בואו נאמר את האמת. מצבו של ביבי אינו פשוט, וזה בסדר בכל הליך דמוקרטי. אנחנו לא מעוניינים להפוך לדמוקרטיה ספרדית או איטלקית, ודאי שלא במזרח התיכון, ולכן רעיונו של נשיא המדינה ליזום ממשלת אחדות הינו רעיון נבון.
גם צריך לאמר את האמת שלכל מועמד בכל מקום יש אינטרס אישי. זה נכון בפוליטיקה, זה נכון בעסקים, בתעשייה ובאקדמיה.
החוק במדינת ישראל מפלה בין ראש ממשלה ובין שר. כידוע שר שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום חייב להתפטר. לא כן ראש הממשלה. תהא החשיבה של מנסחי החוק, אשר תהא, זו הינה המציאות המשפטית היום.
ראש הממשלה. שאינו מעוניין להידרש ולעזוב את העשייה הפוליטית אם יהיה ״רק״ שר ולא ראש ממשלה [ועזיבה זו עלולה להיות ״לחינם״ באם יצא זכאי - ראו, התקלה החמורה נחלת שמחה דיניץ המנוח], נלחם על חייו הפוליטיים. וגם זה לגיטימי כל עוד זה נעשה על פי החוק.
ואנחנו אמורים להחליט מה יותר חשוב למדינה. להכשיל את שיחות הרוטציה ולצעוד במשעול האי יציבות, או ממשלת אחדות לאומית.
אם החלופה השניה מקובלת על כולנו, ואולם מר גאנץ רוצה להיות ״ראש הממשלה הראשון״, נשאלת השאלה איך מר נתניהו יכול להסכים מבלי לוותר על החסינות המיוחדת לו כראש ממשלה.
ואני מציע כדלקמן. תורחב היריעה המשפטית. החיסיון המיוחד לראש ממשלה יחול אף על מי שאמור להיות ראש ממשלה על פי הסכם פוליטי שאושר על ידי הכנסת.
ויש להבהיר, אין מדובר. ב״אמור״ של ספק. אין מדובר בהסכם בין מפלגות ועל פיו יעמוד אחד בראש קבוצה פוליטית לפני בחירות כמועמד לראשות הממשלה, שהלא, מועמדות זו תלויה ברצון הבוחר בעתיד.
מאידך, על פי הסכם הרוטציה - ואני בטוח ששתי המפלגות הגדולות בוודאי מתכוונת לקיימו - מעמדו של מר נתניהו בעוד כשנתיים מובטח לו. על מועמד כגון זה, ניתן להחיל את החסינות המיוחדת לו לראש הממשלה.
באם ניתן יהיה לפתור את הבעיה הלזו, יוכל מר נתניהו לוותר, לאפשר למר גאנץ לעמוד כראש הממשלה. בחלקה הראשון של הקדנציה הפוליטית ולהחליפו בעוד שנתיים, מבלי שחרב החלטת היועץ המשפטי לממשלה מרחפת מעליו.
מיותר לציין שלא מדובר בחסינות יתר. הווי אומר, לו ימצא חלילה שמר נתניהו יימצא אשם, אזי, גם לו היה ראש הממשלה, היה נאלץ להתפטר. קל וחומר, ראש ממשלה עתידי.
