אנרכיה מדינית
סדרי שלטון אינם נמדדים רק בישום אל נכונה של הוראות חוק זה או אחר, או
במערכת אכיפת חוק יעילה. מדינה אמורה לתפקד מבחינה ציבורית ומדינית. כך למשל, הגם ששגריר המייצג את מדינתו
הדמוקרטית זכאי כאזרח לזכות "חופש הדיבור", הוא מנוע מלדבר סרה בממשלה
אותה הוא מייצג בחו"ל. שאם יבקש לבקר
את מעשיה של ממשלתו, עליו להתכבד ולבקש את דרכונו מאצל משרד החוץ במדינה שם הוא
משרת.
נשיא המדינה אמור שלא להתערב במחלוקות החוצות
עם. לא , איני מדבר על הנשיא התשיעי של מדינת ישראל הנוהג מנהג "הכל
מותרים לך". והוא מבקר את הממשלה אם
במישרין או בעקיפין, באמצעות "יודעי דבר" או בפה מלה. אנארכיה מדינית כבר הזכרנו?
אבל האנרכיה חמורה יותר כשאין לממשלה חזון. לאחרונה הציע ישראל תוכנית מדינית שלמה ומפורטת,
ביוזמת שר העבודה [כתורארו אז] יגאל אלון ז"ל שהגישה לראש הממשלה המנוח לוי אשכול ז"ל
ביולי 1967 – תוכנית שנדחתה כמובן על ידי מדינות ערב.
הצמתים החשובים – ובהם כשלונות גדולים – היו טלאים
ללא חשיבה מקיפה. הנסיגה מלבנון
בשנת 2000. שר הביטחון דאז – אהוד
ברק שראה עצמו "חוזה" לא היה כי אם "הוזה". איש לא האמין לו שמדובר היה בפנוי מחושב. הייתה זו נסיגה משפילה שלא הוכיחה את עצמה, כי
לא הייתה פרק במדיניות מקיפה. והיא מזכירה את הפנוי אותו הבטיח הנשיא אובמה לבוחריו.
ההבדל הוא שפנוי אמריקאי מעיראק או אפגיניסטאן יביא לנהרות דם של תושבי
אותן מדינות. בעוד אנו מדברים על אזרחי ישראל.
פינוי רצועת עזה
בקייץ 2005 לא היה מחושב יותר, ואולי אפילו פחות. והא ראיה. תושבי גוש קטיף עדיין דרים במגורים
ארעיים תשע שנים לאחר ההתנתקות. המתח הצבאי לא דעך, להיפך,
הפנוי חשף ישובים בישראל של לפני 1967
לאיומים קטלניים. ואיש אינו יודע מה היה
החזון מעבר לצעד המאוד לא מחושב הלזה. שהצעד
אכן היה נצרך. דרך יישומו, ואחריתו
היו כשלון צורב, מפני שלא היה לה לממשלה חזון מקיף ואמיתי.
לאחרונה נשמעים "רעיונות" אלה או אחרים
שאינם כי אם הוכחה של בלבול אידיאולוגי.
שרת המשפטים שהפכה עורה אינה יכולה ללמד איש על חזון. בעצם יישום המדיניות אותה היא מנסה לנהל – ואני
מוכן להמר שאין היא יודעת להיכן היא הולכת, מפני שבמקום להוביל היא מובלת – הינה
הודאה כי ראשיתה שגגה הייתה. ומי לידנו
יתקע שאין היא שוגה היום? והתמיכה [הצנועה אומנם] אותה קיבלה מיו"ר "הקרן
ישראל החדשה" הינה משבר אידיאולוגי של ממש. והפיכת עורו של אהוד אולמרט אינה
שונה.
"נאום בר אילן" המפורסם היה חשוב משום
שהיה בו על מנת להבהיר כי ממשלת ישראל התקפלה.
הכרזתו של מר נתניהו שישראל תכיר במדינה פלסטינאית הייתה הכרח. מותר לנו להודות כי מדינית אנחנו לא מצליחים.
אבל בואו נכיר בעצמנו מתי הננו ראש ומתי
זנב.
הרעיון שפורסם הבקר כאילו ראש הממשלה מוכן לראות
ביהודים תושבי יש"ע כאזרחי הרשות הפלסטינאית היה מבהיל. למזלנו, נהגו הפלסטינאים כפי שנהגה
האידיאולוגיה הנאצית. יהודים לא יגורו
בשטחי יהודה ושומרון. Judnfrie . זוכרים? כמובן, השלום
ואהבת האחר ממש בפתח.
באשר ייכשל הצבא במשימה צבאית, תקום ועדת חקירה. אני מציע שיקום גוף צנוע שיבדוק את תהליך קבלת ההחלטות המדיניות
בממשלה, שיבחן היכן התקלות ועדת וינוגרד עשתה זאת אך חלקית בכל הקשור למלחמת לבנון
השניה]. נזכיר. הנשיא פרס – למשל – בהיותו שר החוץ בממשלתו של
יצחק שמיר, נועד לשיחות סודיות עם המלך
חוסיין בלונדון תוך שהוא מסתיר את עובדת קיומם מראש הממשלה. וכ"שאחיו
הבכור" יצחק רבין - ראש הממשלה, כמובן
- ביקש ממנו - שר בממשלה - שלא לחתום על
הסדרי אוסלו לפני החגים, ענה האח הצעיר
"אני לא שואל אותך". אנארכיה מדינית, כבר הזכרנו?
משהו מבין מה הביא את אהוד ברק לוותר על ירושלים
ואף על פי כן לקבל סטירת לחי מצלצלת מערפאת?
עד כה, ישראל נגררה. היא עלתה על סולמות מיותרים לחלוטין [מדוע ישראל
נזקקת להכרתו של מכחיש שואה – מחמוד עבאס –
כי אנחנו מדינה יהודית?], היא נגררת אחר תוכניות של מזכיר מדינה אמריקאי מאוד לא
מוצלח ושל נשיא שמתחרה על התואר
"הנשיא הגרוע ביותר של ארצות הברית".
הרושם של האזרח הקטן הינו שישראל מפחדת.
היא מפחדת מארופה, היא מפחדת מהפניה למוסדות האו"ם של הרשות, ואיום
כזה לעולם לא יימוג, ישראל הינה זנב ולא ראש.
יש לנו במדינת ישראל אנשים חושבים. יש לנו במדינת ישראל צוותי חשיבה מעולים. הפגנת מנהיגות הינה אתגר כואב ומאיים. ראש
הממשלה אמור לתפוס את הגא השלטון – לא
פוליטית – אלא מדינית. עליו להציג תוכנית
שלמה ומפורטת "תוכנית ביבי" לשלום כולל ומפורט.
מי שמכיר את ספרי ההיסטוריה ידע להעיד כי ה"יש" הינו עוצמה. ה"אין" הינו חולשה". לנו אין תוכנית אז אנחנו חלשים. את
ה"אין" נהפוך ל"יש" מפורט אמיתי ונכון. הזנב יהפך לראש.
זלי יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה