החייל והמשפט ובגבול שביניהם
כלל גדול למדנו אצל עולם המשפט. ״צדק צריך להיעשות – אבל צדק
צריך גם להראות״. הנחת עבודה זו נכונה לא רק אצל עולם המשפט אלא
אף ברבדים שונים של עולם העשייה, ובמיוחד בעולם העשייה הפוליטי והמדיני. כך
למשל כאשר הבטיח מי שהיה לימים ראש הממשלה [ואחד הגרועים שבהם] טרם היציאה מלבנון
כי צהל יוצא בצורה מסודרת וחלילה אין מדובר בנסיגה, הבינו אויבנו מבחוץ ואף מרבית
מהאוכלוסין במדינת ישראל כי מדובר היה בבריחה. חשובה מאוד הייתה הבנתו של האויב
מבחוץ, כי הוא חשב שהניצחון הנו שלו. וחשיבתו של כבוד שר ביטחון דאז
וטענתו כי לא היה מדובר בנסיגה, לא רק שלא הייתה אמינה כלפי האויב, גם איש בישראל
לא האמין בו. לכבוד השר לא הייתה תכנית, אף לא פתרון [כשנפגש מר ברק עם ראש
הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בארצות הברית והציע לו ״הכל״ אבל ממש ״הכל״,
הראיס לא קיבל. כי הבין שעומד לפניו אדם חסר חוט שדרה, חסר תכנית מדינית.
ב״מנהיג״ כזה יש לזלזל, לא לקחת אותו ברצינות. אז הוויכוח היחידי בין שני
המנהיגים היה מי ייכנס ראשון לחדר האוכל.
הגם שלאריאל שרון הייתה תכנית בפנותו את סיני, התכנית קרסה
לחלוטין כפי שקרסה התכנית לפנות את עזה. תכנית איין. מסר לאויב יש.
ואין זה משנה מה התכוון המנהיג בישראל למסור. משנה מאוד מה הוא המסר
אותו הבין האויב.
משפטו של אלאור אזריה אינו משפט פשוט. פסק הדין נחרץ. ומה
הוא המסר שנמסר לחייל? אולי המשפטנים שבינינו – ממש אולי –
יכולים להבין את ההבדל בין ערבי תם לב או בין חייל שנשבה על ידי כוחותינו
[עליו חלה אמנת ג׳נבה המתייחסת לשבויי מלחמה], ובין מחבל [עליו לא חלה האמנה]
שדקות לפני שנורה בראשו עוד דקר את חברו לפלוגה של אלאור. האם באמת יכול
החייל הפשוט לעשות את ההבחנה בעודו ב״הלם הקרב״? בעודו עומד אל מול פני
האימה? בעודו עד לאשר עשה המחבל לחברו?
 |
| אלאור אזריה |
דובר צ.ה.ל. העיד אמש בהודעה שמסר כי לא הייתה עדות לכך שחיילים
נמנעו מלירות במחבל שהרג מצוערי צ.ה.ל. בטיילת בירושלים בשל ״אימת תקדים אזריה״. טוב התנסח הדובר. לא הייתה עדות – כך התנסח. אבל הבה נבין. מצלמות
הטלוויזיה העידו על נסיגה המונית של צוערים בפני המשאית. איני חושב שצוערי צ.ה.ל.
היו חוששים לירות במשאית [איש מנושאי הנשק לא ברח
מהטרקטורים שפעלו בירושלים והרגו עוברי אורח, או מהמכוניות שדהרו אל תחנות
האוטובוסים]. אז נושאי הנשק בקורס קצינים ייסוגו? קביעה בלתי הגיונית.
אני מציע מהר מאוד לצ.ה.ל. לבדוק האם הבריחה לא הייתה מהמחבל או מתוצאת השימוש
בנשק באם ייהרג המחבל. אין טעם לפרשנויות של מומחים או לקביעות משפטיות. יש
לשאול את הצוער במקום מה הייתה הרגשתו, בצדק או שלא בצדק.
חייל אינו יכול להיות משפטן. ומעבר לכלי הנשק ותרמיל אין
החייל יכול לשאת עם ציודו גם עורך דין צמוד. חייל אינו אמור לפחד להשתמש בנשקו בשל
האיום המשפטי. ועל המחבל הבא לדעת את זה.
אני מציע לכנסת ישראל לחוקק חוק גורף. חייל שהשתמש בנשקו והרג מחבל
גם אם בשל שיקול מוטעה, לא יועמד לדין. כמובן שניתן לחוקק את החוק באופן שלא יתיר
שימוש זדוני בנשק, שלא יאפשר שימוש בנשק כלפי אזרחים חפים מפשע. אבל בטעות שיקול
דעת היא נחלתו של כל חייל, ואין לו לא לחייל ואף לא לקצין את האפשרות לשקול בכל עת
את ״הניתוח המשפטי״. זה לא ניתן, זה לא סביר. יחוקק החוק, יפורסם כדין, וידע המחבל
הבא מה הסיכון האורב לפתחו. שלא יהין לחשוב - ואני בטוח שהוא עושה זאת
היום – כי החייל הישראלי לא יפעיל נשק כי הוא מפחד מההליך המשפטי תוצאת מעשהו או
ממצלמתו של איש ״בצלם״ או מגרסת איש השובר שתיקה. יחשוב המחבל וידע כי חייו אינם
שווים את ההיסוס. ואם סכין לו למחבל או אבן או נשק במטרה לפגוע, ״דמו
בראשו״, גם אם בטעות נורה.
זלי יפה
ירושלים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה