תחי השנאה

8 מרץ, 2020

זה זמן רב שהמדינה עומדת מול משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו בתולדות המדינה. למשבר זה מתווסף עכשיו משבר עולמי שעלול להתפתח לממדים שיקרבו אותו למגפה הספרדית (למען הדיוק השמי - תודה למעירים) שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

לתומי חשבתי שמשבר הקורונה יקהה את המחלוקת הפוליטית. אז למדנו ההיפך. מר בני גנץ שדיבר על הסתה, הסית אתמול באופן היסטרי למדי. ואף חשיבתו אומרת דרשני, בלשון המעטה.

טוען מר גנץ כי רוב העם אינו רוצה את נתניהו. זה נכון. ולו היו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת [לא אזרחיה הערביים של המדינה, אלא נציגיהם בכנסת] נאמנים למדינה, שוללים את הטרור ולא תומכים בו, הייתי מבין את טענתו של מר גנץ. אבל מר גנץ שטען במהלך החודשים לפני הבחירות כי לא יבקש את תמיכת נציגי הרשימה המשותפת, ידע היטב למה. הוא יודע עליהם הכל כי הוא היה רמטכ״ל. אז היום, כשהוא בא לבחון את אלה התומכים במועמד זה או אחר, ואלה שלא, על פי הגיונו שלו, יספור וימצא למד. אין לו רוב תומכים. גם בו לא רוצה רוב העם.

ואז, הגיע היום מר גנץ להפגנת שיא של חוסר עמוד שדרה.

מר אביגדור ליברמן בכל התקופה לקראת הבחירות העביר מסר אחד. שנאת האחר. חלק ממסע התעמולה שלו היה מתאים למקומות אחרים בזמנים אפלים. הוא גם הודה כי יש לו עניין בנקמה אישית בראש הממשלה. הלאה הממלכתיות.

והנה, הציג היום מר ליברמן את תנאיו לתמיכתו בממשלתו של גנץ [ואז הוא מוכן לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת להפלתו של נתניהו. ]אמינות תוצרת רוסית]. גיוס חרדים. נשואין וגירושין, ועוד/ בקיצור מהפכה של ממש.

כל ראש ממשלה בעבר למד למצוא דרך ביניים. בין דתיים ושאינם דתיים. מר ליברמן מבקש להכות בדתיים ובחרדים. אף ראש ממשלה בהיסטוריה של מדינת ישראל לא נהג כך. וגנץ אפילו לא מצייץ. הוא אפילו לא מנהל משא ומתן, הוא מסכים. הוא מבקש להיות ראש ממשלה בתמיכת שונא דתיים מחד, ושונאי המדינה מאידך.

גנץ אינו מבין את הנזק הפנימי שייגרם לכולנו כאן, אם אדם אחד - שהוא מיעוט מסוכן - יכתיב לנו את המהפכה השלילית והמסוכנת ביותר בתולדות המדינה. והוא יצליח כי הוא סוחט את גנץ. והוא מצליח כי גנץ נסחט כלאחר יד, מבלי שהוא מבין את תוצאות הסחיטה.

זה תהליך קבלת ההחלטות. כי ״צריך להתקדם״. כן, גם לכיוון הקרע המאיים ביותר בתולדות המדינה.

משהו באמת רוצה אדם כזה שיקבל החלטות גורליות עבורינו? משהו מאמין שהוא מסוגל? אני ממש לא.

ואני מציע לחזור למתווה הנשיא בתיקון מסויים. אני מציע למר נתניהו להסכים להיות ראש ממשלה בחלק השני של הקדנציה. ישונה החוק ומעמדו לעניין יכולתו החוקית תחול אף אז. שהלא לא מדובר ב״אולי״. אם הכנסת תאשר היום את הסכם הרוטציה, הוא בוודאי יהיה ראש ממשלה בעוד שנתיים. תיקון כזה יעזור היום לכולנו.

ולפני שמר לפיד ״נקי הכפיים״ זועק חמס, שייתן כמה הסברים, או ש״החכם ביום ההוא יידום״. חכם אמרתי? סליחה.

אני חושב שכך אומנם ישלם מר נתניהו מחיר, אבל לצערי זה מחיר שווה. כואב, אבל שווה. נאחה פה את הקרעים. לפני שתקום פה קואליציה של שונה יהודים ושונאי ישראל.

הצדק ואנחנו

אז ככה. כמובן שאסור לנגח את קדש הקודשים של הרשות השופטת. נכון. אלא אם כן, כמובן, הנוגחת, היא הרשות השופטת עצמה.

הצבענו בעבר במבחר של מאמרים של שרשרת של שגגות ותקלות מאצל מערכת אכיפת החוק כמו גם אצל מערכת בתי המשפט.  חלקן בשוגג, וחלקן בוודאי במזיד. [פרשת המסרונים בין שופטת בית משפט השלום רונית פוזננסקי לפרקליט מפרקליטות המדינה עו״ד שחם שביט, מאחרי גבם של באי כוח החשודים  - ועלינו להאמין כי מדובר בתקלה חד פעמית כי לא שמענו על בדיקה בתוך המערכת.    ראיון שמעניק מפכ״ל המשטרה ערב פרסום המלצות המשטרה להעמיד את ראש הממשלה לדין.   מנהלת התיק כנגד ראש הממשלה בפרקליטות המדינה שהייתה בחופשה בחו״ל במהלך השימוע אבל היא ״תקרא את הפרטיכלים״ , ועל התייחסותו של פרקליט המדינה דאז שי ניצן, לתקלה זו, כלאחר יד.    האיפא ואיפא בין ראש הממשלה ובין יאיר לפיד, או אותה פרקליטה מפרקליטת המדינה  שהגישה תצהיר בעייתי, אם לדבר בלשון המעטה, לבית המשפט, ועוד ועוד ועוד]. כל אלה לא הוסיפו נופך של אימון במערכת אכיפת החוק.

ואז יצא ״קודש הקודשים״ מהיכלו בתופעה שזכורה לי רק מרוסיה. ומעשה שהיה שם, כך היה. בשנת 2013 הועמד שם לדין עורך דין בשם סרגי מקניטסקי. הוא הועמד לדין פלילי במוסקבה. והגם שמערכת המשפט ברוסיה אכן ידועה כקפקאית, הצליח בית המשפט במוסקבה להגיע לשיא חדש.  מר מקניטסקי מת בכלא הרוסי בשנת 2009. אבל על פי החלטה של בית המשפט העליון של מוסקבה משנת 2011, ניתן להעמיד לדין גם מי שמת.  . אנחנו חשבנו שמדובר בקרקס משפטי שטוב ומתאים לעשיית הצדק במדינות כמו רוסיה או תורכיה. אבל בישראל? כן, בישראל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט יישום סדרי דין המתאימים למשטר שמקורו לא יכירנו.

אותו  בג״צ מפורסם כנגד יושב ראש הכנסת המחייבו לכנס את מליאת הפרלמנט על מנת לבחור ביושב ראש אחר. חבר הכנסת יולי אידלשטיין נידרש להגיש את תגובתו. אבל טרם שהופיע ושטח את טיעוניו כבר נכתב פסק הדין.  כבוד נשיאת בית המשפט העליון אשרה את התופעה ההזויה הלזו. אז על מה ולמה נדרש כבוד היושב ראש [שמבחינה טכסית מעמדו הינו רם מזה של כבוד הנשיאה] להופיע בעת לילה בפני ההרכב שדן בעתירה? על מנת שהצדק יראה? ומה אם ״הצדק ייעשה? זו עשיית צדק? כאשר השופטים כתבו את פסק הדין טרם שהופיע בפניהם כבוד היושב ראש? ועשו זאת בהיחבה. שהלא לא ידע כבוד היושב ראש כי עת אשר הרכין ראשו באלם  בית המשפט, היה פסק הדין מנוסח ומודפס.  יש משהו שחושב שמכונת הצדק עבדה כאן? ואין מי שייתן את הדין.

ועלי להדגיש. אין בדעתי להתייחס למהותו של פסק הדין.  האתגר המשפטי אינו פשוט, ולצערי נושא התערבות רשות אחת בפעילותה של רשות אחרת חייב לבוא לידי סיכום מוסכם שיגובה לאחר מכן בחקיקת יסוד.  אבל כאן לא מדובר במהות.  אלא בדרך.  צדק שאינו נראה גם לא נעשה.

נאמר לי על ידי אישיות משפטית מכובדת כי טוב היה לו מר אדלשטיין, באם במקום לבקר את בית המשפט אצל נאום ההתפטרות שלו היה כותב מאמר ביקורת.  בכל הכבוד, איני יכול להיות שותף לחשיבה זו  האומנם? בית המשפט מזלזל בעשיית הצדק בריש גלי? והנפגע יכתוב מאמר?

זה נכון.  הייתה כאן הפגנה של ״זילותא דבי דינא״.  אבל זילות זו יצאה מבית המשפט העליון.  זו תקלה חמורה, ואף חמורה מאוד. אין כאן ראיית הצדק, אף לא עשיית הצדק, יש כאן שימוש מסוכן בגוף שאין היכול לבקרו ולרסנו, שהזיק לצדק ולאמון של הציבור במערכת הצדק, אימון שהולך ונשחק. תרומתה של מערכת עשיית הצדק לשחיקת האימון בעשיית הצדק.  הינה ״נכבדת״.  נכבדת מדי. הרבה יותר מדי.   

שבת פרשת יתרו

היום, שבת פרשת יתרו.

בבית הכנסת הגדול התארחו השבת בני משפחתם של רס״מ האיל סתאוי ורס״מ כמיל שנאן, שני שוטרים בני העדה הדרוזית שנפלו על משמרתם בהר הבית. לאלה נוספו בני המשפחה של סא״ל מ. אף הוא בן העדה, שנפל מות גיבורים.

לבית הכנסת הגיעו בני משפחות הנופלים, רעיות, הורים, אחים בנים ובנות, וחברים, חניכי המכינה הצבאית של העדה הדרוזית, אל״מ במילואים נזה דבור, ועוד.

כשנאמרה התפילה למדינת ישראל, נעמד על יד איש הקהילה שפתח את הארון, אל״מ דבור. לאחר התפילה לשלום חיילי צהל, משטרת ישראל ואנשי זרועות הביטחון, שרותי המודיעין וההצלה, אמר החזן אברהם קירשנבאום, בלווי מקהלת בית הכנסת בניצוחו של אלי שלוש תפילות אזכרה.

כשנאמרה תפילת ״אל מלא רחמים״ לזכרו של סא״ל מ. עמד ליד חותנו של סא״מ הרב ישראל דרוק שליט״א. כשנאמרה התפילה לזכרו של כמיל שנאן, עמד בסמיכות ליושב ראש עמית של הנהלת בית הכנסת, אביו של כמיל, ח״כ לשעבר שכיב שנאן. וכשנאמרה התפילה לזכרו של האייל ביטאוני, עמד בן משפחתו על יד ארון הקדש הפתוח בסמוך ליושב ראש הנהלה עמית של בית הכנסת.

בשל ייחודה של התפילה בה נכחו גם חלק מחברי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית שהגיעו תחת שרביטו של מלקום הונליין, לאחר ״אדון עולם״ נעמד הקהל על רגליו לשירת התקווה. מצמרר .

לפני מוסף, נאמרו אלה הדברים מטעם בית הכנסת.

״

היה זה יום שישי, כ תמוז התשע״ז. שני שוטרי משטרת ישראל היו בסמיכות להר הבית. רס״מ האיל סתאוי, איש כפר מע׳אר ורס״מ כמיל שנאן, איש כפר חורפיש, שניים מבני העדה הדרוזית שהחליטו להקדיש את חיים על שמירת העם והמדינה.

היו שם גם אחרים, שהציניות מהולה אצלם ברשע, שאהבת הבורא היא מס שפתיים בלבד עבורם, ואשר במקום שאמור היה להיות קדוש עבורם, חללו את דתם, חיללו את מצפונם כי הפכו לחיות אדם. את המחיר שלמו שני גיבורי על אלה שטובתה של ירושלים, שלומם של כל אזרחיה הייתה נר לרגליהם ועתה היא נר מעל ראשם.

