כעס זה מה טיבו – ובמה כוחו
התרבות הפוליטית בישראל נחלה זה מכבר כישלון חרוץ ומאיים. המחלוקות מבית קורעות, הגשרים מבקשים להתערער, ״אני ואפסי עוד״ הינה סיסמת היום. פופוליזם זול, שמזכיר לנו ימים אפלים בהיסטוריה העולמית בכלל וההיסטוריה של העם היהודי בפרט. המנהיגות הפוליטית על כל רכיביה, נחלה כישלון מחפיר ביישום ״התרבות הפוליטית״.
מה מטרתו של הכעס? יש ומטרת הכעס הינה חינוכית. אב על בנו, מורה או רב כלפי תלמידו. ״חנוך לנער״. על מנת שהכעס אכן יעשה את שלו, מידתו תהא בטעם. כעס מיושב . מאידך, כעס ״היסטרי״ אין בו כי אם על מנת להרוס. שכך למשל כתב המאירי – פרשן התלמוד הנודע - בפרשנותו למסכת יבמות. ״אף על פי שמידת הכעס מגונה בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם, מכל מקום, בתלמיד חכם ובמקום המיוחד לדברי תורה ובמשא ומתן של הלכה [היא] מגונה ביותר ועתידין ליתן על כך את הדין״. יתר על כן ״כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו״ [מסכת נדרים כב:].
ולא, לא צריך להיות יהודי מאמין על מנת להכיר בשלילתו של הכעס. שהלא מה יועיל? טול לדוגמא את הלימות הריב אצל מרכז העשייה הפוליטית בישראל. באמת? האם שאגותיה של חברת הכנסת טלי גוטליב משפיעים על מישהו? אכן שרת ההסברה, הגברת גלית דיסטל-אטבריאן הבינה כי הרחיקה לכת בחרצובות לשונה. אבל את הנעשה קשה מאוד להשיב. איני מצפה לדבר מחבר הכנסת אופר כסיף ששנאת המדינה היא מקור חיותו. האם מאן דהוא חזר בו בשל שאגותיו של האחר? או שכעס גורר כעס, עלבון גורר עלבון והקרע מתרחב. כך קבע מרטין לותר קינג: - ״כמו סרטן בלתי נשלט, שנאה גורמת לריקבון האישיות, ואוכל את הייחודיות של הביחד. שנאה הורסת את חוש הערכים ואת העדר המשוא פנים. השנאה גורמת לראות יפה כמכוער והמכוער כיפה, לבלבל בין האמת והשקר, ובין השקר והאמת״
והכעס מרחיק את האמת, כי נהרות דברי ההבל שנשמעים מתוך כעס, אין בם שחר. טול לדוגמא את אותו יהודי חרדי שנעמד מול הפגנה אנטי חרדית בשבוע שעבר והטיח כלפי אשה מבוגרת ״את לא יהודייה״. זה רציני? הוא מכיר אותה? אולי היא בת ניצולי שואה? אולי היא חלילה אם שכולה? אולי הינה נצר מפואר לעם ישראל? כיצד זה מהין ריקא שבאדם המתיימר להילחם על שמו של הקדוש ברוך הוא להטיח אשמה חסרת שחר? למה? כי דעתה שונה משלו?
או אותה פרופסור מכובדת ששאגה – כמעט בהיסטריה – על אותו חרדי שהינו משתמט מהצבא [במקרה ההוא, היא זייפה ובענק]. אבל היא? היכן היא שרתה בצבא? קשה לכם לנחש? אל תנסו. היא לא.
משהו מבין הנלחצים נגד החרדים בדק כמה שאינם חרדים ״משתמטים״? מספרם הולך ומתעצם. ראיתם הפגנות בשינקין? אני את ואתה, במיסים שאנו משלמים, מממנים את תוצאות העישון של חובבי הסיגריות והסמים. התוצאות הרות גורל והמדינה אמורה ואף דואגת לרפואתם, בעלות של מיליארדים. למה אני שאיני מעשן ואיני צורך סמים אמור לשאת בכך? לא כל עם ישראל הולך ל״הבימה״ ולפילהרמונית [את ״חטאי״ אני מזכיר, אני הולך ובגאון עם שפע של הכרת הטוב]. לימוד התורה זה בזבוז זמן? אבל לימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה ראוי לסבסד? [אני באמת חשוב שראוי ואף ראוי במאוד מאוד]. אבל ההתנשאות הקובעת ש״בצלאל״ יותר חשוב מסלובודקה או מיר, הינה באמת התנשאות, והיא התנשאות של שוטים. הבא נקצין עד כדאי טירוף. המדינה שלי צריכה לממן את בתי הסוהר״? מדוע שהאסיר או משפחתו לא יממנו את מחיר פשעו? נשמע מוזר? לא שמעתי את שביט אומר ״לסגור את הקדמה״ ממעשני סמים או ״להכניסם לגיטאות״ את העבריינים, אבל כן שמעתי אותו אומר זאת כלפי החרדים - ,העלוקות האלו״ [כמעט כהשוואתו של ההיסטוריון טאקיטוס, על פי תיאורו של שלום אש בספרו האיש מנצרת, ״הזבובים האלה ...״אלה היהודים״]. רק החרדים הינם ״הבעיה״? משתמטים אחרים לא? עבריינים הינם עם קדוש, מעשני הסמים וגולמי המשקאות עד שכרון החושים הינם חלק מקובל בחברה? רק החרדי אינו בסדר?
זו דרכה של חברה פלורליסטית. הכל יש בה והכל נושאים בעול של הכל. אלה כללי המשחק הדמוקרטי. לא כפי שחושב איווט ליברמן [סליחה. אמרתי, המשחק הדמוקרטי. ליברמן? ודמוקרטיה? נו באמת].
מבין אותם המפגינים נגד ״החלאה״ הזו ששמה הציבור החרדי, כמה מהם בדקו את מאות מיליוני השקלים שמוציא הציבור החרדי [כך!] על מעשי חסד אסטרונומיים לכלל האוכלוסייה בישראל? לטובת חרדים ושאינם חרדים, דתיים ושאינם דתיים, המאמינים בהקדוש ברוך ושאינם מכירים בו, יהודים, ערבים, נוצרים, צ׳רקסטים ודרוזים. שמעתם את לפיד אומר מילת הערכה? שמעתם את איווט מצביע על כך? [שניהם היו שרי אוצר, הם אמורים לדעת. [סליחה. אני חוזר בי, לפיד אמר ששר אוצר לא צריך להבין בכלכלה. סליחה, טעות שלי, הוא אחר כך אמר בראיון אחר ששר אוצר כן צריך להבין בכלכלה – אוף, שיחליט כבר, אני לא עומד במתח]. אבל - איך קבע ברוך שפינוזה ב״אתיקה״ – ״רק אנשים חופשיים מכירים זה לזה תודה מירבית״. והכועס אינו חופשי, כי אינו שולט ברגשותיו. כי כשהשנאה חוגגת אין לה גבולין. זה נכון מימין וזה נכון משמאל. זה נכון כלפי מי שאינו חרדי וזה נכון כלפי החרדי. והשנאה היא כעס והכעס מלא בעיוותי האמת.
החרדים בסדר? ממש לא. המסר שלהם הינו אסון להם ואסון לחברה. יש המשלהבים נגד החרדים כי זה טוב פוליטית [איווט ידידנו]. אבל יש באמת שאינם מבינים. ותשובת החרדי לביקורת שניתחת בו אינה מהווה מסר. כי הוויכוח הוא ויכוח של חרשים. כשאומר החרדי שהוא ״ממית עצמו באוהלה של תורה״, החילוני אינו מבין את זה. והחרדי, במקום להדגיש את התרומה האדירה של האוכלוסייה החרדית למדינה ולחברה [והיא קיימת בממדים כאלה שאיווט ליברמן ולפיד ביחד אינם כי אם עפר לרגליהם - גם אם נחשיב את שירותו הצבאי של לפיד. רגע, אני לא כל כך בטוח, כי אף אחד לא כל כך בטוח, גם לא לפיד עצמו]. וכי החרדים לא היו כאן באותה מתכונת כשהיה איווט חבר של הרב דרעי? הוא התעורר בקר אחד ו״הבין״ שהחרדים הם ״מועקה״? או שמא השנאה היא ״הקרדום לחפור בו״ לגדולה פוליטית? והשנאה הינה כלי פוליטי אדיר. פרימיטיבי, אבל יעיל . מי שלא מאמין, שילך וילמד היסטוריה, באוניברסיטה כמובן [זה בסדר מר לפיד, אפשר ללמוד זאת בתיכון, לא צריך ״לעקוף״ ולנסות ישר לכתוב דוקטורט. זכור לך ודאי על מה אני מדבר]. ואולי אין צורך ללכת רחוק. תנסו לזכור כמה סרטוני ״תעמולת בחירות״ שיצאו מפרי דמיונו האתגרי של מר ליברמן או פרי עטו של אביו המנוח של מר לפיד, טומי לפיד ז״ל [שבשל היותו אדם משכיל במיוחד, עלבונו צורב יותר]. ותחשבו לבד. מהיכן זה אמור להיות לקוח. מתעמולת בחירות במדינת היהודים? או ממקום חשוך במדינה חשוכה בתקופה חשוכה עד מאוד.
החרדי אשם כי הוא נאבק על דברים שלכלל האוכלוסייה קשה איתם והוא אינו מסביר עצמו. לצעוק ״שבס״ אינה תשובה. השלכת פחי זבל או אבנים אינו מהווה כבוד שם שמיים. ושאגות ״נאצי״ על שוטרים, מעליב אותי כיהודי דתי. ואין בין המנהיגים החרדיים פוצה פה ומצפצף. זה שמנהיגי הציבור החרדי אינם עוקרים מתוכם את הקנאים המטורפים שבינם זו חרפה מנהיגותית ורבנית. אני מתיימר להיות יהודי דתי אך מרגיש לא פעם שהמנהיג מונהג על ידי המונהג. והקלקלה גועשת. זוכרים מה הינו משפט הפתיחה של ״אמיל״ של ז׳אן-ז׳אק רוסו? ״הכל יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכל מתנוון בין ידיו של האדם״.
הוויכוח הניטש מהווה תרומה אדירה ל״אתגר האמונה״. העולם קורץ והעם היהודי מאבד ממספריו יותר משאיבד בתקופת השואה. שם האובדן היה בכורח, והיום האובדן הינו מרצון. נישואי תערובת, ״השלכת״ האמונה מאחורי גו, ״אני ואפסי עוד״. הזלזול בשומרי אמוני ישראל, באשר המזלזל ״בחושך הולך״ אך חושב הוא שרק עליו נאמר ״ונתתיך לאור גויים״.
בכל יום נדרשים אנו ל״רק חזק״ על מנת לשמור על ה״שבת אחים״. כותב הרמב״ם ״עושה אמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בכלל״. לא חלילה שאין אנו נדרשים לוויתורים. שהלא ״לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו״.
הגאון הרב יוסף הלוי סלובייציק זצ״ל במאמרו על מידת האמת והשלום, מצביע על הסתירה בין שתי אמות אלו. ״כל אדם הוא יחיד בעולמו, ואין אחד דומה לחברו, וכך דעותיו שונות ואינו מסוגל להסכים לחברו. אומנם בני אדם למדו לחיות יחדיו ואף בדיינים הולכים אחר הרוב ..... הוויתור הוא אומנם מעלה שמביא שלום לעולם, אך זו אינה אמת, האמת עומדת על שלה ואינה מוותרת אפילו על קוצו של יוד ..... השלום והאמת [הם שתי] מידות ... מנוגדות אחת לשנייה״.
