הרובוט והשופט 

לאחר שפגש וינסטון צ׳רצ׳ל את שר החוץ הסובייטי ויישסלב מולוטוב במעונו הכפרי בצ׳קרס במאי 1942, הגדיר  ראש ממשלת בריטניה את אורחו “I have never seen a human being who more perfectly represented the modern conception of a robot ״.

לא, חלילה לנו מלהשוות אילו משופטי בית המשפט העליון לאישיותו המפוקפקת מאוד – אם לדבר בלשון המעטה – של שר החוץ שחתם על ההסכם הידוע ביותר לשמצה במאה העשרים.  אבל סופה של הגדרה מתאימה לאותם שופטים שהורו על ״הלכות החמץ״  כפי שיצתה מבית מדרשו של בית המשפט העליון.

פסיקתו של כבוד השופט פוגלמן  מעידה על לא כלום כי אם  על ״קונספציה של רובוט״.  כבוד השופט ידע לקבוע כי חוקיות המנהל קובעת כי האזרח יכול לעשות כל דבר שלא נאסר עליו בחוק בעוד הרשות רשאית לפעול רק על פי החוק.   וכיון שאין חוק מפורש האוסר על הכנסת חמץ לבתי החולים, הממשלה אינה יכולה לאסור על הדבר.  דברים כדורבנות המעידים על בקיאות שבספר  ועוני רב ומסוכן  בחי היום יום.  וכבוד השופט ממשיך. ״לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה.  זכותו של אדם  לעצב את חייו ואת גורלו, חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו.  היכן  יחיה, במה יעסוק,    עם מי יחיה ובמה יאמין.   יש בה  בהכרה בערכו של הפרט כעולם בפני עצמו, והיא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט״.  יסלח לי כבוד השופט המלומד, אלה הדברים הם כה מופשטים ואין בם כי אם להבטיח הרס מוחלט של החיים בצוותא.  היא מעיד על כותב הדברים שאין לו הבנה, חיי מדינה וחברה מה היא.   הפרט אינו הכל.  הפרט הינו חלק מפרטים אחרים. ואם הפרטים לא יתחשבו זה ברגשותיו של זה, זה בצרכיו של זה לא נוכל לחיות יחד.  כבוד הנשיאה אסתר חיות  בהרותה לצ.ה.ל ליישר קו עם הוראות בג״צ, ולאפשר לחיילים חילוניים להכניס חמץ לבסיסים, נזכרה ש״אם יש רצון טוב אפשר להגיע לפתרונות״.  כמה מצער שבית המשפט העליון מייצג ״אחד בפה ואחד בלב״.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון נדרש לשאלת הכשרות בצ.ה.ל עם הקמתו.  תחילה חשבו אשר על מערכת הביטחון להקים יחידות מיוחדות לחיילים דתיים ושבהם תשמרנה הוראות הכשרות. בכל יחידה אחרת יהא המטבח טרף.  ואולם אז התברר כי ריכוזם של חיילים דתיים ביחידות מיוחדות תביא – חלילה, בעת מלחמה – לקורבנות רבים יותר – באופן יחסי – אצל חיילים שומרי מסורת . החליט ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל כי צ.ה.ל. כולו ישמור על כשרות.  לו נטה אוזן לחשיבה היוצאת מבית מדרשו של בית המשפט העליון,  היה נאלץ לפלג את צבא העם. מדוע שלא ימשיך אותו בית משפט ויורה כי חיילים יוכלו להכניס  טרפות ונבלות לצבא בשם חירות הפרט? ומדוע שלא יתווסף למזון הצבאי סטייק לבן עם שמנת?  הלא זכותו של האזרח לפעול כרצונו?

כשלראשונה עלתה שאלת מי הוא יהודי, שוב היה זה דוד בן גוריון  ששאל אנשי חשיבה,  יהודי, מה הוא?  כן, גם את הרב סולוביצ׳יק וגם את ״החזון איש״.  הוא לא פנה לבקש החלטה מבית המשפט העליון.

מרטין היידגר, מגדולי   אנשי החשיבה במאה העשרים ובר פלוגתה  גדול במיוחד של ז׳אן פול סארטר, כתב את ה״איגרת על ההומניזם״. בין שאר דבריו, כך לשונו: -  ושהמחשבה על ההוויה מסלפת את הייקום״ [הדגש שלנו – ש.ז.י].  בית המשפט העליון חושב חשיבה משפטית ״על הנייר״ הוא הינו רובוט   ללא הבנת הציבור ולכן הוא מסלף את הייקום.  שופט אמור לבוא ״מתוך העם״ לקיים ״בתוך עמי אנוכי יושבת״.  בית המשפט העליון מבקש להיות ״מורם מעם״.  והוא בהחלטותיו – כמו אלה המיוחסות לחמץ, הורסות את המדינה מבפנים, כי הם מפלגות את העם, כי אין הם מאפשרים לעם לחיות ביחד. והצהרתה של כבוד הנשיאה ״אם יש רצון ניתן להגיע להבנות״ הינה המחאה ללא כיסוי.  החלטות כאלה  מפלגות את העם לשבטים,   היא הופכת אותו  כדברי הרב קוק - ״עדרים עדרים״.

