אימת הדמוקרטיה על הדמוקרטיה

איום הדמוקרטיה על הדמוקרטיה

בעבר העלתי מתהומה של ההיסטוריה את אמרתו של ווינסטון צ׳רצ׳ל שאמר – וכך לשונו. No one pretends that democracy is perfect or all wise. It has been said that democracy is the worst form of government  except for all those other forms that have been tried from time to time . ואכן, דמוקרטיה הינה כלי שלעולם חישב להישבר.  והוא נשבר במדינות רבות, גם ״באמצעות״ אותם כלים ואשר הדמוקרטיה מעניקה להוד מעלתו האזרח.  כך עוד טרם צלחה בידו של אדולף היטלר  לכרות ראשו של כל מי המתנגד לו, ישב הרמן גרינג בראש הרייכסטאג והעביר חוקים ״בשיטה פרלמנטרית״ תוך עשיית ״חוכה והתלולה״ מכל הליך דמוקרטי שהוא. 

ברזיל ניצבת היום בפני איום דמוקרטי. הונגריה ופולניה עברו זה מכבר את גבולות ״הסמכות השלטונית״.  ונשיא תורכיה – או תורכייה בשמה החדש -  שבתחילת דרכו עוד נבחר בבחירות דמוקרטיות, הפך זה מכבר לדיקטטור של ממש.

היום ניצבת מדינת ישראל בפני מחלוקת המאיימת ליהפך לקרע של ממש.  צר לי לכתוב שמערכת אכיפת החוק זכתה ״ביושר רב״ בחוסר האימון שרוכש לו הוד מעלתו האזרח.  לא.  אין זה מר בנימין נתניהו שנלחם ויכול לה למערכת המשפטית.  האזרח אינו עדר של כבשים ההולך אחר העז המנהיגה  ולצווארה פעמון.  מה נעשה ומאמרו של יצחק מאיר במעונכם  הינו נכון.  אהרון ברק הרס את האימון של האזרח במערכת המשפט.  לא בזמנו של יואל זוסמן, לא במהלך כהונתו של שמעון אגרנט ולא כאשר מאיר שמגר אחזו בהגה הספינה המשפטית זכה בית המשפט לכעס כה רב. היה זה הנשיא לנדוי שהזהיר כי הפילוסופיה המשפטית של הפרופסור ברק תגרום לבית המשפט נזק בלתי הפיך. וחוסר האימון הינו כה רב עד שאף פסקי דין שיש להתגאות בם [ויש אף כאלה] אינם זוכים להערכה ראויה.

לא.  איני מסכים לכל חשיבתו של שר המשפטים.  אני חושב שפסיקת ההתגברות  המוצעת על ידו חייבת שנוי.  יש נושאים שפסיקת ההתגברות אסור לה שתחול עליהם [כמו שלילה של זכויות מסוימות ואפילו זכויות אזרח, למעט על פי רשימה סגורה, כמו פעילות חבלנית נגד המדינה על ידי אזרח ישראלי].  חושבני שפסיקת ההתגברות, על מנת שתסתור פסיקתו  של בית משפט, אמורה לזכות ברוב מיוחס בכנסת – יהא מספרו ודרך חישובו אשר יהיו. 

לדאבון הלב המערכת המשפטית עודה חושבת שהיא ספינת ההצלה של מדינת ישראל.  ולא היא.  היה זה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון [כתוארו אז] השופט משאל חשין ז״ל – משפטן דגול בעל כושר ניסוח נדיר שהעיד על חוכמתו, שקבע ביום  7 פברואר, 2007 בראיון אצל רשת ב [לאחר שפרש מכס השיפוט] ״זה [בית המשפט העליון – ש.ז.י.]  ביתי. מי שירים ידו על ביתי אני אגדע את ידו״.  זו הייתה החשיבה.  הנה כי כן, נשאל כבוד הנשיא [כתוארו בעבר] אהרון ברק בראיון טלוויזיוני, על כך שבניו של שופט עליון אחד התמחו אצל שופט עליון אחר, וכך הלאה. לקיים מה שנאמר, ״הכל נשאר במשפחה״.  נשאל הפרופסור ברק, האם ראוי היה לנהוג כך?  חלילה לו לכבוד השופט להודות בטעות.  הוא לא היכה על חטא, כפי שלעולם לא אמר דבר על נסיקת אשתו לכהונת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. נסיקה שהעידה על רקבון מוחלט. תשובתו הייתה, עם חיוך כמובן, ״היום לא הייתי נוהג כך״.   ובעבר זה היה בסדר? כנראה שלדעתו של המשפטן הדגול - כן. אבל הכל מבינים היום שמדובר בחטא. הכל אמרתי?  לא פרופסור ברק.

איש לא שמע ואיש לא ידע על מה ולמה כבוד השופט מנחם [מני] מזוז פרש מוקדם מדי מכס השיפוט.  הוא לא  השכיל להבין כי מינויו ליושב ראש הוועדה למנויים בכירים נעשה שלא כדין עד שהחליט על כך בית המשפט העליון בספטמבר בשנה שעברה.  השקפתו הפוליטית המסוכנת מבחינה ערכית של מר מזוז  באה לידי ביטוי יותר מאשר פעם אחת.  ״בין הזמנים״. בין ששימש כיועץ המשפט לממשלה ועד בחירתו לשופט הטיח מר מזוז ביקורות עולבות  - ולעתים, שהאמת היא מהן והלאה – במר נתניהו וכל המחנה שבעקבותיו.  יכול אותו אדם לחזור לכס השיפוט ולהפוך עורו? להיות ״אובייקטיבי״ כשמדובר במשפט המנהלי, ולכתוב פסקי דין המיוחסים לממשלה שהוא מתעב?  אבל דבר לא נעשה.  אדם שלא פסל עצמו מליישב בדין כאשר ביתו [יעל מזוז הרפז] הייתה קשורה בעבותות לצד בהליך שהוא דן בו [עניין ״קו לעובד״] [אגב, תופעה שמבחר שופטים בבית המשפט העליון חטאו בה, לרבות כבוד הנשיאה]. וכשהסביר לאחר מעשה את העובדה שאפילו לא טרח לגלות את הקשר, שיקר – כן, ממש כך -  שיקר במצח נחושה.  כשחרג השופט מזוז מכללי האתיקה המקצועית של השופטים בתשובה לשאלה  שנשאל בנובמבר 2019, באוניברסיטת חיפה, החל ב״סימפוניה של שקרים״. מר מזוז כינה את שר המשפטים דאז אמיר אוחנה ״שר לעומתי״. בשל אלה ובשל החבטות שהטיח כבוד השופט בשר מחוץ לכותלי בית המשפט,   התבקש  לפסול את עצמו מליישב בדין בעתירה נגד אותו שר. אך הוא סירב לעשות זאת. כי יושר ומזוז הם שני נוגדנים.  והמערכת המשפטית? דממה של ממש.

אני יודע שיש המתנזרים מלקרא את ספרו של משה קצב.  אני קראתי.  בואו נתעלם מגרסתו של מר קצב ונצא מתוך הנחה שכל שנטען שעשה, עשה [ואני מתקשה בכך].  תקראו בבקשה רק את המובאות מפיו של מר מזוז. ולו בשל אלה, יורשה לי להגדיר את ספרו של מר קצב ״מפחיד״.

ובית בנשפט משאיר בחשיכה את ״ההסבר״ כיצד הגיע אדם כה מפוקפק לעמדות כה בכירות בעשייה המשפטית?  ועל מה ולמה פרש?

כל התקלות- חמורות יותר וחמורות פחות – בעניינו של מר נתניהו. השימוע שכנראה לא היה חשוב כי ראש מערך התביעה בתיק הייתה בחופשה בדרום אפריקה והיא ״תקרא את הפרטיקלים״.  ׳מסמוסים׳ בין שופטת ובין איש פרקליטות המדינה מעבר לגבם של פרקליטי הנאשמים,. תקלות כה חמורות בשיתוף ההגנה בראיות, טיפול כושל בעדים. כאומר, ״הכל מותרין לך״.

זוכרים את הגברת עדנה ארבל? זו שכפרקליטת המדינה שילחה לכלא ילדה בת 19 [מרגלית הר שפי] על שלא מנעה את הירצחו של מר יצחק רבין ז״ל  [אגב בניגוד מוחלט לעמדתו של מר מישאל חשין]. אבל, את ״שמפניה״ [סייען שב״כ שנפנף בתמונתו של יצחק רבין ז״ל במדי אס אס] אין להעמיד לדין ״כי אין עניין לציבור״. ועל מה ולמה לא נדון עניינו של ״הכדור השלישי״? אף ביתו של מר רבין, הגברת דליה רבין פילוסוף,  הודתה לאחר שנים שנושא הכדור השלישי ״אומר דרשני״.

אני יודע על תיקונים שנעשו במערכת המשפטית.  אבל כל אלה בהיחבא, וזו שגגה רבתי.

ואנחנו שרבים מאיתנו עורגים לעשייה המשפטית בארצות הברית [ואסור לנו] יודעים כיצד נבחר שופט עליון במובילה בדמוקרטיות. אצלנו לשופטי בית המשפט העליון זכות ראשונים למנוע בחירה.  ונציגי השופטים, הלא הם  היו אמונים לפעול לא על פי מצפונם, אלא על פי החלטת ״ועדת השתיים״ שאף אינה מורכבת משופטים בפועל, אלא משתי שופטות בדימוס. קיומה של הועדה נשמר בסוד עד 2015 ודיוניה חסויים עד היום, על פי – איך לא – פסיקת בית המשפט העליון.  וביקורת?  על בית המשפט העליון? נו באמת. בל ייראה ובל יימצא. כי הכל סודי.  האם מדובר בסוד בטחוני ואשר גילויו יסב למדינה נזק? במהלך מדיני נועז? בפיחות המטבע [כפי שנהגו בעבר]? או שמא בניסיון שלא להיחשף לביקורת? וכיצד יכולים שאר חברי הוועדה לקבוע עמדתם שהלא אסור היה להם להיפגש או לראיין את המועמדים? [אגב, בשנת 2019 הורתה כבוד הנשיאה חיות כי סיכום החלטת ועדת השתיים יועבר לכל חברי הוועדה לבחירת שופטים.  ״סיכום״ שמענו. ״פרטיקל״ לא שמענו.  ועל מה ולמה נדרשים חברי הוועדה לסיכום? הלא זה הסיכום בא לידי ביטוי בהצבעת שופטי בית המשפט העליון בדיוני הוועדה לבחירת שופטים. 

הלא זכרתם את הביקורת הנוקבת שהטיח מר אביחי מנדלבליט במערכת אכיפת החוק בישראל טרם שמונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כיצד שחרר חרצובות לשונו כלפי מערכת אכיפת החוק. שכן, היועץ הקודם יהודה ויינשטיין כתב לו לראש הממשלה כי מר מנדלבליט אינו כשיר  להמשך קריירה ציבורית כיועץ משפטי או כשופט [פרשת הרפז].

ואם נבקש להעלות על הכתב את כל התקלות של המערכת המשפטית במדינת ישראל ולו בתקופה האחרונה, נמצא עצמנו מתחרים, תחרות של ממש בפראנץ שוברט שכתב את הסימפוניה השמינית שלו הידועה גם כ״סמפוניה הבלתי הגמורה״.  ואם נבקש להעלות מתהום החשכה את אמירת ה״על חטא״ של הרשות השופטת, עוד נמצא עצמנו מתחרים ב״סמפוניית ההפתעה״ פרי עטו של יוסף היידן.

אבל מערכת חולה אינה יכולה לספוג מהלומות כך סתם.  כולנו רוצים לרפאת את המערכת, לא להורסה. יש דברים טובים במערכת ואף טובים מאוד.  יש אנשים טובים במערכת ואף טובים מאוד. מבית מדרשו של בית המשפט העליון  יוצאים פסקי דין שעל כל ישראלי להתגאות בם.

טלו לדוגמא את ״ההיסטריה הפוליטית״ של חברת הכנסת טלי גוטליב כלפי הנשיאה  אסתר חיות והזמנתה – בלשון פחות מנומסת מההדר הז׳בוטינסקאי ז״ל, לפרוש על אתר כאשר התגלגלה שמועה, שהוכחשה על ידי בית המשפט העליון, כי אם תעבור הרפורמה המשפטית במלואה, היא  - כבוד הנשיאה - תפרוש.

זו הדרך, הגברת גוטליב?  זו מנהיגות?  לשלהב את ההמון? כאמרתו של טלמכוס  ביצירתו של הומרס ״אודיסאה״: - ״מול המון רב קשה ליחיד לנקוף אצבע, גם לגבר חזק, כי יש להם כוח כפליים״.  אל נא ניגרר אחר היסטריה של אותם המבקשים ל״הנהיג״ את מחנה השמאל ולאתגר את החלטת הבוחר שלא כדין.  לאיים ב״מלחמת אחים״ כאמרת ההבל של מי שהיה שר ביטחון ורמטכ״ל, או לילך שבי אחר דמגוג חסר תקנה או השכלה כיאיר לפיד.  לכם, האוחזים בהגה השלטון אקרא לא ״לנקום״ באופוזיציה על חטאיה של זו [כפי שהציע חבר הכנסת דוד אמסלם. אני יודע שב״אחד על אחד״ דוד אמסלם לא יברור בין בר פלוגתא לבין תומך] אלא להנהיג בממלכתיות, להפגין תרבות הוויכוח.  שהלא  כדברי חכמנו ז״ל, ״אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו״. לא לשכוח כי  הממשלה הינה הממשלה של כל העם, גם של אלה המתנגדים לה ורוצים במפלתה.   כקביעתו  של החכם מכל אדם [ואני לא מתכוון ליאיר לפיד] ״מות וחיים ביד לשון, ואוהביה [את לשונו – רש״י] יאכל פריה״.  אם לטוב, או חלילה, אם לרע. 

למנהיג  יש שתי דרכים חילופיות. להיגרר אחר רמתם של אחרים או להשיב את הממלכתיות, גם כנגד תופעות שליליות. לו דעתי נשמעת, הייתי בוחר בחלופה האחרונה.  הממשלה אחראית לשלום העם יותר מאשר האופוזיציה, ובמיוחד אם זו מונהגת על ידי יאיר לפיד. 

הבא נשנן את אמרתו של אותו מישאל חשין, שכך כתב ״הדג במים לא יראה אלא את אשר סביבותיו, ואילו הנשר בשמים ידע מאיין יבוא הנהר ולאן ילך. ואנו נבקש לנו כי נדע לשחות כדג אך גם כי נדאה כנשר״.

זלי יפה

על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת

 

בואו נתמודד עם השאלה התיאורטית גרידא הבאה.  הרופאים הערבים בבתי החולים בישראל מסרבים לטפל ביהודים כי זה נוגד את דת האיסלם.  ניחא, יהיו כאלה שיראו בכך מתת אל. אחרים יחשבו שמדובר בחשיבה פרימיטיבית ואילו פרימיטיבית מאוד, מסוכנת עד כדי להחריד. אבל ניחא. אז בואו נפליג למדינה ״נאורה״ כמו ארצות הבית למשל, ששם עד לשקיעת שנות השישים היו מקומות ״אקסקלוסיביים״  ואשר על שעריהם היה תלוי שלט Negros, Jews and dogs are not allowed”..  ואולי דמו בנפשכם היום בית חולים קתולי בניו יורק או פריז שמסרב לטפל ביהודי בשל סיבה זו או אחרת.  הלא הייתה קמה קול זעקה.

ומה נעשה אם אותם שהאידיאולוגיה שלהם אינה דתית אבל עוצמתה אדירה לא פחות. ואלה יסייגו את עזרתם לזולת למי שאינו דוגל באמונתם.

והנה, במדינת ישראל ״קמה וגם ניצבה״ אישה ה״מייצגת״ את אלוקי ישראל כנראה יותר טוב מאיתנו, והיא מחליטה כי רופא לא יטפל באדם באם טיפול כאמור  נוגד את אמונתו הדתית של הרופא.  שכך לשונה. ״כל עוד יש מספיק רופאים אחרים שיכולים לתת שירות, אסור לכפות על רופא או רופאה לתת שירות העומד בניגוד לעמדתו הדתית״. לא, חברת הכנסת אורית סטרוק לא התכוונה לשיטת המתת החסד הנהוגה היום בשווייץ לחולים סופיים, אלא גם טיפול שאולי יש בו הצלת חיים, כל עוד יימצא רופא אחר שייעשה את המלאכה. קבעה כבוד חברת הכנסת - ובניגוד מוחלט להלכה -  להתיר  לרופא שלא  לטפל באדם – כמו גאה – באם זה בניגוד להשקפתו הדתית.  אין כבוד חברת הכנסת צופה עתידות ואין היא מבינה כי ״החיים והמוות ביד הלשון״. והחמור מכך, אני יודע שגישתה לגאה כאדם   -  ׳אחד על אחד׳ הינה מכובדת. השקפתה לעתיד הינה חשוכה, כי היא עיוורת.  כי מחר יבוא רופא ויחליט שהחרדי זר לו ולמצפונו ולא יטפל בו, והמוסלמי לא יטפל ביהודי והיהודי לא יטפל במוסלמי.  תמהתי באם מבינה חברת נכנסת  את רעידת האדמה של חילול השם שגרמה.   אחת המבקשת לייצג את תורת ישראל ואמונתו.   אכן כי כן, בקשה כבוד חברת הכנסת להסביר את דבריה לאחר ש״הרכבת יצאה מהתחנה״.  אבל אמרתה חדה כתער. האם לדעתה  של חברת הכנסת הנכבדה, שבועת היפוקרטס המחייבת כל רופא אינה חלה על רופאים יראי שמיים?  וכל אותם העומדים  בראש הידע הרפואי וכיפה לראשם ושננו את רעיון השבועה שגו [כמובן לא את לשונה המקורי השופעת עבודת אלילים].  כך כתב הרמב״ם אצל תפילתו לרופא. ״אמץ וחזק כוחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לדל ולעשיר, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא, וכי אראה תמיד בחולה, רק את האדם״.

אני חלוק על הרבה מעמדות הציונות הדתית וזה בסדר.  אני מאוד מכבד את בצלאל סמוטריץ, וחלוק על ניסוחים בחוקים שהציע כפי שבעבר לא הייתי שותף לחלק מעמדותיו. ואין הדבר מערער את הערכתי.  אני חלוק על מר בן גביר אבל הוא יפתיע את כולנו. [ואגב, גישתו שלו לגאים שונה בתכלית מגישתה של חברתו למפלגה]. אני רחוק מאוד מעמדותיו של חבר הכנסת   מעוז אבל ״דברים שרואים מכאן – על יד שולחן העשייה הממשלתי – לא רואים מכאן״, [כפי שהוכיחה עשייתו בעבר] וגם הוא יבין שה״ביחד״, לשמור על עם ישראל מאוחד, הינו דבר חשוב שאין לו מתחרה.

הגברת סטרוק ששילחה לשונה אתמול, הינה כתם שחור.  אמרות פרימיטיביות שלו היו נאמרות במקום אחר כנגד היהודים היו מבהילות אותנו.  אז הגברת סטרוק מבהילה אותי כאדם דתי.

האם הגברת סטרוק חושבת ש״עזר מציון״, ״מרפא לחולה״ או הרב פירר לא יטפלו בערבים  או נוצרים, להטב״ים או אולי חובשי כיפות סרוגות כי הרב פירר הינו חסיד בעלז?

היה זה פרידריך ניטשה שאמר ״״אנו נעשים עויינים לאי אילו אמנים או סופרים לא מפני שאנו סוף  סוף מבחינים בכך שהם רימו אותנו, אלא מפני שהם לא מצאו לנחוץ להשתמש באמצעים עדינים יותר כדי ללכוד אותנו״. והגברת סטרוק שתפקידה בכנסת לייצג את ההדר של ההלכה, היופי שביהדות לא השתמשת ב״אמצעים עדינים כדי ללכד״ את כולנו. כלל. ולכן לא רק שלא ליכדה [והפעם מלשון ללכד] את עם ישראל.  אלא היא  מבריחה אותו מאלוקיו. ממש כך.

אני זוכר תקופות קדומות ואשר מנהיגים דתיים כה המאיסו את הבורא על עמך ישראל, ואז החלו המזוזות להיעלם מדלתות הבתים, מספר המבקשים להתחתן ברבנות ירד לממדים מבהילים, ומפלגות כמו שינוי, אישים כמו טומי לפיד [אדם חכם מאוד, בניגוד גמור לבנו] או שולמית אלוני עשו חייל.  עמידתם הפוליטית התעצמה בשל ובגלל המנהיגות הדתית, המנהיגים הדתיים שהובילו  למחלוקות ולא השכילו לגשר.. 

אכן חברת הכנסת סטרוק ״הסבירה״ את עצמה.  לו יהי.  כאחת האמורה לקיים ״כל ישראל ערבים זה לזה״, איזו תרומה הייתה לגברת סטרוק באמירה הזו לאהבת הקב״ה? לגשר בין מאמינים ושאינם מאמינים? לאהבת ישראל? לערבות ההדדית? להאדרת השלום הפנימי? או מה היא תרמה לריחוק  מאלוקי ישראל, להשפלת הנורמה הדתית? אלפי רבנים בישראל, ולא שמעתי אחד מהם מתנסח באופן הדומה לגברת סטרוק? ורק היא נזכרה לדרישה המופלאה הלזו?

אמרותיה של הברת סטרוק, ולהבדיל אלפי הבדלות, חבר הכנסת מעוז [ואני מבדיל]  מאדירים לעין ערוך את עוצמתה הפוליטית של הקהילה הלהט״בית. כפי שמלחמת הציבור הדתי בנשות הכותל מאדירות את עוצמתן ואת האדרת כוחם של מפלגות ואשר כל עניינם הינו נגיחת נושאית דתיים. אין כל סיכוי שבעולם שמדינה מתוקנת תאמץ חשיבה כזו המוצעת על ידי הגברת סטרוק.  היא נלחמת מלחמה אבודה.  אבל היא כן מאדירה את כוחם של אותם ואשר עינה צרה בהם. היא כן מרחיקה יהודים גם מחשיבה אחרת שחשובה לה לגברת סטרוק. כי בשל אמרותיה בנושאים אלה ואופן אמירתם, יאמרו אלה ״בסוד[ה] אל תבוא נפשי״  מכל נושא דתי.   הגברת סטרוק העניקה ״דמי חנוכה״ פוליטיים בעלי משמעות קשה מאוד לאישים במערכת הפוליטית שנושאים דתיים הינן להם לזרה, כמו יאיר לפיד או אביגדור ליברמן.

מדוע נדרשים אנו לחוק הקובע שאדם לא יידרש לתת שרות למי שאינו חפץ לתיתו? האם עורך דין  בעל השקפות ימניות חייב לייצג מחבל? לא. האם בעל בית דפוס חייב להדפיס את תמונתו של יאסר ערפאת? לא.  האם אדם אורתודוכסי העוסק בפרסום חייב לפרסם את תורתה של התנועה הרפורמית? לא.  מדוע נדרשים אנו לחוק? החוק הקיים די בו.  אדם עושה ככל שירצה וימנע מעשות מה שאינו רוצה, בקניינו  למעט במקרים מסוימים [רופא, לעתים נהג מונית, וכדומה]. והרופא עוסק בפיקוח נפש ופיקוח נפש דוחה תורה. 

בשעה שהמדינה נמצאת במתח פנימי כה רב, שהפילוג מאיים, מותר היה לצפות מהציונות הדתית על כל מרכיביה  לגשר.  ״דברי חכמים בנחת נשמעים״.  ״באנו חושך לגרש״. לא לכבוד את האור היפה של היהדות. שלא נקיים חלילה את אמרת הנביא ״חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו״.

ואולם הכל בלא כלום אי אפשר.  יש אכן נושאים מסוימים  שאין אימת המחלה קשורה אליהם ואשר  רופא יבקש למשוך ידו מהם.  למשל הכוונה לשנוי מין.  אין מדובר ברפואה במובנה הקלאסי של המילה. ומותר לו לאותו המתמחה בכך לקיים אמרה עתיקה המתייחסת לפרלמנט הבריטי ״….. but change a man to a woman and a woman to a man״ .

לא נזהרה הגברת סטרוק בלשונה ובניסוחה, לא הכל היה בטל, לא הכל היה ״מוקצה מחמת מיאוס״.  הוא שאמרנו.  ״החיים והמוות ביד הלשון״.

 

האוהב לשנוא

החוק ועונשו

החוק ועונשו

קלוֹד אַדְרִיאֶן הֶלְוֶטִיוּס  איש חשיבה צרפתי בן המאה השמונה עשרה זכה לתשבחות כמו גם לביקורות, לרבות חרם שהושת אליו על ידי הכנסייה הקתולית  לא תהא זו טעות קשה מדי לקבוע כי פילוסופים רבים מעמיתיו, החלו להתייחס אליו בחיוב לאחר שזנח את החשיבה וצבר הון רב – החל לתמוך בעניים ופיתוח מקורות פרנסה. השפעתו הייתה על טובים [סטיוארט מיל] ועל טובים פחות [קארל מארקס]  את הפילוסופיה החינוכית שלו -  עיקרה של חשיבתו  הפילוסופית -  ינק הוא מאלה שזכו לפרסום רב כמו ג׳ון לוק, וזכה הוא להשפיע על מי שנבחר על ידי ההיסטוריון הבריטי פאול ג׳ונסון כדוגמא חינוכית ל׳עשה מה שאני אומר ואל תעשה מה שאני עושה׳ - ז׳אן זאק רוסו. משפט קצר אחד שהתפרסם בחיבורו  של הלוטיוס ״על הרוח״ יש בו רבותֿ. שכך לשונו. ״לשפוט זה לחוש״. טרם שניגש לעיננו, עוד נזכיר ממשנתו של פילוסוף אחר, אנגלי.  כך כתב ג׳ון לוק במסתו ״מחשבות אחדות על החינוך״. ״מבין כל בני האדם שאנו פוגשים, תשעה מתוך עשרה חלקים המגדירים  אותם -  טובים או רעים, מועילים או לא מועילים – נקבעים על ידי חינוכם״.  

חינוך הינו מונח רחב.  הוא כולל  קביעת נתיבים לדור ההמשך, הוא מצעיד אוכלוסייה לסדר חברתי, הוא מצדיק או שולל תופעה מסוימת.  כל מסר – לכל אדם -  מהווה אקט חינוכי, באשר המסר מבקש להנחות את הנמסר כיצד לנהוג וכיצד שלא לנהוג.  המסר עובר לצד האחר לעתים בתוספת איום, או כחלק מטובת הנאה. אבל המסר מבקש לחנך את האחר מנקודת מבטו של המוסר.  אלא מאי? לעתים קרובות, ואפילו קרובות מאוד, המסר אינו מובן כי אין מי שיבין.  המסר נמסר בשפה נפשית אחת, והנמסר מקבלה בשפה נפשית אחרת.  והלא כבר החכם מכל אדם קבע ״חנוך לנער על פי דרכו״. וזאת יש לזכור.  אין ״חלל חינוכי״.  בהיותו של האדם חיה חברתית, תמיד יהיה מי שישפיע, תמיד ימצא הנער חינוך, מושא לחיקוי,  לטוב או לרע, עשייה חיובית או חבור לעשיית פשע. וכל חינוך שיחונך הנער,  יישאר מנת חלקו.  כהמשכה של אותה אמרה של שלמה המלך. ״גם כי יזקין, לא יסור ממנה״.

מסר אותו מעבירה מדינה  לישות מדינית אחרת, אף בה יש אלמנט חשוב של חינוך.  אולטימטום מדיני הינו דרישה לנהוג או שלא לנהוג, בדיוק כפי שדורש המחנך. אף האוירה הפנימית בתוך ישות מדינית לא תיוושע באמצעות החוק או מערכת אכיפת החוק. כי החינוך עוצמתי יותר.  והא ראיה.  הפושע חושב שאולי ייתפס [הגם שתקוותו הינה אחרת].  הוא יודע שאחרים נתפסו.  ואף על פי כן הוא אלים, כי כך חונך.

מדינת ישראל נלחמת נגד מחבלים ודורשי שלומם שנים.  ישראל מוגבלת במלחמה בשל הוראות חוק אלו או אחרות. האויב מבית ומחוץ משוחרר מכבלי החוק.  כך למשל, מדינת ישראל לא הייתה מעיזה לנתק תושב שכם או ג׳נין השוכב בבית חולים בישראל, להורגו ולהבריח את גופתו. טירן פרו מדלית אל כרמל נחטף על ידי מחבלים מבית חולים מג׳נין והושב לאחר יומיים.

בעזה עדיין מצויות גופות של חיילים ישראלים. הדר גולדין ואורון שאול הי״ד כבר שנים בידי החמס.  ישראל מנהלת משאים ומתנים. לשוא. מה ההבדל בין טירן פרו ובין גופות חיילנו בעזה?

החמס חונך שהוא לא חייב לשמור על החוק הבינלאומי.  שליחיו מג׳נין קבלו מסר אחר.  כן חינוך אחר שהועבר אליהם בבירור.  לא הייתה זאת מדיניות הממשלה שהביאה לשחרור גופתו של טירן פרו.  המחבלים תושבי יהודה ושומרון מוכנים להתעמת עם צהל.  אין להם עקבות, בעוד לצ.ה.ל. יש.  המסר שג׳נין קבלה מקרוביו הדרוזיים של טירן פירו היה שאם גופתו של זה לא תוחזר, לא יהא פה מאבק במגבלת החוק הבינלאומי.  המסר היה כי הדרוזים פשוט ירצחו מכל הבא ליד, ללא גבולין, ללא היסוסין, בדיוק כמו שנוהגים המחבלים עצמם.  הדרוזים קיימו במסר שלהם ״חנוך לנער על פי דרכו״.  זה יפה? לא כל כך.  זה חוקי? לא.  אבל זה היה יעיל. ואפילו יעיל מאוד. גופתו של טרין פרו בישראל. עצמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי״ד עדיין שם אצל רוצחיהם. כי גופות המחבלים המוחזקות על ידי צה״ל, לא נדרשות להם לשולחיהם למטרות הומניות, כי אם כשכר ״עובר לשוכר.  וכאשר יושבו הגופות, לא יהוו הלוויותיהן מעמד של עצב,  אלא היסטריה של שנאה, ״אטבח על יהוד״, או ״בדם ואש נפדה את פלסטין״. זה החינוך שאותו מקבלים בעזה ואצל חלק מערביי יהודה ושומרון. את האיום המוגבל על ידי החוק, חונך יושב עזה להבין כחולשה שחשוב לנצלה. הטילים ה״מבקרים״ בישובי הדרום מעת לעת מעידים שהצד השני חונך לא לפחד, להתעמת. זה חשוב, זה טוב, זה מעורר הדר והערצה״.  ואולי ״בעזר אללה״ המחבל לא ייתפס.  ואם ייהרג? נו טוב.  הוא יהיה עסוק עם שבעים ושתיים בתולות.  החינוך שישראל מבקשת לחנך, המסר שישראל מנסה להעביר, הינה שפה אחרת, מובנת אחרת על ידי הצד השני.

וזאת יש לזכור. אצל כל ישות מדינית, קיימת מערכת אכיפת חוק המבקשת – ולעתים נכשלת – להבטיח את השמירה על החוק.  מערכת אכיפת החוק הבינלאומי הינה בעייתית.  אין משטרה בינלאומית.   החלטות בינלאומיות מייצגות אינטרסים  ולא עשיית צדק.   ולכן  אי אפשר לציית למערכת חוקית כאשר הצד השני אינו עושה כן ואין מי שיכול לאכוף עליו להטיב דרכו.  אותו הצד השני מנצל את הערכיות של הצד שומר החוק.  כמה  מחסני נשק וטילים מסתיר החמס או החיזבאללה בבתי חולים ובתי ספר? כי לישראל אסור לפגוע במקומות אלו.  גני הילדים בדרום מהווים לא פעם מטרות של הטרור כי החמס אינו מכפיף עצמו לחוק הבינלאומי. גינוי על מנת לצאת ידי חובה של מחלקת המדינה של ארצות הברית אין בו כי אם לצאת ידי חובה. וכך מבין זאת החמס.

הצד השני פחד מהאיום הדרוזי וזה עבד. ישראל נכשלה בחינוכו של האויב כי אין הוא מפחד. קשקושיו של אהוד ברק כראש ממשלה  לאחר היציאה  מלבנון היה מסר של נסיגה. צעד חינוכי אדיר לטובת החיזבאללה שלמד כי ישראל בורחת.  פינוי עזה הוצג שם אצל החמס כניצחון כי המסר מישראל היה אומלל.  המסר הדרוזי צריך לשמש לנו ״דרך חינוכית״. כי הוא דיבר בשפה שהמחבל מבין, בשפה שארגון טרור מפחד ממנה.  השאלה החינוכית הנדרשת?  איך להפחיד – לא לאיים, להפחיד  - על מנת שהאויב ייסוג מכוונותיו.  על מנת לחנך את האויב בדרכים שלו, או ״על פי דרכו״.

אני יודע.  העולם לא יבין, כי הוא אינו חי כאן. העולם בעצם אף פעם לא הבין.  הגישה השלילית לישראל מקורה גם בכך שישראל אינה מעבירה מסר ברור שיש בו על מנת להפחיד.  וכשישראל אינה מנצחת היא מפסידה.  איך כתבו פעם שני מחברי הביוגרפיה של יאסר ערפאת? ״to talk about world terrorism and not to talk about the PLO is like talking about the blood circulation and not to talk about the heart״.  היה זה ג׳יימס בייקר – שר החוץ  - המאוד עוין – של ארצות הברית שקבע לאחר פלישת עירק לכוויית, פלישה שזכתה לברכת המנהיגות הפלסטינאית, שארצות הברית לעולם לא תנהל מגעים עם המנהיגות הקיימת של הפלסטינאית.  אמר? אז אמר.

אי ההפחדה עולה לנו בדמים. הפחד יעשה את שלו.  והא ראיה,  אף דרוזי לא נכנס לג׳נין.  אבל הכל הבינו שהאיום רציני.  וזה הפחיד. את השפלים שברוצחים.

   

 ?או להשיב את גופות חיילנו הבייתה,   politically correct. אבל אם עלי לבחור בין

אני מעדיף את החלופה השניה.  לא היסוס.  ללא היסוס כלל.

 

מלחמה ושלום

 

מלחמה ושלום

ושוב נדרש אני לחבר הכנסת אבי מעוז. על הבטחתו   כי נשות הכותל לא יוכלו להמשיך ולהתפלל כבקשתן על יד הכותל המערבי.

חבר הכנסת מעוז – אדם, שלמרת ששטחתי ביקורת על חשיבתו, ידעתי ואני יודע להצביע על עברו שיש בו אף להתפאר – הגיב היום לתפילה שערכו היום נשות הכותל – כמדי ראש חודש בחודשו, אצל  הכותל המערבי. יודע חבר הכנסת מעוז לקבוע כי הממשלה החדשה תפסיק את פעילות נשות הכותל. וכך המשיך וקבע ״עם הקמת הממשלה נשים סוף לחילול השם״.

אני באמת ובתמים מאמין לו לחבר הכנסת מעוז כי תפילת הנשים חורה לו.  לא אכחד, אף לי.  בין השאר כי לא בתפילה עסקינן כי אם בהפגנה, ויעידו המטריות עליהן נכתב ״את התפילה הזו אי אפשר להפסיק״.

בעבר הבעתי דעתי שאסור, פשוט אסור להתייחס ל״נשות הכותל״.  כל תגובה עיתונאית, או של חבר כנסת או אישיות ציבורית אחרת, הינה ״המתנה״ ב״ה״ הידיעה לאותה קבוצה.  ״מי שאינו זוכר את העבר אמון לחזור עליו״.  אמרה היסטורית זו  - שיש החלוקים על מקורה אך לא על הגיונה, הוכיחה את עצמה בישראל יותר מאשר פעם אחת.

המפה הפוליטית בישראל ידעה על מפלגות שחרטו על דיגלם  מלחמה ב״כפייה הדתית״, על אנשי חשיבה שהזכירו מאמרים בדר שטימר.   לא, הם לא לחמו ואינם לוחמות נגד הכפייה האנטי דתית, כמו למשל האיסור לערוך אירועים לנשים חרדיות בלבד וכך למנוע מהן מה שמותר לאחרים [כמו למשל לרעייתו של ראש הממשלה לפרסם תוכניות לנשים בלבד – טוב. היא לא חרדית],  או אמרות הבלע של עיתונאי בתל אביב  - גבי גזית שמו -  שבעבר,  בתוכניתו ״רדיו ללא הפסקה״ בסמיכות ליום השואה ב21 אפריל, 2010, קבע   כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ובהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהמים  מהחמצן של הקדמה״.  כי זה מאוד פשוט להתעצם פוליטית על גלי השנאה.  עשו זאת אויבינו בעבר, עושים זאת חלק משכיננו בהווה, ועשו זאת גם העושים על ידי שולחן הממשלה, כמו שר האוצר דהיום בראיון טלוויזיוני  במרץ, 2021, [במריצה ולמזבלה״], הגברת שולמית אלוני [מעל דוכן הכנסת ביום 3 יולי, 1991]  ידעה לקבוע ״החרדים הן עלוקות  ... יושבים עלינו כפרזיטים שותי דמינו תרתי משמע״], אורי אבנרי שקבע  במאמר שפרסם בעיתונו  ״העולם הזה״ ב11 נובמבר, 1988] ״צריך להיכנס למאה שערים עם זחל״מים ... ולרסס״]  , ועוד אמרות שפר שספרי ״החשיבה״ בישראל שופעים בם״.   

שולמית אלוני לא הייתה מצליחה להרים ראש אילולי חלק מהחקיקה הדתית. ראש הממשלה  יודע להזהיר בין ההשוואה ההתנהגותית בישראל לבין זו באיראן  כי הוא חושב שהוא יודע – ותאמינו לי, הוא לא יודע.  הוא אחד האנשים שחייבים להיות במערכת של ״אנציקלופדיית אי הידיעה שבידיעה״. שהלא דברי ״החכמה״ שיצאו מפיו מביכים.

אחד מחברי הכנסת שהערכתי את חוכמתו, עמקותו החשיבתית אמונתו ויחסו לאחר – גם כשלא הסכים עימו – היה חבר הכנסת חנן פורת ז״ל [תקראו את ספריו, כדאי]. ואולם מכל אמרותיו בכנסת דווקא אחת זכורה לי יותר מכל, כי שגגה הייתה זו שיצתה מלפניו.  הייתה זו חברת הכנסת יעל דיין, מנוחתה עדן,   שבדיון מאוחר לילי  ורדום  אי שם בדצמבר 1994, [איני חושב שהיו מניין חברי כנסת במליאה] השוותה את אהבת דוד ויהונתן לאהבה אסורה [יורשה לי לא להתייחס לעומק מחשבתה של הגברת דיין כי אין למה להתייחס].  אבל, חבר הכנסת פורת זצ״ל שהיה  במליאה ואכן נפגע, הזדעק כלפי הנואמת, ולכן אני זוכר את הסיפור.  לו היו דברי ההבל של חברת הכנסת דיין נמשכים באווירה הישנונית במליאה, איש לא היה זוכר, איש לא היה שומע.  שהלא למדנו מהחכם מכל אדם ״עת לחשות ועת לדבר״.

נשות הכותל זו תופעה קיימת.  היא תופעה פוליטית ונהנית מתמיכה פוליטית. בשום קונסטלציה פוליטית, למעט דיקטטורה, לא ניתן יהיה להעלים את הקבוצה. ייתכן ומר מעוז יצליח להעביר חקיקה בכנסת כנגד תפילתן של נשות הכותל.  המהומה הפוליטית בישראל, הוויכוחים המשפטיים, החשיפה לתקשורת בארץ ובחו״ל, זו המתנה שיעניק מר מעוז לקבוצה הלזו.  שהלא נשות הכותל, ואותן ״רבניות״ רפורמיות הנושאות את ספרי התורה בדרכם לכותל הדמעות, לא באות להתפלל.  הן באות ״לעשות הון פוליטי״ להיחשף, להראות שהן והקבוצות הפוליטיות התומכות בן נלחמות נגד ״כפייה דתית״. טענה כל כך מושכת ומאדירה הון פוליטי, כי יש בה על מנת להאדיר את השנאה.  אז היום ינצח מר מעוז.  ובבחירות הבאות?

אפשר גם אחרת.  להתעלם.  פשוט להתעלם.   יבואו פעם, יבואו פעמיים, יבואו שלוש פעמים. אם לא יביעו בן עניין אם אותם מתפללים משולהבים המבקשים לשמור על כבודו של מקום לא יתקפו, אלא יקיימו ״סייג לחכמה שתיקה״,   ידעך ההון הפוליטי, מנהיגות התנועה לא ישובו יותר, כי אם הון פוליטי איין, הקב״ה חשוב פחות.

תמיד התנגדתי למצעד הגאווה בירושלים.  אני חושב שגם חד מיני, אם כבוד גופו חשוב לו, אמור להתנגד למצעד זה שכל שיפגין הינה מתירנות ולעתים, פורנוגרפיה – במטיבה.  לראשונה נתקלתי ברעיון של ״מצעד הגאווה״ כשזה נערך באמסטרדם.  ״משלחת״ ישראלית הגיע למצעד עטופה חגורות וורודות, ורק חגורות וורודות.  איך למדנו? ״אין אפשרות שניה לעשות את הרושם הראשוני״.   ואז כמובן נשאלה השאלה, כיצד על אדם עם ולו רבד של כבוד עצמי  לנהוג. הלא ״להשמיד״ את המצעד אי אפשר [המצעד.  חלילה לא האדם הגאה, שהוא יציר הבורא כמוך וכמוני].  להפגין נגדו? הא לך מתת אדיר של יחסי ציבור.  פשוט להתעלם. שירה בנקי ז״ל, בת 15 נהרגה על ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים ב30 יולי, 2015.  נכון, יעידו כי מר שליסל הינו חולה נפש.  זה אינו משנה. תמיד יהא אותו אחד שיצעד צעד אחד מעל המותר וההיסטוריה תוכיח כי הפושע של היום עלול להיות הנביא של מחר.  יש מלחמות שחשוב ללחום אותן, ויש מלחמות שהן עצמן הינו נשקו של היריב.  אנחנו בבית פנימה חייבים להתווכח, לא להילחם. לדעת מי אפשר ומה אפשי, מה נכון, מה לא נכון. את מלחתה של ישראל להפנות כלפי המאיימים מבחוץ. את עמודי היציבות לקבע מבפנים ״אמר רבי אלעזר הקפר. אפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה [אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם״.

עימות כנגד נשות הכותל – באשר הוא, ובאשר תהא התוצאה – הינו ניצחון להן ולשולחיהן.  התעלמות, לקיים ״עת לחשות״ פירושו להדעיך את העניין. לדלל את הסערה הפוליטית.  פוליטיקה תלויה  ב״לגלות עניין״.  כשעניין איין, אפ פוליטיקה איין.

וכיון שיודע אני שחבר הכנסת מעוז הינו יהודי חכם [ואף חכם מאוד] אני מזמינו לקיים ״יפה שתיקה לחכמים״.  להראות לעם שלא לחלוק באנו כי אם לאחד.  לא ללחום באנו כי אם לאהוב. כי מה שמסיגים עם כפית של דבש לא משיגים עם פלוגה של טנקים. לאחר הכל, כשמדובר אצל היושבים בציון ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״.

זלי יפה

הבית היהודי על שום מה?

הבית היהודי – על שום מה?

החלטתי לכתוב מתוך חשש. החלטתי לכתוב כי את אשר נאמר ואת אשר נעשה שני עולמות הם. החלטתי  כאמרתו של בעל אור החיים -  ״להעלות על ספר את אשר הבינותי״, כי הזמן מדעיך את העבר.  אם נשנה קמעה מאמרתו של המוזיקאי  הענק הקטור ברליוז, נקבע כי ״הזמן הוא מורה גדול, אבל לרוע המזל הוא משנה את דעתם של מהתלמידים שלו״.    

המפלגה הדתית הלאומית , תחילה, המזרחי ואחותה, הפועל המזרחי. אלה התאחדו למפד״ל. זו כקודמותיה  פיארו את שמה של היהדות הדתית. הם הקימו את תנועת בני עקיבא, את ישיבות ההסדר, קיבוצים מצפון הארץ לדרומה, הייתה להם חברת בנייה [מישהב] ובנק [כן, בנק המזרחי טפחות בע״מ היה בגלגול קודם בנק שזוהה עם המפלגה]. תנועת המזרחי הייתה מעצמה בעולם כולו. תנועות המזרחי פעלו [ועודן מדשדשות] במדינות רבות ובכל יבשת.

מנהיגי התנועה, מהרב מאיר בר אילן,  ועד משה חיים שפירא וזבולון המר, יוסף בורג וזרח ורהפטיג, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, ועוד רבים וטובים, הצעידו את המפלגה למקומות גבוהים מאוד ולמקומות שפלים מאוד.  ההיסטוריה מעידה שמספר חברי הכנסת הגבוהה של המפלגה היה תריסר.  ובזמנו, המספר הנחות ביותר של נציגי המפלגה בכנסת  -  שישה. 

