אימת הדמוקרטיה על הדמוקרטיה

איום הדמוקרטיה על הדמוקרטיה

בעבר העלתי מתהומה של ההיסטוריה את אמרתו של ווינסטון צ׳רצ׳ל שאמר – וכך לשונו. No one pretends that democracy is perfect or all wise. It has been said that democracy is the worst form of government  except for all those other forms that have been tried from time to time . ואכן, דמוקרטיה הינה כלי שלעולם חישב להישבר.  והוא נשבר במדינות רבות, גם ״באמצעות״ אותם כלים ואשר הדמוקרטיה מעניקה להוד מעלתו האזרח.  כך עוד טרם צלחה בידו של אדולף היטלר  לכרות ראשו של כל מי המתנגד לו, ישב הרמן גרינג בראש הרייכסטאג והעביר חוקים ״בשיטה פרלמנטרית״ תוך עשיית ״חוכה והתלולה״ מכל הליך דמוקרטי שהוא. 

ברזיל ניצבת היום בפני איום דמוקרטי. הונגריה ופולניה עברו זה מכבר את גבולות ״הסמכות השלטונית״.  ונשיא תורכיה – או תורכייה בשמה החדש -  שבתחילת דרכו עוד נבחר בבחירות דמוקרטיות, הפך זה מכבר לדיקטטור של ממש.

היום ניצבת מדינת ישראל בפני מחלוקת המאיימת ליהפך לקרע של ממש.  צר לי לכתוב שמערכת אכיפת החוק זכתה ״ביושר רב״ בחוסר האימון שרוכש לו הוד מעלתו האזרח.  לא.  אין זה מר בנימין נתניהו שנלחם ויכול לה למערכת המשפטית.  האזרח אינו עדר של כבשים ההולך אחר העז המנהיגה  ולצווארה פעמון.  מה נעשה ומאמרו של יצחק מאיר במעונכם  הינו נכון.  אהרון ברק הרס את האימון של האזרח במערכת המשפט.  לא בזמנו של יואל זוסמן, לא במהלך כהונתו של שמעון אגרנט ולא כאשר מאיר שמגר אחזו בהגה הספינה המשפטית זכה בית המשפט לכעס כה רב. היה זה הנשיא לנדוי שהזהיר כי הפילוסופיה המשפטית של הפרופסור ברק תגרום לבית המשפט נזק בלתי הפיך. וחוסר האימון הינו כה רב עד שאף פסקי דין שיש להתגאות בם [ויש אף כאלה] אינם זוכים להערכה ראויה.

לא.  איני מסכים לכל חשיבתו של שר המשפטים.  אני חושב שפסיקת ההתגברות  המוצעת על ידו חייבת שנוי.  יש נושאים שפסיקת ההתגברות אסור לה שתחול עליהם [כמו שלילה של זכויות מסוימות ואפילו זכויות אזרח, למעט על פי רשימה סגורה, כמו פעילות חבלנית נגד המדינה על ידי אזרח ישראלי].  חושבני שפסיקת ההתגברות, על מנת שתסתור פסיקתו  של בית משפט, אמורה לזכות ברוב מיוחס בכנסת – יהא מספרו ודרך חישובו אשר יהיו. 

לדאבון הלב המערכת המשפטית עודה חושבת שהיא ספינת ההצלה של מדינת ישראל.  ולא היא.  היה זה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון [כתוארו אז] השופט משאל חשין ז״ל – משפטן דגול בעל כושר ניסוח נדיר שהעיד על חוכמתו, שקבע ביום  7 פברואר, 2007 בראיון אצל רשת ב [לאחר שפרש מכס השיפוט] ״זה [בית המשפט העליון – ש.ז.י.]  ביתי. מי שירים ידו על ביתי אני אגדע את ידו״.  זו הייתה החשיבה.  הנה כי כן, נשאל כבוד הנשיא [כתוארו בעבר] אהרון ברק בראיון טלוויזיוני, על כך שבניו של שופט עליון אחד התמחו אצל שופט עליון אחר, וכך הלאה. לקיים מה שנאמר, ״הכל נשאר במשפחה״.  נשאל הפרופסור ברק, האם ראוי היה לנהוג כך?  חלילה לו לכבוד השופט להודות בטעות.  הוא לא היכה על חטא, כפי שלעולם לא אמר דבר על נסיקת אשתו לכהונת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. נסיקה שהעידה על רקבון מוחלט. תשובתו הייתה, עם חיוך כמובן, ״היום לא הייתי נוהג כך״.   ובעבר זה היה בסדר? כנראה שלדעתו של המשפטן הדגול - כן. אבל הכל מבינים היום שמדובר בחטא. הכל אמרתי?  לא פרופסור ברק.

