אימת הדמוקרטיה

אימת הדמוקרטיה

דמוקרטיה הנה מילה  - כמעט ואמרתי – קדושה. לדמוקרטיה יישומים שונים במקומות שונים.  לא הרי הדמוקרטיה האתונאית בזמנם של גדולי הפילוסופים  היונים כדמוקרטיה שהתפתחה באנגליה. ולא הרי זו הדמוקרטיה כדוגמת תורת הפרדת הרשויות של צרפתי שחצה את התעלה ללמוד דמוקרטיה מה היא?  למד ולא הבין מה למד.

אבל כל דמוקרטיה אמיתית, ראש וראשון למאווייה הנה זכויות הפרט. שמירה על חירותו, על זכותו לקניין, על זכותו לחופש הדיבור, זכות גישה שווה לערכות השיפוט, ועוד.

דמוקרטיה אינה הפקר ודמוקרטיה אינה יכולה לחנך להפקר.  תומס הובס בספרו הלווייתן טען כי כל מערכת חברתית בעלת חוקים הנה כעין וולנטרית.  האדם מוותר על מאוויים, על רצונות  המקננות בקרבו על מנת לפגוע באחר  ובלבד שבתמורה לכך תגן החברה – או בעצם הלווייתן – על שלומו, שלום משפחתו ושלום רכושו. הדמוקרטיה  הנה הנוסחה האידיאלית שיש בה מחד להגן על האחד מפני האחר  ומאידך לשמור על חופש פעילותו של האחד על אף האחר.

תומס הובס

חיים דמוקרטיים אינם עניין של מה בכך. דמוקרטיה אינה "מובנת מאליה". והא ראיה, לעולם יימצאו כאלה שיחרגו ממה שדמוקרטיה מתירה.  השוטר, השופט, בית הסוהר, הנם ראיה לכשילונו – במזיד או בשוגג – של אחד שביקש את חופש הפעולה שלו על חשבון האחר.

קיימת פעילות  אחת – גם במדינה דמוקרטית – שהיא אינה דמוקרטית, אך בלעדיה, דמוקרטיה אינה בת קיום.  החינוך לדמוקרטיה.  אך חינוך אינו יכול להיות מיושם באופן דמוקרטי. המורה קובע,  ההורה מגביל,  המחנך מדריך וכופה כללי התנהגות.  המחוקק מגביל התנהגותם של בני נער. אסור למבוגר לקיים יחסי מין - ולו בהסכמה – עם קטינה. אסור למכור משקאות משכרים לצעירים בני פחות משמונה עשרה. עד גיל 18 לא יוכל הוד מעלתו האזרח להצביע, עד גיל שבע עשרה – לנהוג או להוציא ביוזמתו, ללא אישור הוריו, דרכון. מגבלות אלו "אינן דמוקרטיות" הן מגבילות את חופש הפעולה של הקטינה והשתיין הצעיר. את המבקש להביע דעתו על השליט החדש או המבקש לסייר בעולם. אך הנחת המחוקק היא כי הקטן אינו בגיר נפשית לפעולות אלו. אשר על כן החופש – תורת הדמוקרטיה - אינה נחלת הקטין. אבל המחנך – נאמנה של החברה הדמוקרטית – אמור להבטיח כי בבוא עת פקודה, כאשר מגבלות הגיל יוסרו, ידע הקטין להשתמש בכלי הדמוקרטיה על פי ערכיה.

חלק מהחינוך נוגע כמובן לתופעת האלימות. שלילתה בחברה דמוקרטית, ההרס אותו היא מביאה, האיום על אושיות הדמוקרטיה. כאשר דמוקרטיה הנה עיוורת, כאשר הכל מותר "בשל קדושת זכויות האזרח" מתקרבת הדמוקרטיה אלי פי אנרכיה. לא, לא אנרכיה פילוסופית כמו זו של לייב טולסטוי, אלא אלימה, הרסנית.

ארצות הברית גיאה בדמוקרטיה אותה היא מייצג  "ארץ החופשים" – כך המנונה של ארצות הברית.  לא, יש בה תקלות ואף תקלות רבות בדמוקרטיה הלזו, ולא מעט נושאים ערכיים עדיין שנויים במחלוקת. הרבה דמוקרטים בארצות הברית מתנגדים לחקיקה המתרחבת [לאחרונה אף במדינת ניו-יורק] המתירה נישואים חד מיניים. הוויכוח על הרשות לרכוש כלי נשק לא תם, נושא השימוש בסמים אף הוא  בוויכוח.  הדמוקרטיה נדרשת  להגן על עצמה בפני אימת הדמוקרטיה.  ועתה עלינו למצוא את הגבול.