אבל בכוח מנהיגותו של   משה חיים שפירא, הייתה זו המפד״ל שהייתה אדריכלית ממשלת הליכוד הלאומי  שקמה עובר למלחמת ששת הימים.  המפלגה ידעה לשתף פעולה עם השמאל ועם הימין.  נציגיה ישבו  ברוב ממשלות ישראל בראשות נציגי מפא״י והמערך [בן גוריון, שרת, אשכול גולדה ורבין] , כמו גם – לאחר המהפך – עם נציגי שינוי שחברו יחדיו תחת מנהיגותו של פרופסור יגאל ידין, לממשלת בגין.

למפד״ל היה ערך מוסף.  למפד״ל היה מה להציע, שלמפלגה אחרת לא היה.  כן, להבטיח את האינטרסים של הקיבוצים הדתיים,  לפתח את אזורי יו״ש, להאדיר את החינוך הדתי הלאומי, להבטיח את עתידם של ישיבות ההסדר, ופרוייקט השרות הלאומי, כמו גם להתגאות באוניברסיטה שהקימה – ואשר הזדהותה עם תנועת המזרחי דעכה זה מכבר.

אז היהדות הדתית  - תולדתה של תנועת המזרחי  - התפלגה.  חלקים עברו לש״ס עם הקמתה, רבים עברו לליכוד, ובכל מערכת בחירות מציגות מפלגות אלו או אחרות את ״המפד״לניק האמיתי״, שכמובן הצטרף לאותה מפלגה.

אבל  האמת שונה.  למרות השנויים, למרות הכישלונות, למרות המהפכות, המפד״ל עודה חיה וקיימת, והיא עם פוטנציאל אדיר להשיב עטרה ליושנה.

כל אחת מהמפלגות שפרשו יש לה ייחוד משל עצמה ובעצם, מתמקדת בנושאים הבוערים של היום.  כך למשל האדונים סמוטריץ ובן גביר [וכבודם במקומם מונח] העומדים בראש הציונות הדתית – עוצמה יהודית, מבקשים לטפל בעימות עם המפלגות הערביות ובמלחמה בלהב״טים או  בעימות עם המערכת המשפטית.  כמעט הכל חשוב, אבל אין בו די.  לא שמעתי דבר על החינוך של תנועת המזרחי, על האדרת תנועת הנער שלה, על הדאגה לישיבות ההסדר ולשרות הלאומי. ולדאבון הלב הקיצוניות מחד וחוסר הסובלנות לדעה האחרת מאידך היא אתגרית. אתגרית מדי.

מפלגות אחרות כאילו השיבו לסדר היום את הוויכוח בתקופות קודמות מאוד  עת חשב למשל חבר הכנסת הרב מנחם הכהן ״הרב של ההסתדרות״ ששימש חבר כנסת מטעם המערך, כי מפלגה כמו המפד״ל הינה מיותרת.  כי מפלגות זולת המפד״ל ידאגו לצרכי הדת במדינה.  איך כתב ברוך שפינוזה? ״מה שאינו יכול להיות מוסג באמצעות זולתו, חייב להיות מוסג באמצעות עצמו״. והאמת היא, לנו יש רק ״עצמו״ אחד.  הבית היהודי, השורשית, שמקורה בתנועת המזרחי.  

והשאלה היא מה כוונתנו לעשות אצל הצומת הבאה?  לערוג על העבר ולנסות להשיב עטרה ליושנה? לשקם, למען חינוך הדור הבא? למען ישיבות ההסדר? למען שרות הלאומי? למען הישובים באזור יהודה ושומרון? למען הנושאים הדתיים המאתגרים את המדינה? או ״להעניש״.  כדין – או, כעניות דעתי -  ממש שלא כדין ותוך כפיות טובה,  ולשאת בנזק האדיר של מחיקת ההיסטוריה?  כך קיים אמרתו של החכם מכל אדם, ״כי הכעס בחיק כסילים ינוח״. 

לא אכחיש.  אני  - כרבים אחרים – שומעים דברי כעס וחימה על שרת הפנים. [יש המבקרים את הבית היהודי ואת מנהיגתה בתבונה ובטעם, ויש אשר יבקשו ליישם אמרתו של אפלטון ״בני האדם סבורים שאם ינהגו גסות בזולתם, קרנם תעלה״]. איני שייך לאלה. נזכר אני בדבריו של פרנץ קפקא ״שישו ושמחו החולים, הרופא הושכב במיטתכם״. כי האמת הינה שכל פועלה של השרה היה לטובת הציבור שאני משתייך אליו, שהמפד״לניק משתייך אליו, שכל מי שתנועת המזרחי יקרה לו, משתייך אליו. ואותם המבקרים את השרה משכיבים את הרופאה במיטתם.

ואולי יזכרו את אשר אמר אביגדור ליברמן ולו בנושאים הקרובים לחרדים או לחרד״לים. ״הבעיה שלנו הייתה ניר אורבך ואיילת שקד״.  כן, כי בניגוד לדעה הרווחת, עשתה שרת הפנים כל כך הרבה עבור העם בישראל.   תקציב הרשויות המקומיות באיו״ש גדל ב75%, הקמתה של מועצה מקומית חדשה בשומרון, הקמת ישובים חדשים בגולן, עיר דרוזית ראשונה, דאגה לרצף טריטוריאלי שיש בו עצירת ההתפשטות של ערביי דרום הר חברון לפזורה הבדואית,  ועוד מבול של עשייה. בהכירי את שנעשה ובהכירי את אשר נאמר, מרכין אני ראש בפני אמרתו של תיאודור אורנו ״חיים אמיתיים [העשייה] בחיים השגויים [ביקורת השוא]״.

הגברת שקד אינה דתייה אבל  - כפי שכתבתי בעבר – הינה החילונית הדתייה ביותר שאני מכיר.  עד אני לעזרתה האדירה ומלחמתה למען הציבור הדתי והחרדי אצל שולחן הממשלה ובכנסת.  אני מעיד כי הייתי שם.

כל אחד מנציגי הבית היהודי  מגיע עם עשייה ציבורית המתאימה להיסטוריה של המפד״ל.  יוסי ברודני עומד בראש עיר שכל אווירתה הינה דתית לאומית והצלחתו המרשימה שם אינה ניתנת לערעור. אמיתי פורת עמד בראש ״הקיבוץ הדתי״ והובילו בתבונה, והגברת ניצנה דרשן – לייטר, עומדת בראש ״שורת הדין״ – אותו גוף שמנהל – ובהצלחה אדירה – מלחמת חורמה כלכלית כנגד אירגוני הטרור והמסייעים להם.

מאצל הקשורים היום ל״בית  היהודי״ והמבקשים להצמיחו מחדש  ימצאו אותם שינקו מהמפד״ל. שעסקו רוב שנותיהם בציונות הדתית.  הבית היהודי הוא הינו הסיכוי להשיב את תנועת המזרחי למקומה הראוי לה במפת הפוליטיקה הישראלית, להוות את הגשר אותו ידע לבנות השר משה חיים שפירא, להצמיח מחדש את העץ שיבש. לדאוג לדור ההמשך,

אני חושב שמפת הבית היהודי כפי שנוצרה הינה הזמנה לכולנו להביט קדימה בתקווה, להתחיל בצעד הראשון לשקם תנועה אדירה שעסקה בכל ותעסוק בכל.  חלילה לנו להיעלם מהפה הפוליטית. שהלא זה ״מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להימנות״.  אל תשכחו את העבר על מנת שנוכל לבנות את העתיד. ובלשונו של יגאל אלון ״עם שאינו זוכר את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״.  הדבר נכון כלפי עם, והדברים נכונים גם כלפי תנועה פוליטית היסטורית.

האתגר קשה.  התחרות  אינה פשוטה. אך כדברי ג׳ובאני בוקאצ׳ו, ״אבל הניצחון מפאר יותר את המנצח ככל שכוחות המנוצח היו גדולים יותר״

אני חושב שניתן וצריך להאדיר את הבית היהודי – הבית שלנו.

אדם ניכר

     

״אמר רבי אילעי בשלשה דברים אדם ניכר  …. ובכעסו״. כך הגמרא במסכת עירובין.  ועוד למדנו ממקור שמקורו לוט בערפל, כי ״אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה״. במבוא לספרו החדש Leadership:  Six Studies in World Strategy  מסכם ״הביסמרק של המאה עשרים״, הנרי קיסינג׳ר [כן, בן 99, אבל עדיין כותב בראש צלול] – דווקא במבוא לספר, המייצג את מסקנת מחקרו - את תכונותיו האסטרטגיות של מנהיג.  בפרקי הספר, מנתח מי שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית את האסטרטגיות של מנהיגים שונים ברחבי העולם. קונראד אדנאואר -קנצלר גרמניה המערבית; מרגרט תאצ׳ר – הלא היא ״גברת הברזל״  -  ראש ממשלת אנגליה; ריצ׳ארד ניכסון [איך לא? שהלא תחת נשיאותו שימש פרופסור קיסינג׳ר בתפקידים מהבכירים ביותר בארצות הברית  - היועץ לביטחון לאומי, מזכיר המדינה, ואף שני התפקידים כאחד, תקדים שלא חזר על עצמו מאז]; ואנואר סאדאת – נשיא מצריים שהיה ראש וראשון למנהיגי ערב שכרת הסכם שלום עם ישראל, ושילם על כך בחייו.

 לא באתי לנתח את ספרו של פרופסור קיסינג׳ר [אבל כדאי מאוד לקרא]  .  ואולם כן אבקש להביא מובאה אחת מספרו שיש בה על מנת להשלים את המובאות שהבאנו בפתיח לזה המאמר.  וכך לשונו: - ״Leaders can be magnified - or diminished – by the qualities of those around them״.

וכיצד יודע הוא ״אחד העם״ המבקש לבחור במנהיג זה או אחר ב״בוא יום פקודה״ עת עומד הוא במחשכים של וילון ההצבעה? עשייתו של המנהיג הינה דרך אחת.  המלל  - או לשונו - של אותו מנהיג ויותר מכך אותם הסובבים את אותו מנהיג ואשר מנהיגותו תלויה אף בתמיכתם, הינה הדרך החלופית.

בעבר הייתה תנועת החירות – ותנועת הליכוד - תנועה של הדר וכבוד.  לא, לא הכל הסכימו עם מנחם בגין, לא הכל הסכימו עם הסובבים אותו [משה ניסים, יצחק שמיר, דן מרידור ועוד].

כאשר מנהיג מאבד את הטובים בחבורה, ונשאר עם אותם שאין הם כי אם ״עושי דברו״ ללא חשיבה עצמאית, כשלונו של המנהיג מובטח. הוא הופך למנהיג מתוך יראה, לא מתוך כיבוד.  הוא מנהיג מאיים על עתידו של התומך, לא מנהיג ואשר התומך מבקש את מנהיגותו. וכיון שביראה עסקינן ולא באהבה, הסכינים המושחזים היטב מוצנעים אך מוכנים לשליפה.

לאחרונה איבדה תנועת הליכוד את אחד החשובים בבניה.  ד״ר  יובל שטיינמיץ.  ד״ר שטיינמיץ הינו איש חשיבה עמוק, איש עשייה והבנה, ולא מן ההכרח להסכים איתו על מנת להעריך אותו.  לא, לא היה הוא יחיד בדורו. יש עוד מאותם היושבים אצל הכנסת מטעמה של תנועת הליכוד ואשר יש  בם על מנת לכבד את ההדר החירותי או ״ההדר הז׳בוטינסקאי״. כך חבר הכנסת ניר ברקת,  חבר הכנסת יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, אלי כהן, או אורלי לוי -  אבקסיס, ועוד.  אבל דורשי שלומו של מר נתניהו השופכים אש וגופרית בכל מלל אפשרי, המאיימים על המפלגות האחרות ואשר ״להם [היום]  הכוח והממשלה״ – הם הינם היום הכוורת של מר נתניהו.  אני מעיד שב״אחד על אחד״,  מר דוד אמסלם הינו אדם מיוחד ונדיר. בעל מעוף, עמקות חשיבה.  לא, הוא לא למד לימודים גבוהים, אבל יש בו נכס הרבה יותר חשוב. חכמת חיים, חריפות השכל ולב מדהים.  נעם הליכתו ב״אחד על אחד״ יש בה על מנת לפאר.  אבל את הונו הפוליטי עושה חבר הכנסת אמסלם ב׳בריונות׳ פוליטית.  השתלחויות ואשר ההדר הז׳בוטינסקאי הינו מהן והלאה. איני מכיר אישית את חברת הכנסת מירי רגב.  או חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן [את ״נאום השקרן״ שלה עודכם זוכרים? לא הייתה זו אלימות מבעיתה?] נראה  כאילו בקשו הם ליישם  באופן מיוחד את האמרה התלמודית ״כל דאלים גבר״. כאילו על מנת לקיים מצוות מציאת החן בעיני המנהיג, על מנת להפגין נאמנות ללא סייג - לא לעשייה, כי אם לעושה – ״הכל מותרין״. וחרצובות הלשון מעידות על הכל. וכבודה של הפוליטיקה בישראל? מה יהא עליה?  שהלא אין דבר המייצג את אישיותו של אדם יותר מלשונו. האם פניה של תנועת הליכוד ייהפכו אש וגופרית?  ואם תזכה תנועת הליכוד להרכיב את הממשלה החדשה? כך תיראה מנהיגותה? 

מבקש מר בנימין נתניהו לחזור ולהנהיג את המדינה.  יבדוק נא מובאות תוצר לשונם של ״נאמני נתניהו״.  ויהרהר על  מסקנתו של פרופסור קיסינג׳ר. שהלא כך קבעה -  מנהיג נוסק או דועך ״by the qualities of those around him״.

יש מנהיגים המבקשים שעושי רצונם לא ירימו ראש.  שלא יהגו חלילה באפשרות ״היום הוא, מחר אני״ [כפי שכבר הרהרו בקול גם מר אמסלם וגם הגברת רגב], ומבקשים הם להציג מרכולתם בקיצוניות האמירה.  והקיצוניות גורפת.  היא קורצת.  מר איתמר בן גביר  אינו בוחל בלשונו.  האם לכן עוצמתו הפוליטית גוברת תאוצה? היה ולשונו  תצלח? אז נקבע כך את תרבות הדיון? כל דאלים גבר? או חשיבה על  והתחשבות  באחר? הנקמה או הגשר? אתה מר נתניהו אמור להחליט כפי שכל מנהיג בכל מפלגה אחרת אמור לעשות זאת.  נכון. יש המצביעים על  ועידת המפלגה שהינה ״אור לדמוקרטיה״.  האומנם? לא.  קבלני הקולות הפועלים במחשכים, ועדי עובדים הכופים רצונם על שולחיהם.  הליכוד הבין שהליכתו של ד״ר שטייניץ הינה הפסד?  כנראה שלא.  וזו הינה הטרגדיה.  של כולנו.  בין אם אנו מצביעי ליכוד ובין אם לאו.