כבוד הנשיא - קלקלת

כבוד הנשיא – קילקלת. .

נשיא ארצות הברית הינו אדם  חכם.  איש היודע לשקול את מילותיו, ואיש  המבקש לתקן את שגיאות העבר שלו. כהונתו הראשונה לא התברכה בהבנה מדינית עמוקה של המזרח התיכון.  הנאום המתרפס באוניברסיטת קהיר לא גילה עמקות, למרות נסיונו אז – הנואש, אני מוכרח לציין – להפגין ידע באיסלם  ובחשיבות ה״צדקה״.  בביקורו אז במזרח התיכון הוא התעלם מישראל, והיה זה ככדור שלג מתגלגל של תקלות במערכת היחסים של הנשיא עם ראש הממשלה.

מי לא זוכר את המטוטלת של מדיניות החוץ של ארצות הברית כלפי החבר החשוב ביותר של מנהיגת המערב בעולם הערבי, חוסני מוברק. הצלחתה  של ארצות הברית לעצור את מרחץ הדמים בסוריה אינו הדף המפואר בתולדות מדיניות החוץ של ארצות הברית. לא צריך להתעמק מדי על מנת להבין  שארצות הברית נוהגת כמעט כצ׳מברלין כלפי איראן וקיומה של צפון קוראה ככזו מעיד שארצות הברית הינה דווקא מדינה די מוגבלת במדיניות החוץ. 

את אשר   קרא ב״נאום הסטודנטים״  ביום חמישי צריכים היו הכל להבין עת החליטו המארגנים להדיר רגליהם  של סטודנטים שבמודע נוטים ימינה.  כך למשל, נאסר על אותם הלומדים  באריאל להשתתף בארוע המיוחד הלזה.  זה לא לא היה נאום ל״אזרחי ישראל״. היה זה נסיון לפוטש ציבורי מעל ראשו של ראש הממשלה.  כבוד הנשיא  לא דיבר בכנסת כי הוא רצה לדבר מעל ראשי הפוליטיקאים, ישר אל העם.  מרשים למדי.  הוא דיבר אל העם? או אל יחידי סגולה שיקומו ויאמרו ״אמן״, תוך שהם נבחרים בקפידה על ידי שגרירות ארצות הברית? לא, הוא לא רצה לדבר בכנסת כי שם היו דבריו נשמעים כצלילים צורמים לרוב חברי הבית.  ואולי שכח כבוד הנשיא.  במדינה דמוקרטית, זה הבית, מייצג אל נכונה ובאופן המדוייק ביותר את חשיבתו של הוד מעלתו האזרח בישראל. לא ״הסטודנט הנבחר״ על ידי נציגי שגרירות ארצות הברית. ולכן, מצאו אשר על השגרירות האמריקאית בתל אביב את אותם שבודאי נוטים שמאלה.  ומי ששמע את שאגות השמחה עת דיבר הנשיא על מדינה פלסטינאית ואת הביקורת על ההתנחלויות הבין שהשגרירות לא הייתה מעוניינת שיהיו באולם אלא "אמן״ים. 

והנשיא גם טעה. בכל הכבוד הראוי אין הוא מבין את המזרח התיכון. 

סטה  כבוד הנשיא מנאומו וסיפר  על  פגישתו עם ילדים בני חמש עשרה  על יד רמאללה.  ויודע הוא להעיד  כי לו היו הורי ילדים ישראלים רואים את אלו הילדים הפלסטינאים, היו אותם הורים  רוצים בהצלחתם של אלו הילדים.  כבוד הנשיא  צודק. אבל מעניין אם הורי הילדים הפלסטינאים הללו היו רוצים לראות בהצלחתם של הילדים הישראלים. לא. כבוד הנשיא לא התייחס למקבלה זו. וחבל. 

