל בדרך המלך.
אנחנו דוהרים לתהום. אנו לוחצים על דוושת המהירות ממש על יד הצוק. והכל באשמת הפוליטיקאים שלנו, אותם שאמורים לייצג אותנו, בכבוד, אותם האמורים ״לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה״. הצורחים, השונאים כל מה שאינו קשור אליהם, ששכחו תרבות הוויכוח מה היא. שדעכה אצל הידיעה שגם האחר – יש והינו מאמין בעמדתו. שלעיתים אפשר וגם צריך לגשר.
אי אפשר להמשיך כך. יש לעצור את הרכבת הדוהרת אל צלע ההר. ראש הממשלה צדק באיגרתו. ראש הממשלה גם הפגין שאפשר אחרת אצל אותם אירועים מרגשים שבמחילה – חוללו – על ידי הפגנות. המושלים על הרשתות החברתיות עושות מאמיץ אדיר להנמיך את יצר השנאה . ואכן לאחרונה, בית המשפט העליון של ארצות הברית הקפיא חוק שחוקק על יד המחוקק בטכסס שביקש לאסור על רשתות להימנע מלאפשר שיח רווי שנאה.
את תקנות הכנסת יש לנסח מחדש. יש להקים על אתר ועדה שאינה מהווה חלק מחברי הכנסת, כעין רשות שיפוטית שיש בכוחה גם להדיח חבר כנסת העובר את גבול המותר. יש להגדיר מחדש את גבול השיח והעשייה בפרלמנט - סמלה של הדמוקרטיה בישראל. יש לאכוף בתקנות מילים האסורות לשימוש בכנסת. נוהגים האסורים, שחריגה מהם תגרור סנקציות. לא גזרות המוטלות על ידי ועדת הכנסת - המייצגת ניגוד אינטרסים מובהק. ועדת הכנסת אינה ערוכה לכך, אף לא המערכת המשפטית שהינה ״המתחרה״ של הרשות המחקקת. גוף חדש שהחברים בו אינם יכולים למחרת לשוב לעולם הפוליטיקה או לרשות השופטת.
נזכור. זה לא רק מה שאומרים. זה גם איך אומרים. לא צריך להיכנס לערפול. הכנסת חולה, יבואו המומחים וירפאו אותה. למענה, למעננו.
נעצור וננסח מחדש את תרבות הדיון בבית המחוקקים. השנוי יחלחל החוצה. שהלא האהבה לשחרר את היצר, להלהים את הדו שיח, להפוך אלימים יותר ומנומסים פחות, הושרשה כאן במעוננו. כך מבקשים נבחרינו את אהדת הקהל. ולעיתים קרובות מדי יצליחו. כי היצר והתרבות שני נוגדנים הם, ולצערנו, ידו של הראשון על העליונה. על זה כבר אמר אותו תאולוג בן המאה השלוש עשרה תומס אקווינס ״הדברים אותם אנחנו אוהבים, מעידים על מי אנחנו״.
כאמור, יש להגן על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. יש גם לחזור ולשנן שככל שתקצין האלימות בכנסת יהיה מי שבחוץ יצעד צעד אחד נוסף קדימה. איש לא ינצח בוויכוח הזה. בן גביר לא ישליך את האוכלוסייה הערבית, ליברמן - שאין מי בממשלה המוחה נגד רשעותו כלפי הציבור החרדי [ואני מתחייב שאם הוא לא ייעצר, רשעותו תמשיך הלאה כלפי ציבורים אחרים] ימשיך ללבות שנאה אבל לא יכניע את יריביו. ואולם, השבר רק יתרחב, הגשרים יעורערו. ומדינת ישראל, מה יהא עליה?
תקום הוועדה, יעוגנו סמכויותיה בחוק, והסורר ישלם גם בכיסאו. מהר מאוד יוכחו חברי בית המחוקקים, שאפשר גם אחרת
