נוקשת באמרי פיך - 30 ביוני 2017

נוקשת באמרי פיך

שלמה המלך, כך לשונו בספר קהלת. ״לכל זמן... עת לחשות ועת לדבר״. והוסיף הוא במשלי. ״נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך״. החרה החזיק אחריו אבטליון. המשנה במסכת אבות מביאה בשמו ״חכמים היזהרו בדבריכם״. שאם לא כן, בסופו של יום ״ונמצא שם שמים מתחלל״. ומוסיף הרמב״ם בפירושו למסכת אבות, ״היזהרו בדבריכם בהמון״.

הוויכוח בנושאי דת ומדינה עולה מעלות מחד ויורד במדרון מאידך. והשאלה הנה האם ״דוברי הדת״ מטיבים אתה או מעידים הם על קלקלה.

בעבר, התנהל ויכוח לעניין פינוי יהודים ממקום מושבם. רבנים הורו לצאן מרעיתם לסרב פקודה. אני מעיד כי רבנים הורו כך בלב שותת דם. אבל הם הורו. אך יש אותו שהינו מאמין דגול בפציפיזם, ואף לו ״גורו״. וזה אומר לו, בכל מחיר שלא לשרת בצבא. או אותו  שקיבל על עצמו את ״שבועת אוקספורד״ שהתגבשה על ידי ה״Debating Society״ המפורסמת ביום 12 אפריל, 1935, כי ״בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה לטובת המלך או המדינה״, או אותם שהסכימו לדעתו של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל בהציגו את המונח ״פציפיזם רלטיוי״,  ואולי  אותם יפי נפש שביום הזיכרון לחיילי צ.ה.ל. ערכו טקס אזכרה משותף לבנינו ולאלה שהרגו בם מצבאות האויב. האם אנו נקבל גישה זאת, כי ה״גורו״ אמר?

כן אנחנו מבינים את ההבדל בין רב וגדול בישראל ובין לייב טולסטוי שדגל באנרכיה [לא אלימה]. אבל השכן אינו מבין. והוא שואל, למה לדתי מותר ולאנרכיסטים אסור?

השבוע שוב חזרנו לשני נושאים המלווים את המדינה מקדמה דנה. נושא הגיור והכותל המערבי.

בעבר כתבתי במעונכם כי שולמית אלוני וטומי לפיד חייבים היו את חייהם הפוליטיים למפלגות הדתיות. הוויכוח הדתי נותן עצמה פוליטית למתנגדים לכל נושא דתי. היום אנו מעניקים חיים ל״מנהיג״ התנועה הרפורמית, הרב ריק ג׳ייקובס, תומך נלהב בקרן הישראלית החדשה, שנפגש עם חבר הכנסת איימו עודה – תומך נלהב בארגוני הטרור העושה הכל למנוע משאינם יהודים לשרת בצה״ל – לא במשרדי ועידת הנשיאים בניו יורק, כי חבר הכנסת הישראלי המכובד לא היה מוכן להיכנס למקום בו יושבת הסוכנות היהודית. אבל זה לא הפריע לכבוד הרב לשבחו ולהללו.

הרב ג'ייקובס וכשמותו עושים הון פוליטי מכל מחלוקת. ״המהומה״ סביב מתווה הכותל הנה חמצן. כי רובו של העם היושב בציון אינו דתי. התל אביבי הממוצע אינו מבין למה לא? כי אין מי שיסביר. לבוא ולאמר ״כי זו ההלכה״? זו תשובה הזויה. לא מספיקה העובדה ששני הצדדים מדברים עברית. היכן השפה האינטלקטואלית המשותפת?

תפילה מעורבת בכותל (2016)

ראו כיצד הפסיד הציבור הדתי במערכה על תל אביב? כמה שנאה אנטי דתית יוצאת משם. כי יש שאינם מבינים, ואז ה״רציונאליים, יפי הנפש״ שיודעים להעיד על החרדים כ״חושך״ והם - סמל החילוניות, הנם מקור הנאורות [ויותר נכון להעיד עליהם שהנם ממש ״החושך שבנאורות״] באמצעות זיוף, הטעיה, ריבויי שנאה וחוסר רגש מוחלט, משמשים מגנט ל״תינוק שנשבה״.

מה חשבנו שתהא תוצאתו של הוויכוח על הכותל? מי באמת יזכו בוויכוח? לא הציבור הדתי. הוא רק יעורר על עצמו שנאתם של אותם שפשוט אינם מבינים. הציבור ככולו, המתרחק עוד מאהבת השם. המרוויחים הגדולים, משניאי הדת, המכפישים את המדינה. ואיזו השקעה לטוות ארוך היא הסערה הלזו? האם לא ברור כי האווירה הקיימת כיום, הקורה לעת הזאת הנו ניצחון במהלך אבל במלחמה ממש לא?

מי באמת מאמין שהתנועה הרפורמית מבקשת כל יום להתפלל שלוש פעמים ביום על יד הכותל ובלילה לסיים את ספר תהלים? אותה ״רבנית״ עם ספר התורה בידה  אינה חושבת על ספר התורה. היא חושבת על המצלמה מולה, על העיתון של מחר. והיא צודקת. כי ההפגנה שכנגד מעניקה לה הון פוליטי בדיוק כפי שעשו המפלגות הדתיות במלחמתם נגד שולמית אלוני.

כשמצעד הגאווה צעד בירושלים בפעם הראשונה, הוא זכה לתהודה אדירה בארץ ובעולם. כי גופים דתיים התנגדו והיה אחד שחשב שהוא שליחו של אלוקי ישראל והרג את שירה בנקי ז״ל, נערה אצילת נפש, וגרם – בין השאר – לחילול השם אדיר. אצל המצעד השני פשוט הפגנו את החלונות. המצעד בא, המצעד הלך ומי זוכר אותו בכלל?

היהודי האורתודוקסי ימשיך להתפלל בכותל ולהתעלם מהמבקשים את רעתו. אם אנחנו לא נתווכח, המתנגדים פשוט ידעכו כי לא יהיה מי שיביע בהם עניין. כי האמת היא שהדבר היחידי שמעניין בם הוא הוויכוח. ואם לא יהיה וויכוח, לא יהיה עניין.

איני נזקק לאישורו של הרב ג׳ייקובס כמנהיג לכלום. איני מעוניין להתעמת אתו, הוא אינו ראוי לכך. ״לא מדובשך ולא מעוקצך״. וכמובן שאיני רוצה לעזור לו. אבל העזרה באה. מאצלנו. כי שכחנו ש״דברי חכמים בנחת נשמעים״.

זלי יפה.