מלחמה ושלום

 

מלחמה ושלום

ושוב נדרש אני לחבר הכנסת אבי מעוז. על הבטחתו   כי נשות הכותל לא יוכלו להמשיך ולהתפלל כבקשתן על יד הכותל המערבי.

חבר הכנסת מעוז – אדם, שלמרת ששטחתי ביקורת על חשיבתו, ידעתי ואני יודע להצביע על עברו שיש בו אף להתפאר – הגיב היום לתפילה שערכו היום נשות הכותל – כמדי ראש חודש בחודשו, אצל  הכותל המערבי. יודע חבר הכנסת מעוז לקבוע כי הממשלה החדשה תפסיק את פעילות נשות הכותל. וכך המשיך וקבע ״עם הקמת הממשלה נשים סוף לחילול השם״.

אני באמת ובתמים מאמין לו לחבר הכנסת מעוז כי תפילת הנשים חורה לו.  לא אכחד, אף לי.  בין השאר כי לא בתפילה עסקינן כי אם בהפגנה, ויעידו המטריות עליהן נכתב ״את התפילה הזו אי אפשר להפסיק״.

בעבר הבעתי דעתי שאסור, פשוט אסור להתייחס ל״נשות הכותל״.  כל תגובה עיתונאית, או של חבר כנסת או אישיות ציבורית אחרת, הינה ״המתנה״ ב״ה״ הידיעה לאותה קבוצה.  ״מי שאינו זוכר את העבר אמון לחזור עליו״.  אמרה היסטורית זו  - שיש החלוקים על מקורה אך לא על הגיונה, הוכיחה את עצמה בישראל יותר מאשר פעם אחת.

המפה הפוליטית בישראל ידעה על מפלגות שחרטו על דיגלם  מלחמה ב״כפייה הדתית״, על אנשי חשיבה שהזכירו מאמרים בדר שטימר.   לא, הם לא לחמו ואינם לוחמות נגד הכפייה האנטי דתית, כמו למשל האיסור לערוך אירועים לנשים חרדיות בלבד וכך למנוע מהן מה שמותר לאחרים [כמו למשל לרעייתו של ראש הממשלה לפרסם תוכניות לנשים בלבד – טוב. היא לא חרדית],  או אמרות הבלע של עיתונאי בתל אביב  - גבי גזית שמו -  שבעבר,  בתוכניתו ״רדיו ללא הפסקה״ בסמיכות ליום השואה ב21 אפריל, 2010, קבע   כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ובהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהמים  מהחמצן של הקדמה״.  כי זה מאוד פשוט להתעצם פוליטית על גלי השנאה.  עשו זאת אויבינו בעבר, עושים זאת חלק משכיננו בהווה, ועשו זאת גם העושים על ידי שולחן הממשלה, כמו שר האוצר דהיום בראיון טלוויזיוני  במרץ, 2021, [במריצה ולמזבלה״], הגברת שולמית אלוני [מעל דוכן הכנסת ביום 3 יולי, 1991]  ידעה לקבוע ״החרדים הן עלוקות  ... יושבים עלינו כפרזיטים שותי דמינו תרתי משמע״], אורי אבנרי שקבע  במאמר שפרסם בעיתונו  ״העולם הזה״ ב11 נובמבר, 1988] ״צריך להיכנס למאה שערים עם זחל״מים ... ולרסס״]  , ועוד אמרות שפר שספרי ״החשיבה״ בישראל שופעים בם״.   

שולמית אלוני לא הייתה מצליחה להרים ראש אילולי חלק מהחקיקה הדתית. ראש הממשלה  יודע להזהיר בין ההשוואה ההתנהגותית בישראל לבין זו באיראן  כי הוא חושב שהוא יודע – ותאמינו לי, הוא לא יודע.  הוא אחד האנשים שחייבים להיות במערכת של ״אנציקלופדיית אי הידיעה שבידיעה״. שהלא דברי ״החכמה״ שיצאו מפיו מביכים.

אחד מחברי הכנסת שהערכתי את חוכמתו, עמקותו החשיבתית אמונתו ויחסו לאחר – גם כשלא הסכים עימו – היה חבר הכנסת חנן פורת ז״ל [תקראו את ספריו, כדאי]. ואולם מכל אמרותיו בכנסת דווקא אחת זכורה לי יותר מכל, כי שגגה הייתה זו שיצתה מלפניו.  הייתה זו חברת הכנסת יעל דיין, מנוחתה עדן,   שבדיון מאוחר לילי  ורדום  אי שם בדצמבר 1994, [איני חושב שהיו מניין חברי כנסת במליאה] השוותה את אהבת דוד ויהונתן לאהבה אסורה [יורשה לי לא להתייחס לעומק מחשבתה של הגברת דיין כי אין למה להתייחס].  אבל, חבר הכנסת פורת זצ״ל שהיה  במליאה ואכן נפגע, הזדעק כלפי הנואמת, ולכן אני זוכר את הסיפור.  לו היו דברי ההבל של חברת הכנסת דיין נמשכים באווירה הישנונית במליאה, איש לא היה זוכר, איש לא היה שומע.  שהלא למדנו מהחכם מכל אדם ״עת לחשות ועת לדבר״.

נשות הכותל זו תופעה קיימת.  היא תופעה פוליטית ונהנית מתמיכה פוליטית. בשום קונסטלציה פוליטית, למעט דיקטטורה, לא ניתן יהיה להעלים את הקבוצה. ייתכן ומר מעוז יצליח להעביר חקיקה בכנסת כנגד תפילתן של נשות הכותל.  המהומה הפוליטית בישראל, הוויכוחים המשפטיים, החשיפה לתקשורת בארץ ובחו״ל, זו המתנה שיעניק מר מעוז לקבוצה הלזו.  שהלא נשות הכותל, ואותן ״רבניות״ רפורמיות הנושאות את ספרי התורה בדרכם לכותל הדמעות, לא באות להתפלל.  הן באות ״לעשות הון פוליטי״ להיחשף, להראות שהן והקבוצות הפוליטיות התומכות בן נלחמות נגד ״כפייה דתית״. טענה כל כך מושכת ומאדירה הון פוליטי, כי יש בה על מנת להאדיר את השנאה.  אז היום ינצח מר מעוז.  ובבחירות הבאות?

אפשר גם אחרת.  להתעלם.  פשוט להתעלם.   יבואו פעם, יבואו פעמיים, יבואו שלוש פעמים. אם לא יביעו בן עניין אם אותם מתפללים משולהבים המבקשים לשמור על כבודו של מקום לא יתקפו, אלא יקיימו ״סייג לחכמה שתיקה״,   ידעך ההון הפוליטי, מנהיגות התנועה לא ישובו יותר, כי אם הון פוליטי איין, הקב״ה חשוב פחות.

תמיד התנגדתי למצעד הגאווה בירושלים.  אני חושב שגם חד מיני, אם כבוד גופו חשוב לו, אמור להתנגד למצעד זה שכל שיפגין הינה מתירנות ולעתים, פורנוגרפיה – במטיבה.  לראשונה נתקלתי ברעיון של ״מצעד הגאווה״ כשזה נערך באמסטרדם.  ״משלחת״ ישראלית הגיע למצעד עטופה חגורות וורודות, ורק חגורות וורודות.  איך למדנו? ״אין אפשרות שניה לעשות את הרושם הראשוני״.   ואז כמובן נשאלה השאלה, כיצד על אדם עם ולו רבד של כבוד עצמי  לנהוג. הלא ״להשמיד״ את המצעד אי אפשר [המצעד.  חלילה לא האדם הגאה, שהוא יציר הבורא כמוך וכמוני].  להפגין נגדו? הא לך מתת אדיר של יחסי ציבור.  פשוט להתעלם. שירה בנקי ז״ל, בת 15 נהרגה על ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים ב30 יולי, 2015.  נכון, יעידו כי מר שליסל הינו חולה נפש.  זה אינו משנה. תמיד יהא אותו אחד שיצעד צעד אחד מעל המותר וההיסטוריה תוכיח כי הפושע של היום עלול להיות הנביא של מחר.  יש מלחמות שחשוב ללחום אותן, ויש מלחמות שהן עצמן הינו נשקו של היריב.  אנחנו בבית פנימה חייבים להתווכח, לא להילחם. לדעת מי אפשר ומה אפשי, מה נכון, מה לא נכון. את מלחתה של ישראל להפנות כלפי המאיימים מבחוץ. את עמודי היציבות לקבע מבפנים ״אמר רבי אלעזר הקפר. אפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה [אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם״.

