על אלה אני בוכיה

״על שניים אני בוכייה״, על הזדמנות שכמעט הוחמצה, ועל הביקורת המתלהמת.  לא, איני מסכים לכל האמור בחמשת עמודי המתווה אותו הציג נשיא המדינה.  אני בטוח שכבוד הנשיא הדיר שינה מעיניו טרם שניסח את עמדתו, אך לא ייבהל במיוחד מהשגותיי.  אני מעריך את מאמציו, ומותר לכל אחד ואחד להרהר אחר עמדת הנשיא ולהצביע על תקלה זו או אחרת.  דרך הצגת הביקורת הינה שאלה אחרת.  ושרים בממשלת ישראל, אנשי ״ההדר הז׳בוטינסקאי״ ז״ל אמונים לשמור על כבודו של הנשיא גם אם אינם מסכימים לדעתו. ידעה השרה מירי רגב להאשים את כבוד הנשיא כי לא במתווה   הנשיא עסקינן כי אם במתווה הנשיאה [חיות].   הערה צינית ומיותרת.  לו דעתי הייתה נשמעת, היו המתווכחים מפסיקים לשלח בליסטראות כלפי האחר אלא להתייחס לגופו של עניין. 

האמת ניתנת להיאמר כי צדק כבוד הנשיא. המחלוקת אינה ״הכצעקתה״. אני כן מאשים את מר יאיר לפיד בהמשך התקפה בריונית ופרימיטיבית על הממשלה גם כשהוא מכה ב״שוט הנשיא״.  

האמת היא שמרבית מהנאמר במתווה הנשיא ״אינו חדש״. אבל   לא חידש כבוד הנשיא כמעט  דבר אצל שתי הבעיות ברומו של הוויכוח הציבורי.  יתר על כן, נראה כי מתווה הנשיא רק יאדיר את סלע המחלוקת.  יתרונם של הסעיפים - שמייד נתייחס אליהם – כפי שניסחם כבוד הנשיא הינה בתמציתה הגדרתה של המחלוקת. תימוכה במסגרת. וזו תחילתה של דרך השיקום

ראשת דבר כבוד הנשיא מבקש להרחיב את יריעת ההסדר המוצא.  לו דעתי הייתה נשמעת לא הייתי נוהג כך לעת הזאת, על מנת לאפשר את בניית הגשר בנושאים הבוערים.  כך למשל לעת הזאת לא הייתי מבקש להתמודד עם שאלת השרות הצבאי או האזרחי [כפי מנוייה אצל הסיפא לסימן 2 בפרק הדן בביקורת השיפוטית].  מדובר בנושא מורכב שאינו שייך לסדר היום הציבורי דהיום. הבאתו של נושא זה תחת הפרק הדן בביקורת שיפוטית, מטרידה כשלעצמה.

סימן 4 בפרק המתייחס לביקורת השיפוטית, אף הוא אינו במקום.  בית המשפט העליון אינו ״שר החינוך״ ואין מקום לאפשר לו להצהיר הצהרות שאין בם יישום מעשי.  בין כה וכה, חזקה על שופטי בית המשפט העליון שינמקו את החלטתם. איש איש מהגיגי ליבו , כך שתהא לכל שופט האפשרות להביע דעתו בבקשו ליתן סעד מעשי. ודי בכך. 

אחת הסוגיות  שהינן סלע המחלוקת הינה סוגיית בחירת השופטים.  בשאלה זו הצעתו של כבוד הנשיא – בכל הכבוד הראוי - אין בה על מנת לתקן כלל ויש בה על מנת לקלקל.

נבין את הדברים. בית המשפט העליון היה רווי תקלות.  גם כבוד יושב ראש האופוזיציה שלעולם מייצג דבר והיפוכו קבע ״ יש שתי מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חברה נחמדים אבל למשול זה גדול עליהם.. הם פוליטיים   מדי, חפפנים מדי, מושחתים מדי, שני הגופים הם בית המשפט העליון  של אהרון ברק וממשיכיו בעלי האסכולה של האקטיביזם  ...... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות של השתלטות, ויש אומרים השתלטות עוינת של שני הגופים האלה [בית המשפט העליון ואגף התקציבים באוצר – ש.ז.י], תחילה  על הדיון  הפוליטי ולאחר מכן על תהליך קבלת ההחלטות״.    גם אביו של כבוד הנשיא, הנשיא המנוח חיים הרצוג ז״ל עשה זאת במאמר בידיעות אחרונות לפני קרוב ל28 שנה.  שכך כתב: -  ״אני מודע לגישה הגורסת כי ׳המשפט הוא החיים׳, ולפיכך ׳הכל שפיט׳. אולם לא אוכל לקבל את המשמעות  הנובעת מכך,  ולפיה בית המשפט העליון אינו רק פרשן החוקים המוסמך... אלא גם פרשן הערכים העליון במדינה ואוכף נורמות חוץ משפטיות המנוגדות לאמונתו של ציבור זה או אחר.  אם כך יקרה, עלול בית המשפט לחולל תגובת נגד שתערער את יסודות אימון הציבור  הרחב ותפגע בו ותפגע במעמדו״.  הרי לכם נבואה שהוכיחה את עצמה.  ואף  כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז״ל, אמר על תפיסת עולמו של כבוד הנשיא אהרון ברק ״הוא [ברק] מוביל אותו [את בית המשפט] במדרון חלקלק אל תחומים לא לו.  והזהיר. ״נטישת הניטרליות סופה גלישה לחיכוך ולמריבה עם הציבור ונבחריו״.   אף ממלא מקום הנשיא המנוח מנחם אלון ז״ל התנגד ל׳כיבוש השילטון׳ על ידי בית המשפט העליון.

כך רשמתי במעונכם בעבר.

״ 

לא, חלילה לנו להיענות לאתגרו של הנשיא לשעבר אהרון ברק ולשולחו אל מול כיתת יורים [אמרה היסטרית ומדאיגה].  אבל כן נפנה כלפיו אצבע מאשימה [כפי שעשו שופטים לשעבר כמו מנחם אלון המנוח והנשיא משה לנדאו ז״ל] שניבאו את הרס האמון בבית המשפט בשל השקפתו של הפרופסור  ברק וההולכים בעקבותיו. בשל החלטה לפסול מועמדת לבית המשפט העליון כי ״יש לה אג׳נדה״, בשל עסקות משפחתיות בבית המשפט העליון, בשל העובדה שאשתו של הנשיא ברק שימשה נשיאת בית הדין הארצי  לעבודה, בשל ״ועדת השתיים״. בשל תקלות שלא הובאו לעין הציבור, בשל פרישתו של מזוז שנשארה לוט בערפל,  בשל הדחתה של השופטת גרסטל כשבאה זו לנקות את מערכת עשיית הצדק. תקלת הדחתו של יעקב נאמן ז״ל מכהונת שר המשפטים,  והרשימה ארוכה עד מאוד.  ״אחד העם״ ברחוב אינו ״רואה״ את הצדק בפעולה. ועל הצדק להיראות, לא רק להיעשות. ״אחד העם״ חושב שצדק לא נעשה ואף לא נראה. המשבר באמון במערכת המשפטית נרכשת על ידי זו האחרונה בדין ובצדק.  זוכרים את הריאיון המפחיד של  נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופטת הילה גרסטל? מדוע הוצא צו נגד פרסום הדו״ח? האם הוא כלל סודות מדינה אפלים? או אולי  הייתה תקווה  להאפיל על מחדלים של ממש? לדרוש מהאחר ״שקיפות״ אך לא מעצמך! לקבוע ״סבירות״ מה היא כלפי האחר, אבל לא כלפי מכונת עשיית הצדק?   האם הנציבה שקרה בדו״ח שלה? מאז לכתה, דממה.  ״צמצום השורות״ כפי שקבעה הגברת גרסטל – אחת השופטות המעולות שקמו פה במדינת ישראל. ועל מה ולמה שינה יועץ משפטי לממשלה את עמדתו ביחס לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק, מעת עמד לחקירה בעצמו ועד  אשר נעמד בראש המערכת?  האם טעה בהאשמותיו הקודמות? האם קיימות נסיבות אחרות שהביאו את היועץ לשנות עורו? ועל מה ולמה נשאר הוד מעלתו האזרח לוט בערפל?  מערכת עשיית החוק  ושקיפות הינן זרות זו לזו להחריד.  ויש בכך על מנת לתרום תרומה של ממש להרס אימון הציבור.

וכאשר הציבור אינו מביע אימון, ובאים אותם שהציבור חושד בם – בצדק, ולעיתים שלא בצדק – ובוחרים הם את אנשי שלומם להיווסף אליהם, ואין להם לרבדים אחרים בחברה, לרבות אנשי הרשות המחוקקת, את הכוח לערער אחר זו הבחירה, אימון הציבור דועך עוד יותר״.

והדברים דלעיל על שום מה?  לא הייתה ממשלה גורמת לנזק אדיר, למחלוקות חסרות תקדים, לתקלות אין סוף, האם היינו מזמינים את הממשלה לתקן את המערכת?  היינו מחליפים את הממשלה.  כבוד הנשיא מבקש מאותו גוף שסרך – גם על פי גישת אביו המנוח  - לעמוד בראש המערכת שתבנה את עצמה מחדש .  אסור שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב לשופטי בית המשפט.  הלא בית המשפט הוא זה שכשל.  הוא זה  שיתקן?  הוא זה שאיבד את אימון העם.  הוא זה שייקבע אחריתו? עשרות בשנים לא היה מתח בין הרשויות.  היום יש. רק הפוליטיקאים אשמים?  בית המשפט העליון לא אשם?  אז תשאלו את השופט לנדוי, את הנשיא המנוח חיים הרצוג, תבררו על מזוז, ונבין מה הינה תרומת מערכת עשיית הצדק למשבר החוקתי

הכנסת מבטאת את רצון העם. הרוב – במגבלות הקיימות – קובע. זו דרכה של דמוקרטיה.  איש מבין חברי הכנסת היושבים היום באופוזיציה לא זעק חמס כאשר ישראל ביתנו [מפלגה שקטה בימים אלו]  החזיקה בתיק האוצר, אחזה בתפקיד יושב ראש וועדת הכספים של הכנסת ושני סגניו  בניגוד למה שנהוג היה ובניגוד למה שהיה צריך להיות, על מנת להבטיח שוועדת הכספים תבקר את משרד האוצר ולא תשמש ״דג במים״.  ועתה אותם חברי כנסת שתמכו בהסדר ההוא המטיב עם מר איווט ליברמן, מבקשים את כבודה של האופוזיציה. על מה ולמה   יהיה רוב בוועדה לבחירת שופטים לאופוזיציה? למה לא בוועדת החוץ והביטחון? והגיונם של דברים היכן הוא?

