עד השבוע שעבר, מעולם לא שמעתי את שמעו של אותו קניה ווסט. יודעי דבר יודעים לספר כי מדובר ב״ראפר״ בעל חשיבות רבה. ואכן כי כן, מדובר באדם שהצלחתו האומנותית - הגם שאינה לטעמי – אין לזלזל בה. הוא אף בא מ״מבית טוב״. אמו הייתה במעמד של פרופסור לשפה האנגלית באוניברסיטת קלארק באטלנטה. אלא מאי? נראה שהשכלתו הרחבה אינה מקבילה ליכולותיו המוזיקאליים [השם ״נתניהו״, עליו לא שמע עד עתה, מצחיק אותו, והוא אוהב את היטלר]. אז הוא מסוכן כי הוא רב השפעה, והוא מסוכן כי הוא מלבן שנאה, הוא מסוכן כי הינו אנטישמי, הוא מסוכן כי מספר העוקבים אחריו באינסטגראם רב ממספר היהודים בעולם – למעלה משמנה עשר מיליון עוקבים, והוא מסוכן כי הוא לא לבד. לא מימין ולא משמאל.
אבל שונאים מבחוץ היו והלכו, יהיו עוד רבים ואף הם ילכו. שנתי אינה נודדת בשל מר ווסט, אם כי הייתי מציע ליהודי ארצות הברית להתעורר. כי מר ווסט אינו לבד. והאנטישמיות בארצות הברית רחוקה מלהיות נחלתו הבלבדית של מר ווסט. מנהיגים דתיים, או המבקשים להראות כמנהיגים דתיים, פוליטיקאים , אנשי חשיבה קיצוניים מימין ומשמאל, מאדירים את האנטישמיות, כי כוחה הפוליטי של השנאה רב מאוד. שנאה הינה רגש, לעתים פרימיטיבי. וככל שהינו פרימיטיבי יותר, ככל שהינו חסר פשרות יותר, הוא מסוכן יותר גם לשונא וגם לשנוא. ואותם מיהודי ארצות הברית שאינם שומעים את גלי ההרס והשנאה, את הרצח בבית הספר היהודי או את הטרור, נחלת בית הכנסת ומאות תקיפות אנטישמיות אחרות בכל רחבי ארצות הברית, מן הדין שיזכרו כי ׳עדיף להיות העולה האחרון מאשר הפליט הראשון׳.
אבל מה לנו כי נלין על היושבים בניכר הנוגחים בנו? והלא כמנהגם אנו נוהגים, בשפתם אנו מדברים . כי השנאה כוחה עצום. היא מבטיחה ״פרסומת״ ותהודה אצל מי שאינו חושב ואצל מי שחושב שהוא חושב״.
בין ימין ושמאל, בין המאמינים ושאינם מאמינים, בין חרדים ושאינם שומרי דת ודין, קיימות מחלוקות לרוב. ואין דבר פורה יותר – כל עוד המחלוקת הינה ״לשם שמיים״ והכל מסכימים למותר ולאסור. באשר הגבולין לא נחצים. כאשר המחלוקת הופכת לריב, כאשר חילוקי הדיעות הופכות למהלומות שמקומם ב״דר שטימר״ אנחנו בסכנה שעלולה עוד להידרדר לאיום קיומי.
אין בכוונתי לנגוח באנשי חושך כמו אורי אבנרי, שולמית אלוני, יגאל טומרקין או גבי גזית, שהשנאה שנשמעה מהם אכן התאימה למקומות אחרים בזמנים אפלים. אני גם לא פונה אל אותם המבקשים להילחם במה שנראה בעיניהם כמסוכן, במלל אומלל [מכתבו של ראש הממשלה לפיד לראשי הרשויות המקומיות] או רוגזו המאוד שטחי של כבוד ראש העיר תל אביב – [אני חייב בכבודו כי הוא מתעצבן עוד לפני שהוא שומע את הצד האחר].
אני פונה דווקא לצד הימני של המפה הפוליטית. לדתיים ולמסורתיים. למנצחים בבחירות האחרונות. לקרא להם לא להיגרר אחר מנהיגים חסרי שורשים. כי ככל שנגיב להם בשפתם פחות, הם יענו פחות.
