רק חזק

 

שלא כמנהגי, מבקש אני להעלות כאן רעיון הלקוח במקורו מפרשת השבוע [פרשת ראה]. מנהיגה הדתי הבולט והאישיות הרוחנית החשובה ביותר בבלגיה היום שאל שאלה מעניינת הקשורה לפרשת השבוע.

 

נקדים ונאמר את אלה. התורה, כמובן, יש בה שפע של מצוות מכל מגוון ומכל קבוצה אפשרית. מצווה אחת מפרשת השבוע יש בה תמריץ ״מוזר״.  לא שכר [כמו השכר הנלווה למצוות כיבוד אב ואם - ״למען יאריכון ימך״, או מצווה שהגיונה בצידה  ״לא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״.  הפסוק המתייחס לאיסור לשתות דם  כך לשונו. ״רק חזק לבלתי אכול את הדם״.

 

שואלת אותה אישיות מדהימה בעומק רב. וכי זקוקים אנו לתמריץ  על מנת שלא לאכול את הדם? יש מי מאיתנו המסוגל לאכול דם? דווקא במצווה זו שהיא כל כך קלה לכיבוד,  נדרשים אנו לתמריץ של ״רק חזק״? יש מצוות ״מפתות יותר״ הנדרשות לעוצמת הנפש.  אבל אכילת הדם?

 

כבוד הרב ענה מה שענה.  ואני הקטן מבקש מתוך שאלתו להצביע על תופעה נפלאה.  כמה חזון יש בתורה עצמה.  אסביר את דברי.

 

האנטישמיות מלווה את ההיסטוריה העולמית ואת ההיסטוריה היהודית מראשית דרכה.   מאורעות אנטישמיים גדולים וקטנים היו מנת חלקו של העם היהודי מראשית דרכו, והשואה הייתה השיא.

 

כמה צמתים אחרים מוכרים לנו ב״היסטוריה של האנטישמיות״.  האינקוויזיציה היא אחת.   הפרט יכלים של זקני ציון,  שזויפו על ידי האוכרנה [המשטרה החשאית שפעלה תחת הצר הרוסי], שפורסמו בעיתון זנאמיה וזכה לתרגומים רבים [לרבות בשפה הערבית בשנת 1976] הינה צומת נוסף.

 

ופרשיה שחזרה על עצמה,  שהינה  פרק  ״מוביל״  ״בהיסטוריה של האנטישמיות״  - עלילות הדם. עלילות הדם  מצאו איזכור עוד בספרו של יוסף בן מתתיהו ״נגד אפיון״, והם המשיכו בעיקר לאירופה. בתי הדין של האינקוויזיציה הוציאו יהודים להורג בשרפה כעונש על  שימוש בדם נוצרי  גם בווריאציה  אחרת, אבל על עלילות קלאסיות נמצאנו  למדים בין השאר   בנוריץ׳ אנגליה [1144]  [ויותר מאוחר בשנת 1255  בלינקולן], או בבלואה בצרפת כשלושים שנה לאחר מכן, בפולדה בגרמניה, ועוד.   והעלילות חזרו על עצמם.  בתקופה יותר מאוחרת נמצאו אלה במרכז אירופה ובמזרחה, עד עלילת דמשק המפורסמת [1840] שזכתה לתהודה עולמית, וכמובן עלילת הדם הידועה כ״משפט בייליס״ משנת 1911. אפילו ארצות הברית זכתה למנה של עלילות דם ודווקא בניו יורק ב1932.  אין ספק שעלילות הדם היוו תמריץ אדיר לכל אנטישמי בכל תקופה כהצדקה לרצח יהודים

 

אשר צבי גינצברג  – הידוע בכינויו ״אחד העם״, כתב על עלילות הדם מאמר נפלא-  ״חצי נחמה״  אותו פרסם ביום 5 אוקטובר, 1892 בעיתון ״המליץ״.

 

כך כתב  בין השאר אחד העם. ״סופר רוסי  שאל בימים אלו בתמימות ״אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? ....

 

והוא עונה. ״אפשר ואפשר. ועלית הדם תוכיח.  פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת״. יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלה?  ואף על פי כן ....״.

 

בדיוק כך,  למרות העובדה שאנו סולדים  מהרעיון של שתיית דם של בהמה, למרות , שאנו יודעים שעלילת הדם הינה שקר, העולם ברובו האמין.  למד מכאן, אומר אחד העם, שהעולם כולו יכול לטעות, ואם אתמצת את משנת במילותיי שלי, אומר כך: והעובדה שהעולם חושב, אינו מחייב שהעולם חושב על  עובדה.

 

נזכור זאת, כותב אחד העם, שהעולם כולו יכול לטעות, ואנחנו יכולים להיות הצודקים גם כשכל העולם נגדנו. זיכרון זה יהיה לנו ״חצי נחמה״.

 

התורה צפתה את הפרק הזה בהיסטוריה של העם היהודי.  כשהתורה בהתייחסה לאיסור אכילת הדם פותחת במילים ״רק חזק״,  אין הכוונה לדרישה להתגבר על התאווה לדם, הכוונה היא להתגבר על ההאשמה שאנו אוכלים דם, כי האשמה בוא תבוא. אז ״רק חזק״. ותהא זו לנו ״חצי נחמה.

 

 

 

  

ביד הלשון

 

בהיותי יהודי מאמין איני רואה בצירופם של אירועים יד המקרה, ללא השגחה.  ומעשה שהיה כך היה.

 

לא פעם ולא פעמיים, עד הייתי – ואולם רק באמצעות המסך הקטן [שכבר לא כל כך קטן]  - להפגנות אלו או אחרות.  לא פעם צפיתי בהפגנות המיוחסות למה שאנו מכנים ״החרדים״.  לא פעם ולא פעמיים שמעתי את הצעקה ״נאצי״ המופנית כלפי שוטר זה אחר או כלפי איש משמר הגבול אחר,  או כלפי אחרים העוסקים בצרכי ציבור באמונה.  מזער נחמה קיוויתי למצא ב״תירוץ״, עני ככל שיהיה, שמדובר בעידנא דריתחא, וקיוויתי לקיים מאמר התלמוד ש״אין אדם נתפס על צערו״.

 

השבוע נאלצתי להתעורר מאשליותיי.  לאחר שנים בם לא זכיתי לבקר בשכונת ״מאה שערים״, בקשתי לחלוק כבוד אחרון  לאדמו״ר חשוב שהיה גם ידיד אישי, שנערכה בשכונה. בשל אימת מגפת הקורונה נשארתי במכונית וצפיתי במסע ההלוויה.   במקום עמדו שוטרים  להבטיח את הסדר הציבורי.  ללא כל הודעה מראש,  לפתע פתאום, נשמעו קולות ילדים ממרפסות ומרחובות צדדיים. ״נאצים״ ״נאצים״.  לידי עמדה אחת האבלות, תפסה את אחד הזאטוטים ושאלה אותו למה הוא מכנה כך את השוטרים?  הזאטוט נבהל ובבכי רק מלמל שאין לו מוסג מה משמעות המילה. ואולם, למרות הצעקות – מלוות לעתים במחיאות כפיים – לא נמצא שם מבוגר אחד שהעיר.  לא ראיתי אם או אב הנחפזים למרפסת להשתיק את הספק זאטוט ספק ילד

 

למחרת זכיתי לעיין בספר חדש המתמצת את הביוגרפיות של התנאים והאמוראים.  עיינתי בביוגרפיה של אביי. מובאת שם מובאה  מדף נה עמוד ב [העמוד האחרון] במסכת סוכה,  שכך לשונה. ״שותה דינוקא או דאבוה או דאימיה״ [מלל של תינוק (מבטא את הדעת) או של אביו או של אמו]. כדברי רש״י שם,  ״מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע״.

 

למד מכאן את ההיתר לשאוג ״נאצי״ כלפי שוטר ישראלי ינק הזאטוט בבית אבא או ב׳חידר׳.  והגיע הזמן לעקור את התופעה המבהילה הזאת בקרבנו. אני יודע שהאדמו״ר אותו בקשתי לכבד היה נחרד לשמע הזעקות.   כאדם דתי אני חושב שמדובר פה בחילול השם בממדים אדירים.  הרב סבא  של אבי הזאטוט, ראשי החסידות שלו בשנות המלחמה, הושפלו ונשלחו על ידי הקלגס הנאצי למחנות ריכוז. אבל הזאטוט לומד להשוות שוטר ישראלי לאותו קלגס, ואין שם פוצה פה ומצפצף.

 

והשקט של המנהיגות אינו מהווה דממה.  הוא שקט רועש מאוד.  אין הוא מוסיף כבוד למנהיגות הדתית או הפוליטית של הציבור הזה שברובו הינו ציבור אדיר עם עשייה למען הזולת [כל זולת, יהודי, ערבי, דרוזי או צ'רקסי, דתי ושאינו דתי, אשכנזי או ספרדי] שאין בלתה. לא איני חושב שיש מי מהמנהיגות החרדית [למעט אותם קיצונים כמו הפלג הירושלמי] שמוכן לקבל את ההשמצה הלזו על משרתי הציבור.  אבל השקט מעיד על פחד. על מנהיג שאינו מנהיג, על אבדן הדרך. על חילול השם שנשאר, כי אין מי שידרוש את כבודו של הקדוש ברוך הוא.

 

זלי יפה

Covid19

 

Covid-19 has conquered the headlines. Almost nothing else matters. Indeed, the most devastating natural attack on humanity since the Spanish Plague is challenging us in every possible way.

While still fighting the unknown enemy, that knows no boundaries, subject to no law and does not discriminate, we still must address a number of challenging issues.

First.  Previous wars - at the outset – enhanced unity. Indeed, such unities “evaporated” over time due to escalating disputes. But “just wars” narrowed disputes. Winston Churchill wrote during the Second World War, “United we stand, divided we fall. Divided we bring back the dark ages. United we keep and guard the world”. And so, the Allies managed to unite through War World II [but not for long after the termination of hostilities]. Even the most disputed war that ever challenged the USA, the Vietnam War was first welcomed by most Americans favorably. So was the Six Day War in Israel, and even - surprising as it may sound - the war in the Falkland Islands. COVID-19 did not bring one day of unity. Not in the USA, not in Europe [where in recent demonstrations in Berlin the obligation to cover the faces was compared to the obligation to wear the infamous Yellow Star of David budges] , not in Israel, not in the Philippines, not to mention countries like Brazil or Argentina. Indeed, a life-threatening crisis failed to unite us for the first time and even  for  one day.

Second.  Even if you are a brilliant, knowledgeable thinker, and writing books which becomes internationally a best seller, in so many languages, you can be wrong and mislead your readers.

Professor Yuval Noah Harari in his book Homo Deus -A Brief History of Tomorrow, substantiates ‘the fact’ that there is no God [almost like the Communist dictum “thank God there is no God”] on the “scientific” inability to prove its existence for so many generations. COVID-19, that nobody anticipated, should encourage Professor Harari to revisit his thinking. We might not have yet “scientifically” “found God”. It does not mean there is no God. We did not find Covid-19. It found us.

Third.  A consideration, which I find most important, is that concentration on Covid-19 has shrunk the attention on other alarming challenges, some of them irreversible, but are not being attended to.

The most important of these other crises is political extremism. Let me start with the USA. The Democratic Party, “the party of the Jews” has seen an escalating and alarming number of anti-Semites reaching leadership on all levels. The racial tension in the USA is not just “bubbling”. Alexandria Ocsio Cordes [AOC] is from New York. She was voted in by New Yorkers. And although in the past she worked for Senator Ted Kennedy, and even Bernie Sanders, presently, she will not meet any formal Jewish organization in the USA [not even the Conference of Presidents]. Ms. Ocsio led the campaign that recently brought devastating losses to many New York politicians who supported Israel. In a state where to be anti-Israel or anti-Semite, was unthinkable and politically suicidal, today it becomes a ticket for success. Indeed the `New York Times named OAC as one of the most influential women in the USA. Joe Biden, in his efforts to reach the White House in November 2020, now concentrates his campaign on Muslims; promising to add a Muslim to his team if he is elected.

The last demonstrations following the death of George Floyd in Minnesota did not deviate from Anti-Semitic slogans and attacks on synagogues. However, attacks on Jewish life in the USA is not restricted to extreme groups of African Americans or Muslims, but to racists on the other side of the political map as well, as the massacre in Pittsburgh’s “Tree of Life Congregation” or the Chabad synagogue in Poway California demonstrated.

Every decent American of all gender, color and religion [and there are many] should worry. If they fail, the USA will deteriorate to a place where OAC might be a dangerous leader, where tolerance will evaporate, and the riots following the tragic death of George Floyd might be just an appetizer.

 

Jeremy Corbin might have fallen. “Corbinism”did not [although the new leader of the Labour Party, Sir Kier Starmer, is making every effort to re-attract Jewish voters]. Extremism, now being led by Muslim groups on one side of a political map, and racists on the other side, can be found all over Europe: from Sweden in the north, to Poland and Hungary, Germany, Austria, France and Belgium, and even South Africa.

Each and every one  must look at such crises in two ways. As a caring citizen and as an individual. In the former capacity, to care. To make sure every politician knows that extremism will not survive, that anti-Semitism will not be tolerated. As an individual, protect your assets. Yes, unfortunately, diversify your  investments, to a number of  geographical locations. Let not a crisis in one country affect everything you possess.

The most important of them all. “To thou own self be true. The rest will follow like night the day”. Be yourself because you determine who you are, not because someone else does so.

 

 

 

תחי השנאה

8 מרץ, 2020

זה זמן רב שהמדינה עומדת מול משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו בתולדות המדינה. למשבר זה מתווסף עכשיו משבר עולמי שעלול להתפתח לממדים שיקרבו אותו למגפה הספרדית (למען הדיוק השמי - תודה למעירים) שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

לתומי חשבתי שמשבר הקורונה יקהה את המחלוקת הפוליטית. אז למדנו ההיפך. מר בני גנץ שדיבר על הסתה, הסית אתמול באופן היסטרי למדי. ואף חשיבתו אומרת דרשני, בלשון המעטה.

טוען מר גנץ כי רוב העם אינו רוצה את נתניהו. זה נכון. ולו היו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת [לא אזרחיה הערביים של המדינה, אלא נציגיהם בכנסת] נאמנים למדינה, שוללים את הטרור ולא תומכים בו, הייתי מבין את טענתו של מר גנץ. אבל מר גנץ שטען במהלך החודשים לפני הבחירות כי לא יבקש את תמיכת נציגי הרשימה המשותפת, ידע היטב למה. הוא יודע עליהם הכל כי הוא היה רמטכ״ל. אז היום, כשהוא בא לבחון את אלה התומכים במועמד זה או אחר, ואלה שלא, על פי הגיונו שלו, יספור וימצא למד. אין לו רוב תומכים. גם בו לא רוצה רוב העם.

ואז, הגיע היום מר גנץ להפגנת שיא של חוסר עמוד שדרה.

מר אביגדור ליברמן בכל התקופה לקראת הבחירות העביר מסר אחד. שנאת האחר. חלק ממסע התעמולה שלו היה מתאים למקומות אחרים בזמנים אפלים. הוא גם הודה כי יש לו עניין בנקמה אישית בראש הממשלה. הלאה הממלכתיות.

והנה, הציג היום מר ליברמן את תנאיו לתמיכתו בממשלתו של גנץ [ואז הוא מוכן לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת להפלתו של נתניהו. ]אמינות תוצרת רוסית]. גיוס חרדים. נשואין וגירושין, ועוד/ בקיצור מהפכה של ממש.

כל ראש ממשלה בעבר למד למצוא דרך ביניים. בין דתיים ושאינם דתיים. מר ליברמן מבקש להכות בדתיים ובחרדים. אף ראש ממשלה בהיסטוריה של מדינת ישראל לא נהג כך. וגנץ אפילו לא מצייץ. הוא אפילו לא מנהל משא ומתן, הוא מסכים. הוא מבקש להיות ראש ממשלה בתמיכת שונא דתיים מחד, ושונאי המדינה מאידך.

גנץ אינו מבין את הנזק הפנימי שייגרם לכולנו כאן, אם אדם אחד - שהוא מיעוט מסוכן - יכתיב לנו את המהפכה השלילית והמסוכנת ביותר בתולדות המדינה. והוא יצליח כי הוא סוחט את גנץ. והוא מצליח כי גנץ נסחט כלאחר יד, מבלי שהוא מבין את תוצאות הסחיטה.

זה תהליך קבלת ההחלטות. כי ״צריך להתקדם״. כן, גם לכיוון הקרע המאיים ביותר בתולדות המדינה.

משהו באמת רוצה אדם כזה שיקבל החלטות גורליות עבורינו? משהו מאמין שהוא מסוגל? אני ממש לא.

ואני מציע לחזור למתווה הנשיא בתיקון מסויים. אני מציע למר נתניהו להסכים להיות ראש ממשלה בחלק השני של הקדנציה. ישונה החוק ומעמדו לעניין יכולתו החוקית תחול אף אז. שהלא לא מדובר ב״אולי״. אם הכנסת תאשר היום את הסכם הרוטציה, הוא בוודאי יהיה ראש ממשלה בעוד שנתיים. תיקון כזה יעזור היום לכולנו.

ולפני שמר לפיד ״נקי הכפיים״ זועק חמס, שייתן כמה הסברים, או ש״החכם ביום ההוא יידום״. חכם אמרתי? סליחה.

אני חושב שכך אומנם ישלם מר נתניהו מחיר, אבל לצערי זה מחיר שווה. כואב, אבל שווה. נאחה פה את הקרעים. לפני שתקום פה קואליציה של שונה יהודים ושונאי ישראל.

הצדק ואנחנו

אז ככה. כמובן שאסור לנגח את קדש הקודשים של הרשות השופטת. נכון. אלא אם כן, כמובן, הנוגחת, היא הרשות השופטת עצמה.

הצבענו בעבר במבחר של מאמרים של שרשרת של שגגות ותקלות מאצל מערכת אכיפת החוק כמו גם אצל מערכת בתי המשפט.  חלקן בשוגג, וחלקן בוודאי במזיד. [פרשת המסרונים בין שופטת בית משפט השלום רונית פוזננסקי לפרקליט מפרקליטות המדינה עו״ד שחם שביט, מאחרי גבם של באי כוח החשודים  - ועלינו להאמין כי מדובר בתקלה חד פעמית כי לא שמענו על בדיקה בתוך המערכת.    ראיון שמעניק מפכ״ל המשטרה ערב פרסום המלצות המשטרה להעמיד את ראש הממשלה לדין.   מנהלת התיק כנגד ראש הממשלה בפרקליטות המדינה שהייתה בחופשה בחו״ל במהלך השימוע אבל היא ״תקרא את הפרטיכלים״ , ועל התייחסותו של פרקליט המדינה דאז שי ניצן, לתקלה זו, כלאחר יד.    האיפא ואיפא בין ראש הממשלה ובין יאיר לפיד, או אותה פרקליטה מפרקליטת המדינה  שהגישה תצהיר בעייתי, אם לדבר בלשון המעטה, לבית המשפט, ועוד ועוד ועוד]. כל אלה לא הוסיפו נופך של אימון במערכת אכיפת החוק.

ואז יצא ״קודש הקודשים״ מהיכלו בתופעה שזכורה לי רק מרוסיה. ומעשה שהיה שם, כך היה. בשנת 2013 הועמד שם לדין עורך דין בשם סרגי מקניטסקי. הוא הועמד לדין פלילי במוסקבה. והגם שמערכת המשפט ברוסיה אכן ידועה כקפקאית, הצליח בית המשפט במוסקבה להגיע לשיא חדש.  מר מקניטסקי מת בכלא הרוסי בשנת 2009. אבל על פי החלטה של בית המשפט העליון של מוסקבה משנת 2011, ניתן להעמיד לדין גם מי שמת.  . אנחנו חשבנו שמדובר בקרקס משפטי שטוב ומתאים לעשיית הצדק במדינות כמו רוסיה או תורכיה. אבל בישראל? כן, בישראל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט יישום סדרי דין המתאימים למשטר שמקורו לא יכירנו.

אותו  בג״צ מפורסם כנגד יושב ראש הכנסת המחייבו לכנס את מליאת הפרלמנט על מנת לבחור ביושב ראש אחר. חבר הכנסת יולי אידלשטיין נידרש להגיש את תגובתו. אבל טרם שהופיע ושטח את טיעוניו כבר נכתב פסק הדין.  כבוד נשיאת בית המשפט העליון אשרה את התופעה ההזויה הלזו. אז על מה ולמה נדרש כבוד היושב ראש [שמבחינה טכסית מעמדו הינו רם מזה של כבוד הנשיאה] להופיע בעת לילה בפני ההרכב שדן בעתירה? על מנת שהצדק יראה? ומה אם ״הצדק ייעשה? זו עשיית צדק? כאשר השופטים כתבו את פסק הדין טרם שהופיע בפניהם כבוד היושב ראש? ועשו זאת בהיחבה. שהלא לא ידע כבוד היושב ראש כי עת אשר הרכין ראשו באלם  בית המשפט, היה פסק הדין מנוסח ומודפס.  יש משהו שחושב שמכונת הצדק עבדה כאן? ואין מי שייתן את הדין.

ועלי להדגיש. אין בדעתי להתייחס למהותו של פסק הדין.  האתגר המשפטי אינו פשוט, ולצערי נושא התערבות רשות אחת בפעילותה של רשות אחרת חייב לבוא לידי סיכום מוסכם שיגובה לאחר מכן בחקיקת יסוד.  אבל כאן לא מדובר במהות.  אלא בדרך.  צדק שאינו נראה גם לא נעשה.

נאמר לי על ידי אישיות משפטית מכובדת כי טוב היה לו מר אדלשטיין, באם במקום לבקר את בית המשפט אצל נאום ההתפטרות שלו היה כותב מאמר ביקורת.  בכל הכבוד, איני יכול להיות שותף לחשיבה זו  האומנם? בית המשפט מזלזל בעשיית הצדק בריש גלי? והנפגע יכתוב מאמר?

זה נכון.  הייתה כאן הפגנה של ״זילותא דבי דינא״.  אבל זילות זו יצאה מבית המשפט העליון.  זו תקלה חמורה, ואף חמורה מאוד. אין כאן ראיית הצדק, אף לא עשיית הצדק, יש כאן שימוש מסוכן בגוף שאין היכול לבקרו ולרסנו, שהזיק לצדק ולאמון של הציבור במערכת הצדק, אימון שהולך ונשחק. תרומתה של מערכת עשיית הצדק לשחיקת האימון בעשיית הצדק.  הינה ״נכבדת״.  נכבדת מדי. הרבה יותר מדי.   

שבת פרשת יתרו

היום, שבת פרשת יתרו.

בבית הכנסת הגדול התארחו השבת בני משפחתם של רס״מ האיל סתאוי ורס״מ כמיל שנאן, שני שוטרים בני העדה הדרוזית שנפלו על משמרתם בהר הבית. לאלה נוספו בני המשפחה של סא״ל מ. אף הוא בן העדה, שנפל מות גיבורים.

לבית הכנסת הגיעו בני משפחות הנופלים, רעיות, הורים, אחים בנים ובנות, וחברים, חניכי המכינה הצבאית של העדה הדרוזית, אל״מ במילואים נזה דבור, ועוד.

כשנאמרה התפילה למדינת ישראל, נעמד על יד איש הקהילה שפתח את הארון, אל״מ דבור. לאחר התפילה לשלום חיילי צהל, משטרת ישראל ואנשי זרועות הביטחון, שרותי המודיעין וההצלה, אמר החזן אברהם קירשנבאום, בלווי מקהלת בית הכנסת בניצוחו של אלי שלוש תפילות אזכרה.

