חשיבה זו של גדול המדינאים במאה העשרים – וינסטון צ׳רצ׳ל - מעידה של שברירותה של השיטה. היא שברירה כלפי פנים, כפי שהעיד ניצולו של אדלוף היטלר את שברירי הדמוקרטיה שניסתה כוחה בגרמניה, והיא שברירית כלפי חוץ, באשר כאשר נדרש מדינאי המנהיג מדינה להוביל מהלך מדיני או פוליטי כל שהוא, דעת הקהל, או לעתים ״הממלכה השביעית״ יעמדו אף הם לנגד עיניו. דיקטטור אינו חושש ל״דעת הקהל״ יתר על המידה כל עוד הינו בטוח בתמיכת אנשי שלומו [אוליגרכים ברוסיה, צבא במצריים, שרות ביטחון מטורף בהסתאבותו בצפון קוריאה, ועוד].
לא פעם הרהרתי בקול כי ״דמוקרטיה אמורה להגן על עצמה מפני אימת הדמוקרטיה״. שאם לא תאמר כן, הדמוקרטיה, אל נקל, עלולה למצוא עצמה ככלי שרת המוביל לאנרכיה [ולא אנרכיה שקטה, כדרכו של לייב טולסטוי, אלאלח אלימה,לחיסולה, ואף אלימה מאוד [האנרכיזם בספרד שתרם תרומה לניצחונו של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד הינה דוגמא אחת מני רבות[ . ויש ש״הכלי עושה הברכה״ הלזה יעצים כוחו של המבקש להחליף את השילטון הדמוקרטי
דמוקרטיה אינה ״מובנית מאליה״. אחת הסיבות לכישלונה של דמוקרטיה ברוסיה, להבדיל ממדינות אחרות בארופה המזרחית שבעבר ״בילו״ מאחרי – את שכינה אותו מנהיג בריטי ״מסך הברזל״, [הכישלון הצורב ביותר של ״אבות הדמוקרטיה במאה העשרים״ – כלפי אחיו התאום של הרודן הנאצי – יוסף סטלין] [אגב, מקורו של המונח אינו אצל אותו מנהיג בריטי כי אם מאצל ספרו של וסילי רוזאנוב בספרו משנת 1918, ואף ג׳ורג׳ אורוול השתמש בביטוי בספרו המפורסם ״חוות החיות״, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם המונח זכה לתהודה לאחר נאומו של וינסטון צ׳רצ׳ל במיזורי, ב5 מרץ, 1946] ראו צוהר ״לדמוקרטיה, מה היא?״ בין שתי מלחמות העולם. טעם זה לא סר, ולכן יכלו מדינות כמו צ׳כיה – במיוחד תחת איש הספר ואצלב האוול] הונגריה, ומדינות אחרות [שחלקם החלו לסור לסורן לאחרונה, פולין, הונגריה] ליישם שיטה דמוקרטית. רוסיה מעולם לא ניסתה טעמה של דמוקרטיה. עוד לפני עלייתו לשלטן של הצאר הראשון איוואן הרביעי [ האיום] [1547] ובעצם עת הגיע שבט רוס מסקנדינוויה לקייב, הרוסים היו נשלטים ולעיתים ללא רחמים. ולאחר נפילת הצאר ניקולאי השני התמודדו הרוסים עם מלחמת אזרחים עקובה מדם שלאחריתה שילטון בולשביקי. לאחר נפילת ברית המועצות, לא יכולה הייתה רוסיה ״להיפך״ דמוקרטית״ כי המשחק הדמוקרטי היה זר לה לחלוטין. העולם לא הבין את זה ודרש מהרוסים ״לדבר בשפה״ הבלתי מובנת להם. התוצאה הינה - ולדימיר פוטין.
לכל תופעה יש ״לשים גבולין״. כך, מחקר מדעי לו יפרןץ גבולין עד אין סוף, תוצאתו הינה אובדן. רובן של סימפוניות הינן בעלות ארבעה פרקים [כמובן, שישנם יוצאים מן הכלל, הסימפוניה הבלתי גמורה של פראנץ שוברט - 2 פרקים, הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר, המכונה התחייה - חמישה פרקים – ועוד]. כמו לכל ספר, כך כל יצירה מוזיקאלית, יש לה סוף.