ייתכן וניתן לקבוע כי חבר כנסת המשמש בוועדה לבחירת שופטים לא היה חבר מפלגתו של שר המשפטים.  ניתן להבין – בקושי – על שוויון בין חברי האופוזיציה והקואליציה.  אני גם בדעה שחברי הוועדה כולם אמורים לראיין את המועמדים לשפיטה ולא רק מי משופטי בית המשפט העליון.  יש לבטל את וועדת השתיים [עוד ״תרומה״ לחוסר האימון של הציבור].

אין גם הגיון ב״ווטו״ של בית המשפט העליון בסעיף 8 לפרק על מינוי שופטים.  הוועדה כולה בוחרת ברוב או מיעוט.  לעת הזאת, כשנדרש בית המשפט העליון לשיקום אמינותו, לא מן הראוי לקבוע כי אצל יתר ערכאות  השיפוט, תהא בחירת השופט  תלויה בהסכמתו של ולו שופט עליון אחד מבין חברי הוועדה. ואשר על כן אף נושא הדחת שופט לא אמור להיות תלוי בתמיכת נשיא בית המשפט העליון  [סעיף 10].

הייתי בכל הכבוד מבטל את סעיף 3 לשאלת הסבירות.  אין לבית המשפט כל סמכות לפסוק בשאלת הסבירות.  אין לכך מקור חוקתי.  הייתי מציע שנושא זה יישאר נחלתו  של הפרק הדן בעיגון זכויות, ואשר סעיף 2 שבו מזמין ״מהלך חוקתי רחב בשיתוף ציבור בבית הנשיא״.

לעניין הפרק הדן ביועץ המשפטי לממשלה.  אכן כי כן, טוב ייעשה שלא שר יקבע את מינויו של היועץ המשפטי במשרדו.  ואולם שר יוכל לקבוע פיטוריו.  מינויו של יועץ חדש ייעשה במכרז  תחת חסותו של נציב שרות המדינה.  בכל הכבוד הראוי, בשל האתגר לעת הזאת במעמדו של היועץ המשפטי, והמשבר העמוק הקיים כלפי מערכת אכיפת החוק [בצדק או שלא בצדק] הייתי מציע שמשרד המשפטים ייקבע  מראש באישור וועדת החוקה של הכנסת קריטריונים  לכשרות למעמד של יועץ משפטי של משרד ממשלתי, אבל לא יהיה קשור לבחירה עצמה.

אף כבוד הנשיא הסביר שתזכירו אינו ״תורה למשה מסיני״ והוא מזמין דיון.

הנשיא  היה זה שפתח את הדלת לדיון תרבותי ואמיתי, ללא הבריונות מימין ולא הבריונות משמאל.  נדעיך את הלהבות, נצעד ב״משעול הרצוג״ ועוד נגיע לקיים ״מעז יצא מתוק״.

  

כשלנו עווינו חטאנו

 

הדמוקרטיה אינה שיטת ממשל בריאה. אבל, כחשיבתו של וינסטון צ׳רצ׳ל, הינה הטובה בין הגרועות.  אין לאל ידנו לנהוג כחשיבתו של אפלטון ב״רפובליקה״ כי מי לנו פילוסוף? מי לנו אזרח? ומי לנו עבד? ומשתדלים אנו – לא בהצלחה יתרה -  לאמץ באופן שברירי למדי את הגיגיו בספרו ׳החלופי׳ ״החוקים״.  איך היא  אמרתו הידועה של אלפרד נורת׳ וייטהד על  משנתו? ״תולדות הפילוסופיה כולן הן הערות שוליים לתיאוריה של אפלטון״.

ואכן הדמוקרטיה המוחלטת מקורה באתונה. והעולם המערבי, תוך חריקות מאיימות יותר ומאיימות פחות, מיישם בדרך זו או אחרת שיטה זו עם שנויים ואשר ביקשו לשבחה במהלך שנות ההיסטוריה הפוליטית.  כך  תורת הפרדת הרשויות , פרי מכחולו  של  Baron de La Brede et de Montesquieu  שביקש ללמוד את שיטת המשפט בחצרו של סט. ג׳יימס, למד, לא הבין מה למד.  אך מתחת ידו יצתה אותה הפרדה ואשר מיושמת עם נכויות אלו ואחרות אצל שיטת הממשל הדמוקרטית.

רבים הם חסרונותיה של דמוקרטיה.     אכן ברנארד שאו לעג עם כלי נשקו – העט -  בשיטה הדמוקרטית  בקובעו ״דמוקרטיה היא סוג של ממשלה המחליף את הבחירה על ידי רבים חסרי יכולת למנויים של מעטים מושחתים״.  לא אין זו הפעם הראשונה שאותו סופר אירי מוערך שגה והגזים בקביעותיו. אבל על חולשותיה של השיטה הצביעו רבים וטובים. 

לא מעטים היו אלה שדגלו ב״אי ציות אזרחי״ ,  כמהטמה גנדי ההודי, לייב טולסטוי הרוסי, מרטין לותר קינג האמריקאי, ומסתו של שלמה אבינרי בנושא זה הינה מרשימה עד מאוד.

כשחישבו חיילים דתיים לאמץ עמדת רבנים לסרב פקודה בשל שיקולי דת [במיוחד בכל הקשור לפינויים של אזרחים מאזורי יהודה ושומרון] הזדעקו אנשי חשיבה, פוליטיקאים  הנוטים שמאלה, וכמובן כל עיתונאי  ״חושב״ וחושב שהוא חושב, ואף ״אחד העם״ כנגד זו החשיבה.  אף עבדכם הנאמן התנגד לכך נחרצות  בשל מבחרם של הגיגים.

ואולם, למד מכאן על כך שדמוקרטיה לעולם ״חישבה להישבר״.  והיא נשברת מתוך הליכים דמוקרטיים עצמם [גרמניה הנאצית]. ועל כל מדינה המבקשת להיות חופשית, ׳להגן על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה׳. כי דמוקרטיה הינה משחק מסוכן.  ועל המבקש להיות דמוקרט לדעת שלא הכל מותרין לך, ואם הפסיד הדמוקרט במשחק הפוליטי, אל לא לילך לדרכים חילופיות ולבקש סעדו שם בניגוד להליך הדמוקרטי.

לא מעטים היו המשברים העמוקים בישראל ואשר חישבו לאיים על יציבות המשטר. על יד אחת אמנה את ״אלטלנה״, מלחמת יום הכיפורים, משבר מניות הבנקים, פינוי ימית [שאת חרפתה עודנו מגלים עד היום, כי נשכחו רבים מהמפונים מלב האומה ומנהיגיה], רצח יצחק רבין ז״ל. סברה ושתילה, ועוד.   ואת  האמת יש לאמר.  רוב המשברים כוונו נגד הימין [אלטלנה ופינוי ימית, וההיסטריה נגד הימין לאחר רצח רבין ובכל שנה במעמד טכס הזיכרון לרבין שהפך ״מסיבת אנטי ימין״, סברה ושתילה].  הוויכוחים  היו קשים.   פינוי ימית היה מחזה קורע לב.  מעולם לא שמענו על ״מלחמת אחים״ [בני גנץ] על שימוש בכלי נשק [עוה״ד דוד חודק], ״על האופוזיציה כולי להתפטר מהכנסת [ אלון פוקס וחבר הכנסת אלעזר שטרן], סירוב פקודה [אהוד ברח – סליחה אהוד ברק]. וכמה מעניינת היא העובדה ההיסטורית שאותו אדם שהואשם  - ממש כעלילת דם – בטבח בסברה ושתילה ונדרש לפרוש ממשלת בגין הפך ל״כוכב נערץ״ של השמאל עת הפך דעותיו הפוליטיות, ועברו וההפגנות נגדו נעלמו מהוויכוח הפוליטי].

שניים אשמים במשבר הלזה.  ראש הממשלה וראש האופוזיציה.    מדינת ישראל נכשלת כישלון מכפיר ומביש בעשייה הדמוקרטית.  הפסקנו להחליף דעות ואנו מחליפים מהלומות. הדיונים בכנסת ובוועדותיה מייצגים את ״ביב השופכים של העשייה הפרלמנטרית״.  שכחנו שאנחנו אחים ולא יריבים.  או אולי אנחנו אחים שזכינו בירושה ורבים על נכסיה.

הכל מסכימים שיש צורך בתיקון.  הממשלה דורסנית.  היא נוקמת על שנותיה באופוזיציה, עת חבר הכנסת דוד אמסלם  הבטיח לחברי הקואליציה דאז  שיבוא יום נקם ושילם כאשר הליכוד יחזור לשלטון, כאשר קרה ליושב ראש הכנסת דאז מיקי לוי ״סמרטוט״, כאשר כחבר כנסת מטעם הקואליציה הבטיח נעשה את המהפכה על אפכם וחמתכם. מי שיעבור על החוק ילך לכלא״.  כאשר חבר  הכנסת בן גביר [כתוארו אז] עלה לנאום במליאה והסביר כי   -יושב ראש הישיבה – חבר הכנסת אחמד טיבי  - הינו מחבל ולכן לא יפנה אליו בתחילת נאומו בתאר ״אדוני היושב ראש״.