כשנאמרה תפילת ״אל מלא רחמים״ לזכרו של סא״ל מ. עמד ליד חותנו של סא״מ הרב ישראל דרוק שליט״א. כשנאמרה התפילה לזכרו של כמיל שנאן, עמד בסמיכות ליושב ראש עמית של הנהלת בית הכנסת, אביו של כמיל, ח״כ לשעבר שכיב שנאן. וכשנאמרה התפילה לזכרו של האייל ביטאוני, עמד בן משפחתו על יד ארון הקדש הפתוח בסמוך ליושב ראש הנהלה עמית של בית הכנסת.

בשל ייחודה של התפילה בה נכחו גם חלק מחברי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית שהגיעו תחת שרביטו של מלקום הונליין, לאחר ״אדון עולם״ נעמד הקהל על רגליו לשירת התקווה. מצמרר .

לפני מוסף, נאמרו אלה הדברים מטעם בית הכנסת.

״

היה זה יום שישי, כ תמוז התשע״ז. שני שוטרי משטרת ישראל היו בסמיכות להר הבית. רס״מ האיל סתאוי, איש כפר מע׳אר ורס״מ כמיל שנאן, איש כפר חורפיש, שניים מבני העדה הדרוזית שהחליטו להקדיש את חיים על שמירת העם והמדינה.

היו שם גם אחרים, שהציניות מהולה אצלם ברשע, שאהבת הבורא היא מס שפתיים בלבד עבורם, ואשר במקום שאמור היה להיות קדוש עבורם, חללו את דתם, חיללו את מצפונם כי הפכו לחיות אדם. את המחיר שלמו שני גיבורי על אלה שטובתה של ירושלים, שלומם של כל אזרחיה הייתה נר לרגליהם ועתה היא נר מעל ראשם.

אין זו הפעם הראשונה שבית הכנסת הגדול בירושלים שבו יימצאו הכל מכל כל, מצדיע לכם אחינו ואחיותינו בני העדה הדרוזית. את זכרו של זיידן סייף ז״ל שנהרג בעשותו להציל יהודים שבקשו לשפוך שיח בפני בורא עולם בבית הכנסת בהר נוף זכרנו כאן בנוכחות רבים מבני העדה.

היום, אנו מביטים בכם, בני המשפחה, האבות, האמהות, האלמנה הילדים, האחים והאחיות. ועוד לנו גיבור אמיתי שאנו זוכרים היום, סא״ל מ הי״ד אף הוא בן העדה, אף הוא אחינו שנפל. אבל נזכור אותו כאן בלב, נזכור אותו בתפילה שבלב כאומר ״ שפתוננו נעות אך קולינו לא יישמע״, בשל נסיבות שלא ארחיב עליהם את הדיבור נאלץ להסתפק באלו המילים . אבל, אתם שיודעים מי הוא הבן המדהים שנפל, ידוע תדעו. גם אנו יודעים, אנו זוכרים, אנו מחבקים,

המדינה הזו שאנו חיים וגאים בה נקנית גם בסיורים. ונפילת חייל דרוזי, צ׳רקסיְ או ערבי מהווה עבורנו סמל שכול כנפילתו של חייל יהודי. נהרות הדם אותם מקריבים חיילים שוטרים אנשי כוחות הביטחון שרותי המודיעין וההצלה אינן מבחינים בין צבע לצבע. הדם הוא הדם של כולנו.

היום אנו זוכרים. את האיל, את כמיל. ואת אותו מ הלוט בערפל. כאן, קהילת בית הכנסת הגדול בירושלים מצדיעה להם, לכם בני המשפחות, השותפים לבניית המדינה, שותפים לחיים ביחד, שותפים לשכול ושותפים לפאר, להדר, לגאווה הציונית ולמסר שמדינת ישראל ורק מדינת ישראל מסוגלת למסור.

