יפה שתיקה לחכמים

״ושמרתם ועשיתם, כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ . 

בימים טרופים אלו אולי כדאי להצביע על חלק אחד מהפסוק.  ״לעיני העמים  …… ואמרו״.  למד מכאן שאת אשר נעשה, את אשר נשמור ואת אשר נדבר, הכל יהיה ״לעיני העמים״.  לשבט או לחסד. ואת אשר נאמר לא פחות חשוב מאת אשר נעשה.  שהלא ״החיים והמוות ביד הלשון״ .

בליל תשעה באב,  יצא עבדכם הנאמן מבית הכנסת הגדול בירושלים לאחר קריאת מגילת איכה וחצה את כיכר פריז.   נמצאתי  למד כי לא הרי ההפגנות במוצאי שבת האחרות כזו בליל תשעה באב.   

אומנם כן, בסמיכות לבית ראש הממשלה ישובים היו המבקשים את הצלתם של החטפים וקראו מגילת איכה. דתיים ושאינם דתיים.  אלו ישבו על כסאות ואחרים על רצפה שרופדה על ידי המארגנים.    הכל – אבל הכל – עורגים לשובם של החטופים.   נכון. קיימת מחלוקת שאינה פשוטה כיצד להבטיח את שובם. והמחלוקת כואבת.  אבל הכל מבקשים את אותה מטרה. ״ושבו בנים [ובנות] לגבולם״.

אבל בסמיכות לבית הכנסת הייתה הפגנה אחרת המעידה על ריקבון מחשבתי של ממש. ואני אומר זאת רק אם אבקש ״ללמד זכות ״ על אנשים רעים. אותו ערב, התפרסמה תמונתו של אביתר דוד שנחטף מאצל אותה מסיבה ביום שמחת תורה, מורעב בעזה.  ילדים יהודים שנערפו או בושלו, נשים צעירות שנאנסו  ונרצחו לאחר ששדיהם נערפו, כל זה כנראה לא חשוב, ונשכח זה מכבר.  עמדו שם  - בכיכר פריז -  יהודים עם תמונות של ילדים עזתיים שנהרגו. אף לא תמונה של ילד ישראלי כרות ראש. רק ילדים עזתיים.   אותם ״יודעי דבר״ קבעו כי נהרגו על ידי חיילי צה״ל.  במקרה הטוב ביותר הם לא יודעים. כן גם הסופר דוד גרוסמן אינו מסוגל באמת לדעת מי מבצע רצח עם בעזה. ישראל, או החמאס שאינו מאפשר לעזתים להגיע לאוכל המוצנח. תמונתו של אותו ילד עזתי  שהתפרסמה בניו יורק טיימס והתבררה כטעות מביכה של העיתון לא זכתה להתייחסות. לא מהסופר המהולל ולא מאותם חשוכי ידע שהפגינו. 

התופעה הלזו אינה חדשה במעוננו.  ראש ממשלה לשעבר שמופיע בטלוויזיה התורכית  - כן, כן  - דווקא במדינה שמן יום הראשון למלחמה סעדה את אויבנו -  ומצהיר שם,  שבממשלת ישראל יושבים ״רוצחים, הם מחבלים״. ויש לו לאותו ראש ממשלה  יותר מאשר מחנה משותף אחד עם ראש ממשלה אחר. שניהם   בעלי  אותו שם פרטי, שניהם ראשי  ממשלה לשעבר, שניהם מופיעים ברשימותיו של ג׳פרי אפשטיין. זכה אחד מהם ושמו מופיע בתיקי החקירה על כספים שהעביר ממשל ביידן בניגוד לחוק לישראל, באשר ביקש אותו ממשל לממן את  העמקת  ״מחלוקת קפלן״.   אחד ישב בבית סהר, השני אמור ליתן הסבר על הונו. להם כמובן חבר רמטכ״ל כושל לשעבר שהצלחתו היחידה הייתה למכור את תיק המניות שלו ממש בסמיכות למלחמה שהוא פיקד עליה. 

לא הכרתי את אותם שלא הניפו  את תמונתו של אביתר.  איני מכיר את אותם שלא  הצטרפו למפגן לטובת החטופים שנערכה בסמוך. ישראל לא חשובה להם כמדינה.  הרס המדינה חשוב להם. להצדיק את תשעה באב, את המחלוקת, את הריקבון. 

במהלך מלחמת העולם השנייה ״התפרסם״ אנגלי אחד ויליאם ג׳ויס שמו, שבהתנהגותו דמה מאוד לאחד ה״אהוד״ים.  הוא שידר באנגלית מגרמניה הנאצית לתושבי האי הבריטי. ״לורד האו האו״ ביקש לנגח את המורל בלונדון.  להוכיח שאנגליה היא האשמה במלחמה. אותו אהוד כשדיבר  סרה בישראל בתורכיה ידע כי את אשר יאמר בתורכיה ישמעו גם כאן.  נשתכחה התחלת  המלחמה,  נשכחו השבויים, יש לנו מחבלים בממשלה - כך האיש הרע הזה. 

אותם המפגינים בליל תשעה באב כהזדהות עם האויב, אותו  היורק אש כלפי הממשלה שנלחמת, הם הם  ״בית הלורדים״ של ״האו האו״ בישראל.  לא, חלילה.  איני חפץ להעיד על סופכם כסופו של ״הוד  לורדיותו״.  אנחנו מדינה דמוקרטית איתנה.  אנו  סובלים גם פירות באושים ואפילו באושים מאוד.  גם אם  הבאושות הינה לעיני העמים. גם אם אותו המבאיש חייב את הונו ומעמדו למדינה עליה הוא יורק אש וגופרית.

אבל לא הרי אהוד זה ואהוד האחר כהרי אותו סופר שספריו נערצים. דוד גרוסמן שילם את המחיר היקר מכל. בנו אורי הי״ד נהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה.  מאז מי שהינו לא רק פאר היצירה  הפך גם  לאדם שגם המתנגדים לדעותיו חייבים בכבודו. לא הסכמתי לדעותיו הפוליטיות, ואני בטוח שלו הכיר את דעותיי  היה חורק שיניו. אבל קדתי לו קידה של כבוד. האזנתי קשב לדבריו. 

אבל כשדוד גרוסמן מאשים את ישראל , גם בארץ וגם אצל התקשורת הזרה, ברצח עם, הוא בגד בכבוד שמגיע לו.  הוא בגד בזכרו של בנו, הוא בגד בחבריו של בנו. כי הוא האשים את ישראל ״לעיני  הגויים״ בעלילה שקרית. הוא לא יכול היה לבדוק את הנתונים כי אין לו. הוא אפילו לא שירבב  צל של ספק לדבריו.  עוד חבר ב״בית הלורדים ״ המפוקפק. 

הדברים שאני כותב על דוד גרוסמן קשים. ידי רועדת כשאני מקיש על מקלדת המחשב.    אבל אם הבנים של החברים שלי והחברים של הבנים שלי מואשמים על ידו ברצח עם, אותם בנים וחברים שלבשו אות מדים שלבש אורי הי״ד,  והוא מודה בראיון לעיתון לה רפובליקה״ האיטלקי כי הוא קובע את הדברים ״אחרי מה שקראתי בעיתונים״. הרי הוא מעיד הוא על עצמו כסופר חכם ואדם טיפש. שמנה וסלטה של התרבות שמשמש לאותם עמים כלי נשק להכות במדינה המדממת.  אבל תמיד נזכור שהוא האבא של אורי הי״ד

והבקר, לאחר אמירת הקינות יושב אני וכותב, כי אני יודע שגם את זה נעבור.  את האהוד האחד ואת  חברו,   רמטכ״ל שסרח וקוצים שגדלו פרא.  אבל רובו המוחלט של העם יזדהה היום עם הקינה הנאמרת בכל בית כנסת ״ציון הלא תשאלי לשום אסירייך״. נשאל ונתפלל לשובם של כולם.