ועדת חקירה – מי ומי ההולכים
ראשית חכמה, טרם שיחלו בוויכוח, יש להבין מה טיבה של מחלוקת?
הרעה החולה במחלוקת בין הרשויות, באשר הגבולין ביניהן אינן בהירים כל עיקר ובעצם מטושטשים. אשר על כן, בשנים האחרונות – בניגוד לשנים קודמות – בית המשפט ״עושה דין לעצמו״. הרחבת עוצמתו אינה מעוגנת בכל חוק שהוא. שאלת ה״סבירות״ הינה ״ג׳יני שפרצה מהבקבוק״. מאידך, אין כל גוף ואשר בכוחו לבקר את הרשות השופטת. המחנה המשותף בין הרשות השופטת ובין זו המבצעת הינו ששניהם מורכבים מבני אדם, על יתרונותיהם, על חולשותיהם, על זכויותיהם, על חטאיהם. וכבכל רשות, כבכל חברה, יימצאו אלה אף אלה. נמצאנו למדים על פוליטיקאים מדהימים ועל שופטים שהינם גאווה ישראלית של ממש. הנהגות שניהם כשלו בדרך ניהול הוויכוח, בדרך התנהלותם. והתוצאה לא אחרה לבוא. שיטת הפרדת הרשויות הפכה במעוננו לכמעט דיקטטורה של ממש. והרחוב עושה שמות באלה ובאלה. תרבות הוויכוח פסה מן העולם הפוליטי.
אין ספק שקיים משבר אמון חריף בין הרשות השופטת ובין זו המבצעת . כמובן, שהרשות המחוקקת חצויה בשל כך. אחד הנושאים המגעישים את המחלוקת בימים אלה, הינה מינויו של נשיא בית המשפט העליון. בסוף השבוע שעבר יצא מהיכל בית המשפט העליון צו כנגד שר המשפטים המורה לו להבטיח בחירתו תוך חודש נשיא לאותה ערכאה. תפקיד , שהינו הדמות החשובה ביותר אצל הרשות השופטת. במחילה. מי מינה את ההרכב שדן בצו? הלא מנוי ההרכב הינו מסמכויות הנשיא [או - לעת הזאת - ממלא מקומו]. לכל אחד מהשופטים יש עניין בשאלה זו. מן הראוי שהם ישקלו האם הצו ראוי או אינו ראוי? האם מן הדין לתתו או לא? האין מדובר ב״יוסי המחבק את יוסי״? העובדה שבית המשפט העליון דן בעניינים הקשורים אליו ובעניין שהוא צד לו - הינה – במחילה – ליקוי מאורות מוחלט.
לא חלילה שאשר על הרשות המחוקקת או המבצעת נעדרי חטאים. חטאיהם רבים, ותרבות הוויכוח הנשמעת מאצל מסדרונות הכנסת אינה מוסיפה כבוד לא להדרה של הרשות המחוקקת ולא להדרת נציגי העם היושבים שם. אבל על חטאיהם של אלה ידרוש הוד מעלתו האזרת את כבודו בבוא יום פקודה, באשר אותו אזרח ישליש את פתק הצבעתו. מאחר ואין שופטי בית המשפט העליון נתונים לביקורת כל שהיא – ממש כל שהיא - נמצא הוא שומר על עצמו.
אולי נכון להזכיר כאן את עניינה של כבוד השופטת [בדימוס] הילה גרסטל. זו הייתה והינה אחד מהשופטים המוערכים ביותר בישראל. הן בשל ידיעותיה, מזגה השיפוטי, אישיותה רוויית הדרך ארץ, והגיונה המשפטי. ואולם עם שמונתה כ״נציבת הביקורת על מערך התביעה״ הורם השרביט על סימפוניית ״חלום הבלהות״. החלה נגדה חקירה פלילית על – כביכול - הבטחה למנוייה כיועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק נגד הגברת נתניהו. [איש כמובן לא זכר את מינויו של יועץ משפטי אחר שמונה על פי בקשת ראש ממשלה אחר למרות ניגוד עניינים מובהק] . כמובן שאנשי הפרקליטות - ואשר לעת הזאת כבר געשה כנגד השופטת – ״ראו בחומרה״ את העובדה שהגברת גרסטל לא דיווחה למשטרה על הפרשיה. אלא מאי? היא כן דיווחה, ועוד למי שעמדה אז בראש המערכת המשפטית, כבוד הנשיאה אסתר חיות. השופטת גרסטל התפטרה. השופטת חיות? הובילה באון את הרשות השופטת לשיאה של מחלוקת.
עיקר הוויכוח היה בין השופטת גרסטל ובין פרקליט המדינה דאז שי ניצן. בשל אבן אחת מאצל זה הוויכוח הוגשה עתירה לבג״צ. ואולם פרקליטות המדינה אסרה על הגברת גרסטל לשכור שרותיו של עורך דין [וזאת למרות ניגוד האינטרסים המובהק בין כבוד השופטת ובין פרקליטות המדינה]. העוינות כלפי השופטת אצל מערכת אכיפת החוק לא הזמינה אף גורם להתמודד עם התפטרותה. איש לא דרש את כבודה בבית המשפט העליון. והדברים שהטיחה הגברת גרסטל בפרקליט המדינה לא זכו לכל דיון מעמיק. תקשורתי או משפטי.
כל התקלות – חמורות יותר וחמורות פחות – נחלת משפטו של ראש הממשלה זכו לטיפול ב״חדרי חדרים״. החל מאותה שופטת מכובדת בבית משפט השלום - הגברת רונית פוזננסקי-כץ, בפברואר, 2018 - שניהלה משאים ומתנים ישירות עם אשר על הפרקליטות מאחרי גבם של עורכי הדין של החשודים בתיק 4000. שהלא כך אמרה לחוקר מטעם הרשות לניירות ערך: - ״אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני אאלץ להראות ממש מופתעת״. ואולם פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, בהופיעו בפני ועדת החוקה של הכנסת, קבע לעניין זה ״הייתה התנהלות לא ראויה אבל לא נמצא שמץ לפגיעה בזכויות העצירים״. הבנתם? שופטת מועלת בתפקידה הינה ״התנהגות לא ראויה״! אבל לא נמצא שמץ של פגיעה בעצירים״ .והלא אם זה קרה פעם אחת, זה אולי קרה פעם שניה. ואולי שלישית. נבדקו פגיעות בעציר זה או אחר בשל תקלות אלו? נבדקו? על ידי גוף אובייקטיבי? חלילה. משהו הגיש עתירה לבג״צ נגד הסנקציה המינורית יחסית [הדחה] שהוטלה על השופטת? האם הועמדה לדין פלילי? לא ולא.
״מנהיגת תיק נתניהו״ אצל הפרקליטות, הגברת ליאת בן-ארי שמונתה לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה - במכרז בעייתי שדרש התערבותו של נציב שרות המדינה - לא הייתה בארץ ביום השימוע כי הייתה בחופשה בדרום אפריקה. התיק החשוב במדינה, מנוהל על ידי המשנה לפרקליט המדינה, וזו לא נמצאת בשימוע כי היא ״תקרא את הפרטיכולים״. כך מתקבלת החלטה או נקבעת דעה של נאמנו של הציבור? יש זלזול רב מזה, בציבור? בנאשם? בהוד מעלתו האזרח? עוד לא מובן כי האזרח מרגיש מושפל בשל ״הדיקטטורה השיפוטית״ כפי שרבים קוראים לה [וממש לא תמיד בצדק]? היא ניחמה את כולנו בהבטחתה כי תקרא את התיק. והרושם האישי? טוב את זה היא כבר קבעה מזמן. אולי יכול מאן דהוא להסביר לי כיצד הלוחמים על טוהר המידות, כנגד השחיתות השלטונית, אותם המבקשים את אמינות השילטון והמתריעים על שחיתות זו או אחרת אצל מהלך של הממשלה – לא הגישו עתירה לבג״ץ להתריע על זו התקלה שהיא חמורה במיוחד? לא לנו פתרונין.