ואף על פי ששמו של הקב״ה ״שלום״ וחותמו ״אמת״, ״נצחה מידת השלום. הקב״ה נטל אמת והשליכו לארץ״. היינו שהקב״ה אמר שאין אמת מוחלטת, והאדם צריך מדי פעם לוותר למען השלום .... באופן כללי ניצח השלום״.
אכן, דניאל מעיד ״ותשלך אמת ארצה״ אבל דוד המלך אומר ״אמת מארץ תצמח״. את אשר אמר דניאל ואשר אמרו חז״ל מתיישב היטב עם תקוותו של דוד. רק כאשר האמת ׳תושלח ארצה׳, לקרקע המציאות של היום יום – בניגוד לאמת המופשטת, הערטילאית או התיאורטית - היא תצמח. אבל הקרקע, על מנת שתצמיח, אמורה להיות פורייה. ואי אפשר לה לקרקע לפרות ולהפרות אלא עם אותו כלי הנקרא שלום. שהלא ״אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום״.
ואכן, פוסק השולחן ערוך לא לגלות האמת במקום שהשלום יכול להיות מופר. וכל זאת למה? מפני שאין אפשרות ליישם את האמת ללא השלום. השלום הינו כלי, האמת הינה תוכנו של הכלי.
והיום בסערת הוויכוחים, כשהרגשות טעונים, המחלוקות ׳אינן אומרות די׳, אנחנו המאמינים ללא גבול בהקדוש ברוך הוא ואילו שלא, אמורים לדעת איך לנהל מחלוקת בשלום. איך לחלוק אך לא להתווכח. להחליף דעות, לא מהלומות. איך לדבר אך גם להקשיב, איך להקשיב שלא על מנת לענות, אלא על מנת לנסות ולהבין. לא רק שנחליף דעות לשם שמיים. שייראה שאנו עושים זאת לשם שמיים. תהא הגדרת ״שמים״ אשר תהא.
גם במחלוקות עם שאינם מאמינים, אמור הציבור החרדי והדתי לנהל את הדו שיח אחרת. לקיים ״שבת אחים גם יחד״. שהלא ״כל ישראל ערבים זה לזה״. ואין לאף אחד מאתנו זכות ״להטיל וטו״ על יהודי זה או אחר ולהתנער מערבותינו כלפיו.
אם אנחנו נביע דעתנו באהבה ואחווה ושלום וריעות, בכל נושא ובכל עניין, נצליח. נבנה את הגשר, נקרב את הרחוק, נקיים ״האמת והשלום אהבו״. שהלא אומנם כן ״האמת והשלום בצומות חטובים״, אבל ״נצח היותם לשמחה ולששון ולמועדים טובים״.
נשים נא לב. המילים ״רָעות ״ ו״ריעות״ שותפות כמעט לכל האותיות, למעט האות י׳ המייצגת יותר מכל את שמו של הקדוש ברוך הוא. שכך נמצאנו למדים בזהר הקדוש .[בתרגום לעברית] עלתה האות י׳ לפני ריבון העולמים, ,׳נוח לך לברוא בי את העולם, שאני אות ראשונה של השם הקדוש״ .. . וענה לה הקדוש ברוך הוא: ״די לך שאת חקוקה בשם [של הקדוש ברוך הוא] ואת רשומה בשם ... וכל הרצון שלי ... מתגלה בך״ ]. הנה כי כן. באשר יש ריעות, אין רָעות . ובאשר אין ריעות, נעקרה ה״י״ ממקומה, הריעות הופכת חלילה לרָעות. נשמור על הריעות. נשמור על ה״י״. אזי על מנת לשמור על ה״י״ שלא תעקר אנו אמורים לשמור האחד על השני. שלעולם לא נדע רָעות. שתמיד נדע ״ריעות״. כי ״אפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה [ אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם״.
