מלחמה ושלום

 

מלחמה ושלום

ושוב נדרש אני לחבר הכנסת אבי מעוז. על הבטחתו   כי נשות הכותל לא יוכלו להמשיך ולהתפלל כבקשתן על יד הכותל המערבי.

חבר הכנסת מעוז – אדם, שלמרת ששטחתי ביקורת על חשיבתו, ידעתי ואני יודע להצביע על עברו שיש בו אף להתפאר – הגיב היום לתפילה שערכו היום נשות הכותל – כמדי ראש חודש בחודשו, אצל  הכותל המערבי. יודע חבר הכנסת מעוז לקבוע כי הממשלה החדשה תפסיק את פעילות נשות הכותל. וכך המשיך וקבע ״עם הקמת הממשלה נשים סוף לחילול השם״.

אני באמת ובתמים מאמין לו לחבר הכנסת מעוז כי תפילת הנשים חורה לו.  לא אכחד, אף לי.  בין השאר כי לא בתפילה עסקינן כי אם בהפגנה, ויעידו המטריות עליהן נכתב ״את התפילה הזו אי אפשר להפסיק״.

בעבר הבעתי דעתי שאסור, פשוט אסור להתייחס ל״נשות הכותל״.  כל תגובה עיתונאית, או של חבר כנסת או אישיות ציבורית אחרת, הינה ״המתנה״ ב״ה״ הידיעה לאותה קבוצה.  ״מי שאינו זוכר את העבר אמון לחזור עליו״.  אמרה היסטורית זו  - שיש החלוקים על מקורה אך לא על הגיונה, הוכיחה את עצמה בישראל יותר מאשר פעם אחת.

המפה הפוליטית בישראל ידעה על מפלגות שחרטו על דיגלם  מלחמה ב״כפייה הדתית״, על אנשי חשיבה שהזכירו מאמרים בדר שטימר.   לא, הם לא לחמו ואינם לוחמות נגד הכפייה האנטי דתית, כמו למשל האיסור לערוך אירועים לנשים חרדיות בלבד וכך למנוע מהן מה שמותר לאחרים [כמו למשל לרעייתו של ראש הממשלה לפרסם תוכניות לנשים בלבד – טוב. היא לא חרדית],  או אמרות הבלע של עיתונאי בתל אביב  - גבי גזית שמו -  שבעבר,  בתוכניתו ״רדיו ללא הפסקה״ בסמיכות ליום השואה ב21 אפריל, 2010, קבע   כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ובהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהמים  מהחמצן של הקדמה״.  כי זה מאוד פשוט להתעצם פוליטית על גלי השנאה.  עשו זאת אויבינו בעבר, עושים זאת חלק משכיננו בהווה, ועשו זאת גם העושים על ידי שולחן הממשלה, כמו שר האוצר דהיום בראיון טלוויזיוני  במרץ, 2021, [במריצה ולמזבלה״], הגברת שולמית אלוני [מעל דוכן הכנסת ביום 3 יולי, 1991]  ידעה לקבוע ״החרדים הן עלוקות  ... יושבים עלינו כפרזיטים שותי דמינו תרתי משמע״], אורי אבנרי שקבע  במאמר שפרסם בעיתונו  ״העולם הזה״ ב11 נובמבר, 1988] ״צריך להיכנס למאה שערים עם זחל״מים ... ולרסס״]  , ועוד אמרות שפר שספרי ״החשיבה״ בישראל שופעים בם״.   

שולמית אלוני לא הייתה מצליחה להרים ראש אילולי חלק מהחקיקה הדתית. ראש הממשלה  יודע להזהיר בין ההשוואה ההתנהגותית בישראל לבין זו באיראן  כי הוא חושב שהוא יודע – ותאמינו לי, הוא לא יודע.  הוא אחד האנשים שחייבים להיות במערכת של ״אנציקלופדיית אי הידיעה שבידיעה״. שהלא דברי ״החכמה״ שיצאו מפיו מביכים.

אחד מחברי הכנסת שהערכתי את חוכמתו, עמקותו החשיבתית אמונתו ויחסו לאחר – גם כשלא הסכים עימו – היה חבר הכנסת חנן פורת ז״ל [תקראו את ספריו, כדאי]. ואולם מכל אמרותיו בכנסת דווקא אחת זכורה לי יותר מכל, כי שגגה הייתה זו שיצתה מלפניו.  הייתה זו חברת הכנסת יעל דיין, מנוחתה עדן,   שבדיון מאוחר לילי  ורדום  אי שם בדצמבר 1994, [איני חושב שהיו מניין חברי כנסת במליאה] השוותה את אהבת דוד ויהונתן לאהבה אסורה [יורשה לי לא להתייחס לעומק מחשבתה של הגברת דיין כי אין למה להתייחס].  אבל, חבר הכנסת פורת זצ״ל שהיה  במליאה ואכן נפגע, הזדעק כלפי הנואמת, ולכן אני זוכר את הסיפור.  לו היו דברי ההבל של חברת הכנסת דיין נמשכים באווירה הישנונית במליאה, איש לא היה זוכר, איש לא היה שומע.  שהלא למדנו מהחכם מכל אדם ״עת לחשות ועת לדבר״.

