a letter to the Congregation

 

 

 

 

כל אחד מאיתנו חייב לחשוב ביום הכיפורים, איזה מסר הוא מקבל מהקב״ה ״עם״ הקורונה.   תרשו לי לשתף אתכם בהגיגי.

 

אומר לנו הקב״ה ״תחצינו פחות - תפנימו יותר״.  והנוסחה הזאת יש בה רבד עשיר של יישומים.

 

תקשיב ולא רק תדבר. תפנים את מה שאומר האחר ואל תשמע על מנת לענות (להחצין).  אל תתנשא כלפי האחר (להחצין), אלא ״תסתכל לאחר בעיניים״ ותכבד אותו (להפנים).  אל תתפאר במה שיש ובמה שהקב״ה העניק לך  (להחצין),  אלא תשתמש בו בענווה ובצניעות (להפנים).

 

במילים אחרות יקירי וחברי , הקורונה באה להבהיר לנו כי אנחנו לבד מפני שכשלנו ב״מצוות שבין האדם לחברו״. כי רכלנו, כי דברנו לשון הרע, כי עלבנו, כי לא סלחנו, כי שכחנו שהאחר חשוב לא פחות מאתנו. ואם אין אנו יכולים לנהוג באחר כיאות, הקב״ה מרחיק אותנו ממנו.

 

 

ואם הבנתי נכונה, אז לתקן אפשר.  ״זה לא עולה כסף״, והמאמץ – תתפלאו – אינו גדול.  צריך רק לקבל ״על להבא״.  וגם אם ניכשל מעת לעת, לא לוותר, להתחיל מהתחלה.  שהלא ״מות וחיים  ביד הלשון״ [משלי פרק יח, פסוק יא] , ורבא  קבע ״דבעי חיים  [החפץ בחיים] בלישניה [יכול להשיג זאת בלשונו]” [ערכין, דף טו עמוד ב].   המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק בהתייחסו לפסוק האמור ממשלי, כך לשונו: -  ״בלי לשון, אין חכמה  אין תורה אין רפואה״. נדרשים אנו להשתמש בלשון- נכון.  נחשפנו לאתגר ואנו עוד לא עמדנו בו.  המחלוקות, העימותים, דרך הטחת הביקורות, הפכו דבר שבשגרה.  ״הכל מותרין לך״ - הוא לנו לכישלון. ואת הכישלון הזה אפשר לעצור.  כל אחד ואחר מאתנו יכול וצריך לשמש דוגמא ליחיד ודוגמא לצבור. שאפשר וצריך אחרת.

 

השנה נתפלל תפילה אתגרית יותר,  עמוקה יותר, אישית יותר. כן, מופנמת יותר.  על מנת שבשנה הבאה נתפלל ״ברוב עם הדרת מלך״.  כשאנו אוהבים יותר ואהובים יותר, סובלניים יותר, מאוחדים יותר, מפנימים האחד את הטוב שבשני. לקיים אמרתו של החכם מכל אדם ״שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה [משלי, פרק י פסוק יב].

 

אז שנזכה כולנו לחתימה טובה ולשנה של שפע בבריאות ובעצמה כלכלית, של אהבת חינם, של ביחד ולא בלחוד.  במקום להחצין את עצמנו, נחצין את אהבת השם ואהבת האדם, בשנה הבאה ובכל שנה אחרת. נקיים כל השנה מה שאנו  אמורים לקיים ביום הכיפורים כמאמר ה״יוצר״ לתפילת מנחה, ״ביום זה, איבה משליכים״.

 

 

גמר חתימה טובה

 

זלי יפה,

נשיא בפועל,

 

 

--

 

 

Dear Congregants and Friends;

 

Each and every one of us is challenged to think in this Yom Kippur, what is the message God is sending him or her together with the Covid-19.  Do allow me to share my thoughts with you.

 

‘Externalise less, internalised more’. This formula, has a variety of ways to be implemented. Listen , [internalised] do not only Talk [externalised]. And listen in order to understand, not in order to reply; we should not patronise [externalised], but “look into his eyes” and respect him [internalise].  We should not boast with our luck [externalise], use what was given to you in modesty [internalised].

 

In other words, Covid-19 came with a message. We have to stay secluded as we might have failed in our approach to other human beings; in keeping ‘the laws between men and men”, because we gossiped, because we slandered, we hurt, we did not forgive. Because we forgot that the other man or woman is not less important.  If we fail to treat the other with respect, God secludes us away from him.