עימות כנגד נשות הכותל – באשר הוא, ובאשר תהא התוצאה – הינו ניצחון להן ולשולחיהן.  התעלמות, לקיים ״עת לחשות״ פירושו להדעיך את העניין. לדלל את הסערה הפוליטית.  פוליטיקה תלויה  ב״לגלות עניין״.  כשעניין איין, אפ פוליטיקה איין.

וכיון שיודע אני שחבר הכנסת מעוז הינו יהודי חכם [ואף חכם מאוד] אני מזמינו לקיים ״יפה שתיקה לחכמים״.  להראות לעם שלא לחלוק באנו כי אם לאחד.  לא ללחום באנו כי אם לאהוב. כי מה שמסיגים עם כפית של דבש לא משיגים עם פלוגה של טנקים. לאחר הכל, כשמדובר אצל היושבים בציון ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״.

זלי יפה

הבית היהודי על שום מה?

הבית היהודי – על שום מה?

החלטתי לכתוב מתוך חשש. החלטתי לכתוב כי את אשר נאמר ואת אשר נעשה שני עולמות הם. החלטתי  כאמרתו של בעל אור החיים -  ״להעלות על ספר את אשר הבינותי״, כי הזמן מדעיך את העבר.  אם נשנה קמעה מאמרתו של המוזיקאי  הענק הקטור ברליוז, נקבע כי ״הזמן הוא מורה גדול, אבל לרוע המזל הוא משנה את דעתם של מהתלמידים שלו״.    

המפלגה הדתית הלאומית , תחילה, המזרחי ואחותה, הפועל המזרחי. אלה התאחדו למפד״ל. זו כקודמותיה  פיארו את שמה של היהדות הדתית. הם הקימו את תנועת בני עקיבא, את ישיבות ההסדר, קיבוצים מצפון הארץ לדרומה, הייתה להם חברת בנייה [מישהב] ובנק [כן, בנק המזרחי טפחות בע״מ היה בגלגול קודם בנק שזוהה עם המפלגה]. תנועת המזרחי הייתה מעצמה בעולם כולו. תנועות המזרחי פעלו [ועודן מדשדשות] במדינות רבות ובכל יבשת.

מנהיגי התנועה, מהרב מאיר בר אילן,  ועד משה חיים שפירא וזבולון המר, יוסף בורג וזרח ורהפטיג, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, ועוד רבים וטובים, הצעידו את המפלגה למקומות גבוהים מאוד ולמקומות שפלים מאוד.  ההיסטוריה מעידה שמספר חברי הכנסת הגבוהה של המפלגה היה תריסר.  ובזמנו, המספר הנחות ביותר של נציגי המפלגה בכנסת  -  שישה. 

אבל בכוח מנהיגותו של   משה חיים שפירא, הייתה זו המפד״ל שהייתה אדריכלית ממשלת הליכוד הלאומי  שקמה עובר למלחמת ששת הימים.  המפלגה ידעה לשתף פעולה עם השמאל ועם הימין.  נציגיה ישבו  ברוב ממשלות ישראל בראשות נציגי מפא״י והמערך [בן גוריון, שרת, אשכול גולדה ורבין] , כמו גם – לאחר המהפך – עם נציגי שינוי שחברו יחדיו תחת מנהיגותו של פרופסור יגאל ידין, לממשלת בגין.

למפד״ל היה ערך מוסף.  למפד״ל היה מה להציע, שלמפלגה אחרת לא היה.  כן, להבטיח את האינטרסים של הקיבוצים הדתיים,  לפתח את אזורי יו״ש, להאדיר את החינוך הדתי הלאומי, להבטיח את עתידם של ישיבות ההסדר, ופרוייקט השרות הלאומי, כמו גם להתגאות באוניברסיטה שהקימה – ואשר הזדהותה עם תנועת המזרחי דעכה זה מכבר.

אז היהדות הדתית  - תולדתה של תנועת המזרחי  - התפלגה.  חלקים עברו לש״ס עם הקמתה, רבים עברו לליכוד, ובכל מערכת בחירות מציגות מפלגות אלו או אחרות את ״המפד״לניק האמיתי״, שכמובן הצטרף לאותה מפלגה.

אבל  האמת שונה.  למרות השנויים, למרות הכישלונות, למרות המהפכות, המפד״ל עודה חיה וקיימת, והיא עם פוטנציאל אדיר להשיב עטרה ליושנה.

כל אחת מהמפלגות שפרשו יש לה ייחוד משל עצמה ובעצם, מתמקדת בנושאים הבוערים של היום.  כך למשל האדונים סמוטריץ ובן גביר [וכבודם במקומם מונח] העומדים בראש הציונות הדתית – עוצמה יהודית, מבקשים לטפל בעימות עם המפלגות הערביות ובמלחמה בלהב״טים או  בעימות עם המערכת המשפטית.  כמעט הכל חשוב, אבל אין בו די.  לא שמעתי דבר על החינוך של תנועת המזרחי, על האדרת תנועת הנער שלה, על הדאגה לישיבות ההסדר ולשרות הלאומי. ולדאבון הלב הקיצוניות מחד וחוסר הסובלנות לדעה האחרת מאידך היא אתגרית. אתגרית מדי.

מפלגות אחרות כאילו השיבו לסדר היום את הוויכוח בתקופות קודמות מאוד  עת חשב למשל חבר הכנסת הרב מנחם הכהן ״הרב של ההסתדרות״ ששימש חבר כנסת מטעם המערך, כי מפלגה כמו המפד״ל הינה מיותרת.  כי מפלגות זולת המפד״ל ידאגו לצרכי הדת במדינה.  איך כתב ברוך שפינוזה? ״מה שאינו יכול להיות מוסג באמצעות זולתו, חייב להיות מוסג באמצעות עצמו״. והאמת היא, לנו יש רק ״עצמו״ אחד.  הבית היהודי, השורשית, שמקורה בתנועת המזרחי.  

והשאלה היא מה כוונתנו לעשות אצל הצומת הבאה?  לערוג על העבר ולנסות להשיב עטרה ליושנה? לשקם, למען חינוך הדור הבא? למען ישיבות ההסדר? למען שרות הלאומי? למען הישובים באזור יהודה ושומרון? למען הנושאים הדתיים המאתגרים את המדינה? או ״להעניש״.  כדין – או, כעניות דעתי -  ממש שלא כדין ותוך כפיות טובה,  ולשאת בנזק האדיר של מחיקת ההיסטוריה?  כך קיים אמרתו של החכם מכל אדם, ״כי הכעס בחיק כסילים ינוח״. 

לא אכחיש.  אני  - כרבים אחרים – שומעים דברי כעס וחימה על שרת הפנים. [יש המבקרים את הבית היהודי ואת מנהיגתה בתבונה ובטעם, ויש אשר יבקשו ליישם אמרתו של אפלטון ״בני האדם סבורים שאם ינהגו גסות בזולתם, קרנם תעלה״]. איני שייך לאלה. נזכר אני בדבריו של פרנץ קפקא ״שישו ושמחו החולים, הרופא הושכב במיטתכם״. כי האמת הינה שכל פועלה של השרה היה לטובת הציבור שאני משתייך אליו, שהמפד״לניק משתייך אליו, שכל מי שתנועת המזרחי יקרה לו, משתייך אליו. ואותם המבקרים את השרה משכיבים את הרופאה במיטתם.

ואולי יזכרו את אשר אמר אביגדור ליברמן ולו בנושאים הקרובים לחרדים או לחרד״לים. ״הבעיה שלנו הייתה ניר אורבך ואיילת שקד״.  כן, כי בניגוד לדעה הרווחת, עשתה שרת הפנים כל כך הרבה עבור העם בישראל.   תקציב הרשויות המקומיות באיו״ש גדל ב75%, הקמתה של מועצה מקומית חדשה בשומרון, הקמת ישובים חדשים בגולן, עיר דרוזית ראשונה, דאגה לרצף טריטוריאלי שיש בו עצירת ההתפשטות של ערביי דרום הר חברון לפזורה הבדואית,  ועוד מבול של עשייה. בהכירי את שנעשה ובהכירי את אשר נאמר, מרכין אני ראש בפני אמרתו של תיאודור אורנו ״חיים אמיתיים [העשייה] בחיים השגויים [ביקורת השוא]״.

הגברת שקד אינה דתייה אבל  - כפי שכתבתי בעבר – הינה החילונית הדתייה ביותר שאני מכיר.  עד אני לעזרתה האדירה ומלחמתה למען הציבור הדתי והחרדי אצל שולחן הממשלה ובכנסת.  אני מעיד כי הייתי שם.

כל אחד מנציגי הבית היהודי  מגיע עם עשייה ציבורית המתאימה להיסטוריה של המפד״ל.  יוסי ברודני עומד בראש עיר שכל אווירתה הינה דתית לאומית והצלחתו המרשימה שם אינה ניתנת לערעור. אמיתי פורת עמד בראש ״הקיבוץ הדתי״ והובילו בתבונה, והגברת ניצנה דרשן – לייטר, עומדת בראש ״שורת הדין״ – אותו גוף שמנהל – ובהצלחה אדירה – מלחמת חורמה כלכלית כנגד אירגוני הטרור והמסייעים להם.

מאצל הקשורים היום ל״בית  היהודי״ והמבקשים להצמיחו מחדש  ימצאו אותם שינקו מהמפד״ל. שעסקו רוב שנותיהם בציונות הדתית.  הבית היהודי הוא הינו הסיכוי להשיב את תנועת המזרחי למקומה הראוי לה במפת הפוליטיקה הישראלית, להוות את הגשר אותו ידע לבנות השר משה חיים שפירא, להצמיח מחדש את העץ שיבש. לדאוג לדור ההמשך,

אני חושב שמפת הבית היהודי כפי שנוצרה הינה הזמנה לכולנו להביט קדימה בתקווה, להתחיל בצעד הראשון לשקם תנועה אדירה שעסקה בכל ותעסוק בכל.  חלילה לנו להיעלם מהפה הפוליטית. שהלא זה ״מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להימנות״.  אל תשכחו את העבר על מנת שנוכל לבנות את העתיד. ובלשונו של יגאל אלון ״עם שאינו זוכר את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״.  הדבר נכון כלפי עם, והדברים נכונים גם כלפי תנועה פוליטית היסטורית.

האתגר קשה.  התחרות  אינה פשוטה. אך כדברי ג׳ובאני בוקאצ׳ו, ״אבל הניצחון מפאר יותר את המנצח ככל שכוחות המנוצח היו גדולים יותר״

אני חושב שניתן וצריך להאדיר את הבית היהודי – הבית שלנו.

אדם ניכר

     

״אמר רבי אילעי בשלשה דברים אדם ניכר  …. ובכעסו״. כך הגמרא במסכת עירובין.  ועוד למדנו ממקור שמקורו לוט בערפל, כי ״אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה״. במבוא לספרו החדש Leadership:  Six Studies in World Strategy  מסכם ״הביסמרק של המאה עשרים״, הנרי קיסינג׳ר [כן, בן 99, אבל עדיין כותב בראש צלול] – דווקא במבוא לספר, המייצג את מסקנת מחקרו - את תכונותיו האסטרטגיות של מנהיג.  בפרקי הספר, מנתח מי שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית את האסטרטגיות של מנהיגים שונים ברחבי העולם. קונראד אדנאואר -קנצלר גרמניה המערבית; מרגרט תאצ׳ר – הלא היא ״גברת הברזל״  -  ראש ממשלת אנגליה; ריצ׳ארד ניכסון [איך לא? שהלא תחת נשיאותו שימש פרופסור קיסינג׳ר בתפקידים מהבכירים ביותר בארצות הברית  - היועץ לביטחון לאומי, מזכיר המדינה, ואף שני התפקידים כאחד, תקדים שלא חזר על עצמו מאז]; ואנואר סאדאת – נשיא מצריים שהיה ראש וראשון למנהיגי ערב שכרת הסכם שלום עם ישראל, ושילם על כך בחייו.

 לא באתי לנתח את ספרו של פרופסור קיסינג׳ר [אבל כדאי מאוד לקרא]  .  ואולם כן אבקש להביא מובאה אחת מספרו שיש בה על מנת להשלים את המובאות שהבאנו בפתיח לזה המאמר.  וכך לשונו: - ״Leaders can be magnified - or diminished – by the qualities of those around them״.

וכיצד יודע הוא ״אחד העם״ המבקש לבחור במנהיג זה או אחר ב״בוא יום פקודה״ עת עומד הוא במחשכים של וילון ההצבעה? עשייתו של המנהיג הינה דרך אחת.  המלל  - או לשונו - של אותו מנהיג ויותר מכך אותם הסובבים את אותו מנהיג ואשר מנהיגותו תלויה אף בתמיכתם, הינה הדרך החלופית.

בעבר הייתה תנועת החירות – ותנועת הליכוד - תנועה של הדר וכבוד.  לא, לא הכל הסכימו עם מנחם בגין, לא הכל הסכימו עם הסובבים אותו [משה ניסים, יצחק שמיר, דן מרידור ועוד].

כאשר מנהיג מאבד את הטובים בחבורה, ונשאר עם אותם שאין הם כי אם ״עושי דברו״ ללא חשיבה עצמאית, כשלונו של המנהיג מובטח. הוא הופך למנהיג מתוך יראה, לא מתוך כיבוד.  הוא מנהיג מאיים על עתידו של התומך, לא מנהיג ואשר התומך מבקש את מנהיגותו. וכיון שביראה עסקינן ולא באהבה, הסכינים המושחזים היטב מוצנעים אך מוכנים לשליפה.

לאחרונה איבדה תנועת הליכוד את אחד החשובים בבניה.  ד״ר  יובל שטיינמיץ.  ד״ר שטיינמיץ הינו איש חשיבה עמוק, איש עשייה והבנה, ולא מן ההכרח להסכים איתו על מנת להעריך אותו.  לא, לא היה הוא יחיד בדורו. יש עוד מאותם היושבים אצל הכנסת מטעמה של תנועת הליכוד ואשר יש  בם על מנת לכבד את ההדר החירותי או ״ההדר הז׳בוטינסקאי״. כך חבר הכנסת ניר ברקת,  חבר הכנסת יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, אלי כהן, או אורלי לוי -  אבקסיס, ועוד.  אבל דורשי שלומו של מר נתניהו השופכים אש וגופרית בכל מלל אפשרי, המאיימים על המפלגות האחרות ואשר ״להם [היום]  הכוח והממשלה״ – הם הינם היום הכוורת של מר נתניהו.  אני מעיד שב״אחד על אחד״,  מר דוד אמסלם הינו אדם מיוחד ונדיר. בעל מעוף, עמקות חשיבה.  לא, הוא לא למד לימודים גבוהים, אבל יש בו נכס הרבה יותר חשוב. חכמת חיים, חריפות השכל ולב מדהים.  נעם הליכתו ב״אחד על אחד״ יש בה על מנת לפאר.  אבל את הונו הפוליטי עושה חבר הכנסת אמסלם ב׳בריונות׳ פוליטית.  השתלחויות ואשר ההדר הז׳בוטינסקאי הינו מהן והלאה. איני מכיר אישית את חברת הכנסת מירי רגב.  או חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן [את ״נאום השקרן״ שלה עודכם זוכרים? לא הייתה זו אלימות מבעיתה?] נראה  כאילו בקשו הם ליישם  באופן מיוחד את האמרה התלמודית ״כל דאלים גבר״. כאילו על מנת לקיים מצוות מציאת החן בעיני המנהיג, על מנת להפגין נאמנות ללא סייג - לא לעשייה, כי אם לעושה – ״הכל מותרין״. וחרצובות הלשון מעידות על הכל. וכבודה של הפוליטיקה בישראל? מה יהא עליה?  שהלא אין דבר המייצג את אישיותו של אדם יותר מלשונו. האם פניה של תנועת הליכוד ייהפכו אש וגופרית?  ואם תזכה תנועת הליכוד להרכיב את הממשלה החדשה? כך תיראה מנהיגותה? 

מבקש מר בנימין נתניהו לחזור ולהנהיג את המדינה.  יבדוק נא מובאות תוצר לשונם של ״נאמני נתניהו״.  ויהרהר על  מסקנתו של פרופסור קיסינג׳ר. שהלא כך קבעה -  מנהיג נוסק או דועך ״by the qualities of those around him״.

יש מנהיגים המבקשים שעושי רצונם לא ירימו ראש.  שלא יהגו חלילה באפשרות ״היום הוא, מחר אני״ [כפי שכבר הרהרו בקול גם מר אמסלם וגם הגברת רגב], ומבקשים הם להציג מרכולתם בקיצוניות האמירה.  והקיצוניות גורפת.  היא קורצת.  מר איתמר בן גביר  אינו בוחל בלשונו.  האם לכן עוצמתו הפוליטית גוברת תאוצה? היה ולשונו  תצלח? אז נקבע כך את תרבות הדיון? כל דאלים גבר? או חשיבה על  והתחשבות  באחר? הנקמה או הגשר? אתה מר נתניהו אמור להחליט כפי שכל מנהיג בכל מפלגה אחרת אמור לעשות זאת.  נכון. יש המצביעים על  ועידת המפלגה שהינה ״אור לדמוקרטיה״.  האומנם? לא.  קבלני הקולות הפועלים במחשכים, ועדי עובדים הכופים רצונם על שולחיהם.  הליכוד הבין שהליכתו של ד״ר שטייניץ הינה הפסד?  כנראה שלא.  וזו הינה הטרגדיה.  של כולנו.  בין אם אנו מצביעי ליכוד ובין אם לאו.

דמוקרטיה נגד דמוקרטיה

העם היהודי למוד מחלוקות הינו, החל מיום היוסדו ועד ימנו שלנו.  חלק מהמחלוקות היו ״לשמה״ חלקן לשם עשיית הון פוליטי או לצורך השפלת האחר. חלקן של המחלוקות היו מחלוקות שביושר, ומחלקן לא חסרה הייתה הרמייה.

התנ״ך רווי עדויות על מחלוקות. קיין והבל, דתן ואבירם, קורח ועדתו, מעשה העגל, פרשת המרגלים, קברות התאווה,  פילגש בגבעה, שאול ודוד, דוד ואדוניה או אבשלום,  ועוד.  תקופת חורבן הבית רוויה הייתה במחלוקות שהביאו לחורבן. פרושים וצדוקים , בנו של רבן יוחנן בן זכאי שהנהיג קבוצת קנאים מסוכנת, לעומת דודו שהבין ש״עת לחשותב ועת לדבר״ או ״עת מלחמה ועת שלום״.  חסידים ומתנגדים בתחילת דרכה של תנועת החסידות.  חייה של התנועה הציונית רוויות היו מחלוקות עד בלי די.   אלה האישיות: -  וייצמן ובן גוריון, ז׳בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית [הגם שבתחילת דרך היו יחסי קרבה מיוחדים בין חיים ויצמן ובין זאב ז׳בוטינסקי. בתחילה  - שמענו, בהמשכה של דרך - לא שמענו], המחלוקת בשאלת אוגנדה, ועוד.  כמובן מדינת ישראל ו״המדינה שבדרך״ שידעה ״קרבות״ אידיאולוגיים ואף אלימות של ממש. ה״סזון״, שאלת ״הסרטיפיקטים״ וחלוקתם, האפליה בשוק העבודה, משבר אלטלנה, המחלוקת לעניין ניסוחה של מגילת העצמאות, שאלת פירוק הפלמ״ח, או פירוק אצ״ל ולח״י והטמעת חייליהם בצה״ל, המחלוקות המרות מאוד בין בן גוריון ושרת, בן בן גוריון ואשכול [ובעצם כמעט עם כל אחד אחר], [״האיש ההוא״ או ״אותו שיושב על יד באדר״ – כך קרא דוד בן גוריון למנחם בגין],  שאלת השילומים מגרמניה, ״חתרן בלתי נלאה״ כך הגדיר יצחק רבין את שמעון פרס, התנגדותו של שמעון פרס להפצצת הכור האטומי תמוז בעירק, שאלת ״סברה ושתילה״, פנוי ימית, שלא לדבר על רצח יצחק רבין או אמיל גרינצוייג, או רציחתה של שירה בנקי על ידי ישי שליסל,  ועוד  כי  מחלוקות כואבות. ממש, ״סימפוניה בלתי גמורה״. היו מחלוקות שהעידו על כשלון, על חוסר יושר, ועל – ככותרתו של ספרם של Bryan Burrough וJohn Helyar  ״ברברים בכניסה״.

איני חושב שבעבר, ירדה התרבות הפוליטית בישראל לביב השופכים של הדמוקרטיה כפי  שהיא נמצאת היום.  אנחנו חלוקים, זה מותר.  יש בינותינו המבקשים להחליף את הממשלה, וזה לגיטימי. יש הפגנות מימין ואלו משמאל, ואף ״אלה מותרין לך״, כבכול מדינה דמוקרטית.

מה שאינו מותר הינה ״פרחחות פוליטית״ אצל אותם המבקשים להיות ״המנהיג הבא״. אותם שבלשונם, לא רק מבזים את הכנסת, אלא מבזים ומשפילים את העם.  מנהיג שאינו יודע להתנסח בכבוד.  לא מדובר בוויכוח פוליטי עם ה״הדר הז׳בוטינסקאי״, אלא על אמרה כגון ״אתה סמרטוט רצפה״ כלפי יושב ראש הכנסת.  הנאומים במליאה, בוועדות ומחוץ לבניין הפרלמנט, מעידות – לא על חילוקי דיעות – אלא על שנאה של ממש.  והתאווה לעשיית הון פוליטי מעבירה אותנו על דעתנו.  שנאת האחר הייתה כלי פוליטי אצל האפלים במשטרים, ודווקא אנחנו, העם היהודי לא ״מוותרים על התענוג״. ראש ממשלה אינו יכול במליאה להתעמת עם חברי האופוזיציה – לא מעל הדוכן – אלא פנים אל פנים בעוד הכל שומעים, באמרה כמו ״עופי לי מהעיניים״. 

