יום שלישי, 16 ביוני 2026

על אלה אני בוכיה 

״על שניים אני בוכייה״, על הזדמנות שכמעט הוחמצה, ועל הביקורת המתלהמת.  לא, איני מסכים לכל האמור בחמשת עמודי המתווה אותו הציג נשיא המדינה .  אני בטוח שכבוד הנשיא הדיר שינה מעיניו טרם שניסח את עמדתו, אך לא ייבהל במיוחד מהשגותיי.  אני מעריך את מאמציו, ומותר לכל אחד ואחד להרהר אחר עמדת הנשיא ולהצביע על תקלה זו או אחרת.  דרך הצגת הביקורת הינה שאלה אחרת.  ושרים בממשלת ישראל, אנשי ״ההדר הז׳בוטינסקאי״ ז״ל אמונים לשמור על כבודו של הנשיא גם אם אינם מסכימים לדעתו. ידעה השרה מירי רגב להאשים את כבוד הנשיא כי לא במתווה   הנשיא עסקינן כי אם במתווה הנשיאה [חיות].   הערה צינית ומיותרת.  לו דעתי הייתה נשמעת, היו המתווכחים מפסיקים לשלח בליסטראות כלפי האחר אלא להתייחס לגופו של עניין.  האמת ניתנת להיאמר כי צדק כבוד הנשיא. המחלוקת אינה ״הכצעקתה״. אני כן מאשים את מר יאיר לפיד בהמשך התקפה בריונית ופרימיטיבית על הממשלה גם כשהוא מכה ב״שוט הנשיא״.  

האמת היא שמרבית מהנאמר במתווה הנשיא ״אינו חדש״. אבל   לא חידש כבוד הנשיא כמעט  דבר אצל שתי הבעיות ברומו של הוויכוח הציבורי.  יתר על כן, נראה כי מתווה הנשיא רק יאדיר את סלע המחלוקת.  יתרונם של הסעיפים - שמייד נתייחס אליהם – כפי שניסחם כבוד הנשיא הינה בתמציתה הגדרתה של המחלוקת. תימוכה במסגרת. וזו תחילתה של דרך השיקום

ראשת דבר כבוד הנשיא מבקש להרחיב את יריעת ההסדר המוצא.  לו דעתי הייתה נשמעת לא הייתי נוהג כך לעת הזאת, על מנת לאפשר את בניית הגשר בנושאים הבוערים.  כך למשל לעת הזאת לא הייתי מבקש להתמודד עם שאלת השרות הצבאי או האזרחי [כפי מנוייה אצל הסיפא לסימן 2 בפרק הדן בביקורת השיפוטית].  מדובר בנושא מורכב שאינו שייך לסדר היום הציבורי דהיום. הבאתו של נושא זה תחת הפרק הדן בביקורת שיפוטית, מטרידה כשלעצמה.

סימן 4 בפרק המתייחס לביקורת השיפוטית, אף הוא אינו במקום.  בית המשפט העליון אינו ״שר החינוך״ ואין מקום לאפשר לו להצהיר הצהרות שאין בם יישום מעשי.  בין כה וכה, חזקה על שופטי בית המשפט העליון שינמקו את החלטתם. איש איש מהגיגי ליבו , כך שתהא לכל שופט האפשרות להביע דעתו בבקשו ליתן סעד מעשי. ודי בכך. 

אחת הסוגיות  שהינן סלע המחלוקת הינה סוגיית בחירת השופטים.  בשאלה זו הצעתו של כבוד הנשיא – בכל הכבוד הראוי - אין בה על מנת לתקן כלל ויש בה על מנת לקלקל. נבין את הדברים. בית המשפט העליון היה רווי תקלות.  גם כבוד יושב ראש האופוזיציה שלעולם מייצג דבר והיפוכו קבע   

יש שתי מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חברה נחמדים אבל למשול זה גדול עליהם.. הם פוליטיים   מדי, חפפנים מדי, מושחתים מדי, שני הגופים הם בית המשפט העליון  של אהרון ברק וממשיכיו בעלי האסכולה של האקטיביזם  ...... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות של השתלטות, ויש אומרים השתלטות עוינת של שני הגופים האלה [בית המשפט העליון ואגף התקציבים באוצר – ש.ז.י], תחילה  על הדיון  הפוליטי ולאחר מכן על תהליך קבלת ההחלטות  .  

גם אביו של כבוד הנשיא, הנשיא המנוח חיים הרצוג ז״ל עשה זאת במאמר שכותרתו ״להגביל את בג״צ״ בידיעות אחרונות לפני קרוב ל28 שנה, שכך כתב: -  ״אני מודע לגישה הגורסת כי ׳המשפט הוא החיים׳, ולפיכך ׳הכל שפיט׳. אולם לא אוכל לקבל את המשמעות  הנובעת מכך,  ולפיה בית המשפט העליון אינו רק פרשן החוקים המוסמך... אלא גם פרשן הערכים העליון במדינה ואוכף נורמות חוץ משפטיות המנוגדות לאמונתו של ציבור זה או אחר.  אם כך יקרה, עלול בית המשפט לחולל תגובת נגד שתערער את יסודות אימון הציבור  הרחב ותפגע בו ותפגע במעמדו״ .  הרי לכם נבואה שהוכיחה את עצמה.  ואף  כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז״ל, אמר על תפיסת עולמו של כבוד הנשיא אהרון ברק ״הוא [ברק] מוביל אותו [את בית המשפט] במדרון חלקלק אל תחומים לא לו.  והזהיר. ״נטישת הניטרליות סופה גלישה לחיכוך ולמריבה עם הציבור ונבחריו״ .   אף ממלא מקום הנשיא המנוח מנחם אלון ז״ל התנגד ל׳כיבוש השילטון׳ על ידי בית המשפט העליון .

כך רשמתי במעונכם בעבר. לא, חלילה לנו להיענות לאתגרו של הנשיא לשעבר אהרון ברק ולשולחו אל מול כיתת יורים  [אמרה היסטרית מתנשאת  ומדאיגה].  אבל כן נפנה כלפיו אצבע מאשימה [כפי שעשו שופטים לשעבר כמו מנחם אלון המנוח והנשיא משה לנדאו ז״ל] שניבאו את הרס האמון בבית המשפט בשל השקפתו של הפרופסור  ברק וההולכים בעקבותיו. בשל החלטה לפסול מועמדת לבית המשפט העליון כי ״יש לה אג׳נדה״ , בשל עסקות משפחתיות בבית המשפט העליון, בשל העובדה שאשתו של הנשיא ברק שימשה נשיאת בית הדין הארצי  לעבודה, בשל ״ועדת השתיים״ . בשל תקלות שלא הובאו לעין הציבור, בשל פרישתו של השופט מני מזוז שנשארה לוט בערפל,  בשל הדחתה של השופטת הילה גרסטל  כשבאה זו לנקות את מערכת עשיית הצדק. תקלת הדחתו של יעקב נאמן ז״ל מכהונת שר המשפטים ,  והרשימה ארוכה עד מאוד.  ״אחד העם״ ברחוב אינו ״רואה״ את הצדק בפעולה. ועל הצדק להיראות, לא רק להיעשות. ״אחד העם״ חושב שצדק לא נעשה ואף לא נראה. המשבר באמון במערכת המשפטית נרכשת על ידי זו האחרונה בדין ובצדק.  זוכרים את הריאיון המפחיד של  נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופטת גרסטל? מדוע הוצא צו נגד פרסום הדו״ח? האם הוא כלל סודות מדינה אפלים? או אולי  הייתה תקווה  להאפיל על מחדלים של ממש? לדרוש מהאחר ״שקיפות״ אך לא מעצמך! לקבוע ״סבירות״ מה היא כלפי האחר, אבל לא כלפי מכונת עשיית הצדק?   האם הנציבה שקרה בדו״ח שלה? מאז לכתה, דממה.  ״צמצום השורות״ כפי שקבעה הגברת גרסטל  – אחת השופטות המעולות שקמו פה במדינת ישראל. ועל מה ולמה שינה יועץ משפטי לממשלה את עמדתו ביחס לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק, מעת עמד לחקירה בעצמו  ועד  אשר נעמד בראש המערכת?  האם טעה בהאשמותיו הקודמות? האם קיימות נסיבות אחרות שהביאו את היועץ לשנות עורו? ועל מה ולמה נשאר הוד מעלתו האזרח לוט בערפל?  מערכת עשיית החוק  ושקיפות הינן זרות זו לזו להחריד.  ויש בכך על מנת לתרום תרומה של ממש להרס אימון הציבור.

וכאשר הציבור אינו מביע אימון, ובאים אותם שהציבור חושד בם – בצדק, ולעיתים שלא בצדק – ובוחרים הם את אנשי שלומם להיווסף אליהם, ואין להם לרבדים אחרים בחברה, לרבות אנשי הרשות המחוקקת, את הכוח לערער אחר זו הבחירה, אימון הציבור דועך עוד יותר.

והדברים דלעיל על שום מה?  לו הייתה ממשלה גורמת לנזק אדיר, למחלוקות חסרות תקדים, לתקלות אין סוף, האם היינו מזמינים את הממשלה לתקן את המערכת?  היינו מחליפים את הממשלה.  כבוד  נשיא המדינה  מבקש מאותו גוף שסרך – גם על פי גישת אביו המנוח  - לעמוד בראש המערכת שתבנה את עצמה מחדש.  אסור שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב לשופטי בית המשפט.  הלא בית המשפט הוא זה שכשל.  הוא זה  שיתקן?  הוא זה שאיבד את אימון העם.  הוא זה שייקבע אחריתו? עשרות בשנים לא היה מתח בין הרשויות.  היום יש. רק הפוליטיקאים אשמים?  בית המשפט העליון לא אשם?  אז תשאלו את השופט לנדוי, את הנשיא המנוח חיים הרצוג, תבררו על מזוז, ונבין מה הינה תרומת מערכת עשיית הצדק למשבר החוקתי

הכנסת מבטאת את רצון העם. הרוב – במגבלות הקיימות – קובע. זו דרכה של דמוקרטיה.  איש מבין חברי הכנסת היושבים היום באופוזיציה לא זעק חמס כאשר ישראל ביתנו [מפלגה שקטה בימים אלו]  החזיקה בתיק האוצר, אחזה בתפקיד יושב ראש וועדת הכספים של הכנסת ושני סגניו  בניגוד למה שנהוג היה ובניגוד למה שהיה צריך להיות, על מנת להבטיח שוועדת הכספים תבקר את משרד האוצר ולא תשמש ״דג במים״.  ועתה אותם חברי כנסת שתמכו בהסדר ההוא המטיב עם מר איווט ליברמן , מבקשים היום את כבודה של האופוזיציה. על מה ולמה   יהיה רוב בוועדה לבחירת שופטים לאופוזיציה? למה לא בוועדת החוץ והביטחון? והגיונם של דברים היכן הוא?

ייתכן וניתן לקבוע כי חבר כנסת המשמש בוועדה לבחירת שופטים לא היה חבר מפלגתו של שר המשפטים.  ניתן להבין – בקושי – על שוויון בין חברי האופוזיציה והקואליציה.  אני גם בדעה שחברי הוועדה כולם אמורים לראיין את המועמדים לשפיטה ולא רק מי משופטי בית המשפט העליון.  יש לבטל את וועדת השתיים [עוד ״תרומה״ לחוסר האימון של הציבור].

אין גם הגיון ב״ווטו״ של בית המשפט העליון בסעיף 8 לפרק על מינוי שופטים.  הוועדה כולה בוחרת ברוב או מיעוט.  לעת הזאת, כשנדרש בית המשפט העליון לשיקום אמינותו, לא מן הראוי לקבוע כי אצל יתר ערכאות  השיפוט, תהא בחירת השופט  תלויה בהסכמתו של ולו שופט עליון אחד מבין חברי הוועדה. ואשר על כן אף נושא הדחת שופט לא אמור להיות תלוי בתמיכת נשיא בית המשפט העליון  כאמור אצל סעיף 10.

הייתי בכל הכבוד מבטל את סעיף 3 לשאלת הסבירות.  אין לבית המשפט כל סמכות לפסוק בשאלת הסבירות.  אין לכך מקור חוקתי.  הייתי מציע שנושא זה יישאר נחלתו  של הפרק הדן בעיגון זכויות, ואשר סעיף 2 שבו מזמין ״מהלך חוקתי רחב בשיתוף ציבור בבית הנשיא״.

לעניין הפרק הדן ביועץ המשפטי לממשלה.  אכן כי כן, טוב ייעשה שלא שר יקבע את מינויו של היועץ המשפטי במשרדו.  ואולם שר יוכל לקבוע פיטוריו.  מינויו של יועץ חדש ייעשה במכרז  תחת חסותו של נציב שרות המדינה.  בכל הכבוד הראוי, בשל האתגר לעת הזאת במעמדו של היועץ המשפטי, והמשבר העמוק הקיים כלפי מערכת אכיפת החוק [בצדק או שלא בצדק] הייתי מציע שמשרד המשפטים ייקבע  מראש באישור וועדת החוקה של הכנסת קריטריונים  לכשרות למעמד של יועץ משפטי של משרד ממשלתי, אבל לא יהיה קשור לבחירה עצמה.

אף כבוד הנשיא הסביר שתזכירו אינו ״תורה למשה מסיני״ והוא מזמין דיון. הנשיא  היה זה שפתח את הדלת לדיון תרבותי ואמיתי, ללא הבריונות מימין ולא הבריונות משמאל.  נדעיך את הלהבות, נצעד ב״משעול הרצוג״ ועוד נגיע לקיים ״מעז יצא מתוק״.



  


דמוקרטיה בסכנה

 דמוקרטיה בסכנה   


כלל גדול למדנו אצל הפילוסופיה של המשפט. Bad case makes a bad law.  וישראל נכשלת ביישמה כלל זה.  יתר על כן, כששלהבת הבחירות מתעצמת כך כשלון הפוליטיקאים בשאלה זו מסוכן יותר ויושרם של הפוליטיקאים אתגרי יותר [משני צידי המתרס].


הבה ונשאל.  מערכת אכיפת החוק בישראל זה מכבר פשטה את הרגל.  היועצת המשפטית לממשלה הינה סמל של חוסר יושרה משפטית וציבורית, בית המשפט העליון נגרר על ידי אווירת הרחוב ומתחת ידו יוצאים גם פסקי דין אתגריים אם לדבר בלשון המעטה. והפוליטיקאים? מימין ומשמאל אלה מזמרים את ״סימפוניית השנאה״.


נכון, מערכת אכיפת החוק קורסת.  הפשיעה בחברה הערבית מחרידה, אבל איש אינו לוקח את העניין ברצינות, שהלא אפשר היה להכריז מלחמה כוללת כנגד  אסופות הנשק בחברה הערבית.  שאם לא נעשה כן, נשמע את הכדורים שורקים בכל מקום בישראל.


אבל היום בקשתי להצביע על ריקבון אחר.  ריקבון של ממש.


האם בדואי שחטא, או ערבי ש״חיסל חשבונות״ או רצח את אחותו בשל כבוד המשפחה גורם לכך שהזכויות הכספיות של משפחתו – ביטוח לאומי, חינוך ועוד – נשללות?  ודאי שלא.  כותל המזרח של הפשע הישראלי יכול לשבת בבתי הסהר.  הזכויות החוקיות של ילדיו לא נפגמים.


כלפי החרדים – ורק כלפי החרדים – קיימת מדיניות אחרת.  ״עונש סביבתי״.


ואבקש להבהיר. אני בעד גיוס הכל.  והאוכלוסייה החרדית מפגינה ״אי איכפתיות״.  אין מי המבקש ולו להסביר לציבור הרחב את היגיון הסירוב לשרת בצבא [ואני מסכים, ההיגיון הינו בלתי אפשרי]. אין אדמו״ר או מנהיג  פוליטי הקשור למפלגות החרדיות המגנה את הפלג הירושלמי או את אותם ״חרדים לדבר השם״ הפורצים למעונותיהם הפרטיים של שליחי הציבור האמיתיים שלנו – ראשי מערכת המשטרה הצבאית.  אין מבין הציבור  החרדי הזועק על חילול השם שיוצא מבית מדרשם.  ואשר על כן לא שמענו כי אם קול ענות חלושה על תקיפתה של נזירה על ידי חרדי – [למעט שני הרבנים הראשיים]  וכפי שאין השר לביטחון פנים מנהיג את משרדו כנגד הטרור היהודי ביו״ש [ואין מה לעשות, פעילותם של קיצונים יהודים ביהודה ושומרון כבר מצדיקה את זו ההגדרה], ואין הוא יכול לה לפשיעה הערבית, הוא אינו פועל כנגד הפשיעה החרדית. כנגד הפלג הירושלמי, כנגד אלה החייבים בגיוס ועורקים וכנגד אלה המאיימים על שלומם של קציני צ.ה.ל.