 

If my understanding is correct, then we can amend. “it does not cost money”. The effort is not a major one. All we need to do is commit to the future. And even if we fail from time to time, “we should never surrender”. “Death and life are in the power of the tongue [Proverbs, chapter 18, verse 21]. And as Rabba said in tractate arachyn  [page 15B] he who wishes life – [can attain it] through his tongue”.  Our national poet, Claim Nachman Bialik, referring to the quote “with no tongue, there is no wisdom, no Torah, no medicine.  We are required to use our tongue in a right and just manner.  We face this challenge these days, and we are yet to be successful. The disputes, the arguments, the manner in which we express criticism, became routine, taken for granted, “all is permitted” became a failure, which failure we can all reverse.  Each and every one of us should be an example to one and all.

 

This year, our prayers on Yom Kippur are more challenging, are deeper, more personal, yes more internalised.  This is for us. So next year, we shall join together ״With the multitude of people, is the glory of The King”, where are more loved and love more, where we are united , internalising the good of our fellow human being, always remembering King Solomon’s saying “Hatred stirreth up strife; but love covereth all transgressions”.

 

May all of us together and each of us individually have a chatima tova, a year of health and stability, a year in which we avoid hatred even for a cause and adopt “love they neigbour as thyself”, even for no reason and no cause, a year of unity. In lieu of externalising ourselves, let us externalise the love of God and the love of the other.  Let us achieve it this year and for many other years to come.

 

Hatima Tova,

 

Zalli Jaffe,

Acting President,

To Be or not to Be

 

So the disputes escalate. Are we to allow synagogues not to close their doors so worshipers can listen to the singing and to the prayers or will it more appropriate to keep the synagogues dark? The Jerusalem Great Synagogue has closed its doors for the last 7 months. Its doors were locked for the High Holidays. The decision of the board not to have services during the High Holidays was publicized all over the world. Newspapers, tv stations, radio stations from Israel and the Diaspora, all told the story of the locking of the gates of the Great Synagogue. Before this harsh decision was adopted by the board of the community, its members held lengthy discussions. A decision that the stunning and unique services for which the Great Synagogue is known worldwide will not be heard this year was adopted a week before Rosh Hashana. I do have to admit, for a long while I was amongst those who were seeking to find or to create a formula that will enable the synagogue to open its doors. This, in variance to the opinions of other members of the board, I have changed my mind. Yesterday, this changing of my mind proved itself once again. What brings me to this conclusion?

 

Last night I received a phone call from Rabbi Benjamin Fisher, who heads an organization called Magen Lacholeh. In our conversation, he told me that an individual who has an apartment in Jerusalem came from London – probably a few weeks ago- in order to participate in the services of the Great Synagogue during the High Holidays as he does every year. He did not hear of the decision not to allow the services to take place. On Rosh Hashana he could have come to the synagogue in the morning. Once he heard that the congregation will not gather, he stayed home. At noon, he did not feel well. In the afternoon, he found himself in a Corona intensive care unit in one of Jerusalem’s hospitals from where he called Rabbi Fisher seeking help.

 

Let us think. Did this individual walk into the Great Synagogue on Rosh Hashana, and at noon time taken to a hospital. Other congregants, not knowing of the “story” of this individual would return after the service, each to his own home. How many people and how many families would have been exposed and then need quarantine. If this is not enough, some worshipers, walked to the Great Synagogue on the morning of the first day, go somewhere else in the afternoon, and perhaps to a third place on the second day of Rosh Hashana. This would have created an “unfinished symphony” of the  pandemic, all credited to the synagogue. Worse still, as congregants do not carry their phones on Rosh Hashana, the government would  not be able to locate those who are at risk, this might have caused a total lapse of supervision. Is this reasonable? Is this justified? Do we glorify the name of G-d this way?

 

I do hear arguments such as “why are they allowed and we are prohibited?” During the government’s session yesterday, ministers raised the issue of this discrimination by the demonstrations against the Prime Minister knows as “The Balfour Demonstrations”. These  are allowed and synagogues should not be allowed to host their congregants. This is my answer. The question is simply irrelevant.

