כישלונה של הסברה

כל מעשה ומסרו עימו. אשר על כן “סוף מעשה במחשבה תחילה”. המעשה עצמו יש ויהיה משני בחשיבותו.  המסר תולדת המעשה עלול להיות חשוב הרבה יותר.  נקעה נפשנו מלחזור ולעלעל אחר עלילותיו של אהוד ברק. מה שעשה ומה המסר שהבינו צרנו.   אבל לקח צריך ללמוד. וצריך להבין מה המחיר של כל עשייה. לעתים בכסף, לעתים בתהודה, ויש אף המחיר הדיפלומטי.

כאשר בקשה ממשלת ישראל למנוע – בשנת 1990 -  את הפצתו של הספר על המוסד, פרי עטם שלְ ויקטור  אוסטרובסקי וקלייר הוי, ואף בקשה על פי הוראת ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, צו בבית משפט בקנדה כנגד הפצת הספר, הייתה זו [מעברְ לשגיאה המשפטית] אף תקלה מדינית אדירה. תוצאתו  של ההליך המשפטי היה  מכירת הספר באלפי העתקים ונזק חסר תקדים למוסד לתפקידים מיוחדים. לא יכלו היו המחברים לצפות לפרסומת אדירה יותר. תופעה הידועה כ״אפקט סטרייסנד״.

והתקלה הייתה חמורה שבעתיים.  באשר בשנת 1985 בקשה ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט תאצ׳ר למנוע פרסומו של ספר על תעשיית הריגול הבריטית [MI5]  ״Spycatcher״   פרי עטם של  פטר רייט ופול גרינגרסס.  לאחר שמנעה פרסומו של הספר באי הבריטי צלחה מכירתו  באוסטרליה. כי שם כשלה ראש ממשלת בריטניה כשלון חרוץ, והספר זכה לפרסום חינם השווה מיליונים. בריטים רבים רכשו את הספר באוסטרליה.  כי הלא ״מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם״. כן. בשני  מיליון עותקים נמכר הספר. וממשלתו של יצחק שמיר ויועציה המשפטיים, לא למדו את הלקח וחזרו ממש – אבל ממש – על אותה שגיאה.

המפלגה הדמוקרטית כועסת.  לא חשוב מה אומר ראש הממשלה. יהודים ושאינם יהודים חברי המפלגה הדמוקרטית מרגישים כי הושלכו אחר גו וכי ראש ממשלת ישראל החליט להניח את כל יהבו על הנשיא טראמפ.

ואכן, תופעות מדאיגות קיימות במפלגה הדמוקרטית שבעבר כונתה גם ״המפלגה של היהודים״. חברי קונגרס וסנטורים [יהודים ושאינם יהודים] אינם יכולים לבטא מילה טובה על ישראל. הסנטור ברני  סנדרס הינו בהחלט דוגמא ליהודי המבקש להיבנות על תקיעת סכין בגבה של ישראל. ואף  ניו יורק ״הצליחה״  לשלוח לקונגרס שונאת ישראל מושבעת – אלכסנדריה -אוקסי-קורטז - שאין לה כל רצון אפילו לפגוש בארגון יהודי כל שהוא.

שתי חברות  קונגרס מוסלמיות, אילהאן עומר וראשיד טלאב, בקשו לבקר אצל הרשות הפלסטימאית. הן אינן אוהדות את ישראל. הן שונאות אותה. ו  - כן – אין להם מוסג על מה הן מדברות. אבל בארצות הברית, ממש לא חשוב מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר. אין הבדל בין פרסומת לקוקה קולה, לאבקת כביסה, או אישיותו הפוליטית של אדם. והעובדה היא שאותן חברות קונגרס נבחרו, ויש להם תהודה גוברת והולכת בארצות הברית.  זו תופעה מסוכנת.

האיסור לתת להם לבקר בישראל העניק לנשים הללו אתְ הפרס הגדול מכולם. פרסומת.  הביקור לא היה חשוב. הפרסומת על טענת  הנשים הללו כלפי ישראל המכונה ״ דמוקרטיה״ אך המסרבת כניסתן של חברות קונגרס הינה פרסומת אדירה.  היא הצליחה להביך את חברי הקונגרס אוהדי מדינת ישראל, את איפ״ק אתְ ״ועידת הנשיאים״ וגם חלק מאתנו, אזרחי מדינת ישראל שאינם נוהגים לבקר את ראש הממשלה, רק כי הוא ״ביבי״.

חברי קונגרס יכולים להגיע ארצה בשתי דרכים.  בתיאום בין משרד החוץ של ישראל לבין מחלקת המדינה או שגרירות ארצות הברית בישראל. [הדרך המקובלת],  או באם מבקשים הם חלילה שלא ״לבקר״ בישראל אלא רק ברשות הפלסטינאית, אזי שיבואו כאחד העם, יעמדו בתור בביקורת דרכונים, יעלו על מונית עד  למחסום, ואנחנו כולנו פשוט נתעלם מהם.

הן כמובן יבקרו בכל מחנה פליטים ויזעקו תחתְ כל עץ רענן. אז מה? הם לא בדקו את בתי החולים בירושלים, ולא  למדו כמה פלסטינאים עובדים שם וכמה מטופלים שם.  הם יזעקו מרמאללה. אנחנו נתעלם מהם, וגם שם בארצות הברית הלהג יגווע מהר מאוד, כי זה דרכו של עולם.

אנחנו חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב. חברות הקונגרס הינן מסורבות כניסה. לא רק שהפרשייה מסרבת לדעוך, היא מבלבלת את הנאמנים שבחברינו ומאדירה עשרות מונים את שמם של אותם מאויבנו היושבים לעת הזאת בגבעת הקפיטול.

משבר מיותר, לא נכון ויגרום נזק רב יותר מכל ביקור של חברות הקונגרס אצל אבו עבאס עם או בלי ״צלם״, עם מעורבות ״הקרן הישראלית החדשה״ או בלעדיה, עם BDS או בלי BDS.

זלי יפה