נשות הכותל זו תופעה קיימת.  היא תופעה פוליטית ונהנית מתמיכה פוליטית. בשום קונסטלציה פוליטית, למעט דיקטטורה, לא ניתן יהיה להעלים את הקבוצה. ייתכן ומר מעוז יצליח להעביר חקיקה בכנסת כנגד תפילתן של נשות הכותל.  המהומה הפוליטית בישראל, הוויכוחים המשפטיים, החשיפה לתקשורת בארץ ובחו״ל, זו המתנה שיעניק מר מעוז לקבוצה הלזו.  שהלא נשות הכותל, ואותן ״רבניות״ רפורמיות הנושאות את ספרי התורה בדרכם לכותל הדמעות, לא באות להתפלל.  הן באות ״לעשות הון פוליטי״ להיחשף, להראות שהן והקבוצות הפוליטיות התומכות בן נלחמות נגד ״כפייה דתית״. טענה כל כך מושכת ומאדירה הון פוליטי, כי יש בה על מנת להאדיר את השנאה.  אז היום ינצח מר מעוז.  ובבחירות הבאות?

אפשר גם אחרת.  להתעלם.  פשוט להתעלם.   יבואו פעם, יבואו פעמיים, יבואו שלוש פעמים. אם לא יביעו בן עניין אם אותם מתפללים משולהבים המבקשים לשמור על כבודו של מקום לא יתקפו, אלא יקיימו ״סייג לחכמה שתיקה״,   ידעך ההון הפוליטי, מנהיגות התנועה לא ישובו יותר, כי אם הון פוליטי איין, הקב״ה חשוב פחות.

תמיד התנגדתי למצעד הגאווה בירושלים.  אני חושב שגם חד מיני, אם כבוד גופו חשוב לו, אמור להתנגד למצעד זה שכל שיפגין הינה מתירנות ולעתים, פורנוגרפיה – במטיבה.  לראשונה נתקלתי ברעיון של ״מצעד הגאווה״ כשזה נערך באמסטרדם.  ״משלחת״ ישראלית הגיע למצעד עטופה חגורות וורודות, ורק חגורות וורודות.  איך למדנו? ״אין אפשרות שניה לעשות את הרושם הראשוני״.   ואז כמובן נשאלה השאלה, כיצד על אדם עם ולו רבד של כבוד עצמי  לנהוג. הלא ״להשמיד״ את המצעד אי אפשר [המצעד.  חלילה לא האדם הגאה, שהוא יציר הבורא כמוך וכמוני].  להפגין נגדו? הא לך מתת אדיר של יחסי ציבור.  פשוט להתעלם. שירה בנקי ז״ל, בת 15 נהרגה על ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים ב30 יולי, 2015.  נכון, יעידו כי מר שליסל הינו חולה נפש.  זה אינו משנה. תמיד יהא אותו אחד שיצעד צעד אחד מעל המותר וההיסטוריה תוכיח כי הפושע של היום עלול להיות הנביא של מחר.  יש מלחמות שחשוב ללחום אותן, ויש מלחמות שהן עצמן הינו נשקו של היריב.  אנחנו בבית פנימה חייבים להתווכח, לא להילחם. לדעת מי אפשר ומה אפשי, מה נכון, מה לא נכון. את מלחתה של ישראל להפנות כלפי המאיימים מבחוץ. את עמודי היציבות לקבע מבפנים ״אמר רבי אלעזר הקפר. אפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה [אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם״.

עימות כנגד נשות הכותל – באשר הוא, ובאשר תהא התוצאה – הינו ניצחון להן ולשולחיהן.  התעלמות, לקיים ״עת לחשות״ פירושו להדעיך את העניין. לדלל את הסערה הפוליטית.  פוליטיקה תלויה  ב״לגלות עניין״.  כשעניין איין, אפ פוליטיקה איין.

וכיון שיודע אני שחבר הכנסת מעוז הינו יהודי חכם [ואף חכם מאוד] אני מזמינו לקיים ״יפה שתיקה לחכמים״.  להראות לעם שלא לחלוק באנו כי אם לאחד.  לא ללחום באנו כי אם לאהוב. כי מה שמסיגים עם כפית של דבש לא משיגים עם פלוגה של טנקים. לאחר הכל, כשמדובר אצל היושבים בציון ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״.

זלי יפה