 

At the outset, the Balfour Demonstrations are a scandal. Demonstrators are endangering themselves and exposing their dear ones to risks while returning home after the demonstrations. Some demonstrators know this, and so, before joining these Balfour Demonstrations, leave their mobile telephones at home so they are unable to be tracked. A member of Knesset emeritus, Zehava Galon, expressed in a television interview that the Balfour Demonstrations should continue as there is no substantiation to the assumption that a mass gathering outside poses anybody to a risk. Mrs. Galon might have been an experienced politician, but she has neither the knowledge nor the authority to make such an assumption. Neither she, nor anybody else actually has the tools that enables him even to guess the extent of the risk. This is my rule. When it comes to physical danger, when there is a doubt, there is no doubt. Mrs. Galon, in encouraging the Balfour Demonstrations – I am sure without ill intent – could sympathize the state of the demonstrators, the majority of which are the “cream of the crop” whose pain is real, to bring down the Prime Minister. Mrs. Galon remembers that sometimes we need to protect democracy against the threats of democracy.

 

Consideration studied by the policy makers vary. Who will open, who will close, who will be exposed to a higher risk, and who will not? The considerations should be flexible. There is of course, a “macro” list of considerations. Health, financial stabilities, education, religion, and more. Every arena the proportion between the various considerations should be unique to itself. For example, restaurants, coffee houses, shops. They might all collapse leaving people hungry and fearing for their futures. In such circumstances, financial consideration should represent a higher portion in the “scale of considerations”. The political risk is going to be higher and the financial consideration is going to be stronger. A similar analysis would apply to the education of children. “Time and tide wait for no man”. Children who do not study this year, will lose this year forever. Who is responsible for educating the children should consider what proportion to apply to the medical risk vis a vis the educational one.

 

The political consideration should be disqualified. Some argued that the government should not be the entity to prohibit the Balfour Demonstration, as after all, the demonstrations are against the government. Only now, a committee was formed outside the government that will rule about the Balfour Demonstrations. If my position is adhered to, and it will probably not be, those who wish to demonstrate should consider my proposition as related to the synagogue. Both worshipers and demonstrators should act in the same way. Those against the government, and those in honor of G-d. Long live the difference.

 

Synagogues consider public services. Another consideration is the tremendous financial loss. The third consideration is the public’s health and safety. The only real damage that will occur if the doors of the synagogue are closed and congregating in small numbers in the outer spaces is the sadness and disappointment. Nobody should ignore these feelings, but a religious Jew should walk in the path of Jewish law. When the Great Synagogue decided to close its doors, the financial consideration was not even brought to the table. The issue of safety conquered our thinking and led to the synagogue’s decision. That is why he who wishes to congregate at the synagogue should not justify his position by claiming “why he can, and I cannot”. We should not think that the guidelines are a matter for a business negotiation “give and take “or “either everybody or nobody”. Unfortunately, the guidelines publicized by the government reflect both legitimate considerations as well as illegitimate ones such as political considerations. The financial considerations are important, but those who wish to be guided by “Take there good heed to yourselves”, those who are bound by “all of Israel guarantee one another” even in the medical arena, those who do not wish to cause major calamities neither to themselves nor to others, those who wish to avoid the risk of designating the name of G-d because of an unfortunate, massive error, all due to worshiping within the synagogue should “let go”. Let them pray outside while maintaining distance and wearing masks.  in Israel on Yom Kippur more than in any other day of the year, roads are empty, junctions could generously hold congregants. There is no justification to expose any individual to a medical risk by congregating in a building. All measures recommended to date are originated in the “unknown”. We will glorify the name of heavens if we pray outside. Modestly, with the understanding that large congregations are not “glorifying the King”. Next year with health and safety we should all congregate again in our synagogues with dignity, respect glorifying our King. 

על חטא ואחריתו

 

קשה לי מאוד לכתוב את הדברים הבאים לאחר יום הכיפורים, אבל קשה עלי שבעתיים התנהגות מיעוט שוטה מהאוכלוסייה החרדית שכל כך מזיק לקהל מפואר.

 

בואו נתחילבעובדות.  במהלך  ״המתקפה״  הראשונה של הקורונה הייתה האוכלוסייה החרדית  מצויה בחשיכה.  מנהיגי הדור נשאלו שלא כהגן.  כך למשל,  ״מי שיצביע ג, האם נכון שלא ייפגע״?   אברך צעיר שאין לו כל מוסג  ביקש ״הנחייה״ מרב ענק בישראל.  אבל לא טרח אותו אברך להציג בפני הרב מומחה לדבר שיתאר את שידעו עד אז. אלא שאל ״כהדיוט״. יש ״מגייפה״. האם לסגור את הישיבות?  אך כשהבין כבוד הרב את המצב לאשורו, יצאו מלפניו הנחיות קשות וברורות.

 

לאחר מכן הוכיח הציבור החרדי שאין כדוגמתו.  הכרת הטוב לשוטרים ולחיילים לא ידעה גבולין, באומר, ובאוכל ובשתייה. הציבור החרדי הוכיח את עצמו.

 

ואז ניחתה עלינו המתקפה״ השנייה״.  משום מה,  ידעו מנהיגיו של הציבור החרדי לשאול ״למה הם כן ואנחנו לא״?  ״למה מותר להפגין ולנו אסור להתפלל״?  והאם זו השאלה?  האם זו גישה עניינית?  אמר פעם ״החזון איש״, כי  כשיהודי דתי חוטא זה הרבה יותר חמור משיהודי חילוני חוטא, כי הדתי יודע שאסור.  ו – כן.  הערבות ההדדית לשלומו של האחר, הינה גם מצווה שכלית וגם מצווה דתית.

 

אמש  - לאחר יום הכיפורים – לאחר שכולנו אמרנו  ״על חטא״ תשע פעמים – נמצאנו למדים על חסידי אחת החצרות בבני ברק שעלו על אוטובוסים  על מנת לשוב לירושלים .  בואו ונבחן רק על כמה ״על חטא״ עברו אמש, ממש במוצאי היום הקדוש, אותם חסידים שערורייתיים שעלו לאוטובוס ועליו כתוב ״הפגנה״ [כי אם מותר להפגין בבלפור מותר להפגין גם בנושאים אחרים, כמו, לנסוע הביתה] בשלט אחד ו״מיוחסים״ בשלט אחר.

 

הפגנה״? נוסעים בחזרה הביתה מבני ברק לירושלים.  על מנת שהאוטובוס לא יעוכב, משקרים את השוטרים. נתחיל לרשום את ה״על חטא״ שעברו עליהם אותם המקיימים  ״אחד בפה ואחד בלב״? ״בדיבור פה״? ״בביטוי שפתיים״? ״בדעת ובמרמה״? ״בהונאת רע״? ״בחילול השם״? ״בכחש ובכזב״? ״בקלות ראש״?  גרמו לאחרים לקיים ״בשנאת חינם״ כלפי אותם  באוכלוסייה החרדית שעושים הכל, ימים כלילות,  לקדש שם שמיים בתקופה זו?  וכל העולים על האוטובוס אף לא טרחו לעטוף פניהם במסכה.  להדביק את הכל. לקיים, במקרה הטוב ביותר ״לפני עיוור לא תיתן מכשול״. כן. כולנו בקשנו ביום הקדוש הזה ״אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך״. ואנחנו? לא אמורים ״לעזור״?  לחסידים הרעים האלה מותר היה לעלות בעשרותיהם לאוטובוס ללא מסכה? וכשיגיעו לירושלים, לילך ברחובות אלו ואחרים, ללא מסכה? [צריך להגיע הביתה, לא?] להדביק את העוברים ושבים?  לבוא לביתם ולהדביק את המשפחה?  אבל את מי זה מעניין? ״הפגנה״. זוכרים? זוכרים.  את אמרתו של ״החזון איש״ זוכרים? לא זוכרים.

 

כמה ימים לפני כן נדבקה ישיבה שלמה.  מדוע? כי חלק מבני הישיבה -  שאולי יודעים ללמוד אבל הלימוד הוא מהם והלאה – בקשו להידבק בקורונה על ידי כך שעשנו סיגריות בשיתוף עם חולי קורונה.  הם חישבו להידבק ״ולסיים עם העניין״. אף אחד מהם לא חשב שאולי תבוא תקלה ומאן שהוא שאינו מעוניין ״בחגיגת הקורונה״ יידבק בגלל  הבל הרוח של אותם האמורים ללמוד ועושים את התורה קרדום לחפור בה? האם חשבו מה יהא באם יידרשו לפנות את הבניין  וכולם חולי קורונה?  האם הבינו את הסיכון? או שאולי שם הישיבה אמור להיות ״ישיבת הלא איכפת לנו״.

 

הציבור החרדי ברובו מקפיד מאוד על שמירה על הכללים. הוא ״מוריד שמיים לארץ״ על מנת לעזור לאחר.  לכל האחר. יהודי, ערבי, דרוזי, צ׳רקסי, חילוני דתי, חרדי.  הם באמת מקיימים ״כל ישראל ערבים זה לזה״.  יש קבוצות, יש ישיבות, ויש ״חצרות״ המהווים מיעוט המבזים את הציבור כולו, ומחללים שם שמיים. האם לשם כך הם לומדים בישיבות?  אותה קבוצת חסידים שהייתה חייבת לבלות את יום הכיפורים בחצרו של אדמו״ר זה או אחר. לא יכול היה מורם ורבם לאסור עליהם להגיע?

 

המספרים מדברים בעד עצמם. ממוצע ההדבקה באוכלוסייה הרגילה הינו מעט מעל 9 אחוזים.  ממוצע ההדבקה באוכלוסייה החרדית הינו מעל 25 אחוזים. לא, לא בהכל אשמים ״פורצי גדר״. אבל   אותם פורצי גדר המחללים שם שמיים ומסכנים את עצמם, את היקר להם מכל ואת כולנו, אינם מבינים כי אם את מחשבתם האפלה. שהאחר לא מעניין. ש״אני ואפסי עוד״.  תנו עוד נשק למבקרי היהדות.  תראו להם כמה שאנחנו ״מצפצפים״ על ההוראות. כי התפילה עם האדמו״ר שווה אף סיכון הנפש וסיכון האחר.   תאמרו בישיבה את ״על חטא״, אבל אין לו כיסוי, גם אם תאמרו זאת תשע פעמים כל יום. מי הוא אותו עם הארץ שחושב שהאוטובוס הזה אינו ״מוקש״? מי הוא אותו מנהיג שכשל? שהרשה לחסידיו להצטופף לידו ולחזור באוטובוסים לירושלים?  יש הגדרה קשה יותר מזו לחילול השם?  אה, כן,  אבל אל תשכחו לקרא ״נאצים״ לשוטרים המעירים לכם. 

 

ודממת מנהיגים אחרים כנגד הקריאות הללו, כנגד ההתנהגות המבישה הלזו, צורמת מאוד.  המנהיג הפך מונהג, והמונהג הפך מנהיג.  ועל כך משלמת היהדות החרדית כולה, גם אותם רבבות השופעים אהבת ישראל, העושים כל כך הרבה בימים אלה לטובת הכל, אבל הכל!

 

הגיע הזמן להתמודד עם התופעה בדרך אחרת.

 

כל תלמיד ישיבה שחטא באיזו שהוא ״חטא קורונה״ צריך להיות מסולק מהישיבה לחצי שנה.  באותה תקופה, אסור יהיה להעביר לו את הדמים להם הוא זכאי בשבתו בכולל.  אסור לתת לקבוצת פרחחים לקלקל את השם הטוב של קהילה נפלאה.  תבוא המנהיגות החרדית ותיזום את הסנקציות.  במקום קלקול גדול יבוא תיקון גדול.  במקום חילול השם יבוא קידוש השם.  שלא נקיים חלילה ״אחטא ואשוב״.

 

 

 

 

להיות או לא להיות?

 

 

אז הוויכוח מתלהט.  האם יש להתיר לבתי הכנסת  שלא לנעול שעריהם ולשמוע אל הרינה ואל התפילה, או שמא מן הדין  לנעול את שערי בית הכנסת?

 

בית הכנסת בו אני מתפלל,  נעל את שעריו  זה מכבר, ונשארו אלו הדלתות נעולות בראש השנה וגם ביום הכיפורים.  החלטת בית הכנסת לנעול את שעריו בתקופת הימים הנוראים ״זכתה״ לתהודה בעולם כולו.  כלי תקשורת מישראל ומרחבי תבל ידעו לספר על בית הכנסת ששעריו נעולים.

 

טרם שהחליטה הנהלת בית הכנסת בו אני מתפלל שהתפילות לא ייערכו בו, התנהלו שיחות ארוכות  בין חבריה. שבוע לפני ראש השנה התקבלה ההחלטה וזו פורסמה. למען ההגינות עלי לציין כי  זמן רב הייתי בין אלה שבקשו למצא או להמציא כל נוסחה אפשרית שתאפשר את פתיחת בית הכנסת, וזאת  בניגוד למספר מחברי.  מתנה קבלתי מהקדוש ברוך הוא ששניתי אף אני את דעתי.  היום זכיתי לנופך נוסף של שכנוע כי עמדתי לכתחילה   בטעות יסודה. ומה הביא אותי היום למסקנה זו?