כנגד העריקים, כנגד מפירי החוק יש לפעול בעצמה.  אבל עונש סביבתי? זה לקוח ממקומות אפלים. לשלול מילד את יכולת הלימוד ב״חידר״ כי אביו לא הולך לצבא הינה פעילות שערורייתית שראויה אולי לתורכיה [או תורכייה בשמה החדש] של ארדוגן, או לרוסיה של פוטין.  לא למדינה דמוקרטית.


כאשר מר בנט  מבקש ״לשלהב״ את אותם שהוא מבקש את תמיכתם ומודיע  שתחת ממשלתו  מי  שלא יתגייס לא יקבל שקל, למה כוונתו? שר הוא את הזמירות מבית מדרשם של לפיד וליברמן.  מאמץ את  חשיבתה של היועצת הלוקה.  מדוע דברי שנאה נשמעים מפיו של האדם – הללא ספק חכם – הלזה.  לאחרונה נמצאתי למד כי הקול קול בנט והחשיבה הינה ליברמן ולפיד.  זה מה שיש לבנט להציע?  בנט מבטיח – שלא ברצון – העמקת הקרע בעם. לא גשר. ועל בנט להבין.  הביוגרפיה שלו מלאה בכישלונות פוליטיים.  את המפד״ל קבר, את הבית היהודי שילח לעומקי ההיסטוריה,   ״הימין החדש״ הוכיחה חוסר אמינות [את הבטחתו של בנט שלא ישב עם לפיד לא שכחנו]. ומה מסקנתו?  הלא הוא באמת יכול להיות פוליטיקאי מזן אחר.  יש לו את זה. ולכן אצל  בנט זו ממש טרגדיה כי הוא באמת אדם חכם.  הופעותיו בחו״ל מרשימות וממלכתיות.  על מה ולמה יקדות השנאה? להראות שהוא ״יותר טוב״ מלפיד וליברמן? מדוע שילח דרור לביקורתו באופן כל כך לא אחראי.


ואכן השנאה הינה כלי  פוליטי עוצמתי. אבל מסוכן. ושנאתו של בנט באה לידי ביטוי  בשלילת כל תמיכה כספית ממשפחתו של החרדי שאינו הולך לצבא. הגם שהוא קורה לחרדים ״אחי״.


ואני מציע שנרגע. החרד שאינו יוצא לצבא שייענש. לפגוע במשפחתו  בשל חטאו של הבעל הינה מעשה אסור.  והא ראיה, ישראל אינה נוהגת כך כלפי ״חוטאים״ אחרים.


פעילותה של היועצת המשפטית לממשלה בנושא זה הינה מבישה ומעידה על ריקבון משפט חמור.  פוליטיקאי ממלכתי חייב להפגין יושר  והגינות. ״להכות״ היכן שצריך ולא ״לנקום״ אצל החלש הנסמך לחוטא.  זו אינה דמוקרטיה, זו אנרכיה משפטית. מבנט אני מצפה לצלילים אחרים, כי יש לו את זה. הוא לא צריך להיות לפיד, הוא לא צריך להיות ליברמן, הוא צריך להיות בנט.  להבהיר בציבור.  החוטא ייענש, לא משפחתו.  העריק ייכנס לכלא, אבל הביטוח הלאומי, מעונות היום, סבסוד בתי הספר, לא ייפסק.


 





גלגל חוזר

גלגל חוזר 



לורד קרינגטון שימש כשר בחוץ של בריטניה תחת שרביטה של ״אשת הברזל״ מרגרט תאצ׳ר בן השנים 1979 עד 1982.  הוא התפטר מתפקידו באפריל 1982 בעקבות המלחמה על איי פולקלנד  - או איי מלווינס – אליבא דארגנטינה. הוא נטל אחריות אישית על המחדל הדיפלומטי במשרד החוץ שהביא למלחמה.  קרינגטון ראה את  עצמו ואת משרד החוץ אשם על שכשלו   לחזות את תעוזתה של ארגנטינה ׳וההשפלה המדינית׳ של בריטניה.  כפי שקבעו מבחרם של חוקרים, היה לורד קרינגטון ״הקורבן הראשון של המלחמה״. כאשר פלשה ארגנטינה לאיים ביום 2 אפריל, 1982, היה הוד לורדיותו בביקור דיפלומטי בישראל. הוא שב לWhite Hall  ולאחר זמן קצר התפטר. בספרו האוטוביוגרפי  -   Reflects on Things Pastקבע כי לבריטניה לא הייתה ברירה בשל מתקפת הצבא הארגנטינאי שגם כבש  את האי וגם השפיל  את אנגליה.


לורד קרינגטון  אינו זכור כאחד מאוהדי ישראל.  כך למשל,   בביקורו הראשון של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל באנגליה אצל מרגארט תאצ׳ר בדצמבר 1977, ישבה המשלחת הישראלית ברחוב דאונינג ומולה ישבה המשלחת הבריטית.  לצידה של ראש הממשלה ישב שר החוץ שנכנס לדבריו של מנחם בגין מבחרם של פעמים [לורד קרינגטון לא סבל את מנחם בגין, וההרגשה הייתה מאוד הדדית]. .  בגין ביקש  - בציניות -  את עזרתה של תאצ׳ר  להפסיק את התערבות הוד לורדיותו [ובעצם, ביקש ממנו לשתוק] כשהוא – ראש ממשלת ישראל – מדבר].  קרינגטון תמך בשיחות ישירות עם אש״פ, היה שותף להחלטת מנהגות השוק האירופאי המשותף להכרה בזכות להגרה עצמית של הפלסטינאים עוד ב1980. 


אך חשוב מכל, חשב שמבצע שלום הגליל שפרצה ביום 6 יוני, 1982, אינה ראויה.  שתי דעות הפוכות ובשל אירועים שאירעו ממש בחפיפה.  אפריל 1982  אנגליה הושפלה ולכן פלישתה ראויה, יוני 1982 - ישראל שתתה דם אבל פלישתה אינה ראויה. דו פרצופיות??   אכן כי כן.  ואין חדש תחת השמש אצל ההמלכה המאוחדת.


שלא מזמן חקקה ישראל חוק עונש מוות למחבלים, התשפ״ו – 2026.  בהצהרה משותפת עם שרי החוץ של גרמניה, צרפת ואיטליה מיום 28 מרץ, 2026  גינה שר החוץ הבריטי Yvette Cooper את הצעת החוק, והביע יחד  עם חבריו דעתו באשר הצעת החוק ״מנוגדת לערכי היסוד של מדינות אירופה״. וכי הצעת החוק הינה ״בעייתית מבחינת דמוקרטיה, זכויות אדם והמשפט״. כלי התקשורת בבריטניה ראו אף הם בשלילה – אם לדבר בלשון המעטה – את חקיקת החוק.


אלא מאי, מקיימם הבריטים את האמרה ״נאה דורש אבל אינו נאה מקיים״.


ומעשה שהיה כך היה.  פליט סודני שמצא מקלטו בבלפסט שהתפרסמה שנים רבות כחלון הראווה של מלחמות האזרחים באירופה, ניסה לרצוח ביום 8 יוני, אזרח אירי לבן בדקירות סכין.  הוא אמנם כשל במזימתו אך הקורבן נפצע ואף איבד אחת מעיניו. סימפוניית הכעס החלה בהצהרה של מפלגת Restore, מפלגה ימנית קיצונית שצוברת תאוצה באירלנד. זו הצהירה ״ממשלה בראשות Restore תדון למוות בריונים מהעולם השלישי״. והגם שלעת הזאת Restore הינה מפלגה קטנה, מעיד הEconomist שהינו החשוב בשבועוני בריטניה כי יושבי החלק הימני במפלגה השמרנית נוטים לגישה  דומה.  וכפי שציין  בעל הטור בעיתון, הנושא  שהיה פעם ״טאבו״ הפך ל”Major national debate” . הגישות ״הקיצוניות״ הללו זכו  לאחרונה  לתהודה נוספת   ברדיו 4 וב-BBC . יש המביעים בציבור את הדרישה  לעונש סביבתי. ״הגלו את כולם״ -  כך GB News. ודרישת Restore ש״מליונים חייבים ללכת״ נשמעת חדשות לבקרים.  בעוד אשר בעבר, כלי התקשורת באנגליה לא העזו להשמיע רעיונות דומים, הגיח אותו סודני ושבר את כללי המשחק.


אז מבחר שבועות לאחר גינוייה של ישראל בשל חקיקת עונש מוות למחבלים, באה ״שומרת שערי משכן ההגינות הדיפלומטית״ נסערת ומשמיעה קולות מגונים לא פחות.   מדניות אחת כלפי ישראל ובאותה עת מדיניות הפוכה כלפי בריטניה.  כך ב1982, כך ב2026. וההיפוקריטיות? מה יהא עליה?


 


גלגל חוזר