אז בואו ונבחן. כמה שינאה מלמדים בבתי הספר בישראל או אצל המתנחלים כלפי הפלסטינאים?  מאידך, מה רובד השנאה אותה יונקים הילדים הללו שהנשיא מבכה את מר גורלם?  האם יודע כבוד הנשיא שאותם ילדים לומדים – למשל – את הפרטיכלים של זקני ציון?  להעניש את המתנחלים. מבקש כבוד הנשיא. ומה על אותם פלסטינאים ששוחטים משפחה שלמה?  או מוודאים הריגה של תינוק בו שנה? ההתנחלויות  הינם מכשול לשלום?  יבחן כבוד הנשיא כמה פלסטינאים מבקשים שתי מדינות. מי בדיוק? אבו מאזן שעוד לא חזר בו מ"המחקר" בו הכחיש את השואה? או הממונה על הבטחון שחושב כי די במדינה אחת. גישה שנשמעת לדאבון הלב גם מעל דפי הינו יורק טיימס והאקונומיסט הבריטי

ומדוע  נדרש כבוד הנשיא להטיח כל כך הרבה סטירות  לחי מצלצלות ופומביות לראש הממשלה?  הוא ידע להביא מובאות ממספר כה רב של מנהיגינו בעבר. אבל בהתייחס למר נתניהו קבע כבוד הנשיא  כי המנהיגים לא יעשו שלום אם אתם (הסטודנטים) לא תלחצו עליהם – כך כבוד הנשיא.  מעניין מאוד.  לא שמעתי מלל דומה בביקורו ברמאללה. אבל  הבא ונבחן.  ראש הממשלה בניגוד לעמדתו הפוליטית העקרונית מסכים לשתי מדינות.  ראש הממשלה מוכן למשא ומתן מיידי.  איזו הצהרה נשמעה הבקר מאבו מאזן שיש בה ולו משום רמז לרצונו להגיע להסדר?  שיש בה על מנת לעודד את הישראלים לשלום? זכות השיבה? שחרור רוצחי ילדים? 

מה שהנשיא אינו מבין הוא ההבדל בגישה לשאלת יחסי  ישראל הפלסטינאים בין הישראלים ובין הערבים יושבי הגדה המערבית או עזה.  אנחנו מפחדים מטרור, אנחנו לא בורחים ממנו.  אנחנו נלחמים בו. אנחנו לא שונאים את הפלסטינאים.  אני כיהודי מאמין, חובב היסטוריה, וטוען שכשלפסטינאים תהיה רמת חיים גבוהה, הדבר ייטיב עם כל האזור. כן.  גם לנו.   תוהו ובוהו מדיני בתוך מדינה לעולם "נשפך החוצה"  תיאלנד למדה את זה על בשרה  במהלך מלחמת האזרחים בקמבודיה.  קמבודיה עצמה למדה זאת על בשרה בזמן מלחמת ויטנאם.  אנחנו למדנו זאת במהלך מלחמת האזרחים בלבנון. הפלסטינאי אינו מפחד מטרור ישראלי.  הוא אינו חושש שתבוא קבוצת מתנחלים  ותשחט  את ילדו בן השנתיים בסכין.  הוא שונה את הישראלים.  הוא עדיין אינו מבין את הרעיון של שתי מדינות.  הוא מבין שאת הישראלים יש להשליך לים. כל מה שהנשיא צריך לעשות זה להקשיב.  לא רק לאזרח הפשוט ברחוב, אלא למנהיגים. יאסר ערפאת, לאחר פגישתו על רבין והצהרותיו המעורפלות לשלום (הוא לעולם לא הצהיר ישירות על הכרתו בישראל, וזאת בניגוד לגרסתו של הנשיא פרס) קרה לג׳יהאד כנגד ישראל. 

