וההרתעה, מה תהא עליה?

אנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. אנחנו מדינה דמוקרטית ואשר רשויותיה אמורות לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. במדינת ישראל ״אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילות חקיקה״. אין ענישה ללא חוק וללא משפט. אין משפטי שדה, כי אם הליכים משפטיים הינם מסודרים ולעיתים מייגעים ואף מייגעים מאוד. לא . אין מטרתם של הדברים הבאים להצביע על תקלה זו או סירחון אחר, ואלה קיימים. כי אם לשוב לויכוח על שנוי החוק לעניין עונש מוות למחבלים. ובמיוחד, למחבלים מבית. ארצות הברית המתיימרת לשמש דוגמא למערכת משפטית מפוארת, [והיא לא, ממש לא], אינה ממהרת בבצועם של גזרי דין מוות. אין ״חיפזון״. יש נידונים למוות [אצל אותן מדינות בארצות הברית ואשר מיישמות את עונש המוות] הממתינים בתאי הנידונים למוות שנים, ואף שנים רבות לבצועו של גזר הדין. כל ״תרגיל משפטי״ יש בכוחו לגרום לstay בביצוע גזר הדין . כמובן שיש פה עיוות דין כלפי המערכת, כלפי הקורבנות ובני משפחותיהם ולעיתים גם כלפי הפושע עצמו . בדונו במטרתו של העונש, הביא שופט העליון משה זילבר בפסק דין ע"פ 125/50, יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו, 514] מדברי הרמב״ם והרחיב. שכך כתב: ״הן כל עיקר תכלית העונש היא למנוע את עשיית העבירה... "ייתמו חטָאים", ולא "חוטאים", (ברכות י ע"א); משמע כי ביטול החטא הוא מטרה יותר נשגבה מהענשת החוטא. דומני כי אין מי שירצה לחלוק על השקפה זו״ מדינה שומרת חוק חייבת לשאול את עצמה כיצד עליה לפעול כנגד מפירי החוק. יש הפרות חמורות יותר ויש כאלה החמורות פחות . פשעי מין ורצח חפים מפשע הינם פשעים שחברה בריאה אינה יכולה להסכים לה. אז מדינת ישראל נלחמת בכך ונוחלת כישלון חרוץ . הפשיעה בחברה הערבית שטופת נהרות הדם רק גואה, ״צחצוחי החרבות״ אצל הקבינט המדיני בטחוני והצהרות נחרצות מפי אלה ואחרים, ואשר אמורים לקבוע את אשר ייעשה, לא הרשימו את אותו שאמור לבחור בין הצהרתו של שר זה או אחר, או לאשר יפורסם ברשת חברתית זו או אחרת . אף נהרות הדם אצל מה שמכונה ״העולם התחתון״ לא יבשו. אך החמור מכל הינה הפשיעה הלאומנית. הכל חשופים לה, הכל מאויימים על ידה, וממשלת ישראל רק מגיבה. אין היא יוזמת, ואף תגובתה נכה היא. והטרור הלאומני הופך טירור דתי, באשר הוא מתגבר לקראת חודש הרמדאן. המחבל יודע שאם רק יצא חי מהארוע עצמו, כבר יהא מי שידאג לו. ואם ייהרג יהא מי שידאג למשפחתו. אז נכון, שיש המאבחנים בין פשע לאומני שמקורו ביו״ש או בעזה לבין פשע לאומני שמקורו ב״תחום הקו הירוק״. לתומי חשבתי ההפך. פשע לאומני לטובת האוייב המבוצע על יד אזרח ותושב המדינה אמור להחשב כ״בגידה״. כן. אין הגדרה אחרת לכך, והגיע הזמן להתנער מ״מה יפית״. צא ולמד. במהלכו של משפט כנגד פשע לאומי נקבע על ידי בית הדין הצבאי לערעורים כי ״לעובדת היות הנאשם אזרח ישראלי יש משקל משמעותי, ויש בכוחה להצדיק החמרה בעונשו לעומת עונשם של מחבלים שאינם אזרחי ישראל, משום שאזרח ישראלי אוכל את לחמה, שותה מימיה, נהנה מחסותה ומהגנתה של המדינה, ובשל כך ניתן לצפות ממנו ל"מידה של נאמנות 176 שאיננה מתחייבת כמובן מנכרים״. הלשכה המשפטית של הכנסת חיברה מחקר