השמאל מבקש לעורר פניקה. ראש העיר תל אביב שמדבר על ליברליות, הינו הרבה דברים, אבל ליברלי הוא לא. הוא דיקטטור חשיבתי שכל נושא דתי מתעב אותו. הוא ידאג שלא ילמדו נושאים דתיים בבית הספר, הוא עוד אחד מאותם המייצגים את ״החושך בנאורות״. אה, כן, אבל הוא גם עצבני מאוד. כבר הזכרתי?.
בעבר, הערתי לראש ממשלה שנגרר לוויכוח בכנסת עם חבר כנסת שרמתו האינטלקטואלית הייתה אתגרית. ראש הממשלה עמד על דוכן המליאה והפליא בביקורתו על אותו חבר כנסת, אבל - אולי על מנת שחבר הכנסת יבין – ברמתו של אותו איש אופוזיציה. לאחר מעשה, העירותי כי ראש ממשלה הינו מנצח על תזמורת. כאשר נגן מזייף, המנצח אינו גורר את התזמורת לחריגה של אותו נגן סורר כי אם מנסה לייצב את התזמורת ואף לנסות להשיב את אותו נגן ל״הרמוניה״. ובהרמוניה, כלים שונים מנגנים מנגינות שונות ואף מנוגדות, אבל ה״ביחד״ עושה את שלו. דמוקרטיה אמיתית, מתורבתת, טוב שיהיו בה קולות שונים ומשונים זה מזה. הרמוניה – יעילה ויפה. הרמוניה – כן. זיוף לא.
והמנצח בבחירות של היום תמיד אמור לזכור כי הוא עלול להיות המפסיד של מחר. והיחס התקיף, האלים או המתנשא של היום כלפי האחר, יביא את האחר לנהוג כמותו. כפי שאכן הבטיח חבר הכנסת דוד אמסלם מעל דוכן המליאה עת תפס הוא מקום אצל ספסלי האופוזיציה.
והדברים נכונים יותר מכל כלפי נציגי הציבור הדתיים. נכון היה זה לא יהודי – ז׳אן ז׳ק רוסו – שכתב ״הכל יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכל מתנוון בין ידיו של האדם״.
כפי שציינתי במעונכם, חבר הכנסת מעוז, ישר הינו – ודאי, חכם הינו – ודאי. אבל הינו קיצוני. הוא אינו יכול לגשר, ומה שנדרש הינו גשר. יש בשמאל הרואים בחבר הכנסת מעוז מתת משמיים. דרכו לנגח, בעטיו להאדיר את המחלוקת, והממשלה המוקמת מעניקה לאלה את הנשק הנדרש. תפקיד חדש במשרד ראש הממשלה ואשר אליו מועברות אחריות לנושאי לימוד. גזרה מלאכותית שלא כדרך הטבע.
לא יעזור, היעלמות הבית היהודי מהזירה הפוליטית מקשה מאוד על ההרמוניה. חסר הגשר. כי הליכוד ירה לתוך הטנק. כי השנאה האישית גברה טובת הכלל. מאידך אני בהחלט מאשים אישים בשמאל במעשה הונאה של הציבור, על אי כיבודה של החלטת הוד מעלתו, הבוחר. [גולדה מאיר עשתה זאת בשנת 1977 לאחר המהפך, ממש לאחר ניצחון המערך בבחירות להסתדרות] חלקים מהימין שוגים בכך שהם רואים בניצחון - שלל. צדקו הן המועמד לכהונת ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, והן המועמד לכהונת שר האוצר חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, שהזכירו לכולנו כי על הממשלה לשרת את אלה שהצביעו עבורה ואת אלה שלא.
בעבר הזכרתי את מסקנתו של הנרי קיסינג׳ר בספרו האחרון על המנהיגים. הסובב את המנהיג מעיד על המנהיג.
תפקידו של ראש הממשלה אינו להאדיר את המחלוקת אלא לצמצמה. להרחיב את ההסכמה ולא את החריג. חבר הכנסת מעוז ״הסובב את המנהיג״ מייצג מחלוקת קשה ונוקבת, חסרת פשרות. כפי שלא הייתי רוצה לראות את יוסי שריד [לא הסכמתי לדעותיו אבל האיש שווה הערכה מכולנו] כשר החינוך [כי הוא חשב ששיריו של משורר פלסטינאי אוהד טרור, מחמוד דרוויש חשובים היו יותר לבתי הספר מאשר ״איבן עזרא״] כך איני מעוניין לראות בחבר הכנסת מעוז כאיש המנהיג את החינוך במדינת ישראל.
לא הכל מותרין לך, אדוני ראש הממשלה אך ורק על מנת להצליח במעשי מרכבה. ״חנוך לנער על פי דרכו״ של הנער, לא דרכו של המבקש לחנך . ולתת לאדם השנוי כל כך במחלוקת, הנדרש להצדיק שהוא אינו חשוך [והוא, ללא ספק, הינו אדם ישר, איש עשייה – ללא כל רבד] תפקיד כה עוצמתי במערכת החינוך, ולהדגיש את עוצמת התפקיד, למנותו לצרוך כך כסגן שר במשרד ראש הממשלה, זו טעות כואבת. כי בעבר, מעשיו היו רצויים, מחשבתו דהיום אינה רצויה. העברת אחת המחלוקות החשובות ביותר במשרד החינוך לאדם שנוי במחלוקת הינה סכנה חינוכית.
כמובן, ראש ממשלתנו העכשווי, מר יאיר לפיד, מפגין חשיבה פילוסופית עקבית, יסודית, ללא היסוס בעיינו של מר מעוז. [כפי שכבר עשה בעבר כשאמר ש״שר אוצר חייב להבין בכלכלה״, או בעצם, ש״שר אוצר אינו צריך להבין בכלכלה״ [טוב, זה תלוי ביום ובשעה בה נשאל מר לפיד], לאחרונה נשמעו מפיו שתי הערות. זו ביום אחד, וביום אחר, זו האחרת [כהרגלו]. לא נגענו: האחת, ״ביבי מנסה לגרור אותנו למלחמת אחים. הוא קורה לאנשיו לצאת לרחובות למרד אלים נגד המדינה. לא ניתן לזה לקרות״. והאחרת, ״אנחנו נוציא אנשים לרחובות .אם אתה חושב שמה שאמרתי בימים האחרונים זה המרדה, יש לי חדשות בשבילך. עוד לא ראית כלום״. תגידו? אתם מאמינים שהאדם הזה הינו ראש הממשלה? אבל זה המצב.
תופעה כזו, אדוני ראש הממשלה המיועד נדרשת להתעלמות, לא לתגובה. לא יורדים לרמתו של אדם כה בלתי יציב חשיבתית. מתעלמים ממנו. מדברים גם עם הציבור שלו ״מעל לראשו״. אבל לא להפגין ב״סדין אדום״. לא להאדיר את המחלוקת. לא .
מחלוקות רבות יש בתוך עם ישראל. אני שייך לאותם המאמינים שהן בן גביר והן בצלאל סמוטריץ יפתיעו עולם ומלואו, למרות הפניקה שמנסה המחנה המפסיד לעורר. כך ההזמנה של שר הביטחון, חבר הכנסת בני גנץ, את עצמו לראיון סיכום על המדינה באם ביבי ייבחר. ועתה משנבחר, מאדיר את ״אווירת הפחד״. על הימין לא להתעמת. על הימין לא להיגרר לוויכוח, לא להגיב. להוכיח בעשייה שהפחד הינו מלאכותי. שהימין יודע יותר טוב, שהימין יותר ממלכתי. העמדתו של מר מעוז כסגן שר במשרד ראש הממשלה עם סמכויות חינוכיות, הינה פעילות מלאכותית מאוד, מיותרת מאוד, יקרה מאוד [אגב, היכן בהיסטוריה הפרלמנטרית של מדינת ישראל נמצאו כל חברי כנסת של סיעה מסוימת בתפקידי שרים ו/או סגני שרים ו/או ראשי ועדות? זו מקוריות. מקוריות אסורה].
המסר אותו מקבל הוד מעלתו האזרח הינו כי מר נתניהו מבקש להיות ראש ממשלה בכל מחיר. המחיר הראוי והמחיר שאינו ראוי. העמדתו של מר מעוז בראש ״דיביזיה חינוכית״ הינה משגה קשה ומסוכן. לא משחקים פוליטיקה עם ילדי ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה