הלאה הממלכתיות

עשרים וארבע שנים עברו מאז אותו ערב מר ונמהר.  יצחק רבין ז״ל היה ראש הממשלה של כולנו. כן, גם של אלה שלא הסכימו עם חלק  ממעשיו, שחלקו על חלק מאמרותיו, כי זה כוחה  של דמוקרטיה.  גם ״הם לא מזיזים לי״, גם״פלופלורים״.  כן, הזילזול שהפגין כראש ממשלה כלפי ציבורים אלה ואחרים, לא גרעו ממעמדו, לא היה בהם על מנת  לערער אחר תרומתו האדירה למדינת ישראל, והרצחו של ראש הממשלה ונשאר שבר גדול. לא רק עבור אותם המכנים עצמם ״מחנה השלום״ ובשם זה מסיתים לשנאת האחר, אלא עבור כל אחד ממדינת ישראל. 

אני גם איני שותף לתיאורית הקונספירציה  הנושבת במעוננו מעת לעת. יגאל אמיר היה שם, יגאל אמיר ירה, ידו במעל. אבל לאחר 24 שנים מותר וצריך להתחיל ולענות על  שאלות נוקבות וקשות על הטיפול ברצח.

כאשר פרקליטת המדינה    - שלאחר ימים מונתה כשופטת בבית המשפט העליון - קבעה שאין להעמיד את אבישי רביב - הלא הוא ״שמפניה״  - לדין כי ״אין עניין לציבור ״ זו קביעת הבל. שמפניה, כזכור, היה זה שהדביק לראש הממשלה  רבין את תוית צלב הקרס. ושמפניה היה כאמור שתול של השב״כ, לא של  - אז -  חבר הכנסת בנימין נתניהו. אבל ״מבקשי הצדק״ הצביעו על העומדים על המרפסת בכיכר ציון  כאשמים. לא על שמפניה, לא על מי שהמריץ את שמפניה. אותם ״מבקשי הצדק״ ששנים הפכו את רצח רבין קרדום לחפור בו, עד היום מחללים את זכרו ומשתמשים ברבין  כגורם לקרוע את העם. כך היום, באזכרה ממלכתית ליצחק רבין  קורא ״לא כלום״  שכל ייחוסו הינו כי הוא ״הנכד של״   לראש הממשלה להתפטר.  זה זלזול בנו כאזרחי המדינה, זה זלזול בדמוקרטיה זה קרקס מהממלכתיות.  וזו לא הפעם הראשונה שצאצאיויו של מר בין מנצלים את הממלכתיות לבזות אותה ולבזות את כולנו. ראש הממשלה המנוח היה קורא לנכד כזה - ״נפולת של נמושות״.  גם אני. וזה צורם שאיש אינו קם ומוחה. לא הנשיא, לא מי שמתיימר להיות ראש ממשלה, לא איש. כי בביבי מצווה לחבוט בכל דרך. הטקסים לזכר ראש הממשלה המנוח אינם ממלכתיים, הם סמל הפלגנות וצריך את האומץ לחדול מכך ולנהוג במר רבין כפי שנוהגים בזכרם של כל ראשי ממשלות ישראל.  אסור  לתת לצאצאיו של האיש החשוב הזה להפוך את הממלכתיות לביב השופכין של הפוליטיקה.

אבל נחזור לשאלות. ילדה בת 19 שלא ידעה כיצד לנהוג, היא כן הושלכה בבושת פנים למאסר. היה אחד, השופט מישאל חשין  ז״ל שהציל את כבודה של המערכת  המשפטית אז, כשקבע שאסור היה להעמיד לדין את מרגלית הר שפי על פי הסעיף שבו הואשמה.

מצעד הרבנים  לחקירות היה ״מרשים״.  אבל הכדור השלישי  אינו עניין לחקירה.  אינו עניין לקירה? יש דבר הקשור לראשהממשלה שנרצח שאינו עניין לחקירה?  בתוכנית   טלוויזיה בה הוצגה חקירתו של חוקר עתונאי בשם נפתלי גליקסברג  בסרטו ‘תיק לא סגור’ הוכיח החוקר, ללא צל של ספק על המצאו של הכדור השלישי. אבל עד היום כל אלה לא נחקרים ולא מוסברים לציבור.