הנשיא צודק.  צריך לגבש שלום.  אבל זה לא מתחיל בהפסקת ההתנחלויות.  זה לא נמשך בבקורת על המתנחלים ללא הושטת אצבע כלפי חיות אדם המפוצצים אוטובוסים בטבורה של עיר. זה מתחיל בחינוך.  זה מתחיל בכך שילד בן ארבע לא מחזיק רובה צעצוע מכוון  כלפי האחר ומבקש להיות שאהיד.  זה מתחיל בכך שלא   מלמדים את הפרטיכלים של זקני ציון בבתי ספר.  זה מתחיל בכך שצריך לאמר את האמת. שייקספיר כתב פעם To thine own self be true, the rest will follow like night the day". הרמב"ם קלע יותר בקובעו "עשה אמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא".  את זה הפלסטינאים צריכים ללמוד.  אבל אם הדגש יהיה על עקירת עצי זתים [חרפה מבישה אני מסכים ומחייבת ענישה חמורה בהתאם) בהתעלם משחיטת ילדים, אם הדגש יהיה על הרחבת התנחלות זו או אחרת ולא על הכרה במדינת ישראל, אם הדגש הינו על סטודנטים שנבחרים בקפידה על מנת לשמוע את הנאום, ולא על האיום בטענה  לזכות השיבה שכל אדם שמוח בקודקודו יודע שפרושה חיסול מדינת ישראל, אז הדגשים אינם נכונים והמהלך נדון לכישלון.

 ישראל שיחררה טרוריסטים. ישראל הסכימה לשתי מדינות לשתי עמים, ביבי אפילו הקפיד על הקפאת בניה ביו"ש. תזכירו לי איזו מחווה הציעו הפלסטינאים?  אתם לא יודעים?  מעניין, גם אני לא.  גם הנשיא לא. ולכן נאומו כל כך צורב, לכן נאומו מעיד בפעם המי יודע כמה שבמדיניות חוץ ארצות הברית פשוט אינה מבינה.

למען ההגינות צריך לאמר. לא הכל היה שלישי. הצהרות המחויבויות של הנשיא היו חשובות עשייתו של הנשיא ראויה להערכה. הנה צא ולמד. כל המומחים קובעים כי שתוף הפעולה המעשי בין ישראל וארצות הברית בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה הינו חסר תקדים.  אני מסכים ומקבל, וכישראלי אני אסיר תודה לנשיא על כך ועל כך שהוא מבין שישראל הינה אי היציבות הפוליטית היחיד במזרח תיכון עצוב מתוסכל מבולבל ומסוכן. 

אבל זאת יש לזכור.  אצל עולם המשפט נהוג לאמר ״צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות״. כך גם בתחום היחסים הבינלאומיים. הדיפלומטיה אינה צריכה רק להיעשות אלא גם להיראות.  שהלא למדנו ״החיים והמות ביד הלשון״.

אז הנשיא הינו אורח מכובד וככל ישראלי אני מכיר בחוב שלי לאמר תודה לנשיא המעצמה הלזו. אבל היום הייתה לו לנשיא ארצות הברית הזדמנות כל כך מיוחדת. והוא החמיץ אותה. אם הוא מצטער כמו  שאני מצטער תהא זו ״חצי נחמה״ בקושי. 

זלי יפה

המקום הראשון המפוקפק

על  מה ולמה נוצרה הישות המדינית?  מה מטרתה? כל    שנות ההיסטוריה של הפילוסופיה שזורות בתשובה לשאלה הלזו. "המדינה – על מה ולמה"? מסוקרטס דרך דנטה, תומס הובס [בוודאי – בספרו הליווייתן] [ובואו באמת נשכח לרגע מ"הנסיך" של ניקולא מקייאבלי].  המחנה המשותף של אנשי החשיבה הינו כי הישות הפוליטית באה להגן על האדם.  והאדם מקריב חלק מ"זכויותיו" או יותר מדוייק, מתאוותיו ורצונותיו, ובתמורה לכך הוא מקבל את הבטחת חייו. הישות המדינית אמורה להבטיח את האדם מפני האדם והמדינה אף אמורה להבטיח את האדם מפני המדינה.  ההגנה הלזו התפתחה במשך השנים, זכויות האזרח  הורחבו, העבדות כמעט פסה מן העולם, נשים זכאיות להצביע ולהבחר לכל תפקיד [כמעט] בכל מדינה מערבית, והבטחון הסוציאלי אמור להיות משאת נפשה של כל דמוקרטיה.

הבטחון הסוציאלי מעיד על  השרות של המדינה לטובת האזרח. באשר בניגוד לעבר, [ואף בניגוד לאמרתו המפורסמת של הנשיא ג'ון קנדי המנוח] האזרח אמור להיות ראש מעיינה של המדינה. כיצד נמדדת חברה "טובה"? כיצד נמצא למדים "חברה הוגנת, מה היא"? חברה בעייתית הינה חברה בה הפער בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם עמוק ורחב מדי.  הנה כי כן,  למדנו – ולא בפעם הראשונה  - כי הפער הלזה בישראל הינו  העמוק ביותר – בין חברות הOECD.   הפער הלזה עלול להוות איום ממשי על יציבותה של המדינה,  ואפילו לעת הזאת המצב הקיים יש בו על מנת לגרום לנזקים ארוכי טווח.

ישנן קבוצות אוכלוסין חלשות ואשר כוחם להם לשמש ולו במקצת – קבוצות לחץ. עת אשר התגבשו הקשישים לכוח פוליטי, "נזכר" המחוקק בחשיבות של חקיקה הנדרשת לטובתם.  לא,  לא היה מדובר בחקיקה "הבאה מן הלב" אלא במה שמכונה בעגה המקצועית, "חקיקה פופוליסטית". שהלא נדרש המרכיב את הממשלה לתמיכתם של חברי הכנסת שייצגו את כפופי הגו.

לאחרונה החליטה הממשלה להתעמת עם הוועדים הגדולים.  הראשונים בתור הינם הנמלים. אחריהם אולי יבוא וועד חברת החשמל. אלה מהווים חלק מהבעיה, תורמים לא במעט לפער.  אך אין הם לבד.  אותם ה"מסתפרים" מהווים חלק אחר וחשוב לא פחות.

טול לדוגמא את  קבוצות אוכלוסין שאינם יכולים לעזור לעצמם.  יחס החברה אליהם היא השתקפות האמת האמתית של החברה. הינה הראי לחברה פנימה.  לפני כשנה שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה על הנעשה בבית החולים לחולי נפש אברבנל.  בתי החולים לחולי נפש אלה אינם יכולים לגייס תרומות כבתי החולים המטפלים בבעיות פיזיות.  לבתי החולים, כהדסה, שערי צדק, תל השומר, איכילוב, אסף הרופא ועוד, יש מערכת משומנת של גיוס כספים העושה עבודת קדש.  הכול מסכימים לתרום למוסדות אלה, והחולה מרוויח.  זה אף מצבם של האוניברסיטאות, בתי הכנסת, הישיבות, המוזיאונים, התזמורות השונות ועוד. בתי החולים המתמקדים בחולי הנפש נתקלים בקיר אטום. איש אינו רוצה להיות מיוחס אליהם.  למד מכאן כי נציגת החברה -  רשויות המדינה  - הן מקור חיותם הכמעט בלוודי.  הצפונים אצל ד' אמות בתי החולים הללו אינם יכולים לדאוג לעצמם, אין הם יכולים להוות קבוצות לחץ.  ומי שההין עיניו וצפה בתוכנית על בית החולים אברבנל נמצא למד כי עלובי החיים הללו חיים כתת אדם, בהשפלה מצמררת שיער, המזכירה בתי כלא אצל האפלים במשטרים.  אותם החוסים שם לא פשעו,  הם אינם משלמים חוב לחברה,  אבל הם מהווים את מבחנה של החברה. והחברה כשלה כאן כשלון חרוץ, כואב ומשפיל.  וככל שבתי החולים הללו הינם  עזובים יותר, מעיד הדבר על החברה כאן כעלובה יותר, רקובה יותר.

מדינת ישראל בונה תשתית מדהימה.  כבישים לתפארת, בנייני פאר מארחים את משרדי הממשלה ורשויות שלטון אחרות,  איש אינו מהין ולו לחשוב על הבזבוז הענק תולדת יכולתו האדירה של הוועד בחברת החשמל. רק עלובי הנפש לא יכולים לחשוב על חיוך אחד של אושר, על אנחת רווחה אחת.  הם ימשיכו לחיות אצל ריחות טחב והפרשות, הם יתקלחו 30 איש אצל שלוש מקלחות שאין שם מקום כי אם בעמידה כמעט ללא תזוזה, הם יבהו באוויר אצל קירות מקולפים, הם לא יכולים לבקש, ודאי שלא לדרוש.  אנחנו אמורים לעשות זאת עבורם. אבל אנחנו לא. כי אנחנו נכשלים כחברה אמיתית. הממלכתיות החברתית שלנו אינה מוכיחה את עצמה.

המדינה והממשל אמורים להעביר מסר חינוכי. חלק אדיר מזה המסר הינו כיצד להתייחס לחלש. היה זה ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון בספרו The Intellectuals   שהצביע על מבחרם של אנשי חשיבה שהרביצו תורתם ברבים [פרסי שלי, ז'אן ז'ק רוסו, לייב טולסטוי קארל מרכס ועוד], וההיסטוריון המלומד השווה בין שאמרו ובין שנהגו, על מנת להוכיח את האמרה האנגלית המפורסמת Do as I say, do not do as I do. מדינתו של העם היהודי אמורה למסור מסר אחר.  החלשים באמת, אותם שאין להם כל תשועה מכל מקום אחר,  אותם שאפילו אינם יכולים  לבטא את כאבם, אמורים לעמוד בראש סדר העדיפויות.  שהלא אחד ההבדלים בין האדם לבין הבהמה  הינה עשיית החסד.  והחסד הלזה הינו חסד של  אמת.

אנחנו חברה עם מוסדות צדקה וחסד יותר מאשר כל עם ולשון. מחוץ לגבולי השלטון, אנחנו דואגים לרעב ולחולה, אפילו לאסיר. אבל השלטון כנציג החברה האמור לייצג את ערכיה. ובאו חולי הנפש ויעידו כי  עם הספר  מתייחס לאלה כבמדינת עולם שלישי.

אבל חולי הנפש הינם רק הסימפטום המכוער.  קיים כשל תכנוני אדיר במדינה אם דווקא כאן הפער בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם כה אדיר.  היכן נכשל התכנון?  מדוע באשר נדרשת הממשלה לקצץ בתקציב לא מדובר בעובדי חברת החשמל, אף לא במשכורות העתק של העשיריון העליון? על קיצבאות הילדים של אלה שאין להם, על משרד הרווחה הקורס תחת המעמסה.  מי שיהין ויקרא את ספרו החדש של  Alan Ryab  "על הפוליטיקה" יסיק מהר מאוד כי חטאנו לחשיבה הפוליטית, כשלנו ביישום מטרתה של יישות פוליטית, פגענו באותם  שלא יכולים לאימת השלטון. שהלא בעלי העוצמה זוכים ל"תספורות".  מי שישלם את המחיר היום הינם "עלובי החיים"  מחר עלולה לשלם את המחיר המדינה.

זלי יפה

הנחרצות ואזלות היד

הנחרצות ואזלות היד

כשנרצחו ניר כץ וליז טרובישי בבר הנוער הואשמו ה"חרדים". אף לאחר גלוי סיפור האונס המניע לרצח, טענו בגלי צ.ה.ל שלא ברור שזה לא החרדים. שנאה במיטיבה.

יחס השר לפיד כלפי החרדים הנו שטחי, וכעוס. אבל תהא הביקורת אשר תהא. חשיפתו כחייל נאצי ופרסום התמונה בכלי התקשורת פגע לא בשר כי אם בכל אחד מאיתנו כיהודי וישראלי. דמוקרטיה חייבת לשמר עצמה מפני אימת הדמוקרטיה. למד על ההסדרים הקיימים בין ארמון המלוכה ובין כלי התקשורת הבריטיים. אצל כל עיתון הייתה התמונה המזוויעה של "נסיכת הלבבות" דיאנה כשנהרגה. לא היה עיתון שפרסם את התמונה. או התמונות "שגילו יותר משהסתירו" נסיכה זו או אחרת מבית המלוכה. גם העיתונות הצהובה באנגליה נזהרה. לא נדרשו לחוק. זו משמעת עצמית שכיבדה אף את העיתון.

השר לפיד במדי אס אס

ובישראל? בכל מקום הופיע "התמונה". והתמורה לחברה? גם אם אנחנו מתווכחים עם שר האוצר, לא נכבדו כאדם? כשר בממשלה? אז נתווכח אתו. נריב. נעשה הכל על מנת שיגלה לספסלי האופוזיציה. חייל נאצי? וכלי התקשורת משתפים פעולה עם הזוועה? דמוקרטיה? זה הנו ביב השופכין של המשמעת העיתונאית.

והאלימות כלפי השר אינה בלון בתוך עולם פסטורלי של שלווה. שהלא כשפורסמה תמונתו של השר לפיד פורסם אף מעשה הבריונות באבו גוש. ואני חושב לעצמי מה היה קורה לו בכביש M4 המחבר את לונדון עם מרכז אנגליה היינו מוצאים שלטים המורים "יהודים החוצה" וכלי רכב של יהודים בהנדון היו זוכים להשמדת גלגלי מכוניתם. היה העולם היהודי זועק. ואני זועק כי אני מתבייש. ואני זועק בתפילה שמדובר בפרובוקציה. שאם חלילה אין מדובר בפרובוקציה, מדובר בהרבה יותר מאשר בפעולת טרור. כי המעשה הופך אותי לשפל שבאויביי. כי מהיהודי שנחשף לפעולות טרור אני דורש התנהגות אחרת. אני דורש ממנו לדעת את ההבדל בין איש רע לבין אזרח שווה זכויות בין אם הוא ערבי או יהודי. הוא קודם כל אדם. וכפי שמציין בעל ה"תומר דבורה", הוא הנו יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. אני כיהודי דתי מבקש סליחה מתושבי אבו גוש על העוול שנעשה להם ולנו. ידנו לא הייתה במעל הלזה, אני בוש בו, ואני מתפלל שהמשטרה תמצא את ידי העוולה ונדע הלנו הם – חלילה – או לצרינו.

והאלימות ממשיכה. איני מכיר את הרב דוד סתיו. אני מבין את חשיבתו ומתנגד לה מעומק הלב. צה"ר עושה דברים אדירים. אך חשיבתו של הרב סתיו – במחילה מכבודו – הנה חשיבה שתבטיח פירוד מוחלט בעולם הדתי והרס של הרבנות. הוא ואחרים חושבים אחרת, וכל אחד ואחד מאיתנו החי במדינה דמוקרטית יעשה כל שלאל ידו על מנת להשתדל ולנצח בכל ויכוח פוליטי או מדיני, על מנת שהאיש הנכון מבחינתו יכהן בתפקיד הנכון. שום ויכוח על אישיות זו או אחרת אינה יכולה להוות מתכון למלחמת אחים. לקרוא לאדם "רשע" זה כן מתכון למלחמת אחים, ובמיוחד כשהאמרה יוצאת מפיו של גאון הדור, אדם ואשר ידיעותיו ההלכתיות אין להם אח ורע, אדם שב"אחד על אחד" שופע אהבה לכל יהודי באשר הוא, וכל מילה שלו נשמעת היטב על ידי הכל. על ידי מעריציו וחסידיו, ואף על ידי המבקשים להשתלח בכל דבר יהודי, ויעשו את דברי הרב שליט"א קרדום לחפור בו נגד כל נושא דתי. לא היה צל של ספק כי המילים אותן הטיח הרב עובדיה יוסף שליט"א ברב סתיו היו מתכון בטוח לאלימות הפיזית שבאה בהחלט בעקבותיה. הרב הנו ענק, מילותיו ענקיות לטוב או לרע.

זלי יפה,

ירושלים

אנרכיה מדינית

אנרכיה מדינית

סדרי שלטון אינם נמדדים רק בישום אל נכונה של הוראות חוק זה או אחר, או במערכת אכיפת חוק יעילה. מדינה אמורה לתפקד מבחינה ציבורית ומדינית. כך למשל, הגם ששגריר המייצג את מדינתו הדמוקרטית זכאי כאזרח לזכות "חופש הדיבור", הוא מנוע מלדבר סרה בממשלה אותה הוא מייצג בחו"ל.  שאם יבקש לבקר את מעשיה של ממשלתו, עליו להתכבד ולבקש את דרכונו מאצל משרד החוץ במדינה שם הוא משרת.

נשיא המדינה אמור שלא להתערב במחלוקות החוצות עם.  לא , איני מדבר על  הנשיא התשיעי של מדינת ישראל הנוהג מנהג "הכל מותרים לך".  והוא מבקר את הממשלה אם במישרין או בעקיפין, באמצעות "יודעי דבר" או בפה מלה.  אנארכיה מדינית כבר הזכרנו?

אבל האנרכיה חמורה יותר כשאין לממשלה חזון.  לאחרונה הציע ישראל תוכנית מדינית שלמה ומפורטת, ביוזמת שר העבודה [כתורארו אז] יגאל אלון ז"ל  שהגישה לראש הממשלה המנוח לוי אשכול ז"ל ביולי 1967 – תוכנית שנדחתה כמובן על ידי מדינות ערב.

הצמתים החשובים – ובהם כשלונות גדולים – היו טלאים ללא חשיבה מקיפה.   הנסיגה מלבנון  בשנת 2000.  שר הביטחון דאז – אהוד ברק שראה עצמו "חוזה" לא היה כי אם "הוזה".  איש לא האמין לו שמדובר היה בפנוי מחושב.  הייתה זו נסיגה משפילה שלא הוכיחה את עצמה, כי לא הייתה פרק במדיניות מקיפה. והיא מזכירה את הפנוי אותו הבטיח הנשיא אובמה  לבוחריו.  ההבדל הוא שפנוי אמריקאי מעיראק או אפגיניסטאן יביא לנהרות דם של תושבי אותן מדינות. בעוד אנו מדברים על אזרחי ישראל.

פינוי רצועת עזה  בקייץ 2005 לא היה מחושב יותר, ואולי אפילו פחות.  והא ראיה. תושבי גוש קטיף עדיין דרים במגורים ארעיים  תשע  שנים לאחר ההתנתקות. המתח הצבאי לא דעך, להיפך, הפנוי חשף ישובים בישראל  של לפני 1967 לאיומים קטלניים.  ואיש אינו יודע מה היה החזון מעבר לצעד המאוד לא מחושב הלזה.  שהצעד אכן היה נצרך.  דרך יישומו, ואחריתו היו כשלון צורב, מפני שלא היה לה לממשלה חזון מקיף ואמיתי.

