להיות או לא להיות?

 

 

אז הוויכוח מתלהט.  האם יש להתיר לבתי הכנסת  שלא לנעול שעריהם ולשמוע אל הרינה ואל התפילה, או שמא מן הדין  לנעול את שערי בית הכנסת?

 

בית הכנסת בו אני מתפלל,  נעל את שעריו  זה מכבר, ונשארו אלו הדלתות נעולות בראש השנה וגם ביום הכיפורים.  החלטת בית הכנסת לנעול את שעריו בתקופת הימים הנוראים ״זכתה״ לתהודה בעולם כולו.  כלי תקשורת מישראל ומרחבי תבל ידעו לספר על בית הכנסת ששעריו נעולים.

 

טרם שהחליטה הנהלת בית הכנסת בו אני מתפלל שהתפילות לא ייערכו בו, התנהלו שיחות ארוכות  בין חבריה. שבוע לפני ראש השנה התקבלה ההחלטה וזו פורסמה. למען ההגינות עלי לציין כי  זמן רב הייתי בין אלה שבקשו למצא או להמציא כל נוסחה אפשרית שתאפשר את פתיחת בית הכנסת, וזאת  בניגוד למספר מחברי.  מתנה קבלתי מהקדוש ברוך הוא ששניתי אף אני את דעתי.  היום זכיתי לנופך נוסף של שכנוע כי עמדתי לכתחילה   בטעות יסודה. ומה הביא אותי היום למסקנה זו?

 

 מעשה שהיה כך היה.  היום התקשר למעוני הרב בנימין פישר העומד בראש ארגון ״מגן לחולה״, וכה סיפר. לפני כשבועיים  הגיע ארצה מלונדון אדם ולו דירה בירושלים בסמיכות לבית הכנסת,  מתוך כוונה  להתפלל בבית הכנסת בו אני מתפלל, כנוהגו מדי שנה. הוא לא שמע על ההחלטה להשאיר  את בית הכנסת לוט באפלה במהלך הימים הנוראים.  בראש השנה יכול היה להגיע לבית הכנסת בשעת בוקר זו או אחרת. כששמע שבית הכנסת לא ישמש בית תפילה השנה, נשאר בביתו.   בצהריים חש לא טוב, ואחר הצהריים כבר מצא את עצמו במחלקה לקורונה באחד מבתי החולים בעיר כשמצבו מידרדר.

 

ועכשיו נחשוב יחדיו.  לו היה האדם הלזה בא לבית הכנסת בו אני מתפלל ביום הראשון של ראש השנה ובצהריים נלקח מבית הכנסת או אפילו מביתו לבית החולים.  המתפללים היו חוזרים איש איש לביתו וכך היו 150 משפחות נדרשות לבידוד.  ואם בכך לא סגי, יש המתפללים בבית הכנסת ביום הראשון של חג אך גולים למקום אחר ביום השני – בלילה לבית כנסת אחד, ובבקר לעוד בית כנסת.  אתם מבינים כמה משפחות היו נכנסות לבידוד? כמה עלולים היו להידבק?  סימפוניה בלתי גמורה של הידבקות ״בזכות״ בית הכנסת. וכמובן לא ניתן יהיה לאתר את הנדבקים או המצויים בסכנת הדבקה כי איש מבאי בתי הכנסת אינו נושא על גופו את מכשיר הטלפון הנייד שלו.  הרי לכם, איבוד שליטה מוחלט ״בזכות״ בית-הכנסת. זה נראה סביר? זה נראה מוצדק? יש בכך ולו רבד של קידוש השם?

 

אני שומע  טענות של ״למה להם מותר ולנו אסור״?  אף בישיבות ממשלה העירו על כך שרים. מדוע ההפגנות מותרות ובתי הכנסת אמורים שלא לפתוח שעריהם?  הא לך תשובתי.  זו שאלה שלא מן העניין.

 

ראשית, היתר ההפגנות הינו שערורייתי.  המפגינים מסכנים את עצמם ועלולים לסכן את כל היקר להם בשובם לבתיהם. חלקם יודעים זאת ואשר על כן הם באים להפגנות ללא הטלפונים הניידים שלהם.  אומנם חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון, ידעה לקבוע בראיון טלוויזיוני כי אין ראיה להדבקה במקום ציבורי.  חברת הכנסת גלון הייתה אולי פוליטיקאית מנוסה, אין לה לא את הידע ולא את הסמכות לקבוע הכשר רפואי להפגנות.  אין לה – ובעצם כמעט לאף אחד – את הכלים  ולו לנחש את גודל הסיכון, הרב הוא אם רפה.  בדיני נפשות  כשיש ספק, אין ספק. והגברת גלאון בעודדה את ההפגנות, בוודאי שלא במתכוון, עלולה להקריב את המפגינים שברובם הגדול הינם מלכי הארץ הזאת וכואבים כאב של ממש, על מנת להפיל את ראש הממשלה. על הדמוקרטיה – גברת גלון – צריך לשמור מפני אימת הדמוקרטיה.