על עונש המוות. שיקול מרכזי כנגד הטלת עונש המוות היה הבנתו של הרוצח כי בין כה וכה הוא ימות ולכן ימשיך לרצוח. זה שיקול שאינו נכון. הכל מפחדים למות למעט השהיד או המתאבד. והא ראיה מחבלים מבקשים לנוס על נפשם לאחר ביצוע בפשע. ועוד, יש והמחבל המבצע את הפשע אינו כי אם שליח. גם שולחו אמור לדעת שעננת פסק דין המוות מרחפת מעל ראשו. גם אדולף אייכמן טען שהוא בעצם - בידיו - לא הרג איש. ועם שייהרג הנטול נפשות חפים מפשע בטבורה של עיר, לא להעביר את גופתו לקבורה אצל בני משפחתו, אלא על יד הכלא, מקום סגור וסודי. כך שבני משפחתו לא יוכלו לבקרו. לא . לא כל אזרח ערבי הינו בוגד. אלו ממש דברי הבל . יש מאזרחיה הערביים של מדינת ישראל שהינם שומרי חוק, וגם אם דעתם המדינית צורמת לאוזני, זה אינו הופך אותם לבוגדים חלילה. אבל אותם המסיתים לפורענות במסגדים, אותם המפיצים עידוד לביצועו של פשע לאומני הגובה קורבנות, הם ומשפחתם חייבים להבין כי המחיר יהיה כבד מנשוא. עונש מוות למחבל, שלילת זכויות אזרחיות ממשפחתו. שלילת יכולת לפעול כלכלית. ידע כל מחבל, וכל מסית, במיוחד אם הוא אזרח או תושב ישראל, מה אחריתה של בגידה. יתר על כן, אם מעורב המחבל ״ביבוא אישי״ של בני משפחה או בני זוג, יוגלו אלה חזרה למדינת המקור שלהם. ימיט המחבל או המסית, השולח או משתף הפעולה , היודע ושקט, כי הם ממיטים חורבן על בני משפחתם. כמובן שישנם עונשים חילופיים. אף אלה לא מיושמים. כך למשל בידוד מהעולם ומחבריו לכלא. ניתוק מוחלט מהמשפחה, לאחר מתן פסק הדין, ניתוק קשר אף עם עורכי דינו, ״לחם צר ומים לחץ״. ו״בדד״ אבל ממש ״בדד״ ישב. יש שישאלו, ומה על יהודים הרוצחים ערבים? [טענת האפליה הועלתה במחקרה של המחלקה המשפטית של הכנבת שהוזכר לעיל]. שאלה במקומה. תשובתי הינה . אם חלילה תגיע ״מגפת״ הטרור היהודי לעשירית בהיקף ממגפת הטרור הערבי יש לנהוג בו ביהודי באותה דרך. יהודי ההורג הערבי כי הינו ערבי, פוגע בי כיהודי, פוגע במוסר היהודי, ו״תורם״ לאווירה של - חלילה - מלחמת אזרחים. המציאות היום הינה שבין אזרחיה הערביים של מדינת ישראל יש שהכריזו מלחמה על בני עמם, ויש שהכריזו מלחמה כנגד המדינה. בואו נשנה את כללי המשחק. לא מאסרים עם לימודים, לא טלפונים סלולריים , לא קשר עם העולם מחוץ לחצר הכלא, לא ביקורי קרובים, גזר דין מוות. הרס בתים. שלילת זכויות מהמשפחה. שהפחד יחזור, שההלם יבלבל. יש לוודא שהכל ידעו שמדבר בחקיקת שעה שתשונה אם וכאשר ירגעו הרוחות. הענישה באה להפחיד. כי הפחד נעלם וההקרבה העצמית תפסה את מקומה מתוך הבנה שמשרתי החוק בישראל פועלים עם יד הקשורה מאחור או עם ההבנה שכלי נשק של אזרח שהרג מחבל נשלל ממנו. מאידך על המדינה להטיב עם האזרח הערבי ההגון. להוכיח שכדאי להיות אזרח שומר חוק. לא רק מאימת העונש כי אם בשל כדאיות השכר. להבטיח במרץ את פיתוח הערים הערביות, לעזור לאותם המבקשים לחיות פה בשלום ולקרוע מכאן את הבוגדים. וכמובן, כל אלה אמורים להיות מגובשים באמצעות הסברה. על הטוב והרע, על מה שיש ומה שיכול להיות, על ״כיצד ייראה הכלוא הבודד״ לעשר השנים הבאות. להפחיד ולעודד, להרתיע את הרשע, ולעודד את המבקש את נפשו. ישראל לא אמורה להיגרר לתגובות. ישראל אמורה להוביל את המלחמה הלזו במבקשי נפשה מבית.