לאחרונה נשמעים "רעיונות" אלה או אחרים שאינם כי אם הוכחה של בלבול אידיאולוגי.  שרת המשפטים שהפכה עורה אינה יכולה ללמד איש על חזון.  בעצם יישום המדיניות אותה היא מנסה לנהל – ואני מוכן להמר שאין היא יודעת להיכן היא הולכת, מפני שבמקום להוביל היא מובלת – הינה הודאה כי ראשיתה שגגה הייתה.  ומי לידנו יתקע שאין היא שוגה היום? והתמיכה [הצנועה אומנם] אותה קיבלה מיו"ר "הקרן ישראל החדשה" הינה משבר אידיאולוגי של ממש. והפיכת עורו של אהוד אולמרט אינה שונה.

"נאום בר אילן" המפורסם היה חשוב משום שהיה בו על מנת להבהיר כי ממשלת ישראל התקפלה.  הכרזתו של מר נתניהו  שישראל תכיר  במדינה פלסטינאית הייתה הכרח.  מותר לנו להודות כי מדינית אנחנו לא מצליחים. אבל בואו נכיר בעצמנו מתי הננו  ראש ומתי זנב.

הרעיון שפורסם הבקר כאילו ראש הממשלה מוכן לראות ביהודים תושבי יש"ע כאזרחי הרשות הפלסטינאית היה מבהיל.  למזלנו, נהגו הפלסטינאים כפי שנהגה האידיאולוגיה הנאצית.  יהודים לא יגורו בשטחי יהודה ושומרון. Judnfrie  . זוכרים? כמובן, השלום ואהבת האחר ממש בפתח.

באשר ייכשל הצבא במשימה צבאית, תקום ועדת חקירה.   אני מציע שיקום גוף  צנוע שיבדוק את תהליך קבלת ההחלטות המדיניות בממשלה, שיבחן היכן התקלות ועדת וינוגרד עשתה זאת אך חלקית בכל הקשור למלחמת לבנון השניה].  נזכיר.  הנשיא פרס – למשל – בהיותו שר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר,  נועד לשיחות סודיות עם המלך חוסיין בלונדון תוך שהוא מסתיר את עובדת קיומם מראש הממשלה. וכ"שאחיו הבכור" יצחק רבין  - ראש הממשלה, כמובן - ביקש ממנו  - שר בממשלה - שלא לחתום על הסדרי אוסלו לפני החגים,  ענה האח הצעיר "אני לא שואל אותך". אנארכיה מדינית, כבר הזכרנו?

משהו מבין מה הביא את אהוד ברק לוותר על ירושלים ואף על פי כן לקבל סטירת לחי מצלצלת מערפאת?

עד כה, ישראל נגררה.  היא עלתה על סולמות מיותרים לחלוטין [מדוע ישראל נזקקת להכרתו  של מכחיש שואה – מחמוד עבאס – כי אנחנו מדינה יהודית?], היא נגררת אחר תוכניות של מזכיר מדינה אמריקאי מאוד לא מוצלח ושל נשיא  שמתחרה על התואר "הנשיא הגרוע ביותר של ארצות הברית".  הרושם של האזרח הקטן הינו שישראל מפחדת.  היא מפחדת מארופה, היא מפחדת מהפניה למוסדות האו"ם של הרשות, ואיום כזה לעולם לא יימוג, ישראל הינה זנב ולא ראש.

יש לנו במדינת ישראל אנשים חושבים.  יש לנו במדינת ישראל צוותי חשיבה מעולים.  הפגנת מנהיגות הינה אתגר כואב ומאיים. ראש הממשלה  אמור לתפוס את הגא השלטון – לא פוליטית – אלא מדינית.  עליו להציג תוכנית שלמה ומפורטת "תוכנית ביבי" לשלום כולל ומפורט. 

מי שמכיר את ספרי ההיסטוריה ידע להעיד כי  ה"יש" הינו עוצמה.  ה"אין" הינו חולשה".  לנו אין תוכנית אז אנחנו חלשים. את ה"אין" נהפוך ל"יש" מפורט אמיתי ונכון.  הזנב יהפך לראש.

זלי יפה