יום ראשון, 29 במאי 2022

עד כאן



מדינת ישראל מתמודדת עם מבחרים של מחלוקות ובקורות המשתלחות בה  הן מבית והן מבחוץ. יש הנוגחים במדינה ללא רחם, המאשימים אותה בהאשמות חסרי שחר, ומקבלים  תמיכה מאותם המבקשים לעשות הון פוליטי בכנסת ומחוצה לה [וידקון קוויזלינג במהדורה מחודשת],  להרע למדינה ולעשות הכל לטובת אויביה מבחוץ.


יש המבקרים את פעולות הממשלה מתוך כאב אמיתי. אני בהחלט מסכים שיש מבין שרי הממשלה שהיושרה היא מהם והלאה  [ויש שביושרם איני מטיל ספק למרות שדעתם  חורה לי].  יש אותם  שהינם מסוכנים לעתידה של המדינה בשל שנאת האחר.  ״העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״. אבל אנחנו המבקשים את יראת השמיים ומבקשים להבטיח את עתידה של יהדות פורחת חייבים להיזהר בלשוננו שלא יצא שם שמיים מחולל. 


הגם שהנני יהודי דתי, עפר ואפר אני לרגליהם של רבים וטובים. הכאב בשל מלחמתו חסרת הפשרות והלא ישרה של שר האוצר כנגד הציבור החרדי הוא כאב אמיתי. מלחמתו של שר האוצר היא מלחמה ללא פשרות, מכוערת, מזיקה, לא ישרה והיא נערכת במתכונת שמזכירה לי את ״מקורו ושורשיו״ של שר האוצר.  ואני דואב על כך שראש הממשלה קולו נודם בכל הקשור ליחסו של שר האוצר לציבור החרדי [ואשר ביכולתו לעשות נזק רב בשל העובדה שכמושל כל יכול  של מפלגה, שליחיו ועושי דברו מכהנים הן כיושב ראש ועדת הכספים, והן שני סגניו. תקלה חוקתית חמורה במיוחד – ואשר אף בגינה אין פוצה פה ומצפצף]. 


אנחנו אמורים לזכור את השואה בחרדת קודש. לא מעט פעמים נשמעו בכעס במקומות שונים במדינה קריאות נאצה כנגד אישיות זו או אחרת והשוואתם לנוגשיו של היטלר. מי אינו מכיר  את זעקותיהם של זאטוטים ומפגינים חרדים אחרים המשתלחים בשוטרים בקריאות ״נאצי״. או אותם המפגינים כנגד ראש הממשלה (בעבר) ואשר אף הם לא בחלו באמרות כאלה כלפי שומרי החוק].  לא הייתה רעה חולה בהיסטוריה האנושית שניתן להשוותה לרייך השלישי. והשוואת רשעות  כלשהיא לנאציזם הינה חילול הקודש של קורבנות השואה. 


אני סולד מיחסו של איבט ליברמן לציבור החרדי. איני יכול לשכוח את יחסו המתנסה של ראש הממשלה החליפי לנושאים של קדושת ישראל. אני מיצר על שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה כאשר שר האוצר מבקש להרוס כל דבר שיש בו על מנת לשמר בחיים הכלכליים  אוכלוסיה שהוא סולד ממנה [על ״הזבל״ שכחתם?]. זה חמור, זה מאיים על אושיות המדינה, אבל זה אינו נאציזם. השוואת פעילתו של שר האוצר או יחסם של ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לנאציזם, מעידה על האומר ולא על ה׳נאמרים׳. היא מעידה על כישלון אינטלקטואלי, היא מעידה על אתגר קשה בכל הקשור למותר ולאסור.  יש בה על מנת להעיד על כישלון מנהיגותי קשה וככל שהמאשים הינה אישיות בכירה יותר, הכישלון באמירה האומללה הזאת חמור יותר. 


בעבר היה כתב עיתונאי  - גבי גזית שמו -  שבסמיכות ליום השואה קבע כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ןבהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהחמצן של הקדמה״.  במילים אחרות  ׳גטאות לחרדים׳.  זו הייתה אמרה מזעזעת של אדם רשע שהעידה על טיפשות, על ניצחון החושך על האור, על פרימיטיויות.  והעובדה שלא קמה סערה בעתיה של אותה אמרה מעידה על איפה ואיפה אצל אותם המבקשים ל״הראות״ אנשי חשיבה, ואינם כי אם רידוד אנושי נמוך במיוחד. ״בסודם על תבוא נפשי, בקהלם על תחד כבודי״. 