ראש ממשלה מנצח על תזמורת.  ואם יש מהנגנים המזייפים באופן צורם, על המנצח לא להיגרר אחר הזייפן, אלא לנסות – עד כמה שידו מגעת – להשיב את רמת הנגינה של התזמורת למקומה הראוי לה, כן גם את הנגן המזייף. ראש מפלגה אינו יכול להתיר לחברי מפלגתו להשתלח מעל הדוכן במלל אלים ללא כל עמקות, מלל שאין בו כי אם ״תרבות פוליטית״ שאינה קיימת. יש כאן מסר, כאילו ככל שאלבן שנאה כלפי האחר אמצא חן יותר בעיני המנהיג שלי.

הביוב הפוליטי הינו נחלת רבים וטובים[?] מבין היושבים במליאה.  נשכח מרבים מחרבי הכנסת מאמר חז״ל ״דברי חכמים בנחת נשמעים״ , וניסוחים כמו אלה הנשמעים, הזעקות  והצעקות במליאה או בוועדות, מעדים שסמלה של הדמוקרטיה בישראל הפכה ל״ג׳ונגל של ממש״.  והם מעידים על אותו פוליטיקאי המתנסח בדרכים אלו  כי הינו חסר השכלה, עם חשיבה פרימיטיבית, המבקש את פתרון המחלוקת באלימות.  היום -  מילולית, מחר -  אחרת. כי זאת יש לזכור.  אם העבריין של אתמול הינו הנביא של מחר, [אוסקר וילד] הפוליטיקאי המתסיס היום בדרך אחת, סולל את דרכו של הבא אחריו לצעוד צעד נוסף קדימה.   ותמיד יהיה אותו שיצעד את אותו צעד שעלול להיות צעד אחד יותר מדי.  ״הקידמה שבנסיגה״ הצעידה לכיוון התוהו. 

אני המום מכך שיושב ראש האופוזיציה אינו  נשמע ולו בקול דממה דקה, מבקר את דרך העשייה הפוליטית של מבקשי טובתו.  במקום להחזיר לפוליטיקה את כבודה המתרסק, במקרה הטוב ביותר, הוא שותק, ואנשי שלומו גוררים את הכנסת ואותנו לריסוק חברתי ומדיני. איך יכול היה ראש הממשלה להישאר בדממה עת ביקש שר האוצר לשלוח ״את החרדים״ ״למזבלה״?  זו רמת ויכוח?  זו אלימות שהגם שהינה מילולית, מחר היא תיגרר הלאה.  כי האלים של היום גם הוא הנביא של מחר.  הצרחות בכנסת הינן חילול הדמוקרטיה.  כן, הכל שואגים. תשאלו את חבריה של מי שהייתה שרת  התחבורה, והתרבות.  האם צורת הוויכוח שלה,, הצרחות המלוות את הוויכוח שלה, מוסיפות ולו רבד של כבוד למדינת ישראל? לה כנבחרת הציבור?  וכמובן כבר יש מי שצעד את הצעד הבא.  והאתגר רב שבעתיים  כאשר הזעקה היא שבר של ממש וכי הינו בא מליבם השותת של משפחות שיקיריהן נפלו על מזבח האומה. מליבם של הקדושים שבאזרחי ישראל. אני מתייחס להפגנות נגד ראש הממשלה באירועים הקדושים ביותר לעם היהודי, ויושב ראש האופוזיציה נדם קולו. איש מאשר על מפלגות האופוזיציה לא חשב שקדושת האירוע חשובה יותר מניגוחו של ראש הממשלה.  היחיד שנהג בכבוד והדר כלפי  אותם שליבם שוטט, היה ראש הממשלה עצמו.

מה יוצא לו לחבר הכנסת בן גביר כאשר הוא קורא ליושב ראש הישיבה במליאה -  ״מחבל״. לכל מלל אמורה להיות מטרה. מר בן גביר קורא לו ״מחבל״. אחד מחסידיו היותר קיצונים ינסה לפגוע בו פיזית [הוא מחבל – לא?]  האם מר בן גביר מבין מה תהא אחריתו של ניסיון כזה – באם חלילה יצליח? בהבנה שונה ממה שהתכוון באמרתו אותו פילוסוף אנוס איש אמסטרדם. אני נזכר  שכך כתב ברוך שפינוזה בספרו ״אתיקה״: - ״לא קיים שום דבר שמטבעו [הדגש שלנו – שזי] לא נובעת תולדה כל שהיא״.

דעותי הפוליטיות הינם ימניות. אני כן רוצה לקרב את אוכלוסייה הערביים של מדינת ישראל גם מאחרי גבם של ״נציגיהם״ בכנסת, שבדך כלל שולחיהם לא מעניינים אותם, כי אם לשם עשיית הון פוליטי בשיתוף פעולה עם אויבים מבחוץ [קשה לשכוח שטרם שנבחר לכנסת, היה ד״ר אחמד טיבי יועץ ליאסר ערפאת כשהאחרון עוד זעק בפומבי על השמדת ישראל].  אבל אלימות בבניין אינה משרתת כל מטרה. היא משחיזה את החידודים, לא רק בבית  הנבחרים אלא מחוצה לו. שהלא – כאמרתו של פובליוס הסורי ״אדון הבמה״ של רומא במאה הראשונה לספירה ״רשעות של אדם יחיד בקהל, הופכת מהר מארה של הכלל״ [Malitia unius citu fit male dictum omnium]  או אז, הביוב נשפך החוצה וחילול ׳קדושת הדמוקרטיה׳ נוזל לכל מקום קדוש.  

מנחם בגין ידע לנגח את הממשלה.  הוא היה אחד הנואמים – אם לא האורטור  - בכנסת. הגברת רגב יודעת יותר טוב? מר אמסלם מייצר כבוד? כבוד ראש הממשלה החליפי חושב שלהתייחס לאחר במילה ״ח..״ זו הפגנה של הצלחה? או אותו חבר כנסת ערבי הקורא לאחר ״ניאו נאצי״. להיכן נעלם ההדר, להיכן שילחו את תרבות הדיבור?  מה מבקשים נבחרינו. לשלהב את היצר או להזמיננו לחשוב?  יש וצפייה בדיונים אצל המליאה או אצל מועדות הכנסת משולה לצפייה בתחרות היאבקות [לא אותן פעילויות ספורט, אלא אלימות בשל אלימות - Wrestling].  תרבות איין – יצר יש ויש.

כך מתנהל הוויכוח הדמוקרטי בישראל יצר של הכל בכל.

לא, איני מסכים עם כל אשר יעשה ראש הממשלה.  כן, אני כן חושב ששר האוצר מלבה שנאה, ויש לו חשבונות פוליטיים צרים. אנחנו כולנו צריכים לזכור – אף אם הדברים אינם politically correct. האלימות המילולית העלתה את השפלים הגרועים והמסוכנים ביותר לראשות פירמידה פוליטית.  היטלר, סטאלין, פראנקו, מוסיליני, גמאל עבד אל  נאצר,  סדאם חוסיין, פידל קראסטו, פינוצ׳ט ועוד.  לשם אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שונים מעמים אחרים?  ארצות הברית שחשבנו שהינה היציבה בדמוקרטיות,  נחשפה למחזות אימה במהלך  ״כיבוש הסנט״  ביום 6 ינואר, 2021, על ידי שונאי האחר. לא משנה על מי מוטלת האחריות. או בשפת הילדים ״מי התחיל״? את החשבון ישלם האזרח, הסבל יהיה חלקה של המדינה.  אז, לאחר ההרס,  נתווכח בשאלה ״מי אשם״?  זה יעזור?  נכון, המחלוקות בבריטניה אינן מאיימות על שלמותה של הממלכה. אבל ויכוחים בפרלמנט ישנם גם ישנם, ביקורת על ראש הממשלה – ולו בשל פעילות לא חוקית [המסיבות ב״Number 10״ בתקופת ההסגר] זכו לביקורות נוקבות, אבל בדרך המלך.

אנחנו דוהרים לתהום.  אנו לוחצים על דוושת המהירות ממש על יד הצוק.  והכל באשמת הפוליטיקאים שלנו, אותם שאמורים לייצג אותנו, בכבוד, אותם האמורים ״לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה״. הצורחים, השונאים כל מה שאינו קשור אליהם, ששכחו תרבות הוויכוח מה היא. שדעכה אצל הידיעה שגם האחר – יש והינו מאמין בעמדתו.  שלעיתים אפשר וגם צריך לגשר.

אי אפשר להמשיך כך.  יש לעצור את הרכבת הדוהרת אל צלע ההר.  ראש הממשלה צדק באיגרתו.  ראש הממשלה גם הפגין שאפשר אחרת  אצל אותם אירועים מרגשים שבמחילה – חוללו – על ידי הפגנות.  המושלים על הרשתות החברתיות עושות מאמיץ אדיר להנמיך את יצר השנאה .  ואכן לאחרונה, בית המשפט העליון של ארצות הברית הקפיא חוק שחוקק על יד המחוקק בטכסס שביקש לאסור על רשתות להימנע מלאפשר שיח רווי שנאה.

את תקנות הכנסת יש לנסח מחדש.    יש להקים על אתר ועדה שאינה מהווה חלק מחברי הכנסת, כעין רשות שיפוטית שיש בכוחה גם להדיח  חבר כנסת העובר את גבול המותר. יש להגדיר מחדש את גבול השיח והעשייה בפרלמנט  -  סמלה של הדמוקרטיה בישראל.  יש לאכוף בתקנות מילים האסורות לשימוש בכנסת.  נוהגים האסורים, שחריגה מהם תגרור סנקציות. לא גזרות המוטלות על ידי ועדת הכנסת  - המייצגת ניגוד אינטרסים מובהק.  ועדת הכנסת אינה ערוכה לכך, אף לא המערכת המשפטית שהינה ״המתחרה״ של הרשות המחקקת.  גוף חדש שהחברים בו אינם יכולים למחרת לשוב לעולם הפוליטיקה או לרשות השופטת.

נזכור.  זה לא רק מה שאומרים. זה גם איך אומרים.  לא צריך להיכנס לערפול.  הכנסת חולה, יבואו המומחים וירפאו אותה.  למענה, למעננו.

 

נעצור וננסח מחדש את תרבות הדיון  בבית המחוקקים. השנוי יחלחל החוצה. שהלא האהבה לשחרר את היצר, להלהים את הדו שיח, להפוך אלימים יותר  ומנומסים פחות, הושרשה כאן במעוננו.  כך מבקשים נבחרינו את אהדת הקהל.  ולעיתים קרובות מדי  יצליחו. כי היצר והתרבות שני נוגדנים הם, ולצערנו, ידו של הראשון על העליונה. על זה כבר אמר אותו  תאולוג בן המאה השלוש עשרה  תומס אקווינס ״הדברים אותם אנחנו אוהבים, מעידים על  מי אנחנו״.

כאמור, יש להגן על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה.  יש גם לחזור ולשנן  שככל שתקצין האלימות בכנסת יהיה מי שבחוץ יצעד צעד אחד נוסף קדימה.   איש לא ינצח בוויכוח הזה.  בן גביר לא ישליך את האוכלוסייה הערבית, ליברמן  - שאין מי בממשלה המוחה נגד רשעותו כלפי הציבור החרדי [ואני מתחייב שאם הוא לא ייעצר, רשעותו תמשיך הלאה כלפי ציבורים אחרים] ימשיך ללבות שנאה אבל לא יכניע את יריביו.  ואולם,   השבר רק יתרחב, הגשרים יעורערו. ומדינת ישראל, מה יהא עליה?

תקום הוועדה, יעוגנו סמכויותיה בחוק, והסורר ישלם  גם בכיסאו.  מהר מאוד יוכחו חברי בית המחוקקים, שאפשר גם אחרת

עד כאן

מדינת ישראל מתמודדת עם מבחרים של מחלוקות ובקורות המשתלחות בה  הן מבית והן מבחוץ. יש הנוגחים במדינה ללא רחם, המאשימים אותה בהאשמות חסרי שחר, ומקבלים  תמיכה מאותם המבקשים לעשות הון פוליטי בכנסת ומחוצה לה [וידקון קוויזלינג במהדורה מחודשת],  להרע למדינה ולעשות הכל לטובת אויביה מבחוץ.

יש המבקרים את פעולות הממשלה מתוך כאב אמיתי. אני בהחלט מסכים שיש מבין שרי הממשלה שהיושרה היא מהם והלאה  [ויש שביושרם איני מטיל ספק למרות שדעתם  חורה לי].  יש אותם  שהינם מסוכנים לעתידה של המדינה בשל שנאת האחר.  ״העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״. אבל אנחנו המבקשים את יראת השמיים ומבקשים להבטיח את עתידה של יהדות פורחת חייבים להיזהר בלשוננו שלא יצא שם שמיים מחולל. 

הגם שהנני יהודי דתי, עפר ואפר אני לרגליהם של רבים וטובים. הכאב בשל מלחמתו חסרת הפשרות והלא ישרה של שר האוצר כנגד הציבור החרדי הוא כאב אמיתי. מלחמתו של שר האוצר היא מלחמה ללא פשרות, מכוערת, מזיקה, לא ישרה והיא נערכת במתכונת שמזכירה לי את ״מקורו ושורשיו״ של שר האוצר.  ואני דואב על כך שראש הממשלה קולו נודם בכל הקשור ליחסו של שר האוצר לציבור החרדי [ואשר ביכולתו לעשות נזק רב בשל העובדה שכמושל כל יכול  של מפלגה, שליחיו ועושי דברו מכהנים הן כיושב ראש ועדת הכספים, והן שני סגניו. תקלה חוקתית חמורה במיוחד – ואשר אף בגינה אין פוצה פה ומצפצף]. 

אנחנו אמורים לזכור את השואה בחרדת קודש. לא מעט פעמים נשמעו בכעס במקומות שונים במדינה קריאות נאצה כנגד אישיות זו או אחרת והשוואתם לנוגשיו של היטלר. מי אינו מכיר  את זעקותיהם של זאטוטים ומפגינים חרדים אחרים המשתלחים בשוטרים בקריאות ״נאצי״. או אותם המפגינים כנגד ראש הממשלה (בעבר) ואשר אף הם לא בחלו באמרות כאלה כלפי שומרי החוק].  לא הייתה רעה חולה בהיסטוריה האנושית שניתן להשוותה לרייך השלישי. והשוואת רשעות  כלשהיא לנאציזם הינה חילול הקודש של קורבנות השואה. 