מישהו מאצל מערכת המשפט בדק את שאלת ניגוד האינטרסים של כבוד ממלא מקום הנשיא כפי שהופיע במאמרו של קלמן ליבסקין מיום 25 אוגוסט, 2023? על ניגוד העניינים של כבוד הנשיאה חיות? מתי שמענו לאחרונה על בדק בית בבית המשפט העליון? מתי – לאחר ״הדחתה״ של השופטת גרסטל נערך בדק בית בפרקליטות?
עם יד על הלב. מתי בעבר ביקש לעצמו יועץ משפטי לממשלה עמדת כוח כה עוצמתית כפי שמבקשת הגברת גלי בהרב- מיארה. אף הפרופסור אהרון ברק לא העז בכשכאלה. הגם שאף הוא נכשל ואפילו בהודאה בטעות. צא ולמד באשר נשאל בראיון טלוויזיוני האם ראוי היה ״לחלק״ את בני משפחתם של שופטי בית המשפט העליון המבקשים להתמחות, בין ״המשפחה״, ענה ״היום לא הייתי עושה את זה״. ומה יום מיומיים? לכבוד השופט פתרונים [אם כי נכון לציין כי זה מכבר בחירת שופט שהוא בנו של שופט מכהן מחייבת הצבעה ברוב גדול יותר מאשר בחירת שופט ללא ייחוס משפחתי/משפטי].
יש סתירה מיני וביה בין תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה כיועצת משפטית ובין היותה עומדת בראש מערכת התביעה. נמצאנו למדים כי היועצת של ראש הממשלה היא המעמידה אותו לדין. זה - במחילה - טירוף משפטי.
את ״חטאי״ אני מזכיר היום. קראתי את ספרו של משה קצב. נצא מתוך הנחה שעשה את כל שנאמר עליו, שכל מילה בספר אינה אמת [וזו הנחת עבודה שאינה אחראית כל עיקר] ונסתפק במובאות שמביא המחבר מאנשי הפרקליטות ובית המשפט. המסקנה? ״הספר מפחיד״. ואפילו מפחיד מאוד. ואין פוצה פה ומצפצף.
יש ויאמרו כי איבוד האימון במערכת המשפטית היא בשל מלחמתו חסרת הפשרות של ראש הממשלה. ב״מלחמה״ הלזו ישנם כמה דיביזיות. ישנם כלים משפטיים שרק מערכת אכיפת החוק יכולה להפעיל [כמו חקירות מיותרות, מעצר בהינף יד ועוד]. אצל המפה הפוליטית בישראל, רובה המוחלט של התקשורת – האלקטרונית כמו גם הכתובה – הינה חלק מצבאה של מערכת בתי המשפט ואכיפת החוק [זוכרים את הראיון של המפכ״ל אלשייך אצל אילנה דיין בנובמבר 2018?] שהלא אצל רוב אולפני הטלוויזיה ומערכות העיתונים מר נתניהו כבר מזמן אמור היה לתפוס את מקומו מאחרי סורג.
ואף רבים באקדמיה יעשו הכל להוביל את ראש הממשלה הישר לגרדום המשפטי. כך לאחרונה, פרופסור דוד אוחנה שידיעותיו בתחום ההיסטוריה המדינית והפילוסופיה הינם נכס אדיר שאין כדוגמתו למדינת ישראל [למרות את שאכתוב להלן עודי חושב שהוא ראוי לפרס ישראל] מניפסט ובו הוא מצביע על כי ראש הממשלה ״נחשף כשליט מושחת ורקוב מיסודו״. המשפט עודו בעיצומו, אבל פרופסור אוחנה כנראה עבר על כל המסמכים, שמע את כל העדויות מראש, והסיק את אשר הסיק. לו ייאמר שבדרך זו כתב את ספריו [הנפלאים, עלי לאמר] ייתכן מאוד שבזבזתי את זמני עת קראתים.
והיכן פרסם את דעתו? ב״הארץ״. דווקא ב״הארץ״ – מקום משכנו של עמוס שוקן שחטא למדינה כאשר בהרצאה בלונדון הזכיר - אין מה לעשות - את וילאמס ג׳ויס שנודע בכינויו ״לורד האו האו״ עת שידר, במהלך מלחמת העולם השנייה בתוכנית Germany calling״ ברדיו הגרמני תעמולה נאצית שכוונה לאזרחי האי הבריטי. בדומה אולי לחבר הכנסת עופר כסיף. מר שוקן יירשם לזיכרון לדיראון עולם. אבל זה לא הפריע לפרופסור המאוד מכובד לחרוץ דין בהבל פה במעונו של שוקן. .
כשהעז בית המשפט המחוזי הדן בעיינו של מר נתניהו לקבל החלטה לטובת ראש הממשלה, או אז, הפך למוקצה וראוי לכל ביקורת אפשרית.
וזאת יש לשמור מכל משמר. חלילה לנו לנגוע ולו בקצה חופש הדיבור של כלי תקשורת זה או אחר. גם אם יזייפו, גם אם ברור ששיקול הדעת האובייקטיבי אינו קיים שם, גם אם השנאה מופצת ללא רחם, כי זה מחירה של דמוקרטיה ואנו גאים בכך.
אבל לא כן מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט. מערכת אכיפת החוק ומערכת עשיית הצדק לא זוכות לאימון רוב הציבור. למרות התמיכה האקדמית, למרות ״הבליץ״ התקשורתי. אימון רוב הציבור במערכת עשיית הצדק דועך מדי יום. על כל צעד ושעל.
לבוא ולאמר שכנגד כל אלה; הדיביזיות, התמיכה במערכת המשפטית, יכול ראש הממשלה ללחום ואף לנגח בדעת הקהל זו אמרה שטחית. איש לא בדק על מה ולמה חוסר האימון. איש לא בדק במה שגו או סרחו שופטי בית המשפט העליון, איש לא נזדעק לשמה מסקנותיה של השופטת גרסטל. ואולי לכן האימון דועך.
היועץ המשפטי לממשלה נדרש לשתי אלה. אמון ה״לקוח״ מחד, וידיים נקיות מאידך. זאת בניגוד לראש מערכת התביעה הנדרש לידיים נקיות [ושאלו נא את השופטת גרסטל אם אכן זה המצב].
המערכת הנוגחת בממשלה [ואף זו תופעה קדושה ובריאה] דורשת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. נזכיר ״ועדת החקירה הממלכתית״ לחקירת נסיבות פריצתה ומהלכה של מלחמת יום הכיפורים [הידועה בשמה ״ועדת אגרנט״] הוקמה ביום 21 נובמבר, 1973. חודש לאחר הפסקת האש. לא במהלך המלחמה.
אני מסכים שראויה מאוד לקום ועדת חקירה אובייקטיבית לחקירת אירועי מלחמת ״חורבות ברזל״. על שקדם לה ועל הכישלונות כמו גם ההצלחות.
צא ולמד. לו ״מתקפת הביפרים״ הייתה נכשלת, לו ניסיון ההתנקשות בחיי נסראללה במבצע ״סדר חדש״ היה נכשל עם חלילה קורבנות ישראלים. לו היה מחדל בניסיון להרוג את יחיה סינוואר ב16 אוקטובר, 2024. לו הייתה תקלה נגרמת במתקפות השונות על איראן. לו היו המתקפות האיראניות על ישראל צולחות. היו הכל מפנים אצבע מאשימה כנגד ראש הממשלה. ״אתה עומד בראש, נכשלת״ - זוכרים? כי ״אתה עומד בראש המערכת״. ״אדוני ראש הממשלה, נכשלת״. הכל בדברי ימי הכנסת. אבל מה נעשה ומערכת הביטחון התעשתה מהר, כן הרגנו את נסראללה, כן, קברנו את סינוואר, כן פגענו - יותר ממה שידוע – באיראן, מי שחושב שאין לישראל יד ורגל בסיום משטר הבעת׳ בדמשק הינו ״ילד חשיבתי״. אבל, חלילה מלהצביע כאן על ראש הממשלה ולאמר ״הוא הצליח״, ״אדוני ראש הממשלה – הצלחת״. לא מאצל ספסלי האופוזיציה וכמעט לא אצל התקשורת]ת ולא אצל רוב כלי התקשורת האלקטרוניים – שלא לדבר על ״העיתון לאנשים חושבים״. אלה לא טרחו ולו בעקיפין ״להודות״ שישראל של היום במצב הרבה יותר טוב מאשר לפני המחדל [הכואב והטראגי והבלתי נסלח] של 7 אוקטובר, 2024. לא העזו לייחס לראש הממשלה ולו מזער מהתרומה להצלחות שנחלו זרועות המודיעין והביטחון.
מנהיג האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד, שבעבר נגח בבית המשפט העליון - ירש את מקומו של מנחם בגין ז״ל בתפקיד. אבל לא את הגינותו והדרו. אין לחבר הכנסת לפיד שמץ של מוסג, מנהיגות של אופוזיציה ממלכתית, מה טיבה. לפיד הוא לא בגין. לא ביכולת האינטלקטואלית ולא ביושר האישי. זכרו את ״נאום אנטבה״ המפורסם, והמחמאה של ראש האופוזיציה כלפי יצחק רבין ז״ל ראש הממשלה, בכנסת, ממש ערב הבחירות, ״אדוני ראש הממשלה, היום עומדת הגדולה במפלגות האופוזיציה ואומרת לך ׳כל הכבוד׳״. זהו. ללא ביקורת. לא למחצה, לא לשליש ולא לרביע. לפיד? אפילו עת שנאם במהלך ביקורו לאחרונה של נשיא ארגנטינה בכנסת, לא יכול היה להתאפק? חכם? טוב, נו. זה לפיד
אני מסכים. חייבת לקום ועדת חקירה החשובה בתולדות המדינה. נטולת ייחוס פוליטי, ניגוד אינטרסים. היום נכון יהיה להקים ועדת חקירה על שני הנושאים. על מחדל השביעי באוקטובר ועל התקלות במערכת המשפט ועשיית הצדק. כי הא בהא תליה.
אלא מאי״ חוק ועדות חקירה קובע כי נשיא בית המשפט העליון ייקבע את חבריה של ועדת החקירה הממלכתית. באווירה דהיום הדבר בלתי אפשרי. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון מבין היטב את ניגוד העניינים בינו לבין הממשלה, את העויינות. אין הוא יכול להוציא משפט צדק כי מעורבותו הינה ״מעל לראש״.
יש להקים ועדת חקירה שאנשיה אינם נגועים וחשודים בגישה זו או אחרת. ישנם אישים מדהימים בישראל הראויים לאימונו של כל העם ואשר יש ביכולתם האינטלקטואלית לשמש כחברים בוועדת חקירה.
אם איכפת להם לאשר על הממשלה ואשר על האופוזיציה טובת העם, ישבו יחדיו ויסכימו על הרכבה של ועדה כזאת. ויתורו של נשיא בית המשפט העליון על סמכותו על פי חוק ועדות חקירה מחד, הסכמת הממשלה והאופוזיציה מאידך, והקמתה של ועדה כגון זו יהוו – אולי – את הצעד הראשון – להשבת האימון במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית. נזכיר. חוק וועידות חקירה קובע כי החלטה על הקמתה של וועדת חקירה ממלכתית הממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון נתונה לממשלת ישראל או לוועדה לביקורת המדינה. לא לבית המשפט העליון. חיוב הממשלה להקים ועדת חקירה באמצעות החלטה שיפוטית אינה שונה מניגוד העניינים של בית המשפט לעניין מנוי נשיא בית המשפט העליון. האדרת עוצמת הרשות השופטת על חשבון אימון הציבור.
זלי יפה