מאידך, מצפה אני כאחד העם שמנהיגיו הרוחניים יקיימו ״חכמים הזהרו בלשונכם״. יביעו את כעסם בדרך נכונה. לא ״הכל מותרים לך״ וכל מבקר אמור לדעת מה תהא אחרית ביקורתו. ואם בקורתו אינה נכונה, יש בה בבקורת להזיק למבקר, לא למבוקר.


קשה עלי מאוד השוואה לנאציזם, היא מכוערת, היא כמובן אינה אמת ויש בא על מנת להזיק לתורת ישראל ולא לתקן. טוב היה עושה אותו מנהיג רוחני לו היה חוזר בו מהאמרה הכל כך בעייתית הלזו המביישת אותי כיהודי דתי. 


יום שישי, 27 במאי 2022

הרובוט והשופט 


לאחר שפגש וינסטון צ׳רצ׳ל את שר החוץ הסובייטי ויישסלב מולוטוב במעונו הכפרי בצ׳קרס במאי 1942, הגדיר  ראש ממשלת בריטניה את אורחו “I have never seen a human being who more perfectly represented the modern conception of a robot ״.


לא, חלילה לנו מלהשוות אילו משופטי בית המשפט העליון לאישיותו המפוקפקת מאוד – אם לדבר בלשון המעטה – של שר החוץ שחתם על ההסכם הידוע ביותר לשמצה במאה העשרים.  אבל סופה של הגדרה מתאימה לאותם שופטים שהורו על ״הלכות החמץ״  כפי שיצתה מבית מדרשו של בית המשפט העליון.


פסיקתו של כבוד השופט פוגלמן  מעידה על לא כלום כי אם  על ״קונספציה של רובוט״.  כבוד השופט ידע לקבוע כי חוקיות המנהל קובעת כי האזרח יכול לעשות כל דבר שלא נאסר עליו בחוק בעוד הרשות רשאית לפעול רק על פי החוק.   וכיון שאין חוק מפורש האוסר על הכנסת חמץ לבתי החולים, הממשלה אינה יכולה לאסור על הדבר.  דברים כדורבנות המעידים על בקיאות שבספר  ועוני רב ומסוכן  בחי היום יום.  וכבוד השופט ממשיך. ״לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה.  זכותו של אדם  לעצב את חייו ואת גורלו, חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו.  היכן  יחיה, במה יעסוק,    עם מי יחיה ובמה יאמין.   יש בה  בהכרה בערכו של הפרט כעולם בפני עצמו, והיא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט״.  יסלח לי כבוד השופט המלומד, אלה הדברים הם כה מופשטים ואין בם כי אם להבטיח הרס מוחלט של החיים בצוותא.  היא מעיד על כותב הדברים שאין לו הבנה, חיי מדינה וחברה מה היא.   הפרט אינו הכל.  הפרט הינו חלק מפרטים אחרים. ואם הפרטים לא יתחשבו זה ברגשותיו של זה, זה בצרכיו של זה לא נוכל לחיות יחד.  כבוד הנשיאה אסתר חיות  בהרותה לצ.ה.ל ליישר קו עם הוראות בג״צ, ולאפשר לחיילים חילוניים להכניס חמץ לבסיסים, נזכרה ש״אם יש רצון טוב אפשר להגיע לפתרונות״.  כמה מצער שבית המשפט העליון מייצג ״אחד בפה ואחד בלב״.


ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון נדרש לשאלת הכשרות בצ.ה.ל עם הקמתו.  תחילה חשבו אשר על מערכת הביטחון להקים יחידות מיוחדות לחיילים דתיים ושבהם תשמרנה הוראות הכשרות. בכל יחידה אחרת יהא המטבח טרף.  ואולם אז התברר כי ריכוזם של חיילים דתיים ביחידות מיוחדות תביא – חלילה, בעת מלחמה – לקורבנות רבים יותר – באופן יחסי – אצל חיילים שומרי מסורת . החליט ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל כי צ.ה.ל. כולו ישמור על כשרות.  לו נטה אוזן לחשיבה היוצאת מבית מדרשו של בית המשפט העליון,  היה נאלץ לפלג את צבא העם. מדוע שלא ימשיך אותו בית משפט ויורה כי חיילים יוכלו להכניס  טרפות ונבלות לצבא בשם חירות הפרט? ומדוע שלא יתווסף למזון הצבאי סטייק לבן עם שמנת?  הלא זכותו של האזרח לפעול כרצונו?


כשלראשונה עלתה שאלת מי הוא יהודי, שוב היה זה דוד בן גוריון  ששאל אנשי חשיבה,  יהודי, מה הוא?  כן, גם את הרב סולוביצ׳יק וגם את ״החזון איש״.  הוא לא פנה לבקש החלטה מבית המשפט העליון.


מרטין היידגר, מגדולי   אנשי החשיבה במאה העשרים ובר פלוגתה  גדול במיוחד של ז׳אן פול סארטר, כתב את ה״איגרת על ההומניזם״. בין שאר דבריו, כך לשונו: -  ושהמחשבה על ההוויה מסלפת את הייקום״ [הדגש שלנו – ש.ז.י].  בית המשפט העליון חושב חשיבה משפטית ״על הנייר״ הוא הינו רובוט   ללא הבנת הציבור ולכן הוא מסלף את הייקום.  שופט אמור לבוא ״מתוך העם״ לקיים ״בתוך עמי אנוכי יושבת״.  בית המשפט העליון מבקש להיות ״מורם מעם״.  והוא בהחלטותיו – כמו אלה המיוחסות לחמץ, הורסות את המדינה מבפנים, כי הם מפלגות את העם, כי אין הם מאפשרים לעם לחיות ביחד. והצהרתה של כבוד הנשיאה ״אם יש רצון ניתן להגיע להבנות״ הינה המחאה ללא כיסוי.  החלטות כאלה  מפלגות את העם לשבטים,   היא הופכת אותו  כדברי הרב קוק - ״עדרים עדרים״.


חירות  הפרט הינו דבר קדוש.  חופש מוחלט של הפרט הינה שבר. אדם מוותר על זכויות על מנת לחיות בחברה, כי האדם הינו ייצור חברתי [תומס הובס – ״הלוויתן״]. ולא הרי חברה זו כהרי חברה אחרת.  כל חברה וחשיבתה שלה, כל חברה וייחודה שלה שאינו נמצא במקום אחר, בחברה אחרת. חירות הפרט  הינה שיאה של מדינה חופשית.  קדש הקודשים של הדמוקרטיה.  אבל הינה גם כלי שעלול להישבר ולשבור.


נשאלתי פעם על ידי בכיר מאוד במערכת המשפטית, על מה ולמה מאבד בית המשפט העליון את אימון הציבור [מן הראוי לזכור שכבוד נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ז״ל הזהיר מראש על המשבר המתרגש ובא עת החל הנשיא אהרון ברק ב״מהפכה השיפוטית״ שיזם, וכי ״הכל שפיט״]. טענתי בפני אותה אישיות כי אין בנמצא התערבות בשיקול פוליטי שאינו נגוע במחלוקת. פוליטיקה ומחלוקת חד הם.  אשר על כן, בעבר לא התערב בית המשפט העליון בנושאים שבמחלוקת פוליטית כי ״לא הכל היה שפיט״, כי לא כל יחיד ויחיד זכה לזכות עמידה בפני בית המשפט העליון על מנת לאכוף על המדינה באמצעות השוט השיפוטי את שכשל   לעשות בקלפי.


דוגמא אתגרית יותר שנשארה על בלימה, ללא חשיבה עתידית, הינה החלטותיו של בית המשפט העליון בנושאי  הקהילה הגאה.   


ראשית עלי לאמר, כאן מסכים אני כי כל אחד ואחד יעשה בד אמותיו כאשר חפץ.  אין ״בחירה״ מינית,  זו תופעה פיזיולוגית, והרעיונות שהועלו בעבר  לשלוח חד מיניים לטיפולים הינו רעיון מבעית [הוא נוסה בעבר במבחר מדינות. אחד הקורבנות היותר מפורסמים של ניסוי זה היה המדען אלן טיורינג – המדען שפיצח את ״אניגמה״ - מכונת ההצפנה הגרמנית שפעלה במהלך מלחמת העולם השניה].  חד מיני ככל אדם אחר זכאי לכל הכבוד והערכה ככל האדם.  ואולם כשבית המשפט העליון נותן דעתו לשאלת זכותם של החד מיניים, עליו לחשוב על הצעד הבא.  והוא לא חשב.  מה יקרה אם  - כפי שכבר נדון הדבר אצל ״משכיליה״ החדשים של ארצות הברית,  יתאהב אב בביתו, אח באחותו, או אולי בשלב הבא, אדון בכלבתו.  היכן הגבול? הייתכן קדושת חירות הפרט  נבלמת,   וקדושת ה״ביחד״ זוכה בחלקה?  ״זה לא אותו דבר״ כך אותה אישיות משפטית.  סתם ולא פירש.

יום רביעי, 18 במאי 2022


הכאב והמלל


כאבה של משפחה על אובדנו של יקיר, אין לה תרופה.  משפחתו של מי שקידש את הארץ בדמו הינה ״מורמת מעם״ ואנו כולנו חייבים לה חוב שלעולם לא נוכל לשלמו. אנו בוכים איתם, ליבנו שותת עם ליבם ועלינו לעשות הכל על מנת שהמשפחה השכולה תדע שכמעט ״הכל מותרין לך״ כי היא שילמה את המחיר היקר מכל. אבל.  כן, אבל.  מי ששילם את המחיר הכל כך יקר, חייב להבטיח ש״המוצר״ אותו הוא רכש יפרח כשושנה, שלא יהיה במחיר כל מנת לקלקל במקום לשבח.