אני סולד מיחסו של איבט ליברמן לציבור החרדי. איני יכול לשכוח את יחסו המתנסה של ראש הממשלה החליפי לנושאים של קדושת ישראל. אני מיצר על שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה כאשר שר האוצר מבקש להרוס כל דבר שיש בו על מנת לשמר בחיים הכלכליים  אוכלוסיה שהוא סולד ממנה [על ״הזבל״ שכחתם?]. זה חמור, זה מאיים על אושיות המדינה, אבל זה אינו נאציזם. השוואת פעילתו של שר האוצר או יחסם של ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לנאציזם, מעידה על האומר ולא על ה׳נאמרים׳. היא מעידה על כישלון אינטלקטואלי, היא מעידה על אתגר קשה בכל הקשור למותר ולאסור.  יש בה על מנת להעיד על כישלון מנהיגותי קשה וככל שהמאשים הינה אישיות בכירה יותר, הכישלון באמירה האומללה הזאת חמור יותר. 

בעבר היה כתב עיתונאי  - גבי גזית שמו -  שבסמיכות ליום השואה קבע כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ןבהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהחמצן של הקדמה״.  במילים אחרות  ׳גטאות לחרדים׳.  זו הייתה אמרה מזעזעת של אדם רשע שהעידה על טיפשות, על ניצחון החושך על האור, על פרימיטיויות.  והעובדה שלא קמה סערה בעתיה של אותה אמרה מעידה על איפה ואיפה אצל אותם המבקשים ל״הראות״ אנשי חשיבה, ואינם כי אם רידוד אנושי נמוך במיוחד. ״בסודם על תבוא נפשי, בקהלם על תחד כבודי״. 

מאידך, מצפה אני כאחד העם שמנהיגיו הרוחניים יקיימו ״חכמים הזהרו בלשונכם״. יביעו את כעסם בדרך נכונה. לא ״הכל מותרים לך״ וכל מבקר אמור לדעת מה תהא אחרית ביקורתו. ואם בקורתו אינה נכונה, יש בה בבקורת להזיק למבקר, לא למבוקר.

קשה עלי מאוד השוואה לנאציזם, היא מכוערת, היא כמובן אינה אמת ויש בא על מנת להזיק לתורת ישראל ולא לתקן. טוב היה עושה אותו מנהיג רוחני לו היה חוזר בו מהאמרה הכל כך בעייתית הלזו המביישת אותי כיהודי דתי. 

הרובוט והשופט 

לאחר שפגש וינסטון צ׳רצ׳ל את שר החוץ הסובייטי ויישסלב מולוטוב במעונו הכפרי בצ׳קרס במאי 1942, הגדיר  ראש ממשלת בריטניה את אורחו “I have never seen a human being who more perfectly represented the modern conception of a robot ״.

לא, חלילה לנו מלהשוות אילו משופטי בית המשפט העליון לאישיותו המפוקפקת מאוד – אם לדבר בלשון המעטה – של שר החוץ שחתם על ההסכם הידוע ביותר לשמצה במאה העשרים.  אבל סופה של הגדרה מתאימה לאותם שופטים שהורו על ״הלכות החמץ״  כפי שיצתה מבית מדרשו של בית המשפט העליון.

פסיקתו של כבוד השופט פוגלמן  מעידה על לא כלום כי אם  על ״קונספציה של רובוט״.  כבוד השופט ידע לקבוע כי חוקיות המנהל קובעת כי האזרח יכול לעשות כל דבר שלא נאסר עליו בחוק בעוד הרשות רשאית לפעול רק על פי החוק.   וכיון שאין חוק מפורש האוסר על הכנסת חמץ לבתי החולים, הממשלה אינה יכולה לאסור על הדבר.  דברים כדורבנות המעידים על בקיאות שבספר  ועוני רב ומסוכן  בחי היום יום.  וכבוד השופט ממשיך. ״לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה.  זכותו של אדם  לעצב את חייו ואת גורלו, חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו.  היכן  יחיה, במה יעסוק,    עם מי יחיה ובמה יאמין.   יש בה  בהכרה בערכו של הפרט כעולם בפני עצמו, והיא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט״.  יסלח לי כבוד השופט המלומד, אלה הדברים הם כה מופשטים ואין בם כי אם להבטיח הרס מוחלט של החיים בצוותא.  היא מעיד על כותב הדברים שאין לו הבנה, חיי מדינה וחברה מה היא.   הפרט אינו הכל.  הפרט הינו חלק מפרטים אחרים. ואם הפרטים לא יתחשבו זה ברגשותיו של זה, זה בצרכיו של זה לא נוכל לחיות יחד.  כבוד הנשיאה אסתר חיות  בהרותה לצ.ה.ל ליישר קו עם הוראות בג״צ, ולאפשר לחיילים חילוניים להכניס חמץ לבסיסים, נזכרה ש״אם יש רצון טוב אפשר להגיע לפתרונות״.  כמה מצער שבית המשפט העליון מייצג ״אחד בפה ואחד בלב״.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון נדרש לשאלת הכשרות בצ.ה.ל עם הקמתו.  תחילה חשבו אשר על מערכת הביטחון להקים יחידות מיוחדות לחיילים דתיים ושבהם תשמרנה הוראות הכשרות. בכל יחידה אחרת יהא המטבח טרף.  ואולם אז התברר כי ריכוזם של חיילים דתיים ביחידות מיוחדות תביא – חלילה, בעת מלחמה – לקורבנות רבים יותר – באופן יחסי – אצל חיילים שומרי מסורת . החליט ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל כי צ.ה.ל. כולו ישמור על כשרות.  לו נטה אוזן לחשיבה היוצאת מבית מדרשו של בית המשפט העליון,  היה נאלץ לפלג את צבא העם. מדוע שלא ימשיך אותו בית משפט ויורה כי חיילים יוכלו להכניס  טרפות ונבלות לצבא בשם חירות הפרט? ומדוע שלא יתווסף למזון הצבאי סטייק לבן עם שמנת?  הלא זכותו של האזרח לפעול כרצונו?

כשלראשונה עלתה שאלת מי הוא יהודי, שוב היה זה דוד בן גוריון  ששאל אנשי חשיבה,  יהודי, מה הוא?  כן, גם את הרב סולוביצ׳יק וגם את ״החזון איש״.  הוא לא פנה לבקש החלטה מבית המשפט העליון.

מרטין היידגר, מגדולי   אנשי החשיבה במאה העשרים ובר פלוגתה  גדול במיוחד של ז׳אן פול סארטר, כתב את ה״איגרת על ההומניזם״. בין שאר דבריו, כך לשונו: -  ושהמחשבה על ההוויה מסלפת את הייקום״ [הדגש שלנו – ש.ז.י].  בית המשפט העליון חושב חשיבה משפטית ״על הנייר״ הוא הינו רובוט   ללא הבנת הציבור ולכן הוא מסלף את הייקום.  שופט אמור לבוא ״מתוך העם״ לקיים ״בתוך עמי אנוכי יושבת״.  בית המשפט העליון מבקש להיות ״מורם מעם״.  והוא בהחלטותיו – כמו אלה המיוחסות לחמץ, הורסות את המדינה מבפנים, כי הם מפלגות את העם, כי אין הם מאפשרים לעם לחיות ביחד. והצהרתה של כבוד הנשיאה ״אם יש רצון ניתן להגיע להבנות״ הינה המחאה ללא כיסוי.  החלטות כאלה  מפלגות את העם לשבטים,   היא הופכת אותו  כדברי הרב קוק - ״עדרים עדרים״.

חירות  הפרט הינו דבר קדוש.  חופש מוחלט של הפרט הינה שבר. אדם מוותר על זכויות על מנת לחיות בחברה, כי האדם הינו ייצור חברתי [תומס הובס – ״הלוויתן״]. ולא הרי חברה זו כהרי חברה אחרת.  כל חברה וחשיבתה שלה, כל חברה וייחודה שלה שאינו נמצא במקום אחר, בחברה אחרת. חירות הפרט  הינה שיאה של מדינה חופשית.  קדש הקודשים של הדמוקרטיה.  אבל הינה גם כלי שעלול להישבר ולשבור.

נשאלתי פעם על ידי בכיר מאוד במערכת המשפטית, על מה ולמה מאבד בית המשפט העליון את אימון הציבור [מן הראוי לזכור שכבוד נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ז״ל הזהיר מראש על המשבר המתרגש ובא עת החל הנשיא אהרון ברק ב״מהפכה השיפוטית״ שיזם, וכי ״הכל שפיט״]. טענתי בפני אותה אישיות כי אין בנמצא התערבות בשיקול פוליטי שאינו נגוע במחלוקת. פוליטיקה ומחלוקת חד הם.  אשר על כן, בעבר לא התערב בית המשפט העליון בנושאים שבמחלוקת פוליטית כי ״לא הכל היה שפיט״, כי לא כל יחיד ויחיד זכה לזכות עמידה בפני בית המשפט העליון על מנת לאכוף על המדינה באמצעות השוט השיפוטי את שכשל   לעשות בקלפי.

דוגמא אתגרית יותר שנשארה על בלימה, ללא חשיבה עתידית, הינה החלטותיו של בית המשפט העליון בנושאי  הקהילה הגאה.   

ראשית עלי לאמר, כאן מסכים אני כי כל אחד ואחד יעשה בד אמותיו כאשר חפץ.  אין ״בחירה״ מינית,  זו תופעה פיזיולוגית, והרעיונות שהועלו בעבר  לשלוח חד מיניים לטיפולים הינו רעיון מבעית [הוא נוסה בעבר במבחר מדינות. אחד הקורבנות היותר מפורסמים של ניסוי זה היה המדען אלן טיורינג – המדען שפיצח את ״אניגמה״ - מכונת ההצפנה הגרמנית שפעלה במהלך מלחמת העולם השניה].  חד מיני ככל אדם אחר זכאי לכל הכבוד והערכה ככל האדם.  ואולם כשבית המשפט העליון נותן דעתו לשאלת זכותם של החד מיניים, עליו לחשוב על הצעד הבא.  והוא לא חשב.  מה יקרה אם  - כפי שכבר נדון הדבר אצל ״משכיליה״ החדשים של ארצות הברית,  יתאהב אב בביתו, אח באחותו, או אולי בשלב הבא, אדון בכלבתו.  היכן הגבול? הייתכן קדושת חירות הפרט  נבלמת,   וקדושת ה״ביחד״ זוכה בחלקה?  ״זה לא אותו דבר״ כך אותה אישיות משפטית.  סתם ולא פירש.

הכאב והמלל

כאבה של משפחה על אובדנו של יקיר, אין לה תרופה.  משפחתו של מי שקידש את הארץ בדמו הינה ״מורמת מעם״ ואנו כולנו חייבים לה חוב שלעולם לא נוכל לשלמו. אנו בוכים איתם, ליבנו שותת עם ליבם ועלינו לעשות הכל על מנת שהמשפחה השכולה תדע שכמעט ״הכל מותרין לך״ כי היא שילמה את המחיר היקר מכל. אבל.  כן, אבל.  מי ששילם את המחיר הכל כך יקר, חייב להבטיח ש״המוצר״ אותו הוא רכש יפרח כשושנה, שלא יהיה במחיר כל מנת לקלקל במקום לשבח.

מדינת ישראל הינה תופעה קדושה.  עליה חייבים לשמור מכל משמר.  יש לנו מדינה אחת, יש לנו נשיא אחד, יש לנו ממשלה אחת, ויש לנו ראש ממשלה אחד. אלה הם  כללי  ה״משחק הפוליטי״.  מותר וצריך לבקר את ראש הממשלה, מותר אף לנסות בכל דרך דמוקרטית לבקש להחליפו באחר.  משכן הכנסת – לא המקום המתורבת ביותר בימים אלו – הופך לעתים קרובות כשק החבטות כנגד  הממשלה שרבים המבקשים  להלקותה.  מה נעשה באשר תרבות הדיון נעלמה מאיתנו?  שכחנו את התרבות של משה שרת, אפילו את לשונו של דוד בן גוריון, ההדר ה״בגינאי״ דעך כלא היה, לשונו של אבא אבן נשארה נחלת דף צנוע בהיסטוריה הפרלמנטרית של מדינת ישראל, ואפילו הגיגיו של משה סנה  - שאין לדעותיו כל שייכות אלי, במישרין אם בעקיפין – היו ״תרבות של פעם״. הדיון בכנסת הפך אלים יותר, רדוד יותר, פרימיטיבי יותר.  אבל יש לנו כנסת אחת, ואם לא נשמור על הכנסת, לא נוכל לשמור על המדינה.

רבים חולקים על ראש הממשלה.  מבחר – ואולי אפילו רוב -  מאותם שנתנו בו את אמונם, התאכזבו ורואים בפעילותו כראש הממשלה מעילה באמונם. זו דעה לגיטימית. יש שיתמכו בה, יש אשר יתנגדו לה. אבל על מנת להבטיח את יציבותה של המדינה אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של ראש ממשלה.  היה זה יצחק רבין ז״ל שאמר שבנושאי פיחות המטבע [כן, פעם פיחות המטבע נעשה באמצעות החלטת ממשלה] מותר לשקר. ולא הייתה אף  מפלגה שיישמה את מצעה הפוליטי או הכלכלי אותו הפיצה ערב בחירות,  בין בהיותה שותפה להסכם קואליציוני זה או אחר ובין אם לא נדרשה לכך . תופעה זו נכונה בישראל כמו גם בכל מדינה מערבית אחרת.

תהייה אשר תהייה הסיטואציה, יהיה הכאב חד ושובר לב כאשר יהיה.  להטיח בראש הממשלה שהוא הינו כמו המחבל שהרג את אבי המשפחה, זה מתכון לאסון. זה פרץ שאחריתו יכולה להיות מכת הרס ואובדן.  החיים והמוות ביד הלשון.  דיבור הינו עוצמתי ולעיתים בלתי הפיך.  הוא מחייב אדם לעשיה או להימנע מעשייה.  הוא מגבש נישואין, הוא מהווה פניה לאלוהי. הוא הינו המפתח לאיחוד או לפירוד.  אין עשייה שאין אחריה או לפניה ״דיבור״.  לא לחינם קבעו חכמנו כי ״אדם ניכר ..... בכעסו״.  אמרה המשווה בין ראש הממשלה למחבל שרצח את אבי המשפחה וישר בפניו של  ראש הממשלה הבא לנחם אבלים הינה שגגה מצמררת, מזיקה אומנם לראש הממשלה, אבל פוגעת בזכרו של גיבור שנפל, ובמשפחה שכולנו כל כך רוצים רק לחבק. היא פוגעת בעם ישרל, היא פוגעת במדינת ישראל.  היא מעבירה מסר לאויב ש״היה כדאי״.  שהלא, כדברי החכם מכל אדם  ״לכל זמן ועת לכל חפץ......... עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. עת לחבוק ועת לרחק מחבק״.

ראש הממשלה ידע להיכן הוא בא.  ראש הממשלה נחשף לביקורות, במועדם ושלא במועדם, ברגעים הרגישים ביותר בשנה העברית.   לא. איני מסכים עם כל אשר עשה ראש הממשלה, איני מסכים לכל אמרותיו.  אבל גישתו לביקורות שמטיחות בו המשפחות השכולות ראויה להערצה.   אין הוא מפגין כי אם יראת כבוד. לקיים ״עת לחבוק״.  אני מיצר שאיש ממנהיגי האופוזיציה לא מצא לנכון להעיר על כך. זו מראה עצובה לדרדור תרבות הדיבור במדינת ישראל.