על מה ולמה נוצרה הישות המדינית? מה מטרתה? כל שנות ההיסטוריה של הפילוסופיה שזורות בתשובה
לשאלה הלזו. "המדינה – על מה ולמה"? מסוקרטס דרך דנטה, תומס הובס
[בוודאי – בספרו הליווייתן] [ובואו באמת נשכח לרגע מ"הנסיך" של ניקולא
מקייאבלי]. המחנה המשותף של אנשי החשיבה
הינו כי הישות הפוליטית באה להגן על האדם.
והאדם מקריב חלק מ"זכויותיו" או יותר מדוייק, מתאוותיו ורצונותיו,
ובתמורה לכך הוא מקבל את הבטחת חייו. הישות המדינית אמורה להבטיח את האדם מפני
האדם והמדינה אף אמורה להבטיח את האדם מפני המדינה. ההגנה הלזו התפתחה במשך השנים, זכויות
האזרח הורחבו, העבדות כמעט פסה מן העולם,
נשים זכאיות להצביע ולהבחר לכל תפקיד [כמעט] בכל מדינה מערבית, והבטחון הסוציאלי
אמור להיות משאת נפשה של כל דמוקרטיה.
הבטחון
הסוציאלי מעיד על השרות של המדינה לטובת
האזרח. באשר בניגוד לעבר, [ואף בניגוד לאמרתו המפורסמת של הנשיא ג'ון קנדי המנוח]
האזרח אמור להיות ראש מעיינה של המדינה. כיצד נמדדת חברה "טובה"? כיצד
נמצא למדים "חברה הוגנת, מה היא"? חברה בעייתית הינה חברה בה הפער בין
אלה שיש להם ובין אלה שאין להם עמוק ורחב מדי.
הנה כי כן, למדנו – ולא בפעם
הראשונה - כי הפער הלזה בישראל הינו העמוק ביותר – בין חברות הOECD. הפער
הלזה עלול להוות איום ממשי על יציבותה של המדינה, ואפילו לעת הזאת המצב הקיים יש בו על מנת לגרום
לנזקים ארוכי טווח.
ישנן
קבוצות אוכלוסין חלשות ואשר כוחם להם לשמש ולו במקצת – קבוצות לחץ. עת אשר התגבשו
הקשישים לכוח פוליטי, "נזכר" המחוקק בחשיבות של חקיקה הנדרשת
לטובתם. לא, לא היה מדובר בחקיקה "הבאה מן הלב"
אלא במה שמכונה בעגה המקצועית, "חקיקה פופוליסטית". שהלא נדרש המרכיב את
הממשלה לתמיכתם של חברי הכנסת שייצגו את כפופי הגו.
לאחרונה
החליטה הממשלה להתעמת עם הוועדים הגדולים.
הראשונים בתור הינם הנמלים. אחריהם אולי יבוא וועד חברת החשמל. אלה מהווים
חלק מהבעיה, תורמים לא במעט לפער. אך אין
הם לבד. אותם ה"מסתפרים" מהווים
חלק אחר וחשוב לא פחות.
טול
לדוגמא את קבוצות אוכלוסין שאינם יכולים
לעזור לעצמם. יחס החברה אליהם היא השתקפות
האמת האמתית של החברה. הינה הראי לחברה פנימה.
לפני כשנה שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה על הנעשה בבית החולים לחולי נפש אברבנל. בתי החולים לחולי נפש אלה אינם יכולים לגייס
תרומות כבתי החולים המטפלים בבעיות פיזיות.
לבתי החולים, כהדסה, שערי צדק, תל השומר, איכילוב, אסף הרופא ועוד, יש
מערכת משומנת של גיוס כספים העושה עבודת קדש.
הכול מסכימים לתרום למוסדות אלה, והחולה מרוויח. זה אף מצבם של האוניברסיטאות, בתי הכנסת,
הישיבות, המוזיאונים, התזמורות השונות ועוד. בתי החולים המתמקדים בחולי הנפש
נתקלים בקיר אטום. איש אינו רוצה להיות מיוחס אליהם. למד מכאן כי נציגת החברה - רשויות המדינה - הן מקור חיותם הכמעט בלוודי. הצפונים אצל ד' אמות בתי החולים הללו אינם
יכולים לדאוג לעצמם, אין הם יכולים להוות קבוצות לחץ. ומי שההין עיניו וצפה בתוכנית על בית החולים
אברבנל נמצא למד כי עלובי החיים הללו חיים כתת אדם, בהשפלה מצמררת שיער, המזכירה
בתי כלא אצל האפלים במשטרים. אותם החוסים
שם לא פשעו, הם אינם משלמים חוב לחברה, אבל הם מהווים את מבחנה של החברה.
והחברה כשלה כאן כשלון חרוץ, כואב ומשפיל.
וככל שבתי החולים הללו הינם עזובים
יותר, מעיד הדבר על החברה כאן כעלובה יותר, רקובה יותר.
מדינת
ישראל בונה תשתית מדהימה. כבישים לתפארת,
בנייני פאר מארחים את משרדי הממשלה ורשויות שלטון אחרות, איש אינו מהין ולו לחשוב על הבזבוז הענק תולדת
יכולתו האדירה של הוועד בחברת החשמל. רק עלובי הנפש לא יכולים לחשוב על חיוך אחד
של אושר, על אנחת רווחה אחת. הם ימשיכו
לחיות אצל ריחות טחב והפרשות, הם יתקלחו 30 איש אצל שלוש מקלחות שאין שם מקום כי
אם בעמידה כמעט ללא תזוזה, הם יבהו באוויר אצל קירות מקולפים, הם לא יכולים לבקש,
ודאי שלא לדרוש. אנחנו אמורים לעשות זאת
עבורם. אבל אנחנו לא. כי אנחנו נכשלים כחברה אמיתית. הממלכתיות החברתית שלנו אינה
מוכיחה את עצמה.
המדינה
והממשל אמורים להעביר מסר חינוכי. חלק אדיר מזה המסר הינו כיצד להתייחס לחלש. היה
זה ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון בספרו The Intellectuals
שהצביע על מבחרם של אנשי
חשיבה שהרביצו תורתם ברבים [פרסי שלי, ז'אן ז'ק רוסו, לייב טולסטוי קארל מרכס
ועוד], וההיסטוריון המלומד השווה בין שאמרו ובין שנהגו, על מנת להוכיח את האמרה
האנגלית המפורסמת Do as I
say, do not do as I do. מדינתו של העם היהודי אמורה למסור מסר אחר. החלשים באמת, אותם שאין להם כל תשועה מכל מקום
אחר, אותם שאפילו אינם יכולים לבטא את כאבם, אמורים לעמוד בראש סדר
העדיפויות. שהלא אחד ההבדלים בין האדם
לבין הבהמה הינה עשיית החסד. והחסד הלזה הינו חסד של אמת.
אנחנו
חברה עם מוסדות צדקה וחסד יותר מאשר כל עם ולשון. מחוץ לגבולי השלטון, אנחנו
דואגים לרעב ולחולה, אפילו לאסיר. אבל השלטון כנציג החברה האמור לייצג את ערכיה.
ובאו חולי הנפש ויעידו כי עם הספר מתייחס לאלה כבמדינת עולם שלישי.
אבל
חולי הנפש הינם רק הסימפטום המכוער. קיים
כשל תכנוני אדיר במדינה אם דווקא כאן הפער בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם כה
אדיר. היכן נכשל התכנון? מדוע באשר נדרשת הממשלה לקצץ בתקציב לא מדובר
בעובדי חברת החשמל, אף לא במשכורות העתק של העשיריון העליון? על קיצבאות הילדים של
אלה שאין להם, על משרד הרווחה הקורס תחת המעמסה.
מי שיהין ויקרא את ספרו החדש של Alan
Ryab "על הפוליטיקה" יסיק מהר מאוד כי
חטאנו לחשיבה הפוליטית, כשלנו ביישום מטרתה של יישות פוליטית, פגענו באותם שלא יכולים לאימת השלטון. שהלא בעלי העוצמה
זוכים ל"תספורות". מי שישלם את
המחיר היום הינם "עלובי החיים"
מחר עלולה לשלם את המחיר המדינה.
זלי
יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה