מה שרואים מכאן

ניו יורק היה זה פרופסור אריה אלדד שזכה אף לשמש כחבר כנסת, שהוציא מתחת ידו בשנת 2016 את ספרו ״דברים שרואים מכאן״ – [תחילתו של משפט, פרי יצירתו של הפיזמונאי יעקב רוטבליט מתוך שירו ״לקחת את ידי בידך״]. בספרו של פרופסור אלדד, ביקש הוא להסביר את שינויי העמדות אצל העומדים בצמתים פוליטיים חשובים. עיקר ניתוחו היה מופנה כלפי עמדתו של ראשה הממשלה המנוח אריאל שרון ז״ל. ואכן העומדים בראש מערכות אדירות, ובמיוחד ראשי מדינות, נאלצו חדשות לבקרים לשנות מעמדתם, עת התיישבו אצל צידו הקובע של שולחן הממשלה, בשל נסיבות אלו או אחרות. מבין מאות ואולי אלפי הדוגמאות שמספקות לנו המאה העשרים והמאה העשרים ואחת, ניתן למצא את הנשיא רוזוולט שנאלץ לשנות מעמדתו שלא לחבור למדינות הברית במלחמת העולם השנייה, מדיניות ששונתה בשנת 1942, ריקוד המריונטה של נשיא צרפת שארל דה גול שבפברואר 1966 הורה על פרישת צרפת מהפיקוד הצבאי המשותף של נטו [הוא גם התנגד לתוכנית השיקום הכלכלי של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הידועה כ״תוכנית מרשל״ המפורסמת, וכמובן, מבחינתנו, המהפך המפורסם שלו ביחס לישראל ערב מלחמת ששת הימים, עליה הודיע בשיחה שניהל עם שר החוץ דאז אבא אבן במהלך ביקורו של האחרון בארמון האליזה במאי 1967]. בריטניה הפכה עורה ופרשה מהאיחוד האירופאי בשנת 2020 ועוד. יש מנהיגים שעשו זאת מתוך יושר אישי ויש שעשו זאת תוך מעשי רמיה, כך מסטאלין והיטלר ועד פוטין. אף ישראל זכתה למנהיגים ששינו מעמדתם. מנחם בגין במהלך ביקור הנשיא סאדאת, אריאל שרון בהתייחס לפנוי מעזה, וכמובן ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שמעון פרס מנהיג ״התרגיל המסריח״ מטבע לשון שקבע ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל שכונה ״אחי הבכור״ על ידי שמעון פרס ז״ל. היה זה כאשר אחיו הצעיר של מר רבין ניסה להקים ממשלה צרה עם חברי הכנסת החרדים, בשנת 1990, שתחליף את ממשלת האיחוד הלאומי בראשותו של מר רבין. אנשים המזוהים עם ציונות דתית כועסים היום. על אדם שהוביל את המפד״ל הישר לתהום, והרס מפלגה עם היסטוריה של עשייה בישוב ובמדינה, הקים מפלגה חדשה ואף איתה לא הצליח לעבור את אחוז החסימה, ניסה בשלישית ועומד היום בראש ממשלה כשהוא מייצג את אחת המפלגות היותר קטנות בכנסת. כבר כתבתי ששלושה אשמים לכך ש׳הימין הפיל את הימין׳ . בנימין נתניהו שהשנאה העבירה אותו על מידותיו, בצלאל סמוטריץ שהאידיאולוגיה ערפלה את חושיו הפוליטיים וההבנה שביתרון שביצירת מחלוקת בתוך המפה הפוליטית אצל נציגי המיעוט הערבי בישראל, ויש המביטים בכעס רב על ראש הממשלה, ש״מכר״ את עקרונותיו על מנת לישב על כורסת ראש הממשלה. ואני רוצה היום להתייחס לא לראש הממשלה, לא למחליפו [שמעמדו מדיר שינה מעיני] ולא לאותם ששנאתם לאחר משפיעה מאוד על העשייה הפוליטית שלהם והם יושבים על ידי שולחן הממשלה. ואולם, יש להכיר בכך שבממשלה ישנם אותם המאמינים כי עמדתם והפוליטיקה המיושמת על ידם הינה לטובת המדינה. הם מאמינים ביושרם. אל לנו לזלזל באלה החושבים שהם פועלים ״לשמה״. ואשר השיקול הפוליטי הצר זר להם, וישנם גם כאלה. כן. גם על יד שולחן הממשלה. וישנם כאלה היושבים על ידי שולחן הממשלה ועזרתם לאחר הינה נדירה. האחר אינו יודע, האחר אינו מכיר, כי ״מה שרואים משם״ - מאצל העיתונות, כללי התקשורת וצווחת חברי הכנסת מעל דוכן המליאה - לא רואים מכאן, מאותה לשכה של אותו שר, או אותה שרה. אני מעיד על עצמי כיהודי דתי, כציוני. איני חושב שמנהיגיו הפוליטיים פעלו נכונה בדרכם להרכבת ממשלה. הם שגו, שגיאות כואבות, והמחיר אינו פשוט. אבל, אנחנו המבקרים שוגים גם כן, כי שכחנו את שני אלה. גם האחר חושב, וגם אנחנו לא יודעים הכל. כשנשיא המדינה נאם בארוע לזכרו של הרב צבי יהודה קוק זצ״ל ביום 15 פברואר, 2022. והתייחס לתקרית ואשר במהלכה נהרג עמר אסעד, פלסטינאי בן 80 על ידי חייל מגדוד ״נצח יהודה״. הנשיא הצביע על ״תמרור אזהרה בפני כולנו״. לתדהמתי, מאצל הקהל נשמעו קריאות בוז או ״תתבייש״ כלפי הנשיא. זו הייתה תגובה מבישה. משהו חושב שמותו של עמר אסעד הינה תופעה שאין צורך להתייחס אליה? משהו מבין הנוכחים חשב כיצד היה מגיב הרב קוק זצ״ל? ואם אינך מסכים לדברי הנשיא, זו התגובה? ״בוז״? ״תתבייש״ ? אין לאחר זכות חשיבה אחרת מאותו היושב אצל הקהל? הנשיא צריך לאמר אך ורק מה שהאחר חושב כנכון? [תופעה שהינה מגפה המתפתחת באירופה ובעולם האקדמיה בארצות הברית, אך לא זה המקום לדון בכך]. זה לא היה כשלון של הנשיא. זה היה כשלון של אלה ששאגו לו. שהעליבו את הנשיא ובכך העליבו את המדינה. הנשיא זכה לביקורת באשר הדליק את נר החנוכה הראשון במערת המכפלה, והוא זכה לביקורת. כי הנשיא אמור לפעול על פי הבנתו. אין הוא נוטה ימינה אף לא שמאלה. דוגמא אחרת, בווריאציה שונה, הינה שרת הפנים, חברת הכנסת איילת שקד. הגברת שקד אינה בת משפחה שלי. היא זכתה וזוכה להערכתי לא בשל ״היסטוריה״ של מערכת קשרים. היא זוכה בכך בשל יושרה הנדיר, אומץ ליבה ועשייתה למען הציבור היקר לכולנו. הגברת שקד אינה דתייה, אבל עשייתה – כן, גם היום - למען הציבור החרדי והדתי הינה מפליאה. צריך רק לדעת את העובדות. אני יודע ידיעה אישית על מאמציה הבלתי נלאים של השרה לעזור לציבור החרדי. היא עשתה זאת ביד רמה כאשר כוחה הפוליטי היה עוצמתי יותר [והציבור החרדי הכיר בכך] והיא עושה זאת היום כאשר עוצמתה הפוליטית צנועה יותר. אני מבקש לקבוע שאין היום שר בממשלה – אף לא אחד – המגיע בדאגתו לציבור החרדי והדתי - כדאגתה של שרת הפנים. אני יודע כי אני מעורב בכך, ואסתפק באמרה זו. גם מבקריה החריפים של השרה שקד - ובדרך כלל ללא כל ידיעה מעבר לנאומים ״חוצבי הלהבות״ של חבר כנסת זה או אחר ואשר ידיעותיו בתחום הלזה מוגבלות, ואף מוגבלות מאוד – אינם יכולים להתכחש ליושרה ולרצונה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא היחידה שבממשלה ואשר יושבים בה גם חורשי רעתו של כל עניין דתי, במאמציה להלחם את מלחמתו של הדתי, את מלחמתו של החרדי. לדרוש מהשרה שקד לעזוב היום את הממשלה היא דרישה שאין בה כי אם שגגה. היא תעזוב למדבר הפוליטי, ובמפה הפוליטית בישראל שהתרבותיות הינה ממנה והלאה שרת הפנים הינה נכס אדיר שיש בו, בעתיד, על מנת לתרום יותר מעשרות חברי כנסת אחרים המכבדים היום את אולם המליאה. אל תפגעו בה, כי אינכם יודעים. אל תרפו את ידיה כי אינכם ״רואים משם״. ישיבתה של שרת הפנים על יד שולחן הממשלה הינה עוגן הצלה. לא. לא טוב לה, אבל היא ממלאת את שליחותה, בנאמנות, עבור כולנו גם אם חלקים כה רבים מאיתנו לא מבינים את זה. בסופו של יום עוד תמרו לה תודה. כי מגיע לה.