אדם מסתיר אמת רק אם האמת אינה נוחה לו.  מה לא נוח? מה יש להסתיר?ומדוע מסתירים זה 24 שנים? האם היה כאן כשל בטיחותי, האם היה כאן כשל משפטי?   לאחר 24 שנים העם זכאי לדעת.   האמת היא חלק מההבטחה שהרצח הפוליטי הבא לא יקרה. 

ומדוע קבעה פרקליטת המדינה דאז על אי העמדתו לדין  של שמפניה, ומדוע לא דרשה לחקור את עניין הכדור השלישי? האם פרקליטת המדינה  בלבלה בין מעמדה כנציגת החוק ועשתה יד אחת עם אחרים לסלף, להסתיר ולהקריב את הגברת הר שפי? האם יש  הסבר לחששו של חבר הכנסת מיכל איתן שהיה אז יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת בבקשו מנשיא בית המשפט העליון  אהרון ברק, שלא למנות את הגברת ארבל לכס בית המשפט העליון? [בקשה שכמובן נדחתה על ידי כבוד הנשיא].  אפשר היום לדעת מה היו חששותיו של חבר הכנסת המיוחד הלזה שאין איש המטיל ספק ביושרו?  מדוע יותר משני שרי משפטים שחרצו לשונם כנגד מערכת אכיפת החוק ולא זכו למענה  ענייני?

24 שנים לאחר הרצח, ועדיין אין לנו תשובות. אז שאף אחד לא יתפלא על ״קונספציית הרצח״ של פרופסור קידר או אחרים. כי חלל יתמלא בדרך זו או אחרת, זו דרכה של קלקלה פוליטית.

כשלונה של הגברת ארבל בוטה בהשוואה למקרה אחר בו נכשל השב״כ, פרשת קו 300 המפורסמת שהחלה ״את דרכה בחטיפת אוטובוס מספר 300 בלילה שבין 12 ו13  אפריל, 1984.  ועדת חקירה [זורע] העידה על קלקלה קשה במוסריות של השב״כ באשר ביקש להעליל על האלוף יצחק מרדכי את הריגתם של המחבלים שחטפו את האוטובוס.

אבל איש לא טייח את המעשה. נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג ז״ל  בגילוי לב העניק חנינה לאנשי השב״כ על מנת למנוע חקירה שהייתה גורמת נזק משמעותי למדינת ישראל. אבלחנינה - היא הנותנת. היה מעשה שלא יעשה, היה מעשה שלולי החנינה [לראשונה בתולדות המדינה ניתנה חנינה לפני ההעמדה לדין] היו אנשים עומדים לדין על הריגה, על שיבוש ראיות, על שפיכת  דמו של קצין  בהאשמההדרייפוסיונית.

זה כל ההבדל בין ״עשה אמת״ לבין עשיה שיש בה רק לכסות על אמת.

רוטציה 2019

בואו נאמר את האמת. מצבו של ביבי אינו פשוט, וזה בסדר בכל הליך דמוקרטי. אנחנו לא מעוניינים להפוך לדמוקרטיה ספרדית או איטלקית, ודאי שלא במזרח התיכון, ולכן רעיונו של נשיא המדינה ליזום ממשלת אחדות הינו רעיון נבון.

גם צריך לאמר את האמת שלכל מועמד בכל מקום יש אינטרס אישי. זה נכון בפוליטיקה, זה נכון בעסקים, בתעשייה ובאקדמיה.

החוק במדינת ישראל מפלה בין ראש ממשלה ובין שר. כידוע שר שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום חייב להתפטר. לא כן ראש הממשלה. תהא החשיבה של מנסחי החוק, אשר תהא, זו הינה המציאות המשפטית היום.

ראש הממשלה. שאינו מעוניין להידרש ולעזוב את העשייה הפוליטית אם יהיה ״רק״ שר ולא ראש ממשלה [ועזיבה זו עלולה להיות ״לחינם״ באם יצא זכאי - ראו, התקלה החמורה נחלת שמחה דיניץ המנוח], נלחם על חייו הפוליטיים. וגם זה לגיטימי כל עוד זה נעשה על פי החוק.

ואנחנו אמורים להחליט מה יותר חשוב למדינה. להכשיל את שיחות הרוטציה ולצעוד במשעול האי יציבות, או ממשלת אחדות לאומית.

אם החלופה השניה מקובלת על כולנו, ואולם מר גאנץ רוצה להיות ״ראש הממשלה הראשון״, נשאלת השאלה איך מר נתניהו יכול להסכים מבלי לוותר על החסינות המיוחדת לו כראש ממשלה.

ואני מציע כדלקמן. תורחב היריעה המשפטית. החיסיון המיוחד לראש ממשלה יחול אף על מי שאמור להיות ראש ממשלה על פי הסכם פוליטי שאושר על ידי הכנסת.

ויש להבהיר, אין מדובר. ב״אמור״ של ספק. אין מדובר בהסכם בין מפלגות ועל פיו יעמוד אחד בראש קבוצה פוליטית לפני בחירות כמועמד לראשות הממשלה, שהלא, מועמדות זו תלויה ברצון הבוחר בעתיד.

מאידך, על פי הסכם הרוטציה - ואני בטוח ששתי המפלגות הגדולות בוודאי מתכוונת לקיימו - מעמדו של מר נתניהו בעוד כשנתיים מובטח לו. על מועמד כגון זה, ניתן להחיל את החסינות המיוחדת לו לראש הממשלה.

באם ניתן יהיה לפתור את הבעיה הלזו, יוכל מר נתניהו לוותר, לאפשר למר גאנץ לעמוד כראש הממשלה. בחלקה הראשון של הקדנציה הפוליטית ולהחליפו בעוד שנתיים, מבלי שחרב החלטת היועץ המשפטי לממשלה מרחפת מעליו.

מיותר לציין שלא מדובר בחסינות יתר. הווי אומר, לו ימצא חלילה שמר נתניהו יימצא אשם, אזי, גם לו היה ראש הממשלה, היה נאלץ להתפטר. קל וחומר, ראש ממשלה עתידי.

כישלונה של הסברה

כל מעשה ומסרו עימו. אשר על כן “סוף מעשה במחשבה תחילה”. המעשה עצמו יש ויהיה משני בחשיבותו.  המסר תולדת המעשה עלול להיות חשוב הרבה יותר.  נקעה נפשנו מלחזור ולעלעל אחר עלילותיו של אהוד ברק. מה שעשה ומה המסר שהבינו צרנו.   אבל לקח צריך ללמוד. וצריך להבין מה המחיר של כל עשייה. לעתים בכסף, לעתים בתהודה, ויש אף המחיר הדיפלומטי.

כאשר בקשה ממשלת ישראל למנוע – בשנת 1990 -  את הפצתו של הספר על המוסד, פרי עטם שלְ ויקטור  אוסטרובסקי וקלייר הוי, ואף בקשה על פי הוראת ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, צו בבית משפט בקנדה כנגד הפצת הספר, הייתה זו [מעברְ לשגיאה המשפטית] אף תקלה מדינית אדירה. תוצאתו  של ההליך המשפטי היה  מכירת הספר באלפי העתקים ונזק חסר תקדים למוסד לתפקידים מיוחדים. לא יכלו היו המחברים לצפות לפרסומת אדירה יותר. תופעה הידועה כ״אפקט סטרייסנד״.

והתקלה הייתה חמורה שבעתיים.  באשר בשנת 1985 בקשה ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט תאצ׳ר למנוע פרסומו של ספר על תעשיית הריגול הבריטית [MI5]  ״Spycatcher״   פרי עטם של  פטר רייט ופול גרינגרסס.  לאחר שמנעה פרסומו של הספר באי הבריטי צלחה מכירתו  באוסטרליה. כי שם כשלה ראש ממשלת בריטניה כשלון חרוץ, והספר זכה לפרסום חינם השווה מיליונים. בריטים רבים רכשו את הספר באוסטרליה.  כי הלא ״מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם״. כן. בשני  מיליון עותקים נמכר הספר. וממשלתו של יצחק שמיר ויועציה המשפטיים, לא למדו את הלקח וחזרו ממש – אבל ממש – על אותה שגיאה.

המפלגה הדמוקרטית כועסת.  לא חשוב מה אומר ראש הממשלה. יהודים ושאינם יהודים חברי המפלגה הדמוקרטית מרגישים כי הושלכו אחר גו וכי ראש ממשלת ישראל החליט להניח את כל יהבו על הנשיא טראמפ.

ואכן, תופעות מדאיגות קיימות במפלגה הדמוקרטית שבעבר כונתה גם ״המפלגה של היהודים״. חברי קונגרס וסנטורים [יהודים ושאינם יהודים] אינם יכולים לבטא מילה טובה על ישראל. הסנטור ברני  סנדרס הינו בהחלט דוגמא ליהודי המבקש להיבנות על תקיעת סכין בגבה של ישראל. ואף  ניו יורק ״הצליחה״  לשלוח לקונגרס שונאת ישראל מושבעת – אלכסנדריה -אוקסי-קורטז - שאין לה כל רצון אפילו לפגוש בארגון יהודי כל שהוא.

שתי חברות  קונגרס מוסלמיות, אילהאן עומר וראשיד טלאב, בקשו לבקר אצל הרשות הפלסטימאית. הן אינן אוהדות את ישראל. הן שונאות אותה. ו  - כן – אין להם מוסג על מה הן מדברות. אבל בארצות הברית, ממש לא חשוב מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר. אין הבדל בין פרסומת לקוקה קולה, לאבקת כביסה, או אישיותו הפוליטית של אדם. והעובדה היא שאותן חברות קונגרס נבחרו, ויש להם תהודה גוברת והולכת בארצות הברית.  זו תופעה מסוכנת.

האיסור לתת להם לבקר בישראל העניק לנשים הללו אתְ הפרס הגדול מכולם. פרסומת.  הביקור לא היה חשוב. הפרסומת על טענת  הנשים הללו כלפי ישראל המכונה ״ דמוקרטיה״ אך המסרבת כניסתן של חברות קונגרס הינה פרסומת אדירה.  היא הצליחה להביך את חברי הקונגרס אוהדי מדינת ישראל, את איפ״ק אתְ ״ועידת הנשיאים״ וגם חלק מאתנו, אזרחי מדינת ישראל שאינם נוהגים לבקר את ראש הממשלה, רק כי הוא ״ביבי״.

חברי קונגרס יכולים להגיע ארצה בשתי דרכים.  בתיאום בין משרד החוץ של ישראל לבין מחלקת המדינה או שגרירות ארצות הברית בישראל. [הדרך המקובלת],  או באם מבקשים הם חלילה שלא ״לבקר״ בישראל אלא רק ברשות הפלסטינאית, אזי שיבואו כאחד העם, יעמדו בתור בביקורת דרכונים, יעלו על מונית עד  למחסום, ואנחנו כולנו פשוט נתעלם מהם.

הן כמובן יבקרו בכל מחנה פליטים ויזעקו תחתְ כל עץ רענן. אז מה? הם לא בדקו את בתי החולים בירושלים, ולא  למדו כמה פלסטינאים עובדים שם וכמה מטופלים שם.  הם יזעקו מרמאללה. אנחנו נתעלם מהם, וגם שם בארצות הברית הלהג יגווע מהר מאוד, כי זה דרכו של עולם.

אנחנו חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב. חברות הקונגרס הינן מסורבות כניסה. לא רק שהפרשייה מסרבת לדעוך, היא מבלבלת את הנאמנים שבחברינו ומאדירה עשרות מונים את שמם של אותם מאויבנו היושבים לעת הזאת בגבעת הקפיטול.

משבר מיותר, לא נכון ויגרום נזק רב יותר מכל ביקור של חברות הקונגרס אצל אבו עבאס עם או בלי ״צלם״, עם מעורבות ״הקרן הישראלית החדשה״ או בלעדיה, עם BDS או בלי BDS.

זלי יפה

שברי בצדק

סיפר לי שר משפטים לשעבר שעל יושרו אין חלוקי דיעות, בין ימין ושמאל, בין שתמכו בממשלה ובין החולקים עליה. כשהיה הוא סטודנט למשפטים, זכה ללמוד אצל השופט שמעון אגרנט ז״ל, לימים נשיא בית המשפט העליון ומי שעמד בראש ועדת החקירה החשובה שבתולדות מדינת ישראל. באחת מהרצאותיו, שאל השופט אגרנט את ציבור הסטודנטים, האם לדעתם העיתונות משפיעה על שיקול דעתו של השופט. הסטודנטים הרימו ידיהם בהצבעה שלילית. באשר השופט הינו מורם מיכולת בעתונות להשפיע על עשיית הצדק. ענה להם השופט אגרנט, ״עלי העתונות משפיעה״.

את דינו של ראש הממשלה חרצה העתונות זה מכבר. מערכת שמנה מאוד של יחסי ציבור והדלפות לכלי התקשורת רמסו ביד רמה את יכולת עשיית הצדק אצל היכל הצדק. איני מדבר רק על כתבות שהזמינו את ראש הממשלה להתרגל לחיי הכלא, איני מדבר על הפגנות ״שוחרי הצדק״ שדרשו כי היועץ המשפטי לממשלה יחליט כי יש להעמיד את ראש הממשלה לדין, ואיני מדבר על בזיונו של ההליך המשפטי עצמו (כמו ״תקלת״ המסרונים בין שופטת לנציג פרקליטות המדינה, וכאילו מדובר במעידה אחת, קביעה שאין מי המאמין לה). אבל גם ההשתלחות חסרת הרסן של נאמני החוק בדרך עשיית הצדק.

טול למשל את מפכ״ל המשטרה לשעבר. מר אלשיך בהיותו מפכ״ל ערך את הרעיון המוזר עם ד״ר אילנה דיין. לא הייתה לו שום סמכות לדבר על החקירה אצל אותו ראיון (שלא לדבר על טענתו כי ״חוקרים״ עוקבים אחר אנשי המשטרה או הפרקליטות העושים בתיק, טענה שדעכה). ראיון כזה הינו שימוש בכלי ממלכתי - הידע שנצבר בחקירה - לצרכי תעמולה. חמורה יותר הינה הערתו לאחרונה כי לדעתו היועץ המשפטי יגיש נגד ראש הממשלה כתבי אישום. כאן כבר עשה מר אלשיך האזרח, שימוש בידע שיש לו מתוקף תפקידו. זה שימוש חמור ואינו שונה מכל טובת הנאה אחרת שעושה איש שלטון לשעבר במנעמי השלטון לאחר פרישתו. כיצד זה הפך מר אלשיך מאישיות מושמצת ולו אצל עתונאי בכיר אחד, ליקירו?

אף היועץ המשפט שגה כששוחח על החקירה ברייש גלי. ומי גילה לעתונות כי בכוונתו לקבל את ההחלטה לפני הבחירות עוד טרם שהתקבלה החלטתו הרשמית? היש מאמין כי מאן דהוא מסביבת ראש הממשלה הדליף את הדבר? ומי ידע?לאלה יש להוסיף את הרעות החולות שעולות ומבצבצות מאצל הליך בחירת השופטים בישראל, על דעותיהם של שופטי בית המשפט בנושאים פוליטיים, על קשריהם של אנשי הפרקליטות עם אנשי תקשורת.

אף הפרשנים אצל כלי התקשורת האלקטרוניים כבר מזמן מצאו את ראש הממשלה ואשתו אשמים. אזי למה נדרשים אנו לבתי משפט? מדוע נזקקים אנו לשופטים? ״הצדק״ כבר נעשה. יש מאותם מגישי חדשות אצל תחנות הטלוויזיה ששכחו שעליהם להגיש חדשות באופן אובייקטיוי, לא מתנשא וללא משוא פנים כנגד ראש הממשלה.

הצדק עבר לרחוב. אין שופט בישראל שיהין למצא את ראש הממשלה זכאי מבלי שיחשוש לעתידו הציבורי, כפי שקבע השופט אגרנט. אין פרקליט בפרקליטות המדינה -ואשר השבוע פרטי פרוטוקול מהדיונים המשפטיים בה דלפו החוצה, כמובן מאצל אותם שראש הממשלה יקר בעיניהם, לא חלילה מהפרקליטות עצמה שלא יחשוש לעתידו באם לא יישר קו.

אם הצדק עדיין מונח היכן כל שהוא, ״יצא מייד״. יציאתו היא עצירת הכל. שתקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את נהלי האמונים על שמירת החוק. על נהלים שבכתב ועל נוהגים שבעל פה. אצל המשטרה, הפרקליטות, ואצל בתי המשפט

לא. המערכת המשפטית אינה מתוקנת. היא אינה המבצר האחרון של הדמוקרטיה. היא הפכה באמצעות כלי התקשורת והיחסים בין זו ושומרי החוק לחוד החנית של האנרכיה המשפטית. הצדק יצא לרחוב ובתי המשפט הפכו ללא רלוונטיים.

דמוקרטיה המבקשת לשמור על עצמה, חייבת לשמור על עצמה מפני אימת הדמוקרטיה. הפלת ראש הממשלה שלא בדרך דמוקרטית אלא באמצעות שיתוף הפעולה בין אשר על שמירת החוק ובין התקשורת הינה דיקטטורה של הרחוב. 

ואם למרות כל אלה יבוא הציבור ויבחר במר נתניהו פעם נוספת, ידע כל מי המתיימר לעשיית הצדק שהעם אינו מאמין בו. גם אני לא. אל תהפכו את ביבי לדרייפוס.