אין חדש תחת
השמש
מעשה שהיה כך היה. ריאן
ועודאי אבו ג׳אמל, פרצו ביום 18 נובמבר, 2014 לבית הכנסת קהילת בני
תורה בהר נוף, רצחו ארבעה מתפללים ופצעו אחרים. זידאן זיף הי״ד, שוטר דרוזי שהיה
בסביבה, חירף נפשו למות. פרץ לבית הכנסת ונהרג שם בהצילו מתפללים נוספים. לולי תושייתו היה מספר הנפגעים רב יותר.
לפני כשנתיים, בשבת
לפני יום הזיכרון למותו של זידאן, נערכה בבית
הכנסת הגדול בירושלים שבת מיוחדת. עשרות מבני משפחתו וכפר הולדתו של זידאן ,
לרבות הוריו, אלמנתו וביתו היו אורחי בית הכנסת בתפילת שבת מיוחדת. כששאל כותב שורות אלו את רבו כיצד יכול הוא
לכבד את האב השכול במהלך התפילה, והציע שבמעמד אמירת תפילת האזכרה לזידאן יעמוד האב על יד ארון הקדש הפתוח, ענה
הרב, תלמיד חכם שמעולם לא דרש ולו רבב של
כיבוד בבית הכנסת, במשפט אחד. ״רק אני עומד לידו״. מי שראה את הרב עם מעיל ארוך, זקנו על פי
מידותיו, עטוף בטלית עד מעל לראשו עומד בסמיכות לאב השכול הלבוש במיטב המסורת
הדרוזית על יד ארון הקדש הפתוח ושמע את
תפילת האזכרה מפי החזן והמקהלה יכול היה לקבל שיעור נוסף על הקשר בין העדה הדרוזית לעם היהודי. אני רואה בדמיוני את הלוויותיהם של
חיילים וקצינים דרוזיים. אדמת ישראל
רוויות דם יהודי, דרוזי, צ׳רקסי ומוסלמי.
ואנחנו, בני העם היהודי לא שוכחים זאת.
חובו של העם היהודי
לעדה הדרוזית אינו ניתן להגדרה. יש אף
חובות לבני עדות אחרות, הגששים הבדואים,
הצ׳רקסים. לא, לא כל אזרחיה הערביים של
מדינת ישראל נאמנים לה. יש מיעוט רעשני
ומסוכן גם למדינה וגם לאזרחיה הערביים, חלקם אף יושב בכנסת, אבל אנחנו יודעים
להבדיל בין ״אחד העם״ לבין אותו בן מיעוט ערבי המסוכן לכולנו.
את חוק הלאום
צריך באמת לקחת בפרופורציה. לא הייתי מציע
להיגרר לוויכוח שכל כולו חוסר יושר אינטלקטואלי. חוסר כזה המופגן על ידי אישה
שזה מזמן איבדה את חוט השדרה שלה וחשיבתה
הפוליטית הינה כעלה נידף – חברת הכנסת ציפי לבני. צר לי מאוד אף על התערבותו של כבוד הנשיא במעשי
החקיקה והודעתו הפומבית שיחתם על החוק בערבית. כפי ששגריר אינו יכול לבקר את מדיניות ממשלתו בעודו בשליחות, כך גם
הנשיא. אינו רשאי להתערב בוויכוח הפוליטי בהתייחס לחוק כל שהוא. את בקורתו שיפנה
בצנעה לראש הממשלה, למי משריה. השתתפותו
״החגיגית״ בפולמוס. אינה ראויה והיא התערבות מסוכנת בהפרדת הרשויות.
על מרכזה של היהדות
במדינת ישראל לא דובר עת נסחו לראשונה את הצעת חוק הלאום. מגילת
העצמאות פותחת במילים ״בארץ ישראל קם העם היהודי״. ההמנון הלאומי מדבר על ״נפש יהודי הומיה״, חוק
השבות מעניק תושבות ליהודי שלא על פי חוק האזרחות. הווי אומר, ליהודי קל יותר להפוך
לתושב או אזרח מאשר למי שאינו יהודי. דגל
המדינה הינו סימן יהודי מובהק, סמל המדינה
- המנורה מקורה יהודי בלבד. זו
ההיסטוריה של העם הזה. הצהרת בלפור, נשוא מכתבו של הוד לורדיותו לפרופסור חיים
וייצמן מיום 2 נובמבר 1917 מדברת אף היא על Jewish
Zionist Aspirations . ואכן בהמשך מכתבו, כותב שר החוץ הבריטיHis Majesty’s Government view with favour the
establishment in Palestine of a national
home for the Jewish People. החלטה 181
של העצרת הכללית של האו״ם מיום 29 נובמבר, 1947, מתייחסת אף היא
להקמתה של מדינה יהודית.
עם היד על הלב, לולי המאבק היהודי, לולי הציונות, לא הייתה קמה מדינת
ישראל. לא יהודים היו בטוחים פה, לא דרוזים, לא ערבים. אז האמת ההיסטרית הלזו לא
נקבעה בחוק הלאום [למרות התלהמותו של חבר כנסת זה או חברת כנסת אחרת, או
עמדתו – הזרה לי – של כבוד הנשיא].
ואם יקירי בני העדה הדרוזית יקראו את נוסחו של החוק יימצאו למדים ש״אין חדש
תחת השמש״.
אבל, לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי בכל זאת מציע לשנות את
החוק. להוסיף בו סעיף המכיר בתרומה הכל כך
מיוחדת לאותם שהקריבו חייהם למען המדינה, ושהם אינם בני העם היהודי. סעיף המפאר את תרומת העדה הדרוזית יש בו על מנת
להעיד נכונה על ההיסטוריה.
שאדי
זידאן וחברו שבקשו לפרוש מצה״ל, שגו.
ייקראו נא את החוק, יקראו היטב את ליבו של היהודי ואת החוב שהעם הזה חב לכל
חייל קצין ושוטר דרוזי.
אנחנו
לא הולכים לשנות את ההמנון, הדגל, או סמל המדינה. כי ההמנון מעיד על העבר [שננו נא את המנונה של
גרמניה או זה של הולנד].
חוק
הלאום מלמד על ההיסטוריה. לו יתוקן, תהא עדותו שלמה. אני בעד התיקון. שהוד מעלתו המחוקק יכיר אף הוא תודה לעדה הנפלאה הזו.
זלי
יפה,