גם דמוקרטיה אמורה להכיל גבולין. את המותר ואת האסור, את סמכותו של השילטון או – אם תרצו ״Levoathan: Or the Matter, Forme and Power of Commonwealth, Ecceliastical and Civil״ – כשם ספרו של תומס הובס, הן בעיתות שלום והן עת מלחמה. ואכן, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נערך דיון תחת חסותו של ה-Manchester Guardian על יכולתה של דמוקרטיה להילחם כנגד דיקטטורות. תוצאת הדיון הייתה כמעט מובנת מאליה. הדמוקרטיה מוותרת על חלק מאושויותיה על מנת להגן על המדינה. חיילים נדרשים ולו להקריב את עצמם בקרב, אזרחים נאלצו לוותר על חירות הכתיבה כי הצנזורה פתחה מכתבים. מגפת הקורונה חייבה ממשלות בכל העולם [איני מדבר על סין שזכויות האזרח בה היא נושא אחר] לאסור על התקהלויות, דרישה להישאר בבתים, ועוד מגבלות אלו או אחרות] ואפילו החובה למסכה. צרפת החוששת מאוד מאלימות פוליטית חוקקה לאחרונה חוקים שהחשיבה הדמוקרטית הינה מהן והלאה. כך למשל החוק המכונה ״חוק הבורקה משנת 2010 בצרפת].
זזה דרכו של עולם. להגן על החופש מהחופש.
אמש, כשלה התקשורת כישלון מכפיר ויכולה הייתה לתרום תרומה מסוכנת של ממש לאויביה של ישראל. לא, אף לא אחד מערוצי התקשורת ביקש את רעתה של המדינה או רעתם של אזרחיה. וכן – חופש הדיבור והמידע – ״אדמת קודש הם״. אבל חופש המידע של אמש יכול היה לעלות בדמם של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון.
בתחילה, לא ידע איש מי ומי הם ההולכים. כמה מחבלים מעורבים באירוע ולהיכן נמלטו. כל מה שלא היה ידוע לרשויות הביטחון, כל העלם דבר, היה ידוע לכל מי שצפה בחדשות הטלוויזיה בכל ערוץ שהוא. צפינו מתי ״רדפו״ שרותי הביטחון צפונה ומתי דרומה. לאיזה בניין נכנסו, ואיך נכנסו. כל מהלכי הקרב היו נחלת כל הציבור. אבל לא רק נחלת הציבור, גם נחלתם של המחבלים. כל מה שהיו צריכים לעשות זה לעקוב אחר שידורי הטלוויזיה, ולקבוע מהלכיהם על פי מהלכי כוחות הביטחון. שאלה כאמור, היו ידועים לכל המבקש. כי דמוקרטיה זה דבר מאוד חשוב וחופש המידע, חופש הציבור לדעת, וחופש ערוצי הטלוויזיה לקשקש ללא הפסקה חשובים הרבה יותר מהסיכון שמחבל זה או אחר יראה ש״סוגרים עליו״, ייכנס לדירה ויפוצץ עצמו על דייריה.
מלחמה – כל מלחמה – מחייבת ״צניעות העשייה״. לא. רשתות השידור לא פעלו ״במזיד״ ברשות האויב. הם כן תרמו לו. ולו היה מדובר ביותר ממחבל אחד ואלה היו נפוצים לכל רוח, כל מידע שהובא אצל רשתות השידור היה מגיע אל חבריו של המחבל. הדמוקרטיה כמעט ושמשה כלי להרג חיי אדם.
תחומי הדמוקרטיה אינם רק שאלה של חוק. היא גם הבנה של השכל הישר. על כל אחד מאזרחיה של דמוקרטיה להבין בכוחות הבנתו שלו, שעליו - כפי שכתב תומס הובס – לוותר על חלק מזכויותיו למען הלוויתן, על מנת שהלוויתן ישמור עליו. חשיפת פעילות כוחות הביטחון אמש במרכז תל אביב, רשימת הכוחות שהשתתפו, הצצה על כל מהלך וכל מרדף, היה גילוי אומלל של מערכת מלחמתית. היה בה על מנת לסכן חיי אדם, והכל ״למען הרייטינג״. מי יביא ראשון את ההודעה הסנסציונית הבאה. בעימות המוראלי בין חיי אדם ובין ״הרייטינג״ ידה של האחרונה הייתה על העליונה. וזה, חברות וחברים, כישלון גדול של הדמוקרטיה, ובעצם, כישלון ענק של סמל הדמוקרטיה – עיתונות חופשית. חופשית מדי.