ממשלה אינה נוקמת באזרחיה.  ממשלה ממלכתית מקרבת ולא מרחקת.  ממשלה אמיתית לא נגררת אחר בריונות פוליטית של האחר.  אני לא מאמין ללפיד.  אהוד ברק הינו מוקש פוליטי מסוכן [שמשום מה עד היום לא נחקר על הונו מאיין הוא? ומה באמת עשה בדירתו של אותו  הארווי ויינשטיין.  דמו בנפשכם מה היה קורה, לו במקום ברק היה מוצאים שם את בנימין נתניהו  כשכובע לראשו על מנת שלא יזהו אותו] .  אבל יש מאות אלפי אזרחים דואגים ״על אמת״.  אז נכון שהימין זכה בשלטון.   ואני מעיד כאחד שכן קרא את הצעותיהם של שר המשפטים ושל יושב ראש ועדת החוקה – כי חלק גדול מההיסטריה הינה שלא לשמה, כי השמאל משקר [ממש כך].  אבל היכן ההקשבה למאות האלפים? מה יקרה אם נעצור חודש וננסה לקיים שיח מתורבת?  אסון? אולי יירגע הרחוב, אולי יחזור האימון של  האזרח, אולי הכלכלה תתייצב? השקל יירגע?

כמובן, יש שיאמרו שהשמאל והתקשורת אשמים, וכי כל הבהלה אינה של ממש.  אין הדבר משנה.  אם הממשלה לא מצליחה להעביר מסר מרגיע – ואין היא יכולה – היא חייבת לעצור ולחשוב איך עושים את זה נכון. אבל את איש אין זה מעניין. השרה רגב בהתלהמות מדברת על שילטון הרב ורק שכחה את עושק המיעוט.  ויש כאן גם מיעוט  אמיתי, כנה, ציוני, נאמן למדינתו, המפחד.  ומותר לו. והוא מפחד כי המסר מלשכת שר המשפטים, מהכנסת הינו דורסני.  

וראש הממשלה כאילו חי בעולמות אחרים. ודווקא בעין הסערה הוא ידע להעביר בכנסת. את כפל תקציב הלבשתו והלבשת רעייתו, את הטיפול בשני בתיו הפרטיים.  כאילו הביקורת הציבורית זרה לו [לא, הביקורת היא צביעות.  שמעתם פעם על ביקורת על לשכת נשיא המדינה שמעון פרס על ההשתוללות התקציבית שם?  כמובן שלא. על מסיבת יום ההולדת התשעים שלו שעלתה מיליונים?  נו באמת. זה שמעום פרס, חביב השמאל].  אבל בעת הסערה, מותר לו לראש הממשלה להיות רגיש יותר, שאיש לא ירגיש ״אני ואפסי עוד״.  איני זוכר את בגין או שמיר המבקשים תקציב לרעיותיהן. אפילו אשתו של פרס [להבדיל מפרס עצמו], נזהרה מעין המצלמה] כמו גם אשתו של אולמרט.  איך כתב החכם מכל אדם? ״לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים״.  ומר נתניהו חכם, ואפילו חכם מאוד.  אז שיכבד את פחדו של המיעוט ויכריז על הקפאה של שבועיים.  והיה ובמהלך השבועיים האלו תהיה התקדמות, נמשיך בעוד שבועיים.  לא תהא, תוכל הממשלה לרחוץ בניקיון כפיה ולהמשיך הלאה.  אבל שהממשלה תראה  - שלא כדברי כה רבים מהתומכים בה -  היא הממשלה של כולם ולטובת כולם

מר לפיד הינו סמל של צביעות ובורות.  על ״ידיעותיו״ כבר הצבענו מבחרם של פעמים ודי!. מנהיג?  יש לו בעיה עם גישת הממשלה?  למה לחכות?  היכן הצעתו החילופית? כיצד זה לא הניח על שולחן הכנסת חלופה להצעת הממשלה? לחכות למשא ומתן עם אולטימטום של המתנה של חודשיים?  מר לפיד יודע  [בעצם הוא דווקא אולי לא] כי כל חקיקה, תהא אשר תהא,  לא תגיע להבשלה חודשים. הוא לא יכול להתכנס בבית הנשיא ולהתחיל לדון?  זה באמת משנה עם ועדת החוקה מקפיאה פורמאלית את הליך החקיקה או לא?  את הצדק וההגינות הוא מבקש? לא.  הוא מבקש לשלהב את ההמון, להיות הבריון הפוליטי התורן [כי אדם שאינו חכם ורוצה להנהיג, אין לך אלא את בריונותו]. אין כל הצדקה לוגית [טוב, סליחה אנחנו מדברים על לפיד, לא לשכוח] שלא לישב יחדיו ״בין הזמנים״ ולדון בבניית הגשר.   אבל מר לפיד אינו מבקש את הגשר. אינו מבקש ״לשחק בדמוקרטיה״ אלא לשחוק על הדמוקרטיה.  אין לו עניין בגשר, יש לו עניין בהפלת הממשלה בכל דרך. 

נבין. אופוזיציה היא כלי קדוש. כאמרתו של מנחם בגין ״״בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה.  בלעדיה -עצם חירות האדם נתונה בסכנה״.  היא – כאמרתו של הלורד רודולף צ׳רצ׳ל חייבת לתקוף את הממשלה. איך קבעו  פילוסופים מדיניים  ״הממשלה רואה באופוזיציה מקל בגלגליה של העגלה המטפסת במעלה ההר. האופוזיציה רואה את עצמה כמקל בגלגליה של הממשלה המתדרדרת במורד ההר״.  אבל אפשר להתנגד לממשלה בדרך פרלמנטרית, ואפשר להתנגד לה בבריונות וצביעות.  מר לפיד הינו בריון והוא צבוע.  הוא בריון כי הוא משתולל ברחובות.  הוא בריון  אין הוא מהסס לאמר דבר והיפוכו ללא להניד עפעף, הוא בריון כי אין הוא מגנה את אהוד ברק על דרישתו מחיילים לסרב פקודה, הוא בריון כי הוא משתמש בהתלהמות פוליטית כקרדום לחפור בו.  הוא חושב תחת  הממשלה, אבל הוא  עושה זאת תחת המדינה.

פוליטיקאים  נבחרים  כנאמני הציבור לטובת הציבור .  פוליטיקאים נבחרים על מנת לשמור על מדינה. הכנסת העשרים וחמש נכשלה בזאת וגם בזאת.

ולא רק הם כשלו.  מערכת ״עשיית הצדק״ כשלה אף היא כישלונות  רבים.  והעדרה של נשיאת בית המשפט העליון מהטכס  של סמלי השילטון המסורתי ביום הולדתה של הכנסת תחת חסותו של נשיא המדינה, הינה סטירת לחי למדינה ולכל אזרח.

אבל, יהא לפיד אשר יהא, תעשה חיות כאשר תעשה.  שרביט הניצוח הינה אצל ראש הממשלה. והיום אין הוא מנצח על הרמוניה אלא על תזמורת צורמת ומאיימת.  על ראש הממשלה האחריות לשלמות העם.  על ראש הממשלה החובה להדעיך את הלהבות. לא ליתן לבריון להלהיב ולהיגרר למהלומות נגד. עצור לחודש. לטובת המפגינים שמפגינים ״על אמת״. מחווה למדינה, מחווה לעם, מחווה לאופוזיציה.  אל תנהג הממשלה כנוקמת על העבר, אלא בממלכתיות.  ראש הממשלה  חייב להנהיג את הספינה לחוף מבטחים.  הוא יכול כמעט בהניף יד.  הוא רק צריך לרצות לעשות זאת לא פחות מאשר לרצות כפל תקציב הביגוד.

החיים והשלום אהבו

 

האופוזיציה

חידה: - מוכנים?  מי קרא לכל המשק לשבות על מנת למנוע את ״המהפך המשפטי״?  מי מבקש לקרות עצמו כעומד כחומה בצורה נגד היוזמה לשנוי במערכת השפיטה בישראל? אבל מי הו זה   שאמר שבית המשפט העליון נטל סמכויות לא לו?  ומי אמר ״יש שתי מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חברה נחמדים אבל למשול זה גדול עליהם.. הם פוליטיים   מדי, חפפנים מדי, מושחתים מדי, שני הגופים הם בית המשפט העליון  של אהרון ברק וממשיכיו בעלי האסכולה של האקטיביזם  ...... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות של השתלטות, ויש אומרים השתלטות עוינת של שני הגופים האלה [בית המשפט העליון ואגף התקציבים באוצר – ש.ז.י], תחילה  על הדיון  הפוליטי ולאחר מכן על תהליך קבלת ההחלטות״.  ומי  אמר שלא בית המשפט העליון צריך לקבוע מה סביר? ומי אמר שאריה דרעי,  למרות עברו הפלילי יכול לשבת אצל שולחן הממשלה בראשותו?  לא ניחשתם?  במילים אחרות, מי הוא המייצג נכונה את האמרה ״אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך״? אומר דבר והיפוכו ללא כל היסוס?  הוד מעלתו, מי שהיה ראש הממשלה והיום הינו ראש האופוזיציה. מר יאיר לפיד. איך אמר הסטיריקן   היווני  בן המאה השנייה, לוקיאנוס מסאמוסאטה? ״כיון שלא היה לי שום דבר אמת לספר – שהרי לא נתנסתי  בכלום ראוי להישמע – פניתי אל השקר - הוגן יותר כי אשמיע דבר אמת אחד. זה – שאני משקר״.

הוא שאמרנו. יש  - והם רבים וטובים פחות – המבקשים לעשות שימוש במחלוקות כ״קרדום לחפור בו״.  ״עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״.  עוד יבוא היום ודמעות התנין של חבר הכנסת לפיד על ״זוועות״ הממשלה יידונו בדיוק באותו מקום בו נדונו תקלותיו – אם היו – של ראש הממשלה.  ילמדו על ראש מפלגה באופוזיציה הקורא דרור ללשונו. מעניין.  ממחוזות כאלו יש הצועדים צעד אחד קדימה. צאו ולמדו על אברהם בורג ועל אמרי השפר שלו לאחר ששימש כיושב ראש הכנסת  ולאחר שכיהן כיושב ראש הנהלת הסוכנות.

״מכונת הצדק״

טרם שנעבור לאצל היושבים על יד שולחן  הממשלה ותומכיהם, אי אפשי ואי אפשר שלא להתייחס לנוהגם של שומרי החוק ו״מבטיחי הצדק״. 

שגגה שאינה מכבדת את בעליה יצתה מבית מדרשה של נשיאת בית המשפט העליון . הנושאת בתפקיד הלזה  אינה יכולה להרהר אחר מעשה חקיקה, אלא  - אולי  - במסגרת מתן החלטה שיפוטית.  אין לה הסמכות להעדר מטכס בו באים יחדיו ראשי רשויות השילטון בישראל.  היעדרותה הינה התנשאות מעל פני הרשות המחוקקת, זו המבצעת וזלזול בהוד מעלות נשיא המדינה.  טול למשל שגריר ואשר לו ביקורת על הממשלה ששלחה אותו.  אם חשקה נפשו  לבקר את ממשלתו יפנה למשרד החוץ של הממשלה המארחת ויבקש את דרכונו בחזרה,   ישוב למדינתו וישתלח ככל שיבקש.  הוא אינו יכול לעשות זאת בעודו מכהן.  כך גם נשיאת בית המשפט העליון. היא אינה רשאית להשתתף בוויכוח הפוליטי גם אם מדובר במעמדו של בית המשפט.  את מעמדו של בית המשפט, קביעת המסמרות של הפרדת הרשויות, קובעת הכנסת, ורק הכנסת.  אם מבקשת הנשיאה להביע דעתה, עליה לעשות זאת בממלכתיות, בפגישה עם שר המשפטים.  אף הופעתה בפני ועדת החוקה הינה אתגרית [אם כי יש לה תקדימים].

זכורני, עת אשר נחקק חוק החברות החדש עוד בסוף שנות התשעים במאה שעברה, היה הפרופסור אהרון  ברק נשיא בית המשפט העליון.  אכן כי כן, אין חולק שידיעותיו האקדמיות בתחום המשפט הינן נדירות. והוא ישב וייעץ לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בעניינו של זה החוק.  אסור היה לו לעשות כן. הוא היה נשיא בית המשפט העליון. והפרדת הרשויות, מה תהא עליה?

לא, חלילה לנו להיענות לאתגרו של הנשיא לשעבר אהרון ברק ולשולחו אל מול כיתת יורים [אמרה היסטרית ומדאיגה].  אבל כן נפנה כלפיו אצבע מאשימה [כפי שעשו שופטים לשעבר כמו מנחם אלון המנוח והנשיא משה לנדאו ז״ל] שניבאו את הרס האמון בבית המשפט בשל השקפתו של הפרופסור  ברק וההולכים בעקבותיו. בשל החלטה לפסול מועמדת לבית המשפט העליון כי ״יש לה אג׳נדה״, בשל עסקות משפחתיות בבית המשפט העליון, בשל העובדה שאשתו של הנשיא ברק שימשה נשיאת בית הדין הארצי  לעבודה, בשל ״ועדת השתיים״. בשל תקלות שלא הובאו לעין הציבור, בשל פרישתו של מזוז שנשארה לוט בערפל,  בשל הדחתה של השופטת גרסטל כשבאה זו לנקות את מערכת עשיית הצדק,. תקלת הדחתו של יעקב נאמן ז״ל מכהונת שר המשפטים,  והרשימה ארוכה עד מאוד.  ״אחד העם״ ברחוב אינו ״רואה״ את הצדק בפעולה. ועל הצדק להיראות, לא רק להיעשות. ״אחד העם״ חושב שצדק לא נעשה ואף לא נראה. המשבר באמון במערכת המשפטית נרכשת על ידי זו האחרונה בדין ובצדק.  זוכרים את הריאיון המפחיד של  נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופטת הילה גרסטל? מדוע הוצא צו נגד פרסום הדו״ח? האם הוא כלל סודות מדינה אפלים? או אולי  הייתה תקווה  להאפיל על מחדלים של ממש, לדרוש מהאחר ״שקיפות״ אך לא מעצמך, לקבוע ״סבירות״ מה היא כלפי האחר, אבל לא כלפי מכונת עשיית הצדק?   האם הנציבה שקרה בדו״ח שלה? מאז לכתה, דממה.  ״צמצום השורות״ כפי שקבעה הגברת גרסטל – אחת השופטות המעולות שקמו פה במדינת ישראל. ועל מה ולמה שינה יועץ משפטי לממשלה את עמדתו ביחס לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק, מעת עמד לחקירה בעצמו ועד  אשר נעמד בראש המערכת?  האם טעה בהאשמותיו הקודמות? האם קיימות נסיבות אחרות שהביאו את היועץ לשנות עורו? ועל מה ולמה נשאר הוד מעלתו האזרח לוט בערפל?  מערכת עשיית החוק  ושקיפות הינן זרות זו לזו להחריד.  ויש בכך על מנת לתרום תרומה של ממש להרס אימון הציבור.

וכאשר הציבור אינו מביע אימון, ובאים אותם שהציבור חושד בם – בצדק, ולעיתים שלא בצדק – ובוחרים הם את אנשי שלומם להיווסף אליהם, ואין להם לרבדים אחרים בחברה, לרבות אנשי הרשות המחוקקת, את הכוח לערער אחר זו הבחירה, אימון הציבור דועך עוד יותר.

הרשות השופטת יודעת זה שנים על הביקורות הניתכות בה.  על סטיה מדרך הישר והנכון בשעריה.  איש לא נעמד בפרץ והודה ״חטאנו״.   איש מתוך המערכת לא הציע בפומבי שנוי של ממש שיהא בו על מנת לתקן.  יודעים אשר על המערכת המשפטית להצביע על ״כיבוש״ הרשתות החברתיות על ידי בנימין נתניהו ואנשי שלומו. כיבוש זה הוא – כך הם – שגרם לדעיכת האימון במערכת המשפטית. האומנם, האימפריה השביעית חלשה? והאופוזיציה? הרשתות החברתיות היו להם לזרה? לא כך הם פני הדברים.

ובעוד אשר שמוע שמענו על חרמות, סירוב להתדיין ועוד תקיפות מאשר על הרשות השופטת ותומכיהם כלפי הממשלה, לא צדה עיננו ולו הצעה מאצל הרשות השופטת, כיצד היא רואה שנוי נכון?  לא לצורך המשא ומתן עם הרשות המבצעת, אלא על מנת שהאזרח הקטן ידע מה היא עמדת הרשות השופטת?

ואולי נתחיל בפרסום הדו״ח של השופטת גרסטל? אולי, טרם שינהלו הרשויות משא ומתן, שיראה בית המשפט העליון כי הוא מכיר בתקלות שיצאו מבית מדרשו.  שתראה פרקליטות המדינה היכן שגתה. שינסו הם להבין על מה ולמה אצה הדרך.  אבל שגם כבוד שר המשפטים יבין, שכבוד יושב ראש ועדת החוקה יבין ש״המהירות היא מהסרטן״.

התקשורת בזעיר אנפין

בשבוע שעבר סערה המדינה.  מתחים פוליטיים, עודנו בעין הטרגדיה של ליל שבת בבית כנסת בנווה יעקב, משבר ״הדיקטטורה המשפטית״ רותח.  נושאים חשובים של ממש.  אבל ״העיתון לאנשים חושבים״ מנהל סדר יום אחר. יום חמישי, הכותרת הראשית בעיתון הארץ, כך לשונה. ״שרה נתניהו דרשה, ושב״כ ביקש לממן עבודות לא חיוניות בביתה״. לא לא, לא מדובר  בכותרת בעמוד פנימי, בכותרת משנה. הכותרת הראשית.  לא אירן, לא בתי המשפט, הכותרת הראשית. שרה בקשה עבודות.  כבר כתבתי במעונכם מבחרם של פעמים.  לא מדובר ב״עיתון לאנשים חושבים״ אלא ״עיתון לאנשים החושבים שהם חושבים״.. 

הממשלה ותומכיה

ואף אשר על הממשלה והתומכים בה לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם.  טול למשל את אמרת השפר האחרונה של אחת, ואשר ההדר הז'בוטינסקאי כנראה מעולם לא השיק לה.  חברת הכנסת טלי גוטליב האשימה את נשיאת בית  המשפט העליון באחריות לפיגוע הטרור.  הגברת  גוטליב אינה אומרת את האמת והיא יודעת שאין היא אומרת את האמת. היא מייצגת את זילות הממלכתיות בם חייבת  מפלגה האוחזת בהגא השלטון.  אני חלוק ברבדים שונים על הגברת חיות. אני חושב שהיא נוהגת שלא כהוגן. אבל לא, היא אינה קשורה לכל פעולת טרור, והיא תלחם בטרור ככל שהיא תוכל. הגברת גוטליב משלהבת את יצר הכעס. חוסר יושר וחוסר הממלכתיות, הרצון להאדיר מחלוקת למקומות שאלה לא קיימים, הם נחלתה של הגברת גוטליב.  לא המדינה תהנה מ״תרומתה״ , אף לא הוויכוח.  היא לא תנצח, אבל כולנו נפסיד. 

אבל הממשלה אינה נקייה מעוון. כשמדובר בנושאים כה חשובים, לא צריך ״לנצח״.  האופוזיציה אינה אויב. היא אינה רק לפיד. יש בינות ליושבים אצל ספסלי האופוזיציה המכבדים את הכנסת [ויש כמובן אשר על הקואליציה המבזים אותה – ואפילו מאוד].  את החמס צריך לנצח, את החיזבאללה צריך לנפץ.  את המפגינים צריך לקרב.  צריך לשמוע.  הקרע הינו תחת מנהיגותו של נתניהו.  כל תקלה היא באחריות המנהיג

גם אני חושב שהמערכת המשפטית בעייתית מאוד ודורשת שנוי מהותי.  הן מערכת אכיפת החוק והן מערכת בתי המשפט.  אבל המערכה שמנהלת הממשלה, דברי הרהב של שרים ושרות בממשלה אינם עוזרים ליציבותה של המדינה.

