האתמול – המחר ואילת

 

 

 

הפושע של היום הוא הנביא של מחר.  כך למדנו מההיסטוריה.  ספק רב אם אוסקר וויילד היה יושב מאחורי סורג ובריח היום בשל העברות שעבר בזמנו [Love that dares not speaks its name”״ ].  משפט הדיבה כנגד המרקיז מקויינסברי [שעם בנו קיים הסופר המפורסם את מערכת היחסים האסורה] שאחריתו ההליכים הפליליים כנגד  מחבר ״תמונתו של דוריאן גריי [סיפור  ששימש כמקור להתנגחויות במשפט].   בעבר, בגידה של אישה  בבעלה– כמעט בכל חברה – הייתה בלתי נסלחת וחשפה את הבוגדת לסנקציה פלילית [כמובן, לא את הבוגד, שהלא בעבר, במלחמה בין המינים זכתה האישה לניצחונות מועטים במיוחד].  היה זה היועץ המשפטי  לממשלה עוד בשנות השבעים, שקבע – למרות הוראות החוק דאז -  שעל מערכת יחסים גופנית בין בני אותו גיל בבית הספר אין להעמיד לדין.

 

קיימים שני סוגי ״קידמה״.  יש קדמה שמקורה באי היכולת להתמודד עם תופעה.  משטרה שאינה יכולה להילחם כנגד שימוש בסם מסוים ממריצה את המחוקק או מחוקק המשנה לשנות את החוק או התקנות על מנת להתיר שימוש באותו סם. [כך נכנע הממשל בארצות הברית ושינה את החקיקה המפורסמת שידועה הייתה כProhibition שאסרה שימוש והפצה של אלכוהול].  אבל את האמת יש לאמר.  לא תמיד מדובר בקדמה. לא תמיד מדובר ב״המצאה״ שיש  בה על מנת לתרום לטובת היחיד או החברה.  יש פה לעיתים אך ורק השתלטות  ליצר וכניעת החברה לאותו יצר.

 

ויש קדמה אחרת, אמיתית יותר.  תופעה שיש בה על מנת להטיב עם היחיד ולהטיב עם הציבור. פרלמנטים שונים בעולם התקדמו עם הזמן ושינו הן חקיקה פלילית  או חקיקה כלכלית, חקיקה לטובת חירות האדם, שוויון ללא הבדל  צבע, דת ומין, ומגבלותיה של דמוקרטיה.

 

עבירה, ככל שהיא שגורה יותר, החרדה הימנה נפשטת, התדהמה הימנה דועכת, כי זה דרכו של עולם. השגרה הינה אם כל הסכנות.  יש ״המבינים״ את העולם בעטיה של ועל פי אותה שגרה. אבל תמיד, יהיה אותו שיצעד צעד אחד מעבר לשגרה.  הוא העבריין של היום, ואולי, הנביא של מחר.

 

 

טול לדוגמא את יחס הציבור  להרוגי פעולת טרור מחד ותאונות דרכים מאידך.   האחרונים מספרם גבוהה יותר, אבל הראשונים זוכים לתהודה, לכעס ולפעולות נקם.  האחרונים זוכים להכרה מעורפלת בתקשורת.  כי תאונות הדרכים הינם חלק מהשגרה.  ואנחנו ״השגרנו״ אותם.  

 

אין חמורה מפשיעה מינית. אין לה תירוץ, אין לה סליחה.  השפלת האישה בכל דרך שהיא אין לה כפרה.  אך טרם שנגיע למעשיה של אילת. בואו נבחן. עד היכן הפכו עברות המין דבר שבשגרה? ומדוע?.

 

בחודש יולי 2019 נעצרו 12 צעירים ישראלים, ששהו בקפריסין, בחשש  לביצוע אונס קבוצתי בתיירת בריטית בת 19. כעבור עשרה ימים, התיירת חזרה בה מהודאתה, התיק נגד החשודים נסגר והתיירת הואשמה בתלונת שווא.  הצעירים חזרו הביתה ״שכורי ניצחון״ והודו לריבונו של עולם על השחרור.  יופי! אונס לא היה שם.  אבל בואו נבדוק.  ראיתם פעם מספר קופים זכרים שוכבים יחד עם קופה אחת יחדיו? לא.  יש משמעת. יש סדר בטבע.  הבחורים הללו, שקיימו – אפילו בהסכמה – בבת אחת כשהאחד רואה את השני – יחסי מין עם אותה בחורה, אפילו למדרגה של חיה לא הגיעו. ביב השופכין של האנושיות.  כך חשבתי, עד השבוע.

 

האונס הקבוצתי באילת אינו כי אם ״עליית מדרגה״.  השגרה של מעשי האונס [והעונשים הבעייתיים בגינם] הם תחילת הדרך.  האונס באילת היא רק שיא חדש.

 

משהו מאתנו יכול להבין לנפשה של הבחורה האומללה שנבעלה [אולי] על ידי ״מצעד בועלים״ בכפיה?  האמת היא שבאונס יש חומרה על רצח.    רצח יש והינו פעולה של שניה. ״זבנג וגמרנו״.  כעס ואחריתו שליפה.  אונס הינו מעשה ארוך, שוועת הנפגעת תחינות ושאגות הנאנסת נופלות על אוזן ערלה.  יש פה הרבה יותר מרשע.

 

לא אכחד שלא פעם חשבתי שעונש המוות הינו עונש מרתיע.  לא לכל עברה.  אבל בנסיבות מסוימות אונס יותר גרוע מרצח, ואם ידע אותו האנס שמעשהו יקרב אותו לגיהינום [לא לגן עדן, אין חשש כזה] הרבה יותר מהר  ממה שהוא חושב, באמצעות בית משפט שתהא לו הזכות לדון למוות מעשה  כמו ״אונס קבוצתי״, אני חושב שהוא היה נרתע ואפילו נרתע מאוד .

 

אבל הענישה היא שלב הרבה יותר מאוחר.  מה קרה לנו שהגענו לתופעות כאלה?  שתיים תשובות לי אליכם. 

 

מערכת חינוך כושלת שלא הצליחה ללמד  את צלם הערכיות וקדושת האדם. מערכת החינוך מריצה את התלמיד לבחינות הבגרות, מבקשת ממנו לשנן ללא רגש,  מזעיר מביאליק, חיים הזז א.ב. יהושע ועוד, רבד משייקספיר או או הנרי,  [בעברית, לא בשפת המקור חלילה], מדעים ומוסיקה, אבל  גם דוכנים לקונדומים בפרוזדורים, מסיבות מופרעות באמתלה של מסיבות סיום [הגימנסיה העברית ב״מסיבת הקורונה״ היא דוגמא אחת], כי הכל מותר.  לא. עיני אינה צרה בדרך הלבוש של הבאות בשערי בית הספר בשל ״׳שיקולים דתיים״, אלא מפני שיקול כבודה של הנערה שמשהו הסביר לה שככל שתחשוף יותר ייטב [אולי שיקראו יותר את סוקרטס, הוא חשב אחרת] .   אנחנו אולי מלמדים אבל לא מחנכים. וכשאין חינוך, הבהמיות קופצת עלינו.  תקנו אותי.  באיזה בית ספר נלמדים נימוסים והליכות?

 

ו – כן. כלי התקשורת.  הביטו וחזו בסרטים ובסדרות הטלוויזיה המוצגות בפנינו.  האלימות תופסת שיא.  וזאת יש לזכור, הטלוויזיה משפיעה.  זו הסיבה שכל מי המבקש למכור מרכולתו או להפיץ מוצר חדש ידאג ל״פרסומת בטלוויזיה״, כי  המסך הקטן משפיע.  אבל כפי שהוא משפיע על האזרח לרכוש מוצר, להצביע עבור מפלגה זו או אחרת, הוא משפיע על התנהגותו גם בדרך אחרת. כן, גם באלימות שאינה יודעת גבולין.  אין השפעה לחצאין.  המכשיר הלזה משפיע בכל אשר ישדר.  הוא מעצב דעת קהל פוליטית, הוא מושך לרכישת מוצר זה או אחר, יש בו על מנת לבנות או להרוס תדמיתו של אדם, והוא משפיע על יצרנו. כי זו עוצמתה של ״הממלכה השביעית״.

 

אנחנו כולנו חייבים פסק זמן.  לא על פי חוק, על פי צו המוסר.  אשר על רשתות הטלוויזיה. חישבו.  חודש אחד תכניות ללא אלימות. כן – ״שביתת נשק״. סרטים המבטאים את החיוב ולא את השלילה , קומדיות. לא רצח, לא אונס, לא שוד,  חודש ימים.  תפרסמו את הטוב ולא את הרע, את היפה ולא את המכוער.

 

כפי שרשתות הטלוויזיה מכירות בכוח הפרסומת להשפיע על האזרח הקטן בהתנהגות צרכנית, הם יכולים להשפיע עליו בהתנהגות ללא אלימות.  אנחנו כולנו מושפעים מהמסך הקטן.  העובדה היא ששפע האלימות בטלוויזיה משפיע. והגענו עד ל״אונס באילת״.  קבלו עליכם ראשי הערוצים, חודש של מסר אחר.  מסר של אהבה ואחווה, מסר של ״סליחה״. מסר של ויתור, מסר של לצחוק ולא לכעוס, מסר של בעד האחר.  מסר של הורדת המתח היצרי.  אני לא בטוח שאתם תפסידו.  אני כן בטוח שכולנו נרוויח, כי אנחנו מושפעים מהפרסומת.  צעד התנדבותי כזה יפורסם בכל העולם, ושוב תצא ישראל מורווחת.

 

הייתי מציע לנשיא המדינה שכתב השבוע לנערי ונערות ישראל, שיקרא למעונו את אשר על עיצוב דעת הקהל בישראל, ראשי ערוצי הטלוויזיה.  להתחנן על עמו, על עמם,  עלינו ועליהם.  על הילדים שלנו ועל הילדים שלהם.