 

 מעשה שהיה כך היה.  היום התקשר למעוני הרב בנימין פישר העומד בראש ארגון ״מגן לחולה״, וכה סיפר. לפני כשבועיים  הגיע ארצה מלונדון אדם ולו דירה בירושלים בסמיכות לבית הכנסת,  מתוך כוונה  להתפלל בבית הכנסת בו אני מתפלל, כנוהגו מדי שנה. הוא לא שמע על ההחלטה להשאיר  את בית הכנסת לוט באפלה במהלך הימים הנוראים.  בראש השנה יכול היה להגיע לבית הכנסת בשעת בוקר זו או אחרת. כששמע שבית הכנסת לא ישמש בית תפילה השנה, נשאר בביתו.   בצהריים חש לא טוב, ואחר הצהריים כבר מצא את עצמו במחלקה לקורונה באחד מבתי החולים בעיר כשמצבו מידרדר.

 

ועכשיו נחשוב יחדיו.  לו היה האדם הלזה בא לבית הכנסת בו אני מתפלל ביום הראשון של ראש השנה ובצהריים נלקח מבית הכנסת או אפילו מביתו לבית החולים.  המתפללים היו חוזרים איש איש לביתו וכך היו 150 משפחות נדרשות לבידוד.  ואם בכך לא סגי, יש המתפללים בבית הכנסת ביום הראשון של חג אך גולים למקום אחר ביום השני – בלילה לבית כנסת אחד, ובבקר לעוד בית כנסת.  אתם מבינים כמה משפחות היו נכנסות לבידוד? כמה עלולים היו להידבק?  סימפוניה בלתי גמורה של הידבקות ״בזכות״ בית הכנסת. וכמובן לא ניתן יהיה לאתר את הנדבקים או המצויים בסכנת הדבקה כי איש מבאי בתי הכנסת אינו נושא על גופו את מכשיר הטלפון הנייד שלו.  הרי לכם, איבוד שליטה מוחלט ״בזכות״ בית-הכנסת. זה נראה סביר? זה נראה מוצדק? יש בכך ולו רבד של קידוש השם?

 

אני שומע  טענות של ״למה להם מותר ולנו אסור״?  אף בישיבות ממשלה העירו על כך שרים. מדוע ההפגנות מותרות ובתי הכנסת אמורים שלא לפתוח שעריהם?  הא לך תשובתי.  זו שאלה שלא מן העניין.

 

ראשית, היתר ההפגנות הינו שערורייתי.  המפגינים מסכנים את עצמם ועלולים לסכן את כל היקר להם בשובם לבתיהם. חלקם יודעים זאת ואשר על כן הם באים להפגנות ללא הטלפונים הניידים שלהם.  אומנם חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון, ידעה לקבוע בראיון טלוויזיוני כי אין ראיה להדבקה במקום ציבורי.  חברת הכנסת גלון הייתה אולי פוליטיקאית מנוסה, אין לה לא את הידע ולא את הסמכות לקבוע הכשר רפואי להפגנות.  אין לה – ובעצם כמעט לאף אחד – את הכלים  ולו לנחש את גודל הסיכון, הרב הוא אם רפה.  בדיני נפשות  כשיש ספק, אין ספק. והגברת גלאון בעודדה את ההפגנות, בוודאי שלא במתכוון, עלולה להקריב את המפגינים שברובם הגדול הינם מלכי הארץ הזאת וכואבים כאב של ממש, על מנת להפיל את ראש הממשלה. על הדמוקרטיה – גברת גלון – צריך לשמור מפני אימת הדמוקרטיה.

 

השיקולים  - כך אני מניח – המדריכים את  מקבלי ההחלטות,  מי יפתח ומי יסגור מי יינזק יותר ומי יינזק פחות, אמורים להיות גמישים. יש ויהיו רחבים ויש אשר הצמצום נכון להם. קיימת רשימת ״מקרו״ של שיקולים. בריאות, יציבות כלכלית, חינוך, דת ועוד. ובכל ענף היחס בין השיקולים השונים אמור להשתנות. טול למשל את המסעדנים ובעלי בתי הקפה.  חייהם תלויים להם מנגד בשל אימת הפרנסה. לדאבון הלב,  השיקול הכספי הינו חשוב.  לא, אין הוא חשוב כבריאות, אבל ללא הכלכלה הם יתמוטטו.  אשר על כן היחס בין השיקול הבריאותי והשיקול האחר [הכלכלי] מצומצם יותר. במילים אחרות, השיקול הכלכלי זוכה ליחס מכובד יותר. יחסו של השיקול הבריאותי ב״עוגת השיקולים״ מצומצם יותר.  ניתוח דומה אמור  להיות נחלת חינוך הילדים.  שנים שעוברות לא ישובו. כאמרה  האנגלית ואשר מקורה  אינו ברור,  ״ time and tide wait for no man״ .

ואשר על כן מערכת החינוך אמורה לשקול את הסיכון הבריאותי אותה היא לוקחת ביחס לשיקול החינוכי והנזק הנגרם לילדי ישראל שעלול להיות בלתי הפיך.

 

השיקול הפוליטי הינו שיקול פסול. היו שטענו – ואולי בצדק – כי הממשלה אינה יכולה לקבוע איסור על ״הפגנות בלפור״ בשל ניגוד אינטרסים, שהלא ההפגנה הינה כנגד הממשלה עצמה. לו יהי .  ניתן על אתר להקים גוף מקצועי שיקבע  האם ההפגנות יש בם סיכון ואשר על כן אסורות [ואגב, מי שטוען שאין – אינו אומר את האמת]. לו דעתי הייתה נשמעת [וכנראה שהיא לא תשמע], יתכבדו המבקשים להפגין לחשוב על הצעתי להולכים לבתי הכנסת. אלו ואלו אמורים לפעול באותה הדרך. אלה כנגד הממשלה ואלה לכבודו של ״מקום״.  יחי ההבדל הקטן.

 

 

 

בתי כנסיות, יש להם שיקול של תפילה בציבור  מחד [מצווה דרבנן], ההפסד הכספי, הינו שיקול נוסף, ובריאות הציבור הינה השיקול  השלישי.   אני בטוח שמנהיגי הציבור הדתי ידעו לשאול דעת תורה.  אבל הנזק היחידי שייגרם בשל נעילת בתי הכנסת ותפילה במרחבים פתוחים בקבוצות קטנות, הינה עוגמת הנפש, הצער.  אין לזלזל בכך, אבל על היהודי המאמין לצעוד בשביל ההלכה.  השיקול הכספי של בתי הכנסת, לא זכה   ולו לרבד של התייחסות בשיקולי חברי כשהחלטנו לנעול את שערי בית הכנסת. השיקול של פיקוח נפש כבש את החשיבה והכריע. זו הסיבה שאין המבקש להתפלל בבית הכנסת  אמור לעמוד על זכותו  בנימוק  של ״למה הוא כן ואני לא״. אסור לנו לחשוב שההנחיות הינן נושא למשא ומתן ״עסקי״.  ״תן וקח״ או ״או כולם או אף אחד״. ברור לנו כי ההנחיות היוצאות מחדר ישיבות הממשלה נגועות הן בשיקולים ״לגיטימיים״ והן בשיקולים שאינן כאלה.  השיקול הפוליטי הינו שיקול אסור. השיקול הכלכלי חשוב.  אבל המבקשים לשמור על ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״, המבקשים לקיים ״כל ישראל ערבים זה לזה״ גם בתחום הרפואי,  המבקשים שלא לגרום תקלה לא לעצמם ולא לאחרים, המבקשים למנוע חילול שם שמיים בעטיה של תקלה המונית שיכולה להקיש על חלוננו, כל אלה בעטיין של תפילות רבות משתתפים בתוך בתי הכנסת ובתי המדרש , שיוותרו.  שיתפללו תחת כיפת השמיים, במרחקים גדולים ועם מסכות.   ביום הכיפורים יותר מבכל מועד אחר, הכבישים פנויים, הכיכרות יכולות לשמש מקום מרווח, אין מקום לנטילת הסיכון של תפילה בארבע אמות ולא בעשרות אמות בבניין סגור. כל הכפסולות ומנגנוני האזהרה האחרים מקורם ב״בלתי נודע״.   אנחנו נקדש שם שמיים אם נתפלל בחוץ, בצנעה, בהבנה כי הפעם ״ברוב עם״ אינה ״בהדרת מלך״.  בשנה הבאה, בבריאות איתנה, גם ״ברוב עם״ שהיא גם ״הדרת מלך״.

 

שנה טובה ובריאה לכולנו.

 

זלי יפה