החוק ועונשו
קלוֹד אַדְרִיאֶן הֶלְוֶטִיוּס איש חשיבה צרפתי בן המאה השמונה עשרה זכה לתשבחות כמו גם לביקורות, לרבות חרם שהושת אליו על ידי הכנסייה הקתולית לא תהא זו טעות קשה מדי לקבוע כי פילוסופים רבים מעמיתיו, החלו להתייחס אליו בחיוב לאחר שזנח את החשיבה וצבר הון רב – החל לתמוך בעניים ופיתוח מקורות פרנסה. השפעתו הייתה על טובים [סטיוארט מיל] ועל טובים פחות [קארל מארקס] את הפילוסופיה החינוכית שלו - עיקרה של חשיבתו הפילוסופית - ינק הוא מאלה שזכו לפרסום רב כמו ג׳ון לוק, וזכה הוא להשפיע על מי שנבחר על ידי ההיסטוריון הבריטי פאול ג׳ונסון כדוגמא חינוכית ל׳עשה מה שאני אומר ואל תעשה מה שאני עושה׳ - ז׳אן זאק רוסו. משפט קצר אחד שהתפרסם בחיבורו של הלוטיוס ״על הרוח״ יש בו רבותֿ. שכך לשונו. ״לשפוט זה לחוש״. טרם שניגש לעיננו, עוד נזכיר ממשנתו של פילוסוף אחר, אנגלי. כך כתב ג׳ון לוק במסתו ״מחשבות אחדות על החינוך״. ״מבין כל בני האדם שאנו פוגשים, תשעה מתוך עשרה חלקים המגדירים אותם - טובים או רעים, מועילים או לא מועילים – נקבעים על ידי חינוכם״.
חינוך הינו מונח רחב. הוא כולל קביעת נתיבים לדור ההמשך, הוא מצעיד אוכלוסייה לסדר חברתי, הוא מצדיק או שולל תופעה מסוימת. כל מסר – לכל אדם - מהווה אקט חינוכי, באשר המסר מבקש להנחות את הנמסר כיצד לנהוג וכיצד שלא לנהוג. המסר עובר לצד האחר לעתים בתוספת איום, או כחלק מטובת הנאה. אבל המסר מבקש לחנך את האחר מנקודת מבטו של המוסר. אלא מאי? לעתים קרובות, ואפילו קרובות מאוד, המסר אינו מובן כי אין מי שיבין. המסר נמסר בשפה נפשית אחת, והנמסר מקבלה בשפה נפשית אחרת. והלא כבר החכם מכל אדם קבע ״חנוך לנער על פי דרכו״. וזאת יש לזכור. אין ״חלל חינוכי״. בהיותו של האדם חיה חברתית, תמיד יהיה מי שישפיע, תמיד ימצא הנער חינוך, מושא לחיקוי, לטוב או לרע, עשייה חיובית או חבור לעשיית פשע. וכל חינוך שיחונך הנער, יישאר מנת חלקו. כהמשכה של אותה אמרה של שלמה המלך. ״גם כי יזקין, לא יסור ממנה״.
מסר אותו מעבירה מדינה לישות מדינית אחרת, אף בה יש אלמנט חשוב של חינוך. אולטימטום מדיני הינו דרישה לנהוג או שלא לנהוג, בדיוק כפי שדורש המחנך. אף האוירה הפנימית בתוך ישות מדינית לא תיוושע באמצעות החוק או מערכת אכיפת החוק. כי החינוך עוצמתי יותר. והא ראיה. הפושע חושב שאולי ייתפס [הגם שתקוותו הינה אחרת]. הוא יודע שאחרים נתפסו. ואף על פי כן הוא אלים, כי כך חונך.
מדינת ישראל נלחמת נגד מחבלים ודורשי שלומם שנים. ישראל מוגבלת במלחמה בשל הוראות חוק אלו או אחרות. האויב מבית ומחוץ משוחרר מכבלי החוק. כך למשל, מדינת ישראל לא הייתה מעיזה לנתק תושב שכם או ג׳נין השוכב בבית חולים בישראל, להורגו ולהבריח את גופתו. טירן פרו מדלית אל כרמל נחטף על ידי מחבלים מבית חולים מג׳נין והושב לאחר יומיים.
בעזה עדיין מצויות גופות של חיילים ישראלים. הדר גולדין ואורון שאול הי״ד כבר שנים בידי החמס. ישראל מנהלת משאים ומתנים. לשוא. מה ההבדל בין טירן פרו ובין גופות חיילנו בעזה?
החמס חונך שהוא לא חייב לשמור על החוק הבינלאומי. שליחיו מג׳נין קבלו מסר אחר. כן חינוך אחר שהועבר אליהם בבירור. לא הייתה זאת מדיניות הממשלה שהביאה לשחרור גופתו של טירן פרו. המחבלים תושבי יהודה ושומרון מוכנים להתעמת עם צהל. אין להם עקבות, בעוד לצ.ה.ל. יש. המסר שג׳נין קבלה מקרוביו הדרוזיים של טירן פירו היה שאם גופתו של זה לא תוחזר, לא יהא פה מאבק במגבלת החוק הבינלאומי. המסר היה כי הדרוזים פשוט ירצחו מכל הבא ליד, ללא גבולין, ללא היסוסין, בדיוק כמו שנוהגים המחבלים עצמם. הדרוזים קיימו במסר שלהם ״חנוך לנער על פי דרכו״. זה יפה? לא כל כך. זה חוקי? לא. אבל זה היה יעיל. ואפילו יעיל מאוד. גופתו של טרין פרו בישראל. עצמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי״ד עדיין שם אצל רוצחיהם. כי גופות המחבלים המוחזקות על ידי צה״ל, לא נדרשות להם לשולחיהם למטרות הומניות, כי אם כשכר ״עובר לשוכר. וכאשר יושבו הגופות, לא יהוו הלוויותיהן מעמד של עצב, אלא היסטריה של שנאה, ״אטבח על יהוד״, או ״בדם ואש נפדה את פלסטין״. זה החינוך שאותו מקבלים בעזה ואצל חלק מערביי יהודה ושומרון. את האיום המוגבל על ידי החוק, חונך יושב עזה להבין כחולשה שחשוב לנצלה. הטילים ה״מבקרים״ בישובי הדרום מעת לעת מעידים שהצד השני חונך לא לפחד, להתעמת. זה חשוב, זה טוב, זה מעורר הדר והערצה״. ואולי ״בעזר אללה״ המחבל לא ייתפס. ואם ייהרג? נו טוב. הוא יהיה עסוק עם שבעים ושתיים בתולות. החינוך שישראל מבקשת לחנך, המסר שישראל מנסה להעביר, הינה שפה אחרת, מובנת אחרת על ידי הצד השני.
וזאת יש לזכור. אצל כל ישות מדינית, קיימת מערכת אכיפת חוק המבקשת – ולעתים נכשלת – להבטיח את השמירה על החוק. מערכת אכיפת החוק הבינלאומי הינה בעייתית. אין משטרה בינלאומית. החלטות בינלאומיות מייצגות אינטרסים ולא עשיית צדק. ולכן אי אפשר לציית למערכת חוקית כאשר הצד השני אינו עושה כן ואין מי שיכול לאכוף עליו להטיב דרכו. אותו הצד השני מנצל את הערכיות של הצד שומר החוק. כמה מחסני נשק וטילים מסתיר החמס או החיזבאללה בבתי חולים ובתי ספר? כי לישראל אסור לפגוע במקומות אלו. גני הילדים בדרום מהווים לא פעם מטרות של הטרור כי החמס אינו מכפיף עצמו לחוק הבינלאומי. גינוי על מנת לצאת ידי חובה של מחלקת המדינה של ארצות הברית אין בו כי אם לצאת ידי חובה. וכך מבין זאת החמס.
הצד השני פחד מהאיום הדרוזי וזה עבד. ישראל נכשלה בחינוכו של האויב כי אין הוא מפחד. קשקושיו של אהוד ברק כראש ממשלה לאחר היציאה מלבנון היה מסר של נסיגה. צעד חינוכי אדיר לטובת החיזבאללה שלמד כי ישראל בורחת. פינוי עזה הוצג שם אצל החמס כניצחון כי המסר מישראל היה אומלל. המסר הדרוזי צריך לשמש לנו ״דרך חינוכית״. כי הוא דיבר בשפה שהמחבל מבין, בשפה שארגון טרור מפחד ממנה. השאלה החינוכית הנדרשת? איך להפחיד – לא לאיים, להפחיד - על מנת שהאויב ייסוג מכוונותיו. על מנת לחנך את האויב בדרכים שלו, או ״על פי דרכו״.
אני יודע. העולם לא יבין, כי הוא אינו חי כאן. העולם בעצם אף פעם לא הבין. הגישה השלילית לישראל מקורה גם בכך שישראל אינה מעבירה מסר ברור שיש בו על מנת להפחיד. וכשישראל אינה מנצחת היא מפסידה. איך כתבו פעם שני מחברי הביוגרפיה של יאסר ערפאת? ״to talk about world terrorism and not to talk about the PLO is like talking about the blood circulation and not to talk about the heart״. היה זה ג׳יימס בייקר – שר החוץ - המאוד עוין – של ארצות הברית שקבע לאחר פלישת עירק לכוויית, פלישה שזכתה לברכת המנהיגות הפלסטינאית, שארצות הברית לעולם לא תנהל מגעים עם המנהיגות הקיימת של הפלסטינאית. אמר? אז אמר.
אי ההפחדה עולה לנו בדמים. הפחד יעשה את שלו. והא ראיה, אף דרוזי לא נכנס לג׳נין. אבל הכל הבינו שהאיום רציני. וזה הפחיד. את השפלים שברוצחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה