כי תצא לעילוי נשמת אבי מורי ז"ל

 

כי תצא

לעילוי נשמת אבי מורי ז"ל 

והיה בהניח ה אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה  אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים,  לא תשכח .

בכל הכבוד הראוי נדרש אני ראשית חכמה לבקש סליחה מהקורא על היומרה  הניבטת ממאמר מקיף זה. נסמך אני על דברים שאמר הרב אליהו דסלר זצק״ל, המשגיח הנודע מישיבת פוניבז׳, ואשר הבין  את ירידת הדורות, וכך קבע: - ״כל אחד יכול לחדש בה מבלי שיהיה כבר בקיא בש״ס ובפוסקים, וזהו אשר יצילנו לבלתי תשתכח תורה לגמרי ח״ו״ . אשר על כן ״והשומע ישמע והחדל יחדל״ .

הצגת הנושא

ו״האי קרא אית לאיסתכלה ביה״ . מצווה אחת בתורה בלבד,  נאמרה כציווי של הקדוש ברוך הוא לבני ישראל מחד,  וכהתחייבות של הקב"ה עצמו מאידך . בספר שמות מצאנו "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" .  ומאצל פרשתנו למדנו "תמחה את זכר עמלק".

על קיומה של מצווה זו או אחרת באופן פרטני  על ידי הקב"ה למדנו מהנאמר במסכת ברכות.  הקב"ה מניח תפילין שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" .  ו"מניין שהקב"ה מתפלל?  שנאמר 'והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי'.  בבית תפילתם לא נאמר, אלא בבית תפילתי.  מלמד שהקב"ה מתפלל" . והקב"ה מקיים מצוות תלמוד תורה מדי יום. "אמר רב יהודה אמר רב, שתים עשרה שעות הוי היום, שלוש הראשונות, הקב"ה יושב ועוסק בתורה" .  ואולם התלמוד ירושלמי  מעיד במסכת ראש השנה, כי מקיים הקב"ה כל מצוות שבתורה,  שכך לשון התלמוד.

בנוהג שבעולם. מלך בשר ודם גוזר גזרה, רצה מקיימה, רצה אחרים מקיימים אותה.  אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי  טעמה? 'ושמרו את משמרתי אני ה'. אני הוא ששמרתי מצוותיה של תורה תחילה . 

 והמדרש רבה, זה לשונו: - 

לפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידותיו של בשר ודם. מידת בשר ודם, מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור 

למדנו, אם כן,  על נוהגו של הקדוש ברוך הוא.  אבל מהיכן מצינו שהוא חייב  בנוהג זה?  שהוא "מצווה ועושה' בכל המצוות?

"רבי ישמעאל אומר  בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת" .  והמידה השמינית כך לשונה. "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,  לא ללמד  על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא" .

נסביר את הדברים    כ״צחצוח  פשוטו״  בדוגמא קצרה ונשוב לענייננו. 

כל המצוות מתחלקות לקבוצות.  קורבנות,  שבת,  שמיטה,  פלילי, נזיקין, חוזים, שטרות, ועוד . קבוצת מצוות אחת מתייחסת לקורבנות. התורה בהתייחסה להיתר אכילת קורבנות,  אוסרת על אכילת כל הקורבנות במצב של טומאה .  זה הכלל.  אבל מאצל זה הכלל לא שמענו מה העונש על אכילת קורבן בטומאה.   ואולם, בהתייחס לקורבן שלמים שהינו פרט אחד מהכלל של קורבנות, מורה הכתוב  כי האוכל  קורבן שלמים בטומאה, "והנפש האוכלת ממנה עוונה תישא"  - הווי אומר - כרת .  זה הפרט, שלמים,  לא ללמד על עצמו יצא -  קרי, לא ללמד על כך שרק האוכל שלמים בטומאה חייב כרת -   אלא ללמד על הכלל כולו יצא.  הווי אומר, אכילת  כל  קורבן בטומאה גוררת  עונש כרת .  והגיונם של דברים, בלשונו של רבינו בחיי, " מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, ומה שיתחייב בו, יתחייב בכולם"  . או כתיאורו של  הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצק"ל "והווייתם הפרטית אינה אלא ציורית לגבי האמתיות הגדולות של מציאותם בגובה העליון אשר לתוכן הכלל"   .  

ונכון להבהיר. אילו נמצאו שתי מצוות או יותר באותה קבוצה ואשר נמצא  בם אותו ייחוד, לא היה   הייחוד חל אלא על אותן שתי מצוות ולא על הקבוצה ככלל.  על פי הנאמר, "שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים" .

ולענייננו. כל מצוות התורה הינה קבוצה אחת גדולה.  ומצוות מחיית עמלק –  "שהוא ראשית גויים"   הינה אחת מאותן מצוות שנצטוו בה ישראל.  אך יצאה מצווה זו מן הכלל,  שהלא מעידה התורה על זו המצווה – ורק על זו  -  שיש לה ייחוד משל עצמה.  באשר  מצווה זו בלבד, קיבל על עצמו הקב"ה לקיימה -  בשבועה  - מעבר לצווי שציווה את בני ישראל .  כמאמר התפילה; "אל נא בלשון אשר הזכרת לזוכרך זכור, בו בלשון הזכירך, נא אתה תזכור" .  ומסביר האדמו"ר מגור זצ"ל, בעל  ה"אמרי אמת".  "'כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק'. מה עניין לכתוב זיכרון בספר ולשים באזני יהושע מעשה השי"ת כי מחה אמחה? אלא שהמחיה תלויה בישראל, וכפי מה שהם מוחים, כך מתקיים 'אמחה את זכר עמלק״ . וכמאמר הזהר הקדוש ״אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק״  . יצאה - אם כן - מצוות מחיית עמלק מן הכלל, בשל ייחודה הלזה,  שבועתו של  הקב"ה.     ולא ללמד על עצמה בלבד יצאה, אלא ללמד על כל מצוות התורה.  ששבועתו של הקב"ה חלה על כולן.  "חייב"  הקב"ה לקיים את כל מצוות התורה. וחשיבותה של שבועה הינה שהקב"ה מקיימה גם אם חלילה וחס חטאו ישראל "כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא" . 

״עמלק״ על שום מה?

״יש לתת לב לתור בעניין״ .  מדוע?  על מה ולמה נבחרה מצוות מחיית עמלק, שהיא קשה,  המהווה אתגר אינטלקטואלי ומוסרי  לא פשוט, להוות את נידבך ההזדהות של הקדוש ברוך הוא עם בני ישראל  בקיום מצוות התורה ? כיצד זה נבחרה מצווה זו "אשר הי[ו]א יתד שהכל תלוי בה[ו] ועמוד שהכל נשען עליו"   על מה ולמה נגרע חלקם של מצוות רבות וחשובות אחרות שחלקם אף הושווה ל"כל התורה כולה" ?

בסיסה של אומה

בארבע שבתות  לפני חג הפסח קורא עם ישראל ארבע פרשיות שכל אחת מהן מהווה מסד לחיותנו כעם ריבוני.   

פרשת שקלים : - אין לך עם אלא במניינו.

פרשת חוקת : - קיום החוק גם אם אינו מובן.  אשר על כן "זאת חוקת הפרה" לא נאמר.  לא מדובר שם באותה מצווה יחידה שאינה מובנת,  אלא "זאת חוקת התורה" ,  חבים אנו בכל המצוות,  אותן שנבין ואותן הנסתרות מבינתנו. רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי חיים זוננפלד  זצק"ל כתב: -  "ולכך נכתב זאת חוקת התורה. הדבר הזה חוקה, ותלמד מזה לכל התורה שתמיד תמצא להם למה שצריך לה, כי לא תשכח כו" .

פרשת החודש : - סמל לחירות הלאומית.  "ראשון הוא לכם" .

פרשת עמלק: - פרשת שנאת חינם.

ריב ושנאת חינם

צא ולמד כי פרשת "כי תצא" פותחת ומסיימת ביחסים בינלאומיים,  במשפט הבינלאומי הפומבי,  ביחסים בין עמים. המלחמה המנויה ברישא לפרשה [פרשת "אשת יפת תואר"  ] "במלחמת רשות הכתוב מדבר" .  מלחמה ואשר מקורה  בחלוקי דעות קשים שהעצימו עד לריב ומדון  והגיעו לכדי עימות צבאי.  אין מדובר במחלוקת נטולת סיבה ,  אלא כדברי הרב שמשון רפאל הירש "מלחמה בשל  עילה" .  והגם שאין עילתו  של האויב מוצדקת,  היא קיימת.  או אז, כבודו של האויב במקומו מונח,  גם לאחר שוך הקרב. שנאמר "לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה" .

סופה של פרשה מלמד על מלחמה אחרת.  'איש צר ואויב'  ואשר כל מאווייו הינם הרס וחורבן שאין אחריהם ולא כלום.  שנאה לשם שנאה, ״טרם יזרח ״  התירוץ, שאינו כי אם תירוץ. איבה לשם איבה. שהלא ״נוח לקנות שונא וקשה לקנות אוהב״ . "השורש של יצר הרע"  את אלה "לא תשכח" .  שכך כתב הרמב"ם  "שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" , או בלשונו של בעל ספר החינוך "לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בעניין שתשכח אותה" .  וכל זאת למה? מסביר הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שלכאורה  הזיכרון הינו בראש ולא בלב. "אבל נראה שרצון הבורא שנרגיש בליבנו רשעות עמלק ... להרגיש איך אפשר  להיות רע ויזהר מזה ובהכרח יזכור" . עמלק הינו סמל הרוע. 

הפילוסוף ארנסט קסירר ראה את הדברים מזווית אחרת. הוא  קבע כי האדם הינו תבנית נוף סמליו. שהלא האדם אינו יכול לעמוד בצורה בלתי אמצעית  מול המציאות,  ולכן הוא עוטף עצמו, בין השאר בדמויי אומנות וסמלי מיתוס . יש לשים אל לב כי בתארה את סדום, מתארת התורה את  החברה. ״ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאוד״ . והקב״ה מספר לאברהם אבינו ״זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי רבה מאוד״.   אף את עמלק הבטיח הקב״ה ״מחה אמחה את זכר עמלק״ . הן לעניין סדום והן לעניין עמלק, ההכללה הינה גורפת, ללא יוצא מן הכלל .  הקב״ה לא הצליח למצא צדיקים בעיר . כי האדם הוא ראי של החברה בה הוא חי. את הרעיון הלזה הבינו הגדולים שבאויבי ישראל, וראשונים בהם, צמרת גרמניה הנאצית, שלעניין זה פעלו תחת שרביטו  של יוסף גבלס ימ״ש .   אשר על כן, "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, אין כאן אחדות השם  בעולם" . אמר הקב"ה "אם יבואו גרים מכל אומות  העולם אני מקבלן, וזרעו של עמלק איני מקבלו לעולם" . 

 השלום והמחלוקת

וכפי ששנאת חינם "לא תשכח", היפוכה של השנאה הינה הביטוח הגדול, ואפילו כנגד אימתו ודינו של הקב"ה.  

אמר רבי אלעזר הקפר.  גדול השלום, שאפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה  [אבל ]  ועושין חבורה אחת - אין מידת הדין פוגעת בהן .

הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצק״ל כתב  כי ״ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על ידי אהבת חינם״ .

שכך מצאנו  במסכת דרך ארץ זוטא״. חזקיה אמר: גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו" "ויחנו": נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט).אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי. 

וכך נמצאנו למדים מאצל המדרש.

״בטח בה׳ ועשה טוב, שכן ארץ וראה אמונה׳ , ואומר, ׳סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו׳ , ולא הקפידה התורה לרדוף אחר המצוות, אלא השלום ...... אבל השלום, בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר .

הרמב״ם באיגרת המוסר שכתב  לבנו הרב אברהם, בהתייחסו למחלוקת, כך לשונו.

אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון ומה נשאר עוד. ראיתי לבנים השחירו ופחות נפחתו ומשפחות נספחו ושרים הורדו מגדולתם ועיירות גדולות נתערערו וקיבוצים נפרדו וחידים נפסדו ואנשי אמונה אבדו ונכבדים נקלו ונתבזו בסבת המחלקת. נביאים נבאו וחכמים חכמו ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותו ונוסו מפניו והתרחקו מכל אוהביו וגואליו ורעיו. וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדינים התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם .

כמאמר בעל ״החפץ חיים״  ״קשה היא המחלוקת שהיא מביא לידי סכנת נפשות״ .   וכפי הנאמר במדרש רבה: - ״בוא וראה כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו״ .  וכדברי. החזון איש, ״שהרי המחלוקת שנואי ביותר לפני המקום״ .  שהלא ״מחלוקת הוא המחריב הגדול שבעולם ״.

ואכן, על הנאמר בתהילים ״ה׳ צילך על יד ימינך״ , כותב הבעל שם טוב: - ״ה׳ צילך, והיינו כמו צילו של האדם, כמו עשיית האדם כן עשיית הצל, כך הקדוש ברוך הוא, באיזה מידה שה׳ מתנהג את עצמו, כך הקב״ה מתנהג את עצמו  עם האדם בזו המידה״ .  

זו הסיבה  שבבוא הקב"ה  לאכוף את מידת הדין על בוני מגדל בבל ,  לא יכול היה להפיץ את בני בבל עד אשר "הבה נרדה ונבלה שם שפתם"  . שהלא בתחילה הייתה האווירה בארץ "שפה אחת ודברים אחדים" . וכדברי הזהר הקדוש, ״הן עם אחד ושפה אחת לכולם, בגין דאינון בליבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקדש, ועתה לא יבצר מהם כל אשר  יזמו לעשות ולית מאן דימנע עובדא דלהון״ . הם,  יושבי הארץ חשבו ודברו ביחד,  ללא מחלוקות.  או אז מנוע היה הקב"ה מלפגוע בהם - לאכוף את מידת הדין .  ועוד כדברי הזהר, ״׳ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת לכולם׳, בגין דכולהו כחדא בייחודא, כולהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו, יתבדרון דרגין כל חד לסטריה, ובגין כך יתבדרון כל הני גילתתא״ . על מנת להענישם, 'נדרש' הקב"ה להסיר את חומת האיחוד,  ליצור מחלוקת. שרק דרכה ייענש האדם ותיענש החבורה.  "הבה נרדה ונבלה שם שפתם  אשר לא ישמעו איש שפת רעיהו"   לא היה העונש , אלא יצירת המחלוקת , שזה השער, עונש יבוא בו.  רק אחר כך   ניתן היה לאכוף את גזר הדין, "ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ" .  

אדם כ”ישות”

הנביא מעיד על הקב"ה הרואה בבני ישראל  אדם יחידי, כמאמרו "ואתם  צאן מרעיתי אדם אתם" . אדם  - למה?  יש לה לזו המילה אדם  יחוד משל עצמה. אין היא סובלת לשון רבים. מה משמע? אדם אם הינו אחד, זכאי הוא להיקרא אדם. אך במחלוקתו, בהילחמו זה עם זה, מועל הוא בתואר הנאצל הלזה – אדם. שלא לכך התכוון הבורא אצל הנשבת שביצירותיו. כך עם ישראל בארצו. רק עם ישראל אחד יש בנמצא. רק ארץ ישראל אחת היא. אך בהפרדה, בריבוי מדוניה, אין היא ארץ ישראל אותה הבטיח הבורא .  ואכן, החיד״א מסביר, על מה ולמה נסמכות המילים ״אני ה׳ מייד לאחר המילים ״ואהבת לריעך כמוך״  ״להיות כל איש שלם באהבתו לשארו הקרוב אליו כדי שתשרה שכינה ביניהם״ . וכדברי האלשייך הקדוש : - " וכשמזכיר הביאה אל הארץ אומר לשון יחיד, ‘והיה כי יביאך’ . והוא כי כשישראל כולם צדיקים כולם יקראו אחד, כד"א (יחזקאל לד לא) ואתן צאני כו'. שאתם תמימים כצאן, מתנהגים בתמימות אחר הרועה, וזהו צאן מרעיתי, אז כולכם קרויים אדם אחד. וזהו אדם אתם, כי מתאחדים כולם בשורשם העליון כאיש אחד. כלשונו של בעל  צרור המור: -  

ואמר ׳ראה אנוכי׳  בלשון יחיד. ואחר כך אמר ׳נותן לפניכם׳ , לשון רבים. להודיע לנו עיקר גדול בשורש האמונה ובמעלת ישראל. אף על פי שהם רבים, הם כמו יחיד . לפי שנחצבה נפשם מאל אחד  .

״מה שאין כן בהעוותם, שמתדבקים בעולם הפירוד, וטומאת מעשיהם מפרדת ביניהם" .  שהלא כך הנביא: -  "ועשיתי אותם לגוי אחד, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" . ממלכה אחת היא. ארץ אחת היא . 

הפילוסוף היווני אריסטוטל ראה במדינה התפתחות מהאדם, דרך המשפחה והשבט . עוד לפניו קבע אפלטון  בתארו את שיחתו של סוקרטס עם אדמיאנטוס  וגלאוקון ״נוכל בהגינות להסכים  שאותם עקרונות הקיימים  במדינה קיימים גם אצל האדם״ . סמואל ג׳ונסון אף השווה את היחסים בין  הארצות שנשלטו על ידי בריניה – הוא התכוון במאמרו לארצות הברית – בזו הלשון: - “A colony to the mother-country as a member to the body. … the body may subsist, though less commodiously, without a limb, but the limb must parish if it be parted  from the body״ ., ״באשר ״הידע הנכון על האדם הוא תנאי מוקדם להבנה הנכונה של ידע האדם על העולם״  כפי שבמנותק מהגוף אין לאף איבר זכות קיום ללא הגוף, כך אין למדינה זכות קיום ללא בני האדם. ולכן הסיק כי  מה שטוב למדינה טוב לאדם כי האדם הוא המדינה הקטנה ביותר והמדינה הינה האדם הגדול ביותר . או כדברי הרמב"ם "כמו שידוע  שהאדם  מטבעו" . ואכן הגמרא במסכת ברכות קבעה: ״״מאי כי זה ל האדם? ... רבי אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו״ . כך אף כתב גיאורג וילהלם פרידריך הגל, בקווי יסוד לפילוסופיה של המשפט.  שכך לשונו: - ״המדינה היא אורגניזם, ופירושו של דבר התפתחות של האידיאה לכדי ההבדלים שלה ... לכאן מתאים המשל על הבטן ושאר האברים...״ . הבנה פילוסופית עמוקה זו הייתה אף נחלתם של חז״ל.  על אמרתו של המלך שלמה ״עיר קטנה ואנשים בה  מעט״  ״אמר רבי בר אבא ...... עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט, אלו אברים״ . ואכן,  רבינו בחיי כתב: -  "ובעומדנו על מה שהזכרנו מן האדם יתבאר לך מסוד העולם הזה הרבה, מפני שהוא דומה אליו" . ובמקום אחר כתב, ״... ומפני זה נקרא האדם עולם קטן, לפי שהוא כנגד העולם הגדול״ .  והרי״ף מסכם את השותפות בין האדם והעולם בזו הלשון: - ״מכל מקום, טובים השניים מן האחד העולם והאדם, שהם חברה טובה בעולם״ רבי יהודה הלוי המביא בספרו הכוזרי, את הדיון בין מלך כוזר לחבר מצביע על  הביקורת שהטיח מלך כוזר בחבר באומרו  ״על איש טוב שאלתי לא על מנהיג״ . ותשובת החבר, כך לשונה: - 

 האיש-הטוב הוא מנהיג שחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים מצייתים לו והוא נוהג אותם הנהגה מדינית, ככתוב ״ומושל ברוחו מלכד עיר. והוא המוכן למנהיגות. כי לו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק כשם שהוא נוהג בצדק כלפי גופו ונפשו .

 שכך כתב אף בעל ״התניא״ על הפסוק ״ולאום מלאום יאמץ״ : 

כי הגוף נקרא עיר קטנה – וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג את יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלו-קית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זן עם זן  על הגוף ועל אבריו .

ואכן כפי שאברי האדם חבים הם נאמנות זה לזה על מנת להבטיח שלומות ותפקודו המלא של האדם , כך המדינה.  וכפי שיש חוקים  - שבטבע   - על פיהם פועל האדם לשם שמירה על בריאותו הפיזית והנפשית, כך    המדינה.  באשר ההיסטוריה של הפוליטיקה הוגדרה על ידיS. E. Finner     בזו הלשון: “The structure of government by which groups of men live, and its relationship towards them ״ .  כך גם גוף האדם. קבוצות של אברים החיים יחדיו והיחסים בין אותן קבוצות. ואכן ״כל אומנות היא חיקוי של הטבע״ כפי שציין הפילוסוף הרומאי לוקיוס אנאוס סנקה,   כך המדינה היא חיקוי של האדם.  באשר ״אין חדש תחת השמש״ . והדברים  מעוגנים היטב בטבע האדם, באשר ״היו  שהתרחקו מחיי החברה... וגם מפני שחיתות אנשי המדינה, כאשר סברו שבעקבות המגע איתם וראיית מעשיהם יהיו גם הם מושחתים, ושהחיים בחברתם צפויים להביאם לידי השחתת מידותיהם״ .   אף שיר השירים, המבטא בפשטותו אהבת גבר לאשת חלומותיו, אינו כי אם אהבת הקב״ה לעם ישראל.  הווי אומר, הם כולו משול לאשה אחת . כך ״אני חבצלת השרון״ , ״אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני ההיא שחיבבני הקדוש ברוך הוא משבעים אומות״ .

הגמרא במסכת מועד קטן מביאה   את מקורו של ריש לקיש  על השפעת ״השמתא״  . 

 דאמר ריש לקיש. כשם שנכנסת בכל מאתיים וארבעים ושמנה אברים, כך כשהיא יוצאה, יוצאה בכל מאתיים וארבעים ושמנה אברים. כשהיא נכנסת דכתיב, והייתה העיר חרם.  ׳חרם׳  בגימטרייה מאתיים ארבעים ושמנה הוו. כשהיא יוצאה, דכתיב  ׳ברוגז רחם תזכור׳. ׳רחם׳ בגימטרייה הכי הוו .

וכפי שאף הזכרנו לעיל, אף הנביא משווה את העם לאדם היחידי, כמאמרו.  "ואתם  צאן מרעיתי אדם אתם" .למד מכאן.  הלימוד על האדם ילמדנו על המדינה והלימוד על המדינה ילמדנו על האדם. שהאדם והמדינה  - חד הם. הזהר הקדוש מטיב לתאר זאת כך. ״אמר רבי חייא. תא חזי כמה אינון רברבין עובדוי דקודשא בריך הוא, דהא אומנותא וציורא דבר נש איהו כגוונא דעלמא״ .

  

איומה של מחלוקת

תעיד ההיסטוריה,  שעמד לו כוחו של העם היהודי בכל הדורות ללא שידע מניינו,  צלח, אף כאשר לא יכול היה לקיים את מצוות התורה,  אלה שהבין ואלה שלא הבין,  ואף כשנשללה ממנו ה"לכם" -  העצמאות המדינית.  הוא נכשל כשלקה בתסמונת עמלק'.  שנאת חינם.  כששרפו יושבי ירושלים אלה את מחסני המזון של אלה.  "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה" .  ושואלת שם הגמרא "והאמר רב קטינה אפילו בשעת כישלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה" .  פסקו או לא פסקו?  ואם לא פסקו, על מה ולמה חרבה ירושלים?  עונה שם הגמרא.  ביחסים שבין האדם לחברו - פסקו אנשי אמונה.  ביחסים שבין האדם למקום,  לא פסקו .   וחרבה העיר. וכך כתב  הרב יוסף דב סולובצ׳יק:- ״והעניין, דהשנאה הוא כח ההיולי של כל עברות חמורות״ . וכאמרתו ״  , ״דהשנאה מלבד רעת עצמה, עוד היא יסוד לכל הרעות שבעולם הנצמח ממנה״  ואשר על כן, לא היה בעובדה כי   לא פסקו בירושלים אנשי אמונה  ביחסים שבין האדם  למקום להציל את ירושלים מחורבנה.  כי מה לנו מצוות שבין האדם למקום כשנעקדו הימנה מצוות שבין האדם לחברו? וכך מסכם את הדברים  הרב נפתלי צבי ברלין [הנצי״ב]: - 

והעניין דנתבאר בשירת האזינו עה״פ הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב״ה בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים  בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין . 

הקב"ה ביקש להדגיש את הסכנה שבסינדרום עמלק  יתר מאשר כל אמרה אחרת בתורה. מפני שיש בה בשנאה גם ערעור מוחלט על יצירתו של הבורא. כמאמרו של הנביא מלאכי, ״הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו״ .  אשר על כן, בשל אותה מצווה שהפרתה מהווה את האיום הממשי ביותר על קיומנו כעם,  נשבע הקב"ה  באותו מטבע לשון.  כאן הזדהה הקב"ה עם קיום המצוות של עם ישראל.  ללמדך כי מקום  בו תמשול שנאת חינם , אין לנו זכות קיום.  המחלוקת מותרת,  אך עד לגבול. שיהא הוויכוח ענייני וינוהל בכבוד.  הקדוש  ברוך הוא ילחם מלחמת חורמה נגד שנאת חינם.  שאר מצוות תלויות בה  ונלמדות הימנה, ממצווה זו.

סינדרום עמלק ועבודה זרה יש בם מן  המשותף .  שניהם מהווים סכנה קיומית . ולכן  החומרה. צא ולמד על  הייחודיות בהתייחסותו  של הבורא לעבודה זרה. שכך כותב הרמב"ם.  "דע שאם תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון, אף לא לשון כעס  ולא לשון קנאה, אלא כלפי עבודה זרה דווקא" .  בהיות עבודה זרה שקר וזיוף,  הינה איום על החיים. שכך קבע.  "נקראו הדעות הנכונות חיים והדעות הפסולות מוות" .

 

הנדרש

בברכתו של משה לבני ישראל טרם מותו,  עד שברך כל שבט לעצמו קווה "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" . וכדברי הילקוט שמעוני,  "כשהן עשויים אגודה אחת ולא אגודות אגודות" .  שכך כתב  הרב קוק זצ"ל שדיבר כאילו לדורנו ולזמננו  באומרו: - 

אנו צריכים להקדים את האחדות שבין שתי המחנות,  ואנו צריכים להתחשב  עימה [עם המחנה האחרת – ש.ז.י.]  ולהשפיע על רוחה באופן שהמחנה האחת  לא תעשה עדרים עדרים .

 שהלא,  "אם החרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על ידי אהבת חינם היורדת מראש צורים ... " .  שלשם כך אנו מתפללים. כך אף  ״כנטיעים מחטבים באהבים, האמת והשלום  בצומות חטובים, נצח היותם לשמחה ולששון ולמועדים טובים״ 

אשר על כן, שתהא כל מחלוקת על פי אמות המידה של בית הלל ובית שמאי. ש"אף על פי שנחלקו בית שמאי ובין הלל,  אלה אוסרין ואלה מתירין,  לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי,  ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה,  לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו" . או בדבריו של בעל ״התניא״: - ״הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין  לכל נפש, כי אין  כל השכלים  והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל חברו״.״ . וזאת כדוגמא לתורה עצמה. ״כי התורה נקראת עץ החיים... ואומנם כי אילן יש בו ענפים ועלים וקליפה ושורש וכל אחד מהם נקרא אילן, אין בו פירוד.....  ואף על פי שתמצא בדברי חז״ל זה אוסר וזה מכשיר, זה מכשיר וזה [מטריף?], זה אומר כך וזה אומר כך,  יש לך לדעת  כי הכל אחד״ . שכך נמצאנו למדים מאצל התנא דבי אליהו רבה. 

וכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל. בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש  מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראין זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם  .

כשהאדם הזה הנקרא עם ישראל יהיה באמת אחד, תבוא  גאולתו ויוכל לשמש אור לגויים. שכך קבע בעל ״בית הלוי״. ״ועל כן באה ההבטחה שקודם הגאולה עתידה יהיה שלום בעולם״ . שהלא, כמאמר המדרש, ״אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים״ .  כפי שכתב באחד משריו, הרב אברהם יצחק הכהן  קוק זצק"ל: - 

והשואפים למטרתי / ירמו מיום ליום

אז תבוא שאלתי / העמוקה מתהום.

כי אז יחידי הסגולות / יהיו לעדרים 

ובמחשכים,  במצולות / יאירו לעברים .

וכך יחזור עם ישראל לגדולתו, וכך תחזור ארץ ישראל לגדולתה. "ואשרי אנוש ויקרב וישכון בחצרייך, אשרי מחכה ויגיע עד עלות אורך, ויבקעו עליו שחריך, לראות בטובת בחיריך, לעלות בשמחתך, בשובך אלי קדמות נעוריך" .   וכדברי הנביא ״... לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלו-קי ישראל יעריצו״ .