חירות  הפרט הינו דבר קדוש.  חופש מוחלט של הפרט הינה שבר. אדם מוותר על זכויות על מנת לחיות בחברה, כי האדם הינו ייצור חברתי [תומס הובס – ״הלוויתן״]. ולא הרי חברה זו כהרי חברה אחרת.  כל חברה וחשיבתה שלה, כל חברה וייחודה שלה שאינו נמצא במקום אחר, בחברה אחרת. חירות הפרט  הינה שיאה של מדינה חופשית.  קדש הקודשים של הדמוקרטיה.  אבל הינה גם כלי שעלול להישבר ולשבור.

נשאלתי פעם על ידי בכיר מאוד במערכת המשפטית, על מה ולמה מאבד בית המשפט העליון את אימון הציבור [מן הראוי לזכור שכבוד נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ז״ל הזהיר מראש על המשבר המתרגש ובא עת החל הנשיא אהרון ברק ב״מהפכה השיפוטית״ שיזם, וכי ״הכל שפיט״]. טענתי בפני אותה אישיות כי אין בנמצא התערבות בשיקול פוליטי שאינו נגוע במחלוקת. פוליטיקה ומחלוקת חד הם.  אשר על כן, בעבר לא התערב בית המשפט העליון בנושאים שבמחלוקת פוליטית כי ״לא הכל היה שפיט״, כי לא כל יחיד ויחיד זכה לזכות עמידה בפני בית המשפט העליון על מנת לאכוף על המדינה באמצעות השוט השיפוטי את שכשל   לעשות בקלפי.

דוגמא אתגרית יותר שנשארה על בלימה, ללא חשיבה עתידית, הינה החלטותיו של בית המשפט העליון בנושאי  הקהילה הגאה.   

ראשית עלי לאמר, כאן מסכים אני כי כל אחד ואחד יעשה בד אמותיו כאשר חפץ.  אין ״בחירה״ מינית,  זו תופעה פיזיולוגית, והרעיונות שהועלו בעבר  לשלוח חד מיניים לטיפולים הינו רעיון מבעית [הוא נוסה בעבר במבחר מדינות. אחד הקורבנות היותר מפורסמים של ניסוי זה היה המדען אלן טיורינג – המדען שפיצח את ״אניגמה״ - מכונת ההצפנה הגרמנית שפעלה במהלך מלחמת העולם השניה].  חד מיני ככל אדם אחר זכאי לכל הכבוד והערכה ככל האדם.  ואולם כשבית המשפט העליון נותן דעתו לשאלת זכותם של החד מיניים, עליו לחשוב על הצעד הבא.  והוא לא חשב.  מה יקרה אם  - כפי שכבר נדון הדבר אצל ״משכיליה״ החדשים של ארצות הברית,  יתאהב אב בביתו, אח באחותו, או אולי בשלב הבא, אדון בכלבתו.  היכן הגבול? הייתכן קדושת חירות הפרט  נבלמת,   וקדושת ה״ביחד״ זוכה בחלקה?  ״זה לא אותו דבר״ כך אותה אישיות משפטית.  סתם ולא פירש.

יש לזכור. בית המשפט העליון אינו מייצג את רצון העם.  את האבחנה בין בית  המשפט העליון לרצון העם הגדיר פעם אל נכונה השופט חיים כהן, בדונו בהגדרתו של ״האדם הסביר״.  אין מדובר ״בהתנהגותו של ׳אחד העם׳  או רוב האוכלוסין.  אלא ״ביציר כפיו של בית המשפט״.  גישה זו, עם המהפכה השיפוטית של כבוד הנשיא ברק  הינה שלילה מוחלטת של רצון העם, של שלטון הרוב.

לא.  אסור לנו לאכוף, ואסור לנו להיאכף.  יש נושאים שעל נציגי העם להחליט בם.   נכון, הכנסת כשלה בתפקידה.  אהבת חינם  לא מצאנו שם.  כבוד לאחר ולדעתו, נשכחו זה מכבר.  חברי הכנסת שומעים על מנת לענות, ואינם שומעים על מנת להבין.  וכישלון העם  בא לידי ביטוי באופן כה אומלל.  פעם נשמעו שם מחלוקות  ב״תרבות פוליטית״. בן גוריון, שרת, שלא לדבר על מנחם בגין או אבא אבן.  קולות אלו נדמו ושאגות, צרחות, קללות  ונסיגה של חלק מחברי הכנסת אל  -  במחילה  - ׳צינור הביוב של העשייה הפוליטית׳  ״הזמינה״ את    בית המשפט העליון  לקבוע מסמרות.  בא גוף שלא נבחר וקובע דרכו של עם בהתחשב בחוק היבש, תוך הפגנה אפסית  של הרגישות הכה מיוחדת לה למדינת ישראל. בית המשפט העליון נמצא מפלג את החברה, מקשה על כולנו לישב יחדיו.  והדמוקרטיה״ מה תהא עליה?