שבר שלטוני
ביום שני זכתה מודיעין לחוויה ״חרדית״ שאין בה כי אם חילול השם של ממש. באשר בקשו שוטרי משטרת ישראל לעצור עריק נזדעקו חרדים – שהוזמנו באמצעות מספר טלפון אליו מתקשר כל ״עריק במצוקה״ השתוללו, בשכונת יופים. ההשתוללות לוותה בפריצות לבתים פרטיים וזריעת הרס, שלא לדבר על תקיפת שליחי החוק. ואיש לא נעצר.
בירושלים חיילים נדרשו לחילוץ באשר באו לעצור עריק. כי בריונים המבקשים לעשות דין לעצמם תקפו את החיילים. ואיש לא נעצר. אחריתו של דבר הטחת האשמות הדדית בין הצבא והמשטרה. אין בהטחה זו על מנת לתרום לייצוב מערכת אכיפת החוק.
התופעה הלזו של בריונות כלפי החוק ושליחיו הינה איום על הדמוקרטיה. אותה תופעה שהשלטון אינו עונה לה הינה הפקרות של ממש. איני מקבל את התופעה הלזו שרשויות החוק, אגף המודיעין של המשטרה וגורמים אחרים אינם שוברים את ״ארגון ההשתמטות״. בריוני החרדים אינם טיפשים. הם מנצלים כל מגבלה של המשטרה [אפילו השימוש בכוח]. איך נראית המדינה אם אספסוף מצליח לגרש חיילים ושוטרים?
הטיפול בתופעה אמור להיות קשה ומכאיב.״הפלג הירושלמי״ כבר מזמן אמור היה להיות ארגון לא חוקי ואנשיו מאחרי סורג. יש למצא את מנהיגי האנרכיה ולהביאם לדין. את התופעה הלזו חייבים למגר. לולי היו מנהיגי היהדות החרדית מפחדים מאותם בריונים היו כבר יוצאים חוצץ נגדם. הא לך ״פרוטקשן״ נוסח חרדי.
ועודנו עוסקים באלה, אף איש עדיין לא עשה דבר כנגד האלימות בחברה הערבית. אני כיהודי כן רוצה לדעת שילדה ערבייה ההולכת לבית הספר בנצרת, תגיע לבית הספר בשלום ותחזור הבייתה בשלום. מאגרי הנשק אצל העולם התחתון הערבי הם מפלצתיים., ואי העשייה בנושא זה עלול להביא על האוכלוסייה היהודית עוד 7 אוקטובר. התעלמות מכלי הנשק דומה להתעלמות מהמנהרות בעזה ובדרום לבנון. ואין פוצה פה ומצפצף.
נפתלי בנט – כשעוד היה תקווה – הכריז על מלחמת חורמה כנגד הפשיעה בחברה הערבית. אז הכריז. הוא גם הכריז שלא ישב עם לפיד. אז הכריז.
הנזק הבינלאומי הגדול ביותר מצוי לפתחם של אלה ״הפולשים״ ליהודה ושומרון ומתעללים בפלסטינאים. אני יודע על מוסלמים ועל נוצרים שנפגעו מאותם בריונים. על היותם במצור, על פגיעות פיזיות, שלא לדבר על פגיעה ברכוש. כבר הזכרתי במעונכם שהעובדה שאותם חוליגנים עודם חופשיים היא שערורייתית.
ולכול אלה מחנה משותף. עדות על חוסר משילות. ואני יודע שאנו בתקופת בחירות וחלילה לנו ״להרגיז״ את החרדים ולפגוע במי שאולי הוא מתנחל, ומי יודע איזו מפלגה ערבית תצטרף לקואליציה הבאה. אכן סיבות ״מרנינות״ המצדיקות אי פעולה.
נזכיר נשכחות. הנשיא ריצ׳ארד ניקסון הגיע לבית הלבן לאחר קריירה מהולה בשעטנז עם אישים מפוקפקים, ועם עבר שבעתיד יגרום להרמת גבה כפי שאף ניבט ממבחרם של ביוגרפיות שנכתבו על הנשיא ה37. ואולם טרם שהסתבך בפרשת ווטרגייט שגרמה לנפילתו, היה הנשיא עסוק בירושה שקיבל מהנשיאים קנדי וג׳ונסון, מלחמת וייטנאם. האומה האמריקאית הייתה מחולקת. הקמפוסים היו מקור להפגנות נגד הממשלה. הנשיא ג׳ונסון הודיע בנאום לאומה ביום 31 מרץ, 1968 כי לא יעמוד למבחנו של הוד מעלתו הבוחר בבחירות שאמורות היו להתקיים [והתקיימו] ביום 5 נובמבר, 1968. באותן בחירות נבחר ניקסון לנשיאה ה37 של ארצות הברית.
ביום 30 אפריל 1970 הודיע ניכסון על החלטה לפלוש לקמבודיה בשל הניצול שניצלו הויטקונג והצבא הצפון ווייטנאמי, את המדינה כנגד הצבא האמריקאי וצבא דרום וייטנאם. בהכרזתו ציין הנשיא כי ידע שהפלישה אינה פופולרית והיא עלולה לעלות לו בקדנציה השנייה, אבל טובתה של אמריקה הייתה חשובה גם לו יותר מפוליטיקה צרת אופקים. זו הייתה החלטה עם אומץ לב פוליטי מובהק. גם ללא פרשיית ווטרגייט, עלתה לו ההחלטה בנשיאותו. ההפגנות בקמפוסים היו סוערות ומבהילות יותר מאשר אי פעם בעבר. האוניברסיטאות שבתו.. המהומות הגיעו לשיא בטבח שטבחו חיילי המשמר הלאומי ביום 4 מאי, 1970 בסטודנטים באוניברסיטת Kent State. 4 סטודנטים נהרגו. עוד 2 סטודנטים בJackstone State נהרגו ב15 מאי. גבעת הקפיטול נסערה והיה ניסיון להגביל את סמכויות הנשיא [שלא ביקש את אישור הקונגרס לפלישה]. חלק מהניסיון צלח באמצעות חוק בתמיכת שתי המפלגות הגדולות - The Cooper – Chuch Amendment. ולבסוף, חקיקת חוק War Powers Resolution .
הנשיא ידע שהוא הולך להקריב את עתידו. שר החוץ ויליאמס רוג׳רס ושר ההגנה מלווין ליירד מודרו מההחלטה המקורית. מחאות נחתמו במקומות רבים בממשל לרבות 250 עובדי מחלקת המדינה.
היה זה מאמץ אדיר שדרש אומץ לב. והיה לו לנשיא האמריקאי האומץ להקריב עצמו לטובת המדינה אותה הנהיג.
מה מעדיפה ממשלת ישראל לעת הזאת? להשפיל את צהל והמשטרה ולתת לבריונים חרדים את הכוח להכתיב? לאפשר לבריונים לעשות שמות באזרחים פלסטינאים ולגרום לישראל נזק אדיר בעולם [התייחסותו של ראש הממשל לטרור היהודי במהלך נאומו בעצרת האו״ם הייתה ענייה, על מנת לצאת ידי חובה. טוב לה להתייחסות שלא הייתה משהייתה] לתת לשונאי יהודים את ההצדקה לשנאתם?
אני מעיד על נוצרים רבים באזורים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינאית המכירים בעובדה שהרשות לעולם לא תעזור להם, וניתן היה במאמץ לא רב לקרבם לישראל. באה הבריונות והורסת גם גשר זה.
למי בממשלה אומץ לשים לדבר סוף? כמו שאפשר להשמיד את החמס, כמו שניתן להכות שוק על ירך את החיזבאללה, ניתן לשבור את הבריונות היהודית. זו החרדית וזו ביו״ש. העובדה שהממשלה לא עושה דבר בעניינים אלה מעידה על הרבה יותר מאשר אוזלת יד. יד מכוונת עם שיקולים זרים. לא האומץ לב של נכסון, אלא שיקולי בחירות.
אך למען ההגינות נזכיר. לא לפיד, לא ליברמן ולא בנט, באשר ישבו על ידה השלטון קיימו הבטחות ששחררו ללא גבול בנושאים אלה. כי הבטחות לחוד ומעשים לחוד. המחדל לא התחיל היום. השאלה הינה האם הוא ייגמר מחר.
על מה ולמה שילחתי חיצי ביקורתי בשל התנהגותם של החרדים או אלה המתיימרים להיות מתנחלים?
אסביר את דברי. אני יהודי חובש כיפה, והחרדים קרובים אלי יותר מאהוד אולמרט שיודע להשמיץ את הממשלה והן ברשתות בארצות הברית, [מה אעשה ונוהגו מזכיר לי את לורד האו האו?]. המתנחלים קרובים לליבי יותר מדן חלוץ שעדיין מהווה חידה עבורי על מה ולמה לא נתן את הדין על ניצול מידע פנימי בשל מכירות השקעותיו ביום 12 יולי 2006, כשלוש שעות לאחר חטיפת החיילים אהוד גולדווסר הי״ד ואלדד רגב הי״ד, חטיפה שבעקבותיה פרצה מלחמת לבנון השנייה. וכיון שאני קרוב אליהם הרבה יותר, ומאוד גאה בכך, חריגה במעונם מכאיבה לי יותר. כי מהם, כמו מעצמי אני דורש הרבה יותר מאשר מאהוד אולמרט, דן חלוץ, או אהוד ברח – סליחה ברק. איני משווה בין הקבוצות, ואשר על כן מאמרי התייחס לקבוצה שאיכפת לי ממנה. לממשלה שעם הפילוסופיה המדינית שלה אני מזדהה.