בשם בית הכנסת הגדול בירושלים, תודה לכם על מי שאתם, תודה על השותפות בכאב ובשמחה. מפה נתפלל כולנו שנמשיך להיפגש, בשמחות, עם כל הסיבות שבעולם לחייך, באווירה של אחווה ואהבה שיש לנו כלפיכם, ואני יודע שיש לכם כלפינו. כלפי כולנו, אנחנו ואתם, אתם ואנחנו. כולנו - אנחנו.

״

Like

Comment

Share

אני ואפסי עוד

אהוד אולמרט הינו פוליטיקאי מנוסה. זכה והיה ראש עיריית ירושלים, ובין השאר, שר התשתיות, השר לענייני מיעוטים, וכמובן ראש הממשלה. כמי שהיה מאוד מקורב לראשי הממשלה יצחק שמיר ז״ל  כמו גם לאריאל שרון ז״ל, כמו גם כמי שכיהן כראש ממשלה בישראל, מכיר מר אולמרט את מנהגי הרשות הפלסטינאית יותר טוב מאחרים.  הוא יודע שאבו מאזן ברצון או באונס מגבה את האלימות.  הוא יודע שאבו מאזן מממן את משפחות ה״שאהידים״, הוא יודע שאבו מאזן מתיר את דמם של יהודים באשר הם יהודים.

אבו מאזן אינו מנהיג חזק, ועליו לרצות את הרחוב.  אבו מאזן אינו מנהיג, הוא מונהג. את כל אלה יודע מר אולמרט ידיעה מעמיקה.

בשבוע שעבר את נחשפה הידיעה כי ראש הממשלה לשעבר עומד להופיע במסיבת עיתונאים בניו יורק יחד עם ראש הרשות הפלסטינאית על מנת להביע התנגדות ל״תוכנית המאה״. אמר מר אולמרט בין השאר שאין הוא מבין את התרעומת. וכי ״אבו מאזן ירה״? כך שאל ראש הממשלה לשעבר.

צריך לקרא אבל  קשה להאמין.  בואו נצעד עם הגיונו של ראש הממשלה לשעבר הלאה.  אדולף היטלר אישית לא השליך יהודים לתאי הגזים.  אז הוא לא סמל הרשע?  סטאלין לא הרג מליונים מבני עמו. אז הוא חסיד? פול פוט השמיד מיליונים מנתיניו בקמבודיה, הוא אישיות לגיטימית?  כמה מאותם שכבר יושבים בבתי סוהר על פשעי מלחמה לא בצעו את מעשי הרצח והאונס בפועל, אלא התירו או הנחו אחרים לעשות זאת?  האם אליבא דמר אולמרט לא מדובר בפושעי מלחמה?

ועוד.  גם מר אולמרט יודע שאבו מאזן הוא אויב.  נכון, אליבא דמר אולמרט צריך לדבר איתו, אין לנו פרטנר אחר.  הווי אומר, שכאשר האישיות הקשישה הזו תלך לעולמה, ייסתם הגולל על כל סיכוי לשלום. מר אהוד ברק חשב מחשבה דומה בהתייחס ליאסר ערפאת.  על כגון אלה, אמר פעם  בנימין דיזרעאלי ראש ממשלת בריטניה תחת שרביטה של המלכה ויקטוריה, The grave yard is full of indispensable people. מר אולמרט שגדל על תורתו של מנחם בגין ופרש מן הליכוד, לא יודע שיש כללים לוויכוח הציבורי?  הוא לא יכול לנהל את המחלוקת בישראל?  הוא עושה יד אחת עם אויב שם בניכר להכפיש את המדינה? הוא אינו יודע מה תוכניתו של אבו מאזן? על ניסיונו לתקוף את ישראל מעל כל בימה, בכל אירגון בינלאומי, בכל בית משפט בניכר?  והוא, ראש הממשלה לשעבר – מעניק לו לגיטימציה?  סליחה, מר אולמרט.  השתגעת?

מר אולמרט תרם רבות למדינה.  הוא גם ידע שהוא ״אינני ראש ממשלה פופולרי״.  אבל אחרא נאמנותו למדינה אני לא מהרהר.  הוא אינו וידקון קוויזלינג.  למה  - לכל הרוחות – הוא צריך להצטייר כאחד?

זלי יפה