איש לא שמע ואיש לא ידע על מה ולמה כבוד השופט מנחם [מני] מזוז פרש מוקדם מדי מכס השיפוט.  הוא לא  השכיל להבין כי מינויו ליושב ראש הוועדה למנויים בכירים נעשה שלא כדין עד שהחליט על כך בית המשפט העליון בספטמבר בשנה שעברה.  השקפתו הפוליטית המסוכנת מבחינה ערכית של מר מזוז  באה לידי ביטוי יותר מאשר פעם אחת.  ״בין הזמנים״. בין ששימש כיועץ המשפט לממשלה ועד בחירתו לשופט הטיח מר מזוז ביקורות עולבות  - ולעתים, שהאמת היא מהן והלאה – במר נתניהו וכל המחנה שבעקבותיו.  יכול אותו אדם לחזור לכס השיפוט ולהפוך עורו? להיות ״אובייקטיבי״ כשמדובר במשפט המנהלי, ולכתוב פסקי דין המיוחסים לממשלה שהוא מתעב?  אבל דבר לא נעשה.  אדם שלא פסל עצמו מליישב בדין כאשר ביתו [יעל מזוז הרפז] הייתה קשורה בעבותות לצד בהליך שהוא דן בו [עניין ״קו לעובד״] [אגב, תופעה שמבחר שופטים בבית המשפט העליון חטאו בה, לרבות כבוד הנשיאה]. וכשהסביר לאחר מעשה את העובדה שאפילו לא טרח לגלות את הקשר, שיקר – כן, ממש כך -  שיקר במצח נחושה.  כשחרג השופט מזוז מכללי האתיקה המקצועית של השופטים בתשובה לשאלה  שנשאל בנובמבר 2019, באוניברסיטת חיפה, החל ב״סימפוניה של שקרים״. מר מזוז כינה את שר המשפטים דאז אמיר אוחנה ״שר לעומתי״. בשל אלה ובשל החבטות שהטיח כבוד השופט בשר מחוץ לכותלי בית המשפט,   התבקש  לפסול את עצמו מליישב בדין בעתירה נגד אותו שר. אך הוא סירב לעשות זאת. כי יושר ומזוז הם שני נוגדנים.  והמערכת המשפטית? דממה של ממש.

אני יודע שיש המתנזרים מלקרא את ספרו של משה קצב.  אני קראתי.  בואו נתעלם מגרסתו של מר קצב ונצא מתוך הנחה שכל שנטען שעשה, עשה [ואני מתקשה בכך].  תקראו בבקשה רק את המובאות מפיו של מר מזוז. ולו בשל אלה, יורשה לי להגדיר את ספרו של מר קצב ״מפחיד״.

ובית בנשפט משאיר בחשיכה את ״ההסבר״ כיצד הגיע אדם כה מפוקפק לעמדות כה בכירות בעשייה המשפטית?  ועל מה ולמה פרש?

כל התקלות- חמורות יותר וחמורות פחות – בעניינו של מר נתניהו. השימוע שכנראה לא היה חשוב כי ראש מערך התביעה בתיק הייתה בחופשה בדרום אפריקה והיא ״תקרא את הפרטיקלים״.  ׳מסמוסים׳ בין שופטת ובין איש פרקליטות המדינה מעבר לגבם של פרקליטי הנאשמים,. תקלות כה חמורות בשיתוף ההגנה בראיות, טיפול כושל בעדים. כאומר, ״הכל מותרין לך״.

זוכרים את הגברת עדנה ארבל? זו שכפרקליטת המדינה שילחה לכלא ילדה בת 19 [מרגלית הר שפי] על שלא מנעה את הירצחו של מר יצחק רבין ז״ל  [אגב בניגוד מוחלט לעמדתו של מר מישאל חשין]. אבל, את ״שמפניה״ [סייען שב״כ שנפנף בתמונתו של יצחק רבין ז״ל במדי אס אס] אין להעמיד לדין ״כי אין עניין לציבור״. ועל מה ולמה לא נדון עניינו של ״הכדור השלישי״? אף ביתו של מר רבין, הגברת דליה רבין פילוסוף,  הודתה לאחר שנים שנושא הכדור השלישי ״אומר דרשני״.

אני יודע על תיקונים שנעשו במערכת המשפטית.  אבל כל אלה בהיחבא, וזו שגגה רבתי.

ואנחנו שרבים מאיתנו עורגים לעשייה המשפטית בארצות הברית [ואסור לנו] יודעים כיצד נבחר שופט עליון במובילה בדמוקרטיות. אצלנו לשופטי בית המשפט העליון זכות ראשונים למנוע בחירה.  ונציגי השופטים, הלא הם  היו אמונים לפעול לא על פי מצפונם, אלא על פי החלטת ״ועדת השתיים״ שאף אינה מורכבת משופטים בפועל, אלא משתי שופטות בדימוס. קיומה של הועדה נשמר בסוד עד 2015 ודיוניה חסויים עד היום, על פי – איך לא – פסיקת בית המשפט העליון.  וביקורת?  על בית המשפט העליון? נו באמת. בל ייראה ובל יימצא. כי הכל סודי.  האם מדובר בסוד בטחוני ואשר גילויו יסב למדינה נזק? במהלך מדיני נועז? בפיחות המטבע [כפי שנהגו בעבר]? או שמא בניסיון שלא להיחשף לביקורת? וכיצד יכולים שאר חברי הוועדה לקבוע עמדתם שהלא אסור היה להם להיפגש או לראיין את המועמדים? [אגב, בשנת 2019 הורתה כבוד הנשיאה חיות כי סיכום החלטת ועדת השתיים יועבר לכל חברי הוועדה לבחירת שופטים.  ״סיכום״ שמענו. ״פרטיקל״ לא שמענו.  ועל מה ולמה נדרשים חברי הוועדה לסיכום? הלא זה הסיכום בא לידי ביטוי בהצבעת שופטי בית המשפט העליון בדיוני הוועדה לבחירת שופטים. 

הלא זכרתם את הביקורת הנוקבת שהטיח מר אביחי מנדלבליט במערכת אכיפת החוק בישראל טרם שמונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כיצד שחרר חרצובות לשונו כלפי מערכת אכיפת החוק. שכן, היועץ הקודם יהודה ויינשטיין כתב לו לראש הממשלה כי מר מנדלבליט אינו כשיר  להמשך קריירה ציבורית כיועץ משפטי או כשופט [פרשת הרפז].

ואם נבקש להעלות על הכתב את כל התקלות של המערכת המשפטית במדינת ישראל ולו בתקופה האחרונה, נמצא עצמנו מתחרים, תחרות של ממש בפראנץ שוברט שכתב את הסימפוניה השמינית שלו הידועה גם כ״סמפוניה הבלתי הגמורה״.  ואם נבקש להעלות מתהום החשכה את אמירת ה״על חטא״ של הרשות השופטת, עוד נמצא עצמנו מתחרים ב״סמפוניית ההפתעה״ פרי עטו של יוסף היידן.

אבל מערכת חולה אינה יכולה לספוג מהלומות כך סתם.  כולנו רוצים לרפאת את המערכת, לא להורסה. יש דברים טובים במערכת ואף טובים מאוד.  יש אנשים טובים במערכת ואף טובים מאוד. מבית מדרשו של בית המשפט העליון  יוצאים פסקי דין שעל כל ישראלי להתגאות בם.

טלו לדוגמא את ״ההיסטריה הפוליטית״ של חברת הכנסת טלי גוטליב כלפי הנשיאה  אסתר חיות והזמנתה – בלשון פחות מנומסת מההדר הז׳בוטינסקאי ז״ל, לפרוש על אתר כאשר התגלגלה שמועה, שהוכחשה על ידי בית המשפט העליון, כי אם תעבור הרפורמה המשפטית במלואה, היא  - כבוד הנשיאה - תפרוש.

זו הדרך, הגברת גוטליב?  זו מנהיגות?  לשלהב את ההמון? כאמרתו של טלמכוס  ביצירתו של הומרס ״אודיסאה״: - ״מול המון רב קשה ליחיד לנקוף אצבע, גם לגבר חזק, כי יש להם כוח כפליים״.  אל נא ניגרר אחר היסטריה של אותם המבקשים ל״הנהיג״ את מחנה השמאל ולאתגר את החלטת הבוחר שלא כדין.  לאיים ב״מלחמת אחים״ כאמרת ההבל של מי שהיה שר ביטחון ורמטכ״ל, או לילך שבי אחר דמגוג חסר תקנה או השכלה כיאיר לפיד.  לכם, האוחזים בהגה השלטון אקרא לא ״לנקום״ באופוזיציה על חטאיה של זו [כפי שהציע חבר הכנסת דוד אמסלם. אני יודע שב״אחד על אחד״ דוד אמסלם לא יברור בין בר פלוגתא לבין תומך] אלא להנהיג בממלכתיות, להפגין תרבות הוויכוח.  שהלא  כדברי חכמנו ז״ל, ״אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו״. לא לשכוח כי  הממשלה הינה הממשלה של כל העם, גם של אלה המתנגדים לה ורוצים במפלתה.   כקביעתו  של החכם מכל אדם [ואני לא מתכוון ליאיר לפיד] ״מות וחיים ביד לשון, ואוהביה [את לשונו – רש״י] יאכל פריה״.  אם לטוב, או חלילה, אם לרע. 

למנהיג  יש שתי דרכים חילופיות. להיגרר אחר רמתם של אחרים או להשיב את הממלכתיות, גם כנגד תופעות שליליות. לו דעתי נשמעת, הייתי בוחר בחלופה האחרונה.  הממשלה אחראית לשלום העם יותר מאשר האופוזיציה, ובמיוחד אם זו מונהגת על ידי יאיר לפיד. 

הבא נשנן את אמרתו של אותו מישאל חשין, שכך כתב ״הדג במים לא יראה אלא את אשר סביבותיו, ואילו הנשר בשמים ידע מאיין יבוא הנהר ולאן ילך. ואנו נבקש לנו כי נדע לשחות כדג אך גם כי נדאה כנשר״.

זלי יפה