אחד העם

ויש הכואבים כאב של ממש. החשש מהבלתי נודע קיים.  שר המשפטים  אינו מסביר לציבור את מדיניותו.  שהלא אלה הלומדים אותה יודעים שמדובר במעשה ראוי בעיקרו. הגם שהינו דורש   שנויים אלה ואחרים..  צריך להבין את החששות.  להטות אוזן להוד מעלתו האזרח.  לא להתייחס אליו כאל אותם ואשר היושר האינטלקטואלי הינו מהם והלאה.   רבות הן הדוגמאות לכך.  הגברת זהבה גלאון בהחלט נמצאת בחזית ״פקפוק היושר האינטלקטואלי״.  ואת אשר עשתה   בפרסמה כביכול ״מועל יד״ של השר בן גביר, אינו ויכוח לגיטימי, אינו מעיד על יושר, אלא על ריקבון מוחלט.  הגברת גלאון מבקשת לגרור את הפוליטיקה הישראלית לביב השופכין של העשייה הפרלמנטרית.  אמת לא הייתה כאן. שקר גדול היה כאן. 

אבל הממשלה אינה יכול להיגרר לכשכאלה. ״אחד העם״ הלא הוא האזרח הפשוט המביט והשומע, רואה ״דורסניות״.  נזכיר, הממשלה הקודמת לא נהגה אחרת.  גישתו של מר ליברמן כלפי החרדים שזכתה לתמיכתו של מר לפיד, הייתה התנשאות והשפלת האחר.

אבל מעבר לאיווט, מעבר ליאיר מעבר לזהבה ומעבר למירב מיכאלי וגם מעבר לטלי גוטליב ולעתים קרובות מעבר למירי רגב, קיימים אזרחים  שהם באמת   תמי לב. שהשינוי מפחידם, שלא מצליחים להבין כיצד לא מצליח ראש הממשלה להביא לשיח.  כיצד משנה הממשלה בהבל פה חוקי יסוד? על הממשלה בכל מחיר לגשר אליהם, מעבר לאותם ״מנהיגים היסטריים״ [והם היסטריים].  הדבר נכון בהתייחס לאותם פוליטיקאים יפי הנפש בעיני עצמם והיושבים היום הרחק מאצל שולחן הממשלה, והדבר נכון לא פחות בהתייחס לאותם המבקשים לראות עצמם כמנהיגי האוכלוסייה הערבית  במדינת ישראל והמועלים באמון בוחריהם יום יום, שעה שעה.  העובדה שהממשלה ״נלחמת״ באופוזיציה, שהיא נגררת למסע הבלהות של לפיד וחבריו, היא כשלון מנהיגותי של הממשלה.  אשר על הקואליציה כושלים בזה אחר זה בתגובות, או בנהלים.

רק רגע

כמדומני, לאחר ההלם הראשוני נחלת מערכת אכיפת החוק, ובהיות שר המשפטים  אדם שפיו וליבו שווים,  ובהבינו את אותם החולקים לשם שמיים [ויש כאלה, והרבה]  – בהבדיל מהמחלוקות שאינן לשם שמיים – שישמע מאצל נשיאת בית המשפט העליון על שגגותיה של המערכת המשפטית.  בפירוט, היכן המערכת דורשת תיקון – להערכתה.  שיראיין את היועץ המשפטי לשעבר על מנת ללמוד הימנו על מה ולמה הפך עורו, והביקורת ששילח בפרקליטות עת שזו זינבה אחריו, ועד לעמידתו איתן כ״אחד מן החבורה״. שישב עם אותם שהינם מנויים על מערכת אכיפת החוק. שהמערכת תסביר את ״תקלת העל  - מזוז״,  הפסיקו לכעוס, הפסיקו להשתולל, תקשיבו אחד לשני לא על מנת לענות כי אם על מנת להבין.  ואז יפרסם מסמך מקיף ומפורט, שינויים אלה מה טיבם?  שיראה כבוד השר כי דעת האחר חשובה לו [ואני יודע שהיא חשובה לו כמו גם ליושב ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת שמחה רוטמן]  לקבל אם צריך.

אבל המתנגדים לרפורמה והרואים בה פסול, שאינם מוכנים ולו לנהל דיון מעמיק כי רק חיות יודעת, ובית המשפט העליון הינו מבצר החופש האחרון – ומנהלים לרעה את המחלוקת ללבות  דברי ריב, המשתמשים במרד אזרחי, [לפיד, חלוץ] ויש מי המדבר על מלחמת אזרחים , [חבר הכנסת בני גנץ]. כל אלה מעניקים מתת ענק לאויב האמיתי המחפש את הסדק מבפנים.

השבר הינו אמיתי.  אני בהחלט מאשים  את לפיד בצביעות של ממש, אדם האומר דבר והיפוכו.  אני בהחלט חושב שהוא אסון אמיתי, אבל הוא לא המנהיג.  ראש הממשלה הינו המנהיג,  הוא חייב לגשר.  הוא חייב לאחד,  לא לשלוח מחררי ריב לאולפני הטלוויזיה שאפילו לא יתנו למראיין לדבר. לא לאפשר לחברת כנסת להתנהג ב״בריונות פוליטית״, ואם חרגה אותה חברת כנסת פעם אחר פעם, ראש הממשלה אמור לטפל בכך, לא לשלח הצהרה אחת לתקשורת ולהסתפק בכך.

המערכות דורשות שינוי.  אני מציע מכולם לפסיק להשתולל.  אני חושב שקל מאוד לכולם לבלוע את המרירות, לזכור כי ״כעס הינה עבודה זרה״  לישב יחדיו ללא חשיפה, נשיאת בית המשפט העליון, שר המשפטים, האיש הבכיר באופוזיציה העוסק במשפט, מומחים למשפט, ובכירי הפרקליטות.

דמוקרטיה נבחנת בעומדה אל מול פני מחלוקת פנימית וקבלת המיעוט את דעת הרוב.  דמוקרטיה נבחנת בדרך  בה פועל הרוב בהתייחסו למיעוט, דמוקרטיה נבחנת בתרבות הוויכוח.  להתווכח – כן.  לריב – לא. להחליף דעות – כן. להחליף מהלומות – לא ולא.  ואולי נשנן מעט את תפילתו של רבי אלימלך מליז׳נק שכך ביקש: ״אדרבה, תן בליבנו, לראות כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם .... ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו״

אימת הדמוקרטיה על הדמוקרטיה

איום הדמוקרטיה על הדמוקרטיה

בעבר העלתי מתהומה של ההיסטוריה את אמרתו של ווינסטון צ׳רצ׳ל שאמר – וכך לשונו. No one pretends that democracy is perfect or all wise. It has been said that democracy is the worst form of government  except for all those other forms that have been tried from time to time . ואכן, דמוקרטיה הינה כלי שלעולם חישב להישבר.  והוא נשבר במדינות רבות, גם ״באמצעות״ אותם כלים ואשר הדמוקרטיה מעניקה להוד מעלתו האזרח.  כך עוד טרם צלחה בידו של אדולף היטלר  לכרות ראשו של כל מי המתנגד לו, ישב הרמן גרינג בראש הרייכסטאג והעביר חוקים ״בשיטה פרלמנטרית״ תוך עשיית ״חוכה והתלולה״ מכל הליך דמוקרטי שהוא. 

ברזיל ניצבת היום בפני איום דמוקרטי. הונגריה ופולניה עברו זה מכבר את גבולות ״הסמכות השלטונית״.  ונשיא תורכיה – או תורכייה בשמה החדש -  שבתחילת דרכו עוד נבחר בבחירות דמוקרטיות, הפך זה מכבר לדיקטטור של ממש.

היום ניצבת מדינת ישראל בפני מחלוקת המאיימת ליהפך לקרע של ממש.  צר לי לכתוב שמערכת אכיפת החוק זכתה ״ביושר רב״ בחוסר האימון שרוכש לו הוד מעלתו האזרח.  לא.  אין זה מר בנימין נתניהו שנלחם ויכול לה למערכת המשפטית.  האזרח אינו עדר של כבשים ההולך אחר העז המנהיגה  ולצווארה פעמון.  מה נעשה ומאמרו של יצחק מאיר במעונכם  הינו נכון.  אהרון ברק הרס את האימון של האזרח במערכת המשפט.  לא בזמנו של יואל זוסמן, לא במהלך כהונתו של שמעון אגרנט ולא כאשר מאיר שמגר אחזו בהגה הספינה המשפטית זכה בית המשפט לכעס כה רב. היה זה הנשיא לנדוי שהזהיר כי הפילוסופיה המשפטית של הפרופסור ברק תגרום לבית המשפט נזק בלתי הפיך. וחוסר האימון הינו כה רב עד שאף פסקי דין שיש להתגאות בם [ויש אף כאלה] אינם זוכים להערכה ראויה.

לא.  איני מסכים לכל חשיבתו של שר המשפטים.  אני חושב שפסיקת ההתגברות  המוצעת על ידו חייבת שנוי.  יש נושאים שפסיקת ההתגברות אסור לה שתחול עליהם [כמו שלילה של זכויות מסוימות ואפילו זכויות אזרח, למעט על פי רשימה סגורה, כמו פעילות חבלנית נגד המדינה על ידי אזרח ישראלי].  חושבני שפסיקת ההתגברות, על מנת שתסתור פסיקתו  של בית משפט, אמורה לזכות ברוב מיוחס בכנסת – יהא מספרו ודרך חישובו אשר יהיו. 

לדאבון הלב המערכת המשפטית עודה חושבת שהיא ספינת ההצלה של מדינת ישראל.  ולא היא.  היה זה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון [כתוארו אז] השופט משאל חשין ז״ל – משפטן דגול בעל כושר ניסוח נדיר שהעיד על חוכמתו, שקבע ביום  7 פברואר, 2007 בראיון אצל רשת ב [לאחר שפרש מכס השיפוט] ״זה [בית המשפט העליון – ש.ז.י.]  ביתי. מי שירים ידו על ביתי אני אגדע את ידו״.  זו הייתה החשיבה.  הנה כי כן, נשאל כבוד הנשיא [כתוארו בעבר] אהרון ברק בראיון טלוויזיוני, על כך שבניו של שופט עליון אחד התמחו אצל שופט עליון אחר, וכך הלאה. לקיים מה שנאמר, ״הכל נשאר במשפחה״.  נשאל הפרופסור ברק, האם ראוי היה לנהוג כך?  חלילה לו לכבוד השופט להודות בטעות.  הוא לא היכה על חטא, כפי שלעולם לא אמר דבר על נסיקת אשתו לכהונת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. נסיקה שהעידה על רקבון מוחלט. תשובתו הייתה, עם חיוך כמובן, ״היום לא הייתי נוהג כך״.   ובעבר זה היה בסדר? כנראה שלדעתו של המשפטן הדגול - כן. אבל הכל מבינים היום שמדובר בחטא. הכל אמרתי?  לא פרופסור ברק.

