״קשוט עצמך״
זלי יפה
קראתי בעניין אחר נזיפתה של הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון, כבוד השופטת אסתר חיות בנשיאי בתי המשפט המחוזי – תולדת התכנית ״עובדה״.. צר לי שהביקורת שהופנתה על ידי כבוד הנשיאה לא הייתה בה ביקורת עצמית על המוסד שבראשו היא עומדת.
בכל הכבוד הראוי, הועדה לבחירת שופטים מורכבת מנציגי גופים רבים. בית המשפט העליון, ממשלת ישראל, הכנסת ונציגי לשכת עורכי הדין. מאחר ובוועדה עסקינן למד מכאן שלכל אחד מחבריה דעה משל עצמו. כך אמורים היו העניינים להתנהל. אך לא היא. דווקא נציגי בית המשפט העליון מעולם לא נחלקה דעתם אצל הועדה. כי ״ועדת השניים״ הלוטה בערפל היא הממליצה לשופטים היושבים בוועדה ״מי ישפל ומי ירום״. כזכור, יצא קצפו של בית המשפט העליון על כך שחברי ועדה אחרים ביקשו לראיין את המועמדים לשפיטה או אלה המבקשים ״לטפס בסולם השפיטה מערכאה זו לגבוה הימנה״. וכיצד אמור נציג הועדה שאינו שופט – ואשר על כן, אינו מכיר את המועמד כפי שמכירו שופט בית המשפט העליון – להחליט?
ועדה אמורה לפעול לא כחותמת גומי. צא ולמד שעד לא מכבר, לא נבחר שופט לכהונת בית המשפט העליון אם לא זכה המועמד לברכת השופטים היושבים בוועדה. אזי ועדה על שום מה? יחליט בית המשפט העלון, ודי בכך. הוד מעלת המחוקק חשב אחרת. ו – כן, ייתכן מצב – כמו בכל עשייה דמוקרטית – ששופטי בית המשפט העליון יהיו במיעוט. האם אומר הדבר שהמועמד פגום? האם אין שוקל מבלעדי לשופט ולו לבדו נתכנו עלילות שיקול הדעת?
האם לא חטאו בעבר שופטים בבית המשפט העליון בהבינם את מעמדם בשגגה?
הנה כי כן אחד מאציליו של המוסד הבכיר הלזה הזהיר – לאחר שהסיר את גלימתו – ״זה ביתי, מי שירים יד על ביתי אגדע את ידו״. ״ביתי״ כבוד השופט? אולי נשכח בלהט הוויכוח, כי אני, הוד מעלתי האזרח, משלם את אחזקת הבית, את משכורתו של השופט המאיים, והוא שם, כי אני אזרח המדינה. הוא אינו בעל הבית. הוא שליח שלי, כאזרח. לא ביתו של כבוד השופט. ביתו של כבוד האזרח. והשופט הזועק, אינו כי אם נאמן שלי, של האזרח הקטן.
אך לא זו הייתה התקלה היחידה. היה זה נשיא אחר שסירב לצרופה של משפטנית נדירה בנוף הישראלי כי ״יש לה אג׳נדה״. סתם ולא פירש. אותו נשיא – בהיותו נשיא, ישב אצל ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת כשבקשה זו לנסח את חוק החברות החדש [שכבר התיישן קמעה]. אין ספק כי אותו נשיא הנו בעל ידע נדיר בכל קנה מידה. אבל אין בכך על מנת להתיר שיבוש בהפרדת הרשויות. שופט – מוכשר כל שיהיה – אינו יכול לישב אצל ועדת החוקה ולנסח בחברתה חוק כל שהוא. כפי ששגריר – בעל ידע ככל שיהיה, אינו יכול כי אם להציג את עמדת הממשל אותו הוא מייצג, ודעותיו הפרטיות יישארו באפלה.
ועוד נזכור כי יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת לשעבר שעל טוהר מידותיו אין חולק, על הגינותו עוד יזמרו, ליושרו כבר מתגעגעים חבריו ויריבו הפוליטיים – ביקש מנשיא בית המשפט העליון שלא למנות שופט מסוים בשל בדיקה. הנושא לא היה פשוט. אותו נשיא פשוט סירב.
 |
| נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות |
בכל הכבוד הראוי, אפילו הביקורת על רצונה של שרת המשפטים לשנות את דרך בחירת הנשיא לבית המשפט העליון לא הטיבה עם המוסד. החברה משתנה, הכלכלה משתנה, הבנת צורכי המדינה משתנה, ולכן חקיקה משתנה, בכל נושא. רווחה, ביטחון, מיסוי, נזיקין, סדרי הדין ועוד. ורק בית המשפט העליון לא נדרש לשינוי?
טוב תעשה כבוד הנשיאה באם בחדרי חדרים תבדוק היטב על מה ולמה ירד קרנו של בית המשפט העליון. מה הייתה עצמתו אצל הנשיאים זוסמן, אגרנט, לנדוי ועוד, ומה המהפך שהחל בזמנו של כבוד הנשיא ברק. מדוע הולך מעמדו של בית המשפט ומתערער?
לטעון כי הדמוקרטיה בסכנה בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט העליון הנה תשובה פשוטה ומאוד לא מדויקת. בית המשפט עליון חייב לבדוק גם בציציותיו שלו ולבדוק בכנות, מה היא תרומתו שלו להלך הרוח הציבורי. ואם אמור יאמר כבוד בית המשפט כי ״ידיו נקיות״ נדע כולנו שכשול נכשלנו. אם יצביע בית המשפט על שגגותיו שלו, נדע כולנו לגשר.
והגשר אינו קשה למעבר. הקשר בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת מחייב ״מסלול מחדש״. לא מהפך, רק העמדתו אל מול פניה של חברה משתנה. רק כך ייעצר הסחף.
תוכנית ״עובדה״ אכן העידה על תקלה. אחת – כבוד הנשיאה – מני רבות. הנזיפה ששיגרה כבוד הנשיאה אינו הפתרון. תחילתו של פתרון הנו ״קשוט עצמך״.
זלי יפה,
ירושלים
ירושלים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה