וההרתעה, מה תהא עליה?

אנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. אנחנו מדינה דמוקרטית ואשר רשויותיה אמורות לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. במדינת ישראל ״אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילות חקיקה״. אין ענישה ללא חוק וללא משפט. אין משפטי שדה, כי אם הליכים משפטיים הינם מסודרים ולעיתים מייגעים ואף מייגעים מאוד. לא . אין מטרתם של הדברים הבאים להצביע על תקלה זו או סירחון אחר, ואלה קיימים. כי אם לשוב לויכוח על שנוי החוק לעניין עונש מוות למחבלים. ובמיוחד, למחבלים מבית. ארצות הברית המתיימרת לשמש דוגמא למערכת משפטית מפוארת, [והיא לא, ממש לא], אינה ממהרת בבצועם של גזרי דין מוות. אין ״חיפזון״. יש נידונים למוות [אצל אותן מדינות בארצות הברית ואשר מיישמות את עונש המוות] הממתינים בתאי הנידונים למוות שנים, ואף שנים רבות לבצועו של גזר הדין. כל ״תרגיל משפטי״ יש בכוחו לגרום לstay בביצוע גזר הדין . כמובן שיש פה עיוות דין כלפי המערכת, כלפי הקורבנות ובני משפחותיהם ולעיתים גם כלפי הפושע עצמו . בדונו במטרתו של העונש, הביא שופט העליון משה זילבר בפסק דין ע"פ 125/50, יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו, 514] מדברי הרמב״ם והרחיב. שכך כתב: ״הן כל עיקר תכלית העונש היא למנוע את עשיית העבירה... "ייתמו חטָאים", ולא "חוטאים", (ברכות י ע"א); משמע כי ביטול החטא הוא מטרה יותר נשגבה מהענשת החוטא. דומני כי אין מי שירצה לחלוק על השקפה זו״ מדינה שומרת חוק חייבת לשאול את עצמה כיצד עליה לפעול כנגד מפירי החוק. יש הפרות חמורות יותר ויש כאלה החמורות פחות . פשעי מין ורצח חפים מפשע הינם פשעים שחברה בריאה אינה יכולה להסכים לה. אז מדינת ישראל נלחמת בכך ונוחלת כישלון חרוץ . הפשיעה בחברה הערבית שטופת נהרות הדם רק גואה, ״צחצוחי החרבות״ אצל הקבינט המדיני בטחוני והצהרות נחרצות מפי אלה ואחרים, ואשר אמורים לקבוע את אשר ייעשה, לא הרשימו את אותו שאמור לבחור בין הצהרתו של שר זה או אחר, או לאשר יפורסם ברשת חברתית זו או אחרת . אף נהרות הדם אצל מה שמכונה ״העולם התחתון״ לא יבשו. אך החמור מכל הינה הפשיעה הלאומנית. הכל חשופים לה, הכל מאויימים על ידה, וממשלת ישראל רק מגיבה. אין היא יוזמת, ואף תגובתה נכה היא. והטרור הלאומני הופך טירור דתי, באשר הוא מתגבר לקראת חודש הרמדאן. המחבל יודע שאם רק יצא חי מהארוע עצמו, כבר יהא מי שידאג לו. ואם ייהרג יהא מי שידאג למשפחתו. אז נכון, שיש המאבחנים בין פשע לאומני שמקורו ביו״ש או בעזה לבין פשע לאומני שמקורו ב״תחום הקו הירוק״. לתומי חשבתי ההפך. פשע לאומני לטובת האוייב המבוצע על יד אזרח ותושב המדינה אמור להחשב כ״בגידה״. כן. אין הגדרה אחרת לכך, והגיע הזמן להתנער מ״מה יפית״. צא ולמד. במהלכו של משפט כנגד פשע לאומי נקבע על ידי בית הדין הצבאי לערעורים כי ״לעובדת היות הנאשם אזרח ישראלי יש משקל משמעותי, ויש בכוחה להצדיק החמרה בעונשו לעומת עונשם של מחבלים שאינם אזרחי ישראל, משום שאזרח ישראלי אוכל את לחמה, שותה מימיה, נהנה מחסותה ומהגנתה של המדינה, ובשל כך ניתן לצפות ממנו ל"מידה של נאמנות 176 שאיננה מתחייבת כמובן מנכרים״. הלשכה המשפטית של הכנסת חיברה מחקר על עונש המוות. שיקול מרכזי כנגד הטלת עונש המוות היה הבנתו של הרוצח כי בין כה וכה הוא ימות ולכן ימשיך לרצוח. זה שיקול שאינו נכון. הכל מפחדים למות למעט השהיד או המתאבד. והא ראיה מחבלים מבקשים לנוס על נפשם לאחר ביצוע בפשע. ועוד, יש והמחבל המבצע את הפשע אינו כי אם שליח. גם שולחו אמור לדעת שעננת פסק דין המוות מרחפת מעל ראשו. גם אדולף אייכמן טען שהוא בעצם - בידיו - לא הרג איש. ועם שייהרג הנטול נפשות חפים מפשע בטבורה של עיר, לא להעביר את גופתו לקבורה אצל בני משפחתו, אלא על יד הכלא, מקום סגור וסודי. כך שבני משפחתו לא יוכלו לבקרו. לא . לא כל אזרח ערבי הינו בוגד. אלו ממש דברי הבל . יש מאזרחיה הערביים של מדינת ישראל שהינם שומרי חוק, וגם אם דעתם המדינית צורמת לאוזני, זה אינו הופך אותם לבוגדים חלילה. אבל אותם המסיתים לפורענות במסגדים, אותם המפיצים עידוד לביצועו של פשע לאומני הגובה קורבנות, הם ומשפחתם חייבים להבין כי המחיר יהיה כבד מנשוא. עונש מוות למחבל, שלילת זכויות אזרחיות ממשפחתו. שלילת יכולת לפעול כלכלית. ידע כל מחבל, וכל מסית, במיוחד אם הוא אזרח או תושב ישראל, מה אחריתה של בגידה. יתר על כן, אם מעורב המחבל ״ביבוא אישי״ של בני משפחה או בני זוג, יוגלו אלה חזרה למדינת המקור שלהם. ימיט המחבל או המסית, השולח או משתף הפעולה , היודע ושקט, כי הם ממיטים חורבן על בני משפחתם. כמובן שישנם עונשים חילופיים. אף אלה לא מיושמים. כך למשל בידוד מהעולם ומחבריו לכלא. ניתוק מוחלט מהמשפחה, לאחר מתן פסק הדין, ניתוק קשר אף עם עורכי דינו, ״לחם צר ומים לחץ״. ו״בדד״ אבל ממש ״בדד״ ישב. יש שישאלו, ומה על יהודים הרוצחים ערבים? [טענת האפליה הועלתה במחקרה של המחלקה המשפטית של הכנבת שהוזכר לעיל]. שאלה במקומה. תשובתי הינה . אם חלילה תגיע ״מגפת״ הטרור היהודי לעשירית בהיקף ממגפת הטרור הערבי יש לנהוג בו ביהודי באותה דרך. יהודי ההורג הערבי כי הינו ערבי, פוגע בי כיהודי, פוגע במוסר היהודי, ו״תורם״ לאווירה של - חלילה - מלחמת אזרחים. המציאות היום הינה שבין אזרחיה הערביים של מדינת ישראל יש שהכריזו מלחמה על בני עמם, ויש שהכריזו מלחמה כנגד המדינה. בואו נשנה את כללי המשחק. לא מאסרים עם לימודים, לא טלפונים סלולריים , לא קשר עם העולם מחוץ לחצר הכלא, לא ביקורי קרובים, גזר דין מוות. הרס בתים. שלילת זכויות מהמשפחה. שהפחד יחזור, שההלם יבלבל. יש לוודא שהכל ידעו שמדבר בחקיקת שעה שתשונה אם וכאשר ירגעו הרוחות. הענישה באה להפחיד. כי הפחד נעלם וההקרבה העצמית תפסה את מקומה מתוך הבנה שמשרתי החוק בישראל פועלים עם יד הקשורה מאחור או עם ההבנה שכלי נשק של אזרח שהרג מחבל נשלל ממנו. מאידך על המדינה להטיב עם האזרח הערבי ההגון. להוכיח שכדאי להיות אזרח שומר חוק. לא רק מאימת העונש כי אם בשל כדאיות השכר. להבטיח במרץ את פיתוח הערים הערביות, לעזור לאותם המבקשים לחיות פה בשלום ולקרוע מכאן את הבוגדים. וכמובן, כל אלה אמורים להיות מגובשים באמצעות הסברה. על הטוב והרע, על מה שיש ומה שיכול להיות, על ״כיצד ייראה הכלוא הבודד״ לעשר השנים הבאות. להפחיד ולעודד, להרתיע את הרשע, ולעודד את המבקש את נפשו. ישראל לא אמורה להיגרר לתגובות. ישראל אמורה להוביל את המלחמה הלזו במבקשי נפשה מבית.

מה שרואים מכאן

ניו יורק היה זה פרופסור אריה אלדד שזכה אף לשמש כחבר כנסת, שהוציא מתחת ידו בשנת 2016 את ספרו ״דברים שרואים מכאן״ – [תחילתו של משפט, פרי יצירתו של הפיזמונאי יעקב רוטבליט מתוך שירו ״לקחת את ידי בידך״]. בספרו של פרופסור אלדד, ביקש הוא להסביר את שינויי העמדות אצל העומדים בצמתים פוליטיים חשובים. עיקר ניתוחו היה מופנה כלפי עמדתו של ראשה הממשלה המנוח אריאל שרון ז״ל. ואכן העומדים בראש מערכות אדירות, ובמיוחד ראשי מדינות, נאלצו חדשות לבקרים לשנות מעמדתם, עת התיישבו אצל צידו הקובע של שולחן הממשלה, בשל נסיבות אלו או אחרות. מבין מאות ואולי אלפי הדוגמאות שמספקות לנו המאה העשרים והמאה העשרים ואחת, ניתן למצא את הנשיא רוזוולט שנאלץ לשנות מעמדתו שלא לחבור למדינות הברית במלחמת העולם השנייה, מדיניות ששונתה בשנת 1942, ריקוד המריונטה של נשיא צרפת שארל דה גול שבפברואר 1966 הורה על פרישת צרפת מהפיקוד הצבאי המשותף של נטו [הוא גם התנגד לתוכנית השיקום הכלכלי של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הידועה כ״תוכנית מרשל״ המפורסמת, וכמובן, מבחינתנו, המהפך המפורסם שלו ביחס לישראל ערב מלחמת ששת הימים, עליה הודיע בשיחה שניהל עם שר החוץ דאז אבא אבן במהלך ביקורו של האחרון בארמון האליזה במאי 1967]. בריטניה הפכה עורה ופרשה מהאיחוד האירופאי בשנת 2020 ועוד. יש מנהיגים שעשו זאת מתוך יושר אישי ויש שעשו זאת תוך מעשי רמיה, כך מסטאלין והיטלר ועד פוטין. אף ישראל זכתה למנהיגים ששינו מעמדתם. מנחם בגין במהלך ביקור הנשיא סאדאת, אריאל שרון בהתייחס לפנוי מעזה, וכמובן ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שמעון פרס מנהיג ״התרגיל המסריח״ מטבע לשון שקבע ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל שכונה ״אחי הבכור״ על ידי שמעון פרס ז״ל. היה זה כאשר אחיו הצעיר של מר רבין ניסה להקים ממשלה צרה עם חברי הכנסת החרדים, בשנת 1990, שתחליף את ממשלת האיחוד הלאומי בראשותו של מר רבין. אנשים המזוהים עם ציונות דתית כועסים היום. על אדם שהוביל את המפד״ל הישר לתהום, והרס מפלגה עם היסטוריה של עשייה בישוב ובמדינה, הקים מפלגה חדשה ואף איתה לא הצליח לעבור את אחוז החסימה, ניסה בשלישית ועומד היום בראש ממשלה כשהוא מייצג את אחת המפלגות היותר קטנות בכנסת. כבר כתבתי ששלושה אשמים לכך ש׳הימין הפיל את הימין׳ . בנימין נתניהו שהשנאה העבירה אותו על מידותיו, בצלאל סמוטריץ שהאידיאולוגיה ערפלה את חושיו הפוליטיים וההבנה שביתרון שביצירת מחלוקת בתוך המפה הפוליטית אצל נציגי המיעוט הערבי בישראל, ויש המביטים בכעס רב על ראש הממשלה, ש״מכר״ את עקרונותיו על מנת לישב על כורסת ראש הממשלה. ואני רוצה היום להתייחס לא לראש הממשלה, לא למחליפו [שמעמדו מדיר שינה מעיני] ולא לאותם ששנאתם לאחר משפיעה מאוד על העשייה הפוליטית שלהם והם יושבים על ידי שולחן הממשלה. ואולם, יש להכיר בכך שבממשלה ישנם אותם המאמינים כי עמדתם והפוליטיקה המיושמת על ידם הינה לטובת המדינה. הם מאמינים ביושרם. אל לנו לזלזל באלה החושבים שהם פועלים ״לשמה״. ואשר השיקול הפוליטי הצר זר להם, וישנם גם כאלה. כן. גם על יד שולחן הממשלה. וישנם כאלה היושבים על ידי שולחן הממשלה ועזרתם לאחר הינה נדירה. האחר אינו יודע, האחר אינו מכיר, כי ״מה שרואים משם״ - מאצל העיתונות, כללי התקשורת וצווחת חברי הכנסת מעל דוכן המליאה - לא רואים מכאן, מאותה לשכה של אותו שר, או אותה שרה. אני מעיד על עצמי כיהודי דתי, כציוני. איני חושב שמנהיגיו הפוליטיים פעלו נכונה בדרכם להרכבת ממשלה. הם שגו, שגיאות כואבות, והמחיר אינו פשוט. אבל, אנחנו המבקרים שוגים גם כן, כי שכחנו את שני אלה. גם האחר חושב, וגם אנחנו לא יודעים הכל. כשנשיא המדינה נאם בארוע לזכרו של הרב צבי יהודה קוק זצ״ל ביום 15 פברואר, 2022. והתייחס לתקרית ואשר במהלכה נהרג עמר אסעד, פלסטינאי בן 80 על ידי חייל מגדוד ״נצח יהודה״. הנשיא הצביע על ״תמרור אזהרה בפני כולנו״. לתדהמתי, מאצל הקהל נשמעו קריאות בוז או ״תתבייש״ כלפי הנשיא. זו הייתה תגובה מבישה. משהו חושב שמותו של עמר אסעד הינה תופעה שאין צורך להתייחס אליה? משהו מבין הנוכחים חשב כיצד היה מגיב הרב קוק זצ״ל? ואם אינך מסכים לדברי הנשיא, זו התגובה? ״בוז״? ״תתבייש״ ? אין לאחר זכות חשיבה אחרת מאותו היושב אצל הקהל? הנשיא צריך לאמר אך ורק מה שהאחר חושב כנכון? [תופעה שהינה מגפה המתפתחת באירופה ובעולם האקדמיה בארצות הברית, אך לא זה המקום לדון בכך]. זה לא היה כשלון של הנשיא. זה היה כשלון של אלה ששאגו לו. שהעליבו את הנשיא ובכך העליבו את המדינה. הנשיא זכה לביקורת באשר הדליק את נר החנוכה הראשון במערת המכפלה, והוא זכה לביקורת. כי הנשיא אמור לפעול על פי הבנתו. אין הוא נוטה ימינה אף לא שמאלה. דוגמא אחרת, בווריאציה שונה, הינה שרת הפנים, חברת הכנסת איילת שקד. הגברת שקד אינה בת משפחה שלי. היא זכתה וזוכה להערכתי לא בשל ״היסטוריה״ של מערכת קשרים. היא זוכה בכך בשל יושרה הנדיר, אומץ ליבה ועשייתה למען הציבור היקר לכולנו. הגברת שקד אינה דתייה, אבל עשייתה – כן, גם היום - למען הציבור החרדי והדתי הינה מפליאה. צריך רק לדעת את העובדות. אני יודע ידיעה אישית על מאמציה הבלתי נלאים של השרה לעזור לציבור החרדי. היא עשתה זאת ביד רמה כאשר כוחה הפוליטי היה עוצמתי יותר [והציבור החרדי הכיר בכך] והיא עושה זאת היום כאשר עוצמתה הפוליטית צנועה יותר. אני מבקש לקבוע שאין היום שר בממשלה – אף לא אחד – המגיע בדאגתו לציבור החרדי והדתי - כדאגתה של שרת הפנים. אני יודע כי אני מעורב בכך, ואסתפק באמרה זו. גם מבקריה החריפים של השרה שקד - ובדרך כלל ללא כל ידיעה מעבר לנאומים ״חוצבי הלהבות״ של חבר כנסת זה או אחר ואשר ידיעותיו בתחום הלזה מוגבלות, ואף מוגבלות מאוד – אינם יכולים להתכחש ליושרה ולרצונה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא היחידה שבממשלה ואשר יושבים בה גם חורשי רעתו של כל עניין דתי, במאמציה להלחם את מלחמתו של הדתי, את מלחמתו של החרדי. לדרוש מהשרה שקד לעזוב היום את הממשלה היא דרישה שאין בה כי אם שגגה. היא תעזוב למדבר הפוליטי, ובמפה הפוליטית בישראל שהתרבותיות הינה ממנה והלאה שרת הפנים הינה נכס אדיר שיש בו, בעתיד, על מנת לתרום יותר מעשרות חברי כנסת אחרים המכבדים היום את אולם המליאה. אל תפגעו בה, כי אינכם יודעים. אל תרפו את ידיה כי אינכם ״רואים משם״. ישיבתה של שרת הפנים על יד שולחן הממשלה הינה עוגן הצלה. לא. לא טוב לה, אבל היא ממלאת את שליחותה, בנאמנות, עבור כולנו גם אם חלקים כה רבים מאיתנו לא מבינים את זה. בסופו של יום עוד תמרו לה תודה. כי מגיע לה.