איש לא שמע ואיש לא ידע על מה ולמה כבוד השופט מנחם [מני] מזוז פרש מוקדם מדי מכס השיפוט.  הוא לא  השכיל להבין כי מינויו ליושב ראש הוועדה למנויים בכירים נעשה שלא כדין עד שהחליט על כך בית המשפט העליון בספטמבר בשנה שעברה.  השקפתו הפוליטית המסוכנת מבחינה ערכית של מר מזוז  באה לידי ביטוי יותר מאשר פעם אחת.  ״בין הזמנים״. בין ששימש כיועץ המשפט לממשלה ועד בחירתו לשופט הטיח מר מזוז ביקורות עולבות  - ולעתים, שהאמת היא מהן והלאה – במר נתניהו וכל המחנה שבעקבותיו.  יכול אותו אדם לחזור לכס השיפוט ולהפוך עורו? להיות ״אובייקטיבי״ כשמדובר במשפט המנהלי, ולכתוב פסקי דין המיוחסים לממשלה שהוא מתעב?  אבל דבר לא נעשה.  אדם שלא פסל עצמו מליישב בדין כאשר ביתו [יעל מזוז הרפז] הייתה קשורה בעבותות לצד בהליך שהוא דן בו [עניין ״קו לעובד״] [אגב, תופעה שמבחר שופטים בבית המשפט העליון חטאו בה, לרבות כבוד הנשיאה]. וכשהסביר לאחר מעשה את העובדה שאפילו לא טרח לגלות את הקשר, שיקר – כן, ממש כך -  שיקר במצח נחושה.  כשחרג השופט מזוז מכללי האתיקה המקצועית של השופטים בתשובה לשאלה  שנשאל בנובמבר 2019, באוניברסיטת חיפה, החל ב״סימפוניה של שקרים״. מר מזוז כינה את שר המשפטים דאז אמיר אוחנה ״שר לעומתי״. בשל אלה ובשל החבטות שהטיח כבוד השופט בשר מחוץ לכותלי בית המשפט,   התבקש  לפסול את עצמו מליישב בדין בעתירה נגד אותו שר. אך הוא סירב לעשות זאת. כי יושר ומזוז הם שני נוגדנים.  והמערכת המשפטית? דממה של ממש.

אני יודע שיש המתנזרים מלקרא את ספרו של משה קצב.  אני קראתי.  בואו נתעלם מגרסתו של מר קצב ונצא מתוך הנחה שכל שנטען שעשה, עשה [ואני מתקשה בכך].  תקראו בבקשה רק את המובאות מפיו של מר מזוז. ולו בשל אלה, יורשה לי להגדיר את ספרו של מר קצב ״מפחיד״.

ובית בנשפט משאיר בחשיכה את ״ההסבר״ כיצד הגיע אדם כה מפוקפק לעמדות כה בכירות בעשייה המשפטית?  ועל מה ולמה פרש?

כל התקלות- חמורות יותר וחמורות פחות – בעניינו של מר נתניהו. השימוע שכנראה לא היה חשוב כי ראש מערך התביעה בתיק הייתה בחופשה בדרום אפריקה והיא ״תקרא את הפרטיקלים״.  ׳מסמוסים׳ בין שופטת ובין איש פרקליטות המדינה מעבר לגבם של פרקליטי הנאשמים,. תקלות כה חמורות בשיתוף ההגנה בראיות, טיפול כושל בעדים. כאומר, ״הכל מותרין לך״.

זוכרים את הגברת עדנה ארבל? זו שכפרקליטת המדינה שילחה לכלא ילדה בת 19 [מרגלית הר שפי] על שלא מנעה את הירצחו של מר יצחק רבין ז״ל  [אגב בניגוד מוחלט לעמדתו של מר מישאל חשין]. אבל, את ״שמפניה״ [סייען שב״כ שנפנף בתמונתו של יצחק רבין ז״ל במדי אס אס] אין להעמיד לדין ״כי אין עניין לציבור״. ועל מה ולמה לא נדון עניינו של ״הכדור השלישי״? אף ביתו של מר רבין, הגברת דליה רבין פילוסוף,  הודתה לאחר שנים שנושא הכדור השלישי ״אומר דרשני״.

אני יודע על תיקונים שנעשו במערכת המשפטית.  אבל כל אלה בהיחבא, וזו שגגה רבתי.

ואנחנו שרבים מאיתנו עורגים לעשייה המשפטית בארצות הברית [ואסור לנו] יודעים כיצד נבחר שופט עליון במובילה בדמוקרטיות. אצלנו לשופטי בית המשפט העליון זכות ראשונים למנוע בחירה.  ונציגי השופטים, הלא הם  היו אמונים לפעול לא על פי מצפונם, אלא על פי החלטת ״ועדת השתיים״ שאף אינה מורכבת משופטים בפועל, אלא משתי שופטות בדימוס. קיומה של הועדה נשמר בסוד עד 2015 ודיוניה חסויים עד היום, על פי – איך לא – פסיקת בית המשפט העליון.  וביקורת?  על בית המשפט העליון? נו באמת. בל ייראה ובל יימצא. כי הכל סודי.  האם מדובר בסוד בטחוני ואשר גילויו יסב למדינה נזק? במהלך מדיני נועז? בפיחות המטבע [כפי שנהגו בעבר]? או שמא בניסיון שלא להיחשף לביקורת? וכיצד יכולים שאר חברי הוועדה לקבוע עמדתם שהלא אסור היה להם להיפגש או לראיין את המועמדים? [אגב, בשנת 2019 הורתה כבוד הנשיאה חיות כי סיכום החלטת ועדת השתיים יועבר לכל חברי הוועדה לבחירת שופטים.  ״סיכום״ שמענו. ״פרטיקל״ לא שמענו.  ועל מה ולמה נדרשים חברי הוועדה לסיכום? הלא זה הסיכום בא לידי ביטוי בהצבעת שופטי בית המשפט העליון בדיוני הוועדה לבחירת שופטים. 

הלא זכרתם את הביקורת הנוקבת שהטיח מר אביחי מנדלבליט במערכת אכיפת החוק בישראל טרם שמונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כיצד שחרר חרצובות לשונו כלפי מערכת אכיפת החוק. שכן, היועץ הקודם יהודה ויינשטיין כתב לו לראש הממשלה כי מר מנדלבליט אינו כשיר  להמשך קריירה ציבורית כיועץ משפטי או כשופט [פרשת הרפז].

ואם נבקש להעלות על הכתב את כל התקלות של המערכת המשפטית במדינת ישראל ולו בתקופה האחרונה, נמצא עצמנו מתחרים, תחרות של ממש בפראנץ שוברט שכתב את הסימפוניה השמינית שלו הידועה גם כ״סמפוניה הבלתי הגמורה״.  ואם נבקש להעלות מתהום החשכה את אמירת ה״על חטא״ של הרשות השופטת, עוד נמצא עצמנו מתחרים ב״סמפוניית ההפתעה״ פרי עטו של יוסף היידן.

אבל מערכת חולה אינה יכולה לספוג מהלומות כך סתם.  כולנו רוצים לרפאת את המערכת, לא להורסה. יש דברים טובים במערכת ואף טובים מאוד.  יש אנשים טובים במערכת ואף טובים מאוד. מבית מדרשו של בית המשפט העליון  יוצאים פסקי דין שעל כל ישראלי להתגאות בם.

טלו לדוגמא את ״ההיסטריה הפוליטית״ של חברת הכנסת טלי גוטליב כלפי הנשיאה  אסתר חיות והזמנתה – בלשון פחות מנומסת מההדר הז׳בוטינסקאי ז״ל, לפרוש על אתר כאשר התגלגלה שמועה, שהוכחשה על ידי בית המשפט העליון, כי אם תעבור הרפורמה המשפטית במלואה, היא  - כבוד הנשיאה - תפרוש.

זו הדרך, הגברת גוטליב?  זו מנהיגות?  לשלהב את ההמון? כאמרתו של טלמכוס  ביצירתו של הומרס ״אודיסאה״: - ״מול המון רב קשה ליחיד לנקוף אצבע, גם לגבר חזק, כי יש להם כוח כפליים״.  אל נא ניגרר אחר היסטריה של אותם המבקשים ל״הנהיג״ את מחנה השמאל ולאתגר את החלטת הבוחר שלא כדין.  לאיים ב״מלחמת אחים״ כאמרת ההבל של מי שהיה שר ביטחון ורמטכ״ל, או לילך שבי אחר דמגוג חסר תקנה או השכלה כיאיר לפיד.  לכם, האוחזים בהגה השלטון אקרא לא ״לנקום״ באופוזיציה על חטאיה של זו [כפי שהציע חבר הכנסת דוד אמסלם. אני יודע שב״אחד על אחד״ דוד אמסלם לא יברור בין בר פלוגתא לבין תומך] אלא להנהיג בממלכתיות, להפגין תרבות הוויכוח.  שהלא  כדברי חכמנו ז״ל, ״אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו״. לא לשכוח כי  הממשלה הינה הממשלה של כל העם, גם של אלה המתנגדים לה ורוצים במפלתה.   כקביעתו  של החכם מכל אדם [ואני לא מתכוון ליאיר לפיד] ״מות וחיים ביד לשון, ואוהביה [את לשונו – רש״י] יאכל פריה״.  אם לטוב, או חלילה, אם לרע. 

למנהיג  יש שתי דרכים חילופיות. להיגרר אחר רמתם של אחרים או להשיב את הממלכתיות, גם כנגד תופעות שליליות. לו דעתי נשמעת, הייתי בוחר בחלופה האחרונה.  הממשלה אחראית לשלום העם יותר מאשר האופוזיציה, ובמיוחד אם זו מונהגת על ידי יאיר לפיד. 

הבא נשנן את אמרתו של אותו מישאל חשין, שכך כתב ״הדג במים לא יראה אלא את אשר סביבותיו, ואילו הנשר בשמים ידע מאיין יבוא הנהר ולאן ילך. ואנו נבקש לנו כי נדע לשחות כדג אך גם כי נדאה כנשר״.

זלי יפה

על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת

 

בואו נתמודד עם השאלה התיאורטית גרידא הבאה.  הרופאים הערבים בבתי החולים בישראל מסרבים לטפל ביהודים כי זה נוגד את דת האיסלם.  ניחא, יהיו כאלה שיראו בכך מתת אל. אחרים יחשבו שמדובר בחשיבה פרימיטיבית ואילו פרימיטיבית מאוד, מסוכנת עד כדי להחריד. אבל ניחא. אז בואו נפליג למדינה ״נאורה״ כמו ארצות הבית למשל, ששם עד לשקיעת שנות השישים היו מקומות ״אקסקלוסיביים״  ואשר על שעריהם היה תלוי שלט Negros, Jews and dogs are not allowed”..  ואולי דמו בנפשכם היום בית חולים קתולי בניו יורק או פריז שמסרב לטפל ביהודי בשל סיבה זו או אחרת.  הלא הייתה קמה קול זעקה.

ומה נעשה אם אותם שהאידיאולוגיה שלהם אינה דתית אבל עוצמתה אדירה לא פחות. ואלה יסייגו את עזרתם לזולת למי שאינו דוגל באמונתם.

והנה, במדינת ישראל ״קמה וגם ניצבה״ אישה ה״מייצגת״ את אלוקי ישראל כנראה יותר טוב מאיתנו, והיא מחליטה כי רופא לא יטפל באדם באם טיפול כאמור  נוגד את אמונתו הדתית של הרופא.  שכך לשונה. ״כל עוד יש מספיק רופאים אחרים שיכולים לתת שירות, אסור לכפות על רופא או רופאה לתת שירות העומד בניגוד לעמדתו הדתית״. לא, חברת הכנסת אורית סטרוק לא התכוונה לשיטת המתת החסד הנהוגה היום בשווייץ לחולים סופיים, אלא גם טיפול שאולי יש בו הצלת חיים, כל עוד יימצא רופא אחר שייעשה את המלאכה. קבעה כבוד חברת הכנסת - ובניגוד מוחלט להלכה -  להתיר  לרופא שלא  לטפל באדם – כמו גאה – באם זה בניגוד להשקפתו הדתית.  אין כבוד חברת הכנסת צופה עתידות ואין היא מבינה כי ״החיים והמוות ביד הלשון״. והחמור מכך, אני יודע שגישתה לגאה כאדם   -  ׳אחד על אחד׳ הינה מכובדת. השקפתה לעתיד הינה חשוכה, כי היא עיוורת.  כי מחר יבוא רופא ויחליט שהחרדי זר לו ולמצפונו ולא יטפל בו, והמוסלמי לא יטפל ביהודי והיהודי לא יטפל במוסלמי.  תמהתי באם מבינה חברת נכנסת  את רעידת האדמה של חילול השם שגרמה.   אחת המבקשת לייצג את תורת ישראל ואמונתו.   אכן כי כן, בקשה כבוד חברת הכנסת להסביר את דבריה לאחר ש״הרכבת יצאה מהתחנה״.  אבל אמרתה חדה כתער. האם לדעתה  של חברת הכנסת הנכבדה, שבועת היפוקרטס המחייבת כל רופא אינה חלה על רופאים יראי שמיים?  וכל אותם העומדים  בראש הידע הרפואי וכיפה לראשם ושננו את רעיון השבועה שגו [כמובן לא את לשונה המקורי השופעת עבודת אלילים].  כך כתב הרמב״ם אצל תפילתו לרופא. ״אמץ וחזק כוחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לדל ולעשיר, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא, וכי אראה תמיד בחולה, רק את האדם״.

אני חלוק על הרבה מעמדות הציונות הדתית וזה בסדר.  אני מאוד מכבד את בצלאל סמוטריץ, וחלוק על ניסוחים בחוקים שהציע כפי שבעבר לא הייתי שותף לחלק מעמדותיו. ואין הדבר מערער את הערכתי.  אני חלוק על מר בן גביר אבל הוא יפתיע את כולנו. [ואגב, גישתו שלו לגאים שונה בתכלית מגישתה של חברתו למפלגה]. אני רחוק מאוד מעמדותיו של חבר הכנסת   מעוז אבל ״דברים שרואים מכאן – על יד שולחן העשייה הממשלתי – לא רואים מכאן״, [כפי שהוכיחה עשייתו בעבר] וגם הוא יבין שה״ביחד״, לשמור על עם ישראל מאוחד, הינו דבר חשוב שאין לו מתחרה.

הגברת סטרוק ששילחה לשונה אתמול, הינה כתם שחור.  אמרות פרימיטיביות שלו היו נאמרות במקום אחר כנגד היהודים היו מבהילות אותנו.  אז הגברת סטרוק מבהילה אותי כאדם דתי.

האם הגברת סטרוק חושבת ש״עזר מציון״, ״מרפא לחולה״ או הרב פירר לא יטפלו בערבים  או נוצרים, להטב״ים או אולי חובשי כיפות סרוגות כי הרב פירר הינו חסיד בעלז?

היה זה פרידריך ניטשה שאמר ״״אנו נעשים עויינים לאי אילו אמנים או סופרים לא מפני שאנו סוף  סוף מבחינים בכך שהם רימו אותנו, אלא מפני שהם לא מצאו לנחוץ להשתמש באמצעים עדינים יותר כדי ללכוד אותנו״. והגברת סטרוק שתפקידה בכנסת לייצג את ההדר של ההלכה, היופי שביהדות לא השתמשת ב״אמצעים עדינים כדי ללכד״ את כולנו. כלל. ולכן לא רק שלא ליכדה [והפעם מלשון ללכד] את עם ישראל.  אלא היא  מבריחה אותו מאלוקיו. ממש כך.

אני זוכר תקופות קדומות ואשר מנהיגים דתיים כה המאיסו את הבורא על עמך ישראל, ואז החלו המזוזות להיעלם מדלתות הבתים, מספר המבקשים להתחתן ברבנות ירד לממדים מבהילים, ומפלגות כמו שינוי, אישים כמו טומי לפיד [אדם חכם מאוד, בניגוד גמור לבנו] או שולמית אלוני עשו חייל.  עמידתם הפוליטית התעצמה בשל ובגלל המנהיגות הדתית, המנהיגים הדתיים שהובילו  למחלוקות ולא השכילו לגשר.. 

אכן חברת הכנסת סטרוק ״הסבירה״ את עצמה.  לו יהי.  כאחת האמורה לקיים ״כל ישראל ערבים זה לזה״, איזו תרומה הייתה לגברת סטרוק באמירה הזו לאהבת הקב״ה? לגשר בין מאמינים ושאינם מאמינים? לאהבת ישראל? לערבות ההדדית? להאדרת השלום הפנימי? או מה היא תרמה לריחוק  מאלוקי ישראל, להשפלת הנורמה הדתית? אלפי רבנים בישראל, ולא שמעתי אחד מהם מתנסח באופן הדומה לגברת סטרוק? ורק היא נזכרה לדרישה המופלאה הלזו?

אמרותיה של הברת סטרוק, ולהבדיל אלפי הבדלות, חבר הכנסת מעוז [ואני מבדיל]  מאדירים לעין ערוך את עוצמתה הפוליטית של הקהילה הלהט״בית. כפי שמלחמת הציבור הדתי בנשות הכותל מאדירות את עוצמתן ואת האדרת כוחם של מפלגות ואשר כל עניינם הינו נגיחת נושאית דתיים. אין כל סיכוי שבעולם שמדינה מתוקנת תאמץ חשיבה כזו המוצעת על ידי הגברת סטרוק.  היא נלחמת מלחמה אבודה.  אבל היא כן מאדירה את כוחם של אותם ואשר עינה צרה בהם. היא כן מרחיקה יהודים גם מחשיבה אחרת שחשובה לה לגברת סטרוק. כי בשל אמרותיה בנושאים אלה ואופן אמירתם, יאמרו אלה ״בסוד[ה] אל תבוא נפשי״  מכל נושא דתי.   הגברת סטרוק העניקה ״דמי חנוכה״ פוליטיים בעלי משמעות קשה מאוד לאישים במערכת הפוליטית שנושאים דתיים הינן להם לזרה, כמו יאיר לפיד או אביגדור ליברמן.

מדוע נדרשים אנו לחוק הקובע שאדם לא יידרש לתת שרות למי שאינו חפץ לתיתו? האם עורך דין  בעל השקפות ימניות חייב לייצג מחבל? לא. האם בעל בית דפוס חייב להדפיס את תמונתו של יאסר ערפאת? לא.  האם אדם אורתודוכסי העוסק בפרסום חייב לפרסם את תורתה של התנועה הרפורמית? לא.  מדוע נדרשים אנו לחוק? החוק הקיים די בו.  אדם עושה ככל שירצה וימנע מעשות מה שאינו רוצה, בקניינו  למעט במקרים מסוימים [רופא, לעתים נהג מונית, וכדומה]. והרופא עוסק בפיקוח נפש ופיקוח נפש דוחה תורה. 

בשעה שהמדינה נמצאת במתח פנימי כה רב, שהפילוג מאיים, מותר היה לצפות מהציונות הדתית על כל מרכיביה  לגשר.  ״דברי חכמים בנחת נשמעים״.  ״באנו חושך לגרש״. לא לכבוד את האור היפה של היהדות. שלא נקיים חלילה את אמרת הנביא ״חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו״.

ואולם הכל בלא כלום אי אפשר.  יש אכן נושאים מסוימים  שאין אימת המחלה קשורה אליהם ואשר  רופא יבקש למשוך ידו מהם.  למשל הכוונה לשנוי מין.  אין מדובר ברפואה במובנה הקלאסי של המילה. ומותר לו לאותו המתמחה בכך לקיים אמרה עתיקה המתייחסת לפרלמנט הבריטי ״….. but change a man to a woman and a woman to a man״ .

לא נזהרה הגברת סטרוק בלשונה ובניסוחה, לא הכל היה בטל, לא הכל היה ״מוקצה מחמת מיאוס״.  הוא שאמרנו.  ״החיים והמוות ביד הלשון״.

 

האוהב לשנוא

החוק ועונשו

החוק ועונשו

קלוֹד אַדְרִיאֶן הֶלְוֶטִיוּס  איש חשיבה צרפתי בן המאה השמונה עשרה זכה לתשבחות כמו גם לביקורות, לרבות חרם שהושת אליו על ידי הכנסייה הקתולית  לא תהא זו טעות קשה מדי לקבוע כי פילוסופים רבים מעמיתיו, החלו להתייחס אליו בחיוב לאחר שזנח את החשיבה וצבר הון רב – החל לתמוך בעניים ופיתוח מקורות פרנסה. השפעתו הייתה על טובים [סטיוארט מיל] ועל טובים פחות [קארל מארקס]  את הפילוסופיה החינוכית שלו -  עיקרה של חשיבתו  הפילוסופית -  ינק הוא מאלה שזכו לפרסום רב כמו ג׳ון לוק, וזכה הוא להשפיע על מי שנבחר על ידי ההיסטוריון הבריטי פאול ג׳ונסון כדוגמא חינוכית ל׳עשה מה שאני אומר ואל תעשה מה שאני עושה׳ - ז׳אן זאק רוסו. משפט קצר אחד שהתפרסם בחיבורו  של הלוטיוס ״על הרוח״ יש בו רבותֿ. שכך לשונו. ״לשפוט זה לחוש״. טרם שניגש לעיננו, עוד נזכיר ממשנתו של פילוסוף אחר, אנגלי.  כך כתב ג׳ון לוק במסתו ״מחשבות אחדות על החינוך״. ״מבין כל בני האדם שאנו פוגשים, תשעה מתוך עשרה חלקים המגדירים  אותם -  טובים או רעים, מועילים או לא מועילים – נקבעים על ידי חינוכם״.  

חינוך הינו מונח רחב.  הוא כולל  קביעת נתיבים לדור ההמשך, הוא מצעיד אוכלוסייה לסדר חברתי, הוא מצדיק או שולל תופעה מסוימת.  כל מסר – לכל אדם -  מהווה אקט חינוכי, באשר המסר מבקש להנחות את הנמסר כיצד לנהוג וכיצד שלא לנהוג.  המסר עובר לצד האחר לעתים בתוספת איום, או כחלק מטובת הנאה. אבל המסר מבקש לחנך את האחר מנקודת מבטו של המוסר.  אלא מאי? לעתים קרובות, ואפילו קרובות מאוד, המסר אינו מובן כי אין מי שיבין.  המסר נמסר בשפה נפשית אחת, והנמסר מקבלה בשפה נפשית אחרת.  והלא כבר החכם מכל אדם קבע ״חנוך לנער על פי דרכו״. וזאת יש לזכור.  אין ״חלל חינוכי״.  בהיותו של האדם חיה חברתית, תמיד יהיה מי שישפיע, תמיד ימצא הנער חינוך, מושא לחיקוי,  לטוב או לרע, עשייה חיובית או חבור לעשיית פשע. וכל חינוך שיחונך הנער,  יישאר מנת חלקו.  כהמשכה של אותה אמרה של שלמה המלך. ״גם כי יזקין, לא יסור ממנה״.

מסר אותו מעבירה מדינה  לישות מדינית אחרת, אף בה יש אלמנט חשוב של חינוך.  אולטימטום מדיני הינו דרישה לנהוג או שלא לנהוג, בדיוק כפי שדורש המחנך. אף האוירה הפנימית בתוך ישות מדינית לא תיוושע באמצעות החוק או מערכת אכיפת החוק. כי החינוך עוצמתי יותר.  והא ראיה.  הפושע חושב שאולי ייתפס [הגם שתקוותו הינה אחרת].  הוא יודע שאחרים נתפסו.  ואף על פי כן הוא אלים, כי כך חונך.

מדינת ישראל נלחמת נגד מחבלים ודורשי שלומם שנים.  ישראל מוגבלת במלחמה בשל הוראות חוק אלו או אחרות. האויב מבית ומחוץ משוחרר מכבלי החוק.  כך למשל, מדינת ישראל לא הייתה מעיזה לנתק תושב שכם או ג׳נין השוכב בבית חולים בישראל, להורגו ולהבריח את גופתו. טירן פרו מדלית אל כרמל נחטף על ידי מחבלים מבית חולים מג׳נין והושב לאחר יומיים.

בעזה עדיין מצויות גופות של חיילים ישראלים. הדר גולדין ואורון שאול הי״ד כבר שנים בידי החמס.  ישראל מנהלת משאים ומתנים. לשוא. מה ההבדל בין טירן פרו ובין גופות חיילנו בעזה?

החמס חונך שהוא לא חייב לשמור על החוק הבינלאומי.  שליחיו מג׳נין קבלו מסר אחר.  כן חינוך אחר שהועבר אליהם בבירור.  לא הייתה זאת מדיניות הממשלה שהביאה לשחרור גופתו של טירן פרו.  המחבלים תושבי יהודה ושומרון מוכנים להתעמת עם צהל.  אין להם עקבות, בעוד לצ.ה.ל. יש.  המסר שג׳נין קבלה מקרוביו הדרוזיים של טירן פירו היה שאם גופתו של זה לא תוחזר, לא יהא פה מאבק במגבלת החוק הבינלאומי.  המסר היה כי הדרוזים פשוט ירצחו מכל הבא ליד, ללא גבולין, ללא היסוסין, בדיוק כמו שנוהגים המחבלים עצמם.  הדרוזים קיימו במסר שלהם ״חנוך לנער על פי דרכו״.  זה יפה? לא כל כך.  זה חוקי? לא.  אבל זה היה יעיל. ואפילו יעיל מאוד. גופתו של טרין פרו בישראל. עצמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי״ד עדיין שם אצל רוצחיהם. כי גופות המחבלים המוחזקות על ידי צה״ל, לא נדרשות להם לשולחיהם למטרות הומניות, כי אם כשכר ״עובר לשוכר.  וכאשר יושבו הגופות, לא יהוו הלוויותיהן מעמד של עצב,  אלא היסטריה של שנאה, ״אטבח על יהוד״, או ״בדם ואש נפדה את פלסטין״. זה החינוך שאותו מקבלים בעזה ואצל חלק מערביי יהודה ושומרון. את האיום המוגבל על ידי החוק, חונך יושב עזה להבין כחולשה שחשוב לנצלה. הטילים ה״מבקרים״ בישובי הדרום מעת לעת מעידים שהצד השני חונך לא לפחד, להתעמת. זה חשוב, זה טוב, זה מעורר הדר והערצה״.  ואולי ״בעזר אללה״ המחבל לא ייתפס.  ואם ייהרג? נו טוב.  הוא יהיה עסוק עם שבעים ושתיים בתולות.  החינוך שישראל מבקשת לחנך, המסר שישראל מנסה להעביר, הינה שפה אחרת, מובנת אחרת על ידי הצד השני.

וזאת יש לזכור. אצל כל ישות מדינית, קיימת מערכת אכיפת חוק המבקשת – ולעתים נכשלת – להבטיח את השמירה על החוק.  מערכת אכיפת החוק הבינלאומי הינה בעייתית.  אין משטרה בינלאומית.   החלטות בינלאומיות מייצגות אינטרסים  ולא עשיית צדק.   ולכן  אי אפשר לציית למערכת חוקית כאשר הצד השני אינו עושה כן ואין מי שיכול לאכוף עליו להטיב דרכו.  אותו הצד השני מנצל את הערכיות של הצד שומר החוק.  כמה  מחסני נשק וטילים מסתיר החמס או החיזבאללה בבתי חולים ובתי ספר? כי לישראל אסור לפגוע במקומות אלו.  גני הילדים בדרום מהווים לא פעם מטרות של הטרור כי החמס אינו מכפיף עצמו לחוק הבינלאומי. גינוי על מנת לצאת ידי חובה של מחלקת המדינה של ארצות הברית אין בו כי אם לצאת ידי חובה. וכך מבין זאת החמס.

הצד השני פחד מהאיום הדרוזי וזה עבד. ישראל נכשלה בחינוכו של האויב כי אין הוא מפחד. קשקושיו של אהוד ברק כראש ממשלה  לאחר היציאה  מלבנון היה מסר של נסיגה. צעד חינוכי אדיר לטובת החיזבאללה שלמד כי ישראל בורחת.  פינוי עזה הוצג שם אצל החמס כניצחון כי המסר מישראל היה אומלל.  המסר הדרוזי צריך לשמש לנו ״דרך חינוכית״. כי הוא דיבר בשפה שהמחבל מבין, בשפה שארגון טרור מפחד ממנה.  השאלה החינוכית הנדרשת?  איך להפחיד – לא לאיים, להפחיד  - על מנת שהאויב ייסוג מכוונותיו.  על מנת לחנך את האויב בדרכים שלו, או ״על פי דרכו״.

אני יודע.  העולם לא יבין, כי הוא אינו חי כאן. העולם בעצם אף פעם לא הבין.  הגישה השלילית לישראל מקורה גם בכך שישראל אינה מעבירה מסר ברור שיש בו על מנת להפחיד.  וכשישראל אינה מנצחת היא מפסידה.  איך כתבו פעם שני מחברי הביוגרפיה של יאסר ערפאת? ״to talk about world terrorism and not to talk about the PLO is like talking about the blood circulation and not to talk about the heart״.  היה זה ג׳יימס בייקר – שר החוץ  - המאוד עוין – של ארצות הברית שקבע לאחר פלישת עירק לכוויית, פלישה שזכתה לברכת המנהיגות הפלסטינאית, שארצות הברית לעולם לא תנהל מגעים עם המנהיגות הקיימת של הפלסטינאית.  אמר? אז אמר.

אי ההפחדה עולה לנו בדמים. הפחד יעשה את שלו.  והא ראיה,  אף דרוזי לא נכנס לג׳נין.  אבל הכל הבינו שהאיום רציני.  וזה הפחיד. את השפלים שברוצחים.

   

 ?או להשיב את גופות חיילנו הבייתה,   politically correct. אבל אם עלי לבחור בין

אני מעדיף את החלופה השניה.  לא היסוס.  ללא היסוס כלל.