 

השיקולים  - כך אני מניח – המדריכים את  מקבלי ההחלטות,  מי יפתח ומי יסגור מי יינזק יותר ומי יינזק פחות, אמורים להיות גמישים. יש ויהיו רחבים ויש אשר הצמצום נכון להם. קיימת רשימת ״מקרו״ של שיקולים. בריאות, יציבות כלכלית, חינוך, דת ועוד. ובכל ענף היחס בין השיקולים השונים אמור להשתנות. טול למשל את המסעדנים ובעלי בתי הקפה.  חייהם תלויים להם מנגד בשל אימת הפרנסה. לדאבון הלב,  השיקול הכספי הינו חשוב.  לא, אין הוא חשוב כבריאות, אבל ללא הכלכלה הם יתמוטטו.  אשר על כן היחס בין השיקול הבריאותי והשיקול האחר [הכלכלי] מצומצם יותר. במילים אחרות, השיקול הכלכלי זוכה ליחס מכובד יותר. יחסו של השיקול הבריאותי ב״עוגת השיקולים״ מצומצם יותר.  ניתוח דומה אמור  להיות נחלת חינוך הילדים.  שנים שעוברות לא ישובו. כאמרה  האנגלית ואשר מקורה  אינו ברור,  ״ time and tide wait for no man״ .

ואשר על כן מערכת החינוך אמורה לשקול את הסיכון הבריאותי אותה היא לוקחת ביחס לשיקול החינוכי והנזק הנגרם לילדי ישראל שעלול להיות בלתי הפיך.

 

השיקול הפוליטי הינו שיקול פסול. היו שטענו – ואולי בצדק – כי הממשלה אינה יכולה לקבוע איסור על ״הפגנות בלפור״ בשל ניגוד אינטרסים, שהלא ההפגנה הינה כנגד הממשלה עצמה. לו יהי .  ניתן על אתר להקים גוף מקצועי שיקבע  האם ההפגנות יש בם סיכון ואשר על כן אסורות [ואגב, מי שטוען שאין – אינו אומר את האמת]. לו דעתי הייתה נשמעת [וכנראה שהיא לא תשמע], יתכבדו המבקשים להפגין לחשוב על הצעתי להולכים לבתי הכנסת. אלו ואלו אמורים לפעול באותה הדרך. אלה כנגד הממשלה ואלה לכבודו של ״מקום״.  יחי ההבדל הקטן.

 

 

 

בתי כנסיות, יש להם שיקול של תפילה בציבור  מחד [מצווה דרבנן], ההפסד הכספי, הינו שיקול נוסף, ובריאות הציבור הינה השיקול  השלישי.   אני בטוח שמנהיגי הציבור הדתי ידעו לשאול דעת תורה.  אבל הנזק היחידי שייגרם בשל נעילת בתי הכנסת ותפילה במרחבים פתוחים בקבוצות קטנות, הינה עוגמת הנפש, הצער.  אין לזלזל בכך, אבל על היהודי המאמין לצעוד בשביל ההלכה.  השיקול הכספי של בתי הכנסת, לא זכה   ולו לרבד של התייחסות בשיקולי חברי כשהחלטנו לנעול את שערי בית הכנסת. השיקול של פיקוח נפש כבש את החשיבה והכריע. זו הסיבה שאין המבקש להתפלל בבית הכנסת  אמור לעמוד על זכותו  בנימוק  של ״למה הוא כן ואני לא״. אסור לנו לחשוב שההנחיות הינן נושא למשא ומתן ״עסקי״.  ״תן וקח״ או ״או כולם או אף אחד״. ברור לנו כי ההנחיות היוצאות מחדר ישיבות הממשלה נגועות הן בשיקולים ״לגיטימיים״ והן בשיקולים שאינן כאלה.  השיקול הפוליטי הינו שיקול אסור. השיקול הכלכלי חשוב.  אבל המבקשים לשמור על ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״, המבקשים לקיים ״כל ישראל ערבים זה לזה״ גם בתחום הרפואי,  המבקשים שלא לגרום תקלה לא לעצמם ולא לאחרים, המבקשים למנוע חילול שם שמיים בעטיה של תקלה המונית שיכולה להקיש על חלוננו, כל אלה בעטיין של תפילות רבות משתתפים בתוך בתי הכנסת ובתי המדרש , שיוותרו.  שיתפללו תחת כיפת השמיים, במרחקים גדולים ועם מסכות.   ביום הכיפורים יותר מבכל מועד אחר, הכבישים פנויים, הכיכרות יכולות לשמש מקום מרווח, אין מקום לנטילת הסיכון של תפילה בארבע אמות ולא בעשרות אמות בבניין סגור. כל הכפסולות ומנגנוני האזהרה האחרים מקורם ב״בלתי נודע״.   אנחנו נקדש שם שמיים אם נתפלל בחוץ, בצנעה, בהבנה כי הפעם ״ברוב עם״ אינה ״בהדרת מלך״.  בשנה הבאה, בבריאות איתנה, גם ״ברוב עם״ שהיא גם ״הדרת מלך״.

 

שנה טובה ובריאה לכולנו.

 

זלי יפה