השבוע סיפר לקוראיו השבועון הבריטי The Economist – לא כחדשה משפטית או ערכית, אלא ידיעה בעלת שיקול כלכלי [בשל הרווח של יצרני הצעצועים]  - כי בית המשפט העליון של ארצות הברית הורה למחוק מספר החוקים של מדינת קליפורניה חוק האוסר מכירת משחקי וידאו אלימים לילדים. אין מסורת בארצות הברית - כך כבוד השופט אנטונין סקליה  - המגבילה גישת ילדים לתיאורים אלימים.  דמוקרטיה במטיבה. כי הכל – או כמעט הכל  - מותר. נכון, ההיסטוריה של ארצות הברית לא מכירה בהגבלת גישת ילדים  לתיאורים אלימים.  תפקידו של המחוקק הנו להבטיח שהחוק לא ייקפא על שמריו. החוק – ואף החוקה – יש ויידרשו לשינוי  מעת לעת על מנת שיתאימו עצמם למציאות משתנה.  כשהאחים רייט החלו לטוס לא הייתה חקיקה בנושא תעבורה אווירית. אין מדינה שאין בה חקיקה כזו.  עד אשר ניחתה המכה על ארצות הברית בספטמבר 11, 2001, היית הגישה לבנקים, היכולת להפקיד כספים  כמעט בכל דרך, כמעט בלתי מוגבלת. שהלא דמוקרטיה הנה החופש לעשות ברכושך כרצונך.  המלחמה בטרור שינתה את החקיקה.

כנגד הפשיעה לא נלחמים רק באמצעות בתי המשפט או המשטרה. אלה הם המוצא האחרון, זו המלחמה בעורף של החברה, לאחר שהפושע כבר הכה. המלחמה בחזית היא החינוך, לצמצם עד כמה שניתן את החשיפה של הדור הצעיר לפשיעה, לשלול את אהדתו אליה, להנחות את היצר לערכים אחרים.

איזו תרומה לדמוקרטיה תרם בית המשפט העליון של ארצות הברית בהחלטה הלזו? למה גישה לאלימות כן וסמים לא?  הלא שניהם מזיקים  [והגישה לאלימות מזיקה יותר].

קדושת הדמוקרטיה לא קיבלה חיזוק מהחלטה אומללה זו של בית המשפט העליון של ארצות הברית. היתר זה של בית המשפט העליון הנה השקעה לטווח ארוך [או לא כל כך ארוך] לדור האלים הבא.  בית המשפט העליון לא הגן על הדמוקרטיה. הוא בעט בה בשמה.

זלי יפה,

"עטרה ליושנה"

"עטרה ליושנה"

ארצות הברית הנה מעצמה זה למעלה ממאה שנים ויותר. עצמתה הכלכלית מקורה הנה הכלכלה הפנימית, הצריכה הפנימית. שנים רבות נאחזה ארצות הברית ב"דוקטרינת מונרו" המפורסמת ועל פיה היא אינה מתערבת בנעשה מחוץ ליבשת האמריקאית, ואילו מעצמות אירופה לא תפעלנה ביבשת האמריקאית.

דוקטרינה זו לא צלחה ופעילותה של ארצות הברית ברחבי העולם שזורה בכל דפי ההיסטוריה של המאה העשרים. אבל את האמת יש לומר; גם כשהיו ניצחונות צבאיים, ארצות הברית כשלה במדיניות חוץ [אבחנה שלא נסתרה מעוזריו של הנשיא וודרו וילסון לאחר כשלונה המדיני של ארצות הברית להצטרף לחבר הלאומים – תוצאת מלחמת העולם הראשונה].  ואכן, החל משנת 1909 ועד ימנו, ניתן להבחין בכשלונות מדיניים צורבים במיוחד של ארצות הברית למרות הנצחונות הצבאיים. כך למשל, הגם שברית המועצות  הייתה שותפתה של גרמניה לכיבוש פולין  - וזכתה במחצית המדינה השסועה - בספטמבר 1939 [כיבוש שהיווה את העילה לפתיחתה של מלחמת העולם השניה], הרי שבסופו של יום זכתה היא לפולין כולה, וזאת בברכת ארצות הברית. בניגוד לדעתו של הגנרל ג'ורג' פטון, נמנעה ארצות הברית בסוף המלחמה מלמוטט את המשטר הקומוניסטי.

מסך הברזל – כהגדרתו של ווינסטון צ'רצ'ל – ירד וארצות הברית נחלה כשלון מדיני, האחד אחרי השני. קובה, קוריאה,  וייטנאם,  ועד היום, אפגניסטן, עיראק ואי היכולת להתמודד עם מדינות כמו אירן וונצואלה.

ואולם לתומנו חשבנו שלפחות עידן המלחמה הקרה תם, שברית המועצות הפכה לרוסיה ומדינות אחרות,  שהעימות שליווה את רובה של המאה העשרים דעך. ולא היא. ולדימיר פוטין הינו תוצר של השירות החשאי הסובייטי [הוא שימש כנציג הק.ג.ב. בגרמניה המזרחית]. לאט ובבטחה סימן את אוייביו מבית וחיסלם בדרך הסובייטית המקובלת. עיתונאים שאיימו על שמו הטוב חוסלו בסמוך לביתם, החשובה שבהם הייתה אנה פולקובסקיה. אוליגרכים נשלחו לרצות שנים רבות בסיביר, אויבים פוליטיים נמלטו ואף זכו למקלט מדיני באנגליה.

פוטין כבר החל במלחמה לא קונבנציונאלית במערב. בניסיונו לחסל את סוכן הFSB [הגוף שהחליף את הק.ג.ב] אלכסנדר ליטויננקו שנמלט לאנגליה שלח נשיא רוסיה שליחים עם נשק רדיואקטיוי והם חסלו את הסוכן לשעבר תוך חשיפת עשרות תמימים שישבו ללגום משקה בבר של מלון מילניום בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השניה שנשק רדיואקטיוי נוצל על ידי מדינה אחת אצל מדינה אחרת למטרה קטלנית. ולאחרונה איים הנשיא פוטין על חידושו של מירוץ החימוש בהתנגדותו למערכת ההגנה אותה מבקש הממשל האמריקאי  לבנות באירופה.

פוטין אמור לפרוש מתפקידו בחודש מרץ, באשר על פי החוקה הרוסית הוא מנוע מלרוץ לתקופה נוספת. אבל לפוטין רעיון מקורי. "בובה" תרוץ מטעמו למשרת הנשיא ותנצח – כי כך "יסדר" האיש הנחשב באמת.  אותה בובה תשמש כנשיא תקופה קצרה ואז תתפטר מתפקידה.  פוטין אז יוכל לרוץ לנשיאות פעם נוספת. כל זאת בתקופה בעייתית מאוד במדינות שהיו פעם מזרח אירופה.  ללטביה נבחר נשיא שאולי הינו רופא טוב, ואולם לואלדיס זטלר אין כל נסיון פוליטי.  תופעה זו חוזרת על עצמה בכל האזור הקרוב לרוסיה.  החל מסלובקיה וכלה בפולין. [ולמעט, לעת הזאת נשיאה של אסטוניה תומס הנדריק אילווס].  כך למשל אנשי שם כוואצלאב האוואל הוחלף על ידי וואצלאב האוס {"היודע לדבר אך לא לשמוע"]  מדינות אחרות השכנות לרוסיה מצויות בתהליך פוליטי פנימי מאיים [אוקראינה, או מלחמתו של נשיא רומניה טריאן בסקרו בשיירי "הדור הישן"] והתאומים השולטים בפולין, מייצגים חשיבה פרימיטיוית, אם לדבר בלשון המעטה.

הקרמלין ידוע בשטיתו של הפרד ומשול. והיושבים שם במבצר המוסקבאי הזה יודעים היטב לעשות זאת כשמדובר בשכנים חסרי ניסיון ואשר על כן מפגינים חולשה. פוטין גם יודע שארצות הברית אינה מסוגלת לפתוח חזית – ולו מדינית – נוספת מעבר לבעיותיה בעולם המוסלמי ובצפון קוריאה.

איומו של פוטין לפני "ועידת השמונה" שנערכה לאחרונה הינו איום רציני. פוטין גדל על תפארת עוצמתה של ברית המועצות. פוטין מבקש לראות את חזרתה של זו התפארת. ואין פוצה פה ומצפצף.

הרמזים עבים, ואפילו עבים מאוד, הן מבית והן מחוץ. קר מאוד ביחסים עם רוסיה.  מסוכן מאוד העומד בראשה והמבקש להחזיק ב"קרנות המזבח" גם בעתיד. והשאלה היא האם ארצות הברית תצלח במשבר מדיני זה כפי שצלחה במשברים קודמים. שאז, נשיב את השעון אחרונית לימי ברז'נייב העליזים.

פוטין מאוד רוצה בכך.  והמערב?

זלי יפה