מדינת ישראל הינה תופעה קדושה.  עליה חייבים לשמור מכל משמר.  יש לנו מדינה אחת, יש לנו נשיא אחד, יש לנו ממשלה אחת, ויש לנו ראש ממשלה אחד. אלה הם  כללי  ה״משחק הפוליטי״.  מותר וצריך לבקר את ראש הממשלה, מותר אף לנסות בכל דרך דמוקרטית לבקש להחליפו באחר.  משכן הכנסת – לא המקום המתורבת ביותר בימים אלו – הופך לעתים קרובות כשק החבטות כנגד  הממשלה שרבים המבקשים  להלקותה.  מה נעשה באשר תרבות הדיון נעלמה מאיתנו?  שכחנו את התרבות של משה שרת, אפילו את לשונו של דוד בן גוריון, ההדר ה״בגינאי״ דעך כלא היה, לשונו של אבא אבן נשארה נחלת דף צנוע בהיסטוריה הפרלמנטרית של מדינת ישראל, ואפילו הגיגיו של משה סנה  - שאין לדעותיו כל שייכות אלי, במישרין אם בעקיפין – היו ״תרבות של פעם״. הדיון בכנסת הפך אלים יותר, רדוד יותר, פרימיטיבי יותר.  אבל יש לנו כנסת אחת, ואם לא נשמור על הכנסת, לא נוכל לשמור על המדינה.

רבים חולקים על ראש הממשלה.  מבחר – ואולי אפילו רוב -  מאותם שנתנו בו את אמונם, התאכזבו ורואים בפעילותו כראש הממשלה מעילה באמונם. זו דעה לגיטימית. יש שיתמכו בה, יש אשר יתנגדו לה. אבל על מנת להבטיח את יציבותה של המדינה אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של ראש ממשלה.  היה זה יצחק רבין ז״ל שאמר שבנושאי פיחות המטבע [כן, פעם פיחות המטבע נעשה באמצעות החלטת ממשלה] מותר לשקר. ולא הייתה אף  מפלגה שיישמה את מצעה הפוליטי או הכלכלי אותו הפיצה ערב בחירות,  בין בהיותה שותפה להסכם קואליציוני זה או אחר ובין אם לא נדרשה לכך . תופעה זו נכונה בישראל כמו גם בכל מדינה מערבית אחרת.

תהייה אשר תהייה הסיטואציה, יהיה הכאב חד ושובר לב כאשר יהיה.  להטיח בראש הממשלה שהוא הינו כמו המחבל שהרג את אבי המשפחה, זה מתכון לאסון. זה פרץ שאחריתו יכולה להיות מכת הרס ואובדן.  החיים והמוות ביד הלשון.  דיבור הינו עוצמתי ולעיתים בלתי הפיך.  הוא מחייב אדם לעשיה או להימנע מעשייה.  הוא מגבש נישואין, הוא מהווה פניה לאלוהי. הוא הינו המפתח לאיחוד או לפירוד.  אין עשייה שאין אחריה או לפניה ״דיבור״.  לא לחינם קבעו חכמנו כי ״אדם ניכר ..... בכעסו״.  אמרה המשווה בין ראש הממשלה למחבל שרצח את אבי המשפחה וישר בפניו של  ראש הממשלה הבא לנחם אבלים הינה שגגה מצמררת, מזיקה אומנם לראש הממשלה, אבל פוגעת בזכרו של גיבור שנפל, ובמשפחה שכולנו כל כך רוצים רק לחבק. היא פוגעת בעם ישרל, היא פוגעת במדינת ישראל.  היא מעבירה מסר לאויב ש״היה כדאי״.  שהלא, כדברי החכם מכל אדם  ״לכל זמן ועת לכל חפץ......... עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. עת לחבוק ועת לרחק מחבק״.

ראש הממשלה ידע להיכן הוא בא.  ראש הממשלה נחשף לביקורות, במועדם ושלא במועדם, ברגעים הרגישים ביותר בשנה העברית.   לא. איני מסכים עם כל אשר עשה ראש הממשלה, איני מסכים לכל אמרותיו.  אבל גישתו לביקורות שמטיחות בו המשפחות השכולות ראויה להערצה.   אין הוא מפגין כי אם יראת כבוד. לקיים ״עת לחבוק״.  אני מיצר שאיש ממנהיגי האופוזיציה לא מצא לנכון להעיר על כך. זו מראה עצובה לדרדור תרבות הדיבור במדינת ישראל.