אין זו הפעם הראשונה שבית הכנסת הגדול בירושלים שבו יימצאו הכל מכל כל, מצדיע לכם אחינו ואחיותינו בני העדה הדרוזית. את זכרו של זיידן סייף ז״ל שנהרג בעשותו להציל יהודים שבקשו לשפוך שיח בפני בורא עולם בבית הכנסת בהר נוף זכרנו כאן בנוכחות רבים מבני העדה.

היום, אנו מביטים בכם, בני המשפחה, האבות, האמהות, האלמנה הילדים, האחים והאחיות. ועוד לנו גיבור אמיתי שאנו זוכרים היום, סא״ל מ הי״ד אף הוא בן העדה, אף הוא אחינו שנפל. אבל נזכור אותו כאן בלב, נזכור אותו בתפילה שבלב כאומר ״ שפתוננו נעות אך קולינו לא יישמע״, בשל נסיבות שלא ארחיב עליהם את הדיבור נאלץ להסתפק באלו המילים . אבל, אתם שיודעים מי הוא הבן המדהים שנפל, ידוע תדעו. גם אנו יודעים, אנו זוכרים, אנו מחבקים,

המדינה הזו שאנו חיים וגאים בה נקנית גם בסיורים. ונפילת חייל דרוזי, צ׳רקסיְ או ערבי מהווה עבורנו סמל שכול כנפילתו של חייל יהודי. נהרות הדם אותם מקריבים חיילים שוטרים אנשי כוחות הביטחון שרותי המודיעין וההצלה אינן מבחינים בין צבע לצבע. הדם הוא הדם של כולנו.

היום אנו זוכרים. את האיל, את כמיל. ואת אותו מ הלוט בערפל. כאן, קהילת בית הכנסת הגדול בירושלים מצדיעה להם, לכם בני המשפחות, השותפים לבניית המדינה, שותפים לחיים ביחד, שותפים לשכול ושותפים לפאר, להדר, לגאווה הציונית ולמסר שמדינת ישראל ורק מדינת ישראל מסוגלת למסור.

בשם בית הכנסת הגדול בירושלים, תודה לכם על מי שאתם, תודה על השותפות בכאב ובשמחה. מפה נתפלל כולנו שנמשיך להיפגש, בשמחות, עם כל הסיבות שבעולם לחייך, באווירה של אחווה ואהבה שיש לנו כלפיכם, ואני יודע שיש לכם כלפינו. כלפי כולנו, אנחנו ואתם, אתם ואנחנו. כולנו - אנחנו.

״

Like

Comment

Share

אני ואפסי עוד

אהוד אולמרט הינו פוליטיקאי מנוסה. זכה והיה ראש עיריית ירושלים, ובין השאר, שר התשתיות, השר לענייני מיעוטים, וכמובן ראש הממשלה. כמי שהיה מאוד מקורב לראשי הממשלה יצחק שמיר ז״ל  כמו גם לאריאל שרון ז״ל, כמו גם כמי שכיהן כראש ממשלה בישראל, מכיר מר אולמרט את מנהגי הרשות הפלסטינאית יותר טוב מאחרים.  הוא יודע שאבו מאזן ברצון או באונס מגבה את האלימות.  הוא יודע שאבו מאזן מממן את משפחות ה״שאהידים״, הוא יודע שאבו מאזן מתיר את דמם של יהודים באשר הם יהודים.

אבו מאזן אינו מנהיג חזק, ועליו לרצות את הרחוב.  אבו מאזן אינו מנהיג, הוא מונהג. את כל אלה יודע מר אולמרט ידיעה מעמיקה.

בשבוע שעבר את נחשפה הידיעה כי ראש הממשלה לשעבר עומד להופיע במסיבת עיתונאים בניו יורק יחד עם ראש הרשות הפלסטינאית על מנת להביע התנגדות ל״תוכנית המאה״. אמר מר אולמרט בין השאר שאין הוא מבין את התרעומת. וכי ״אבו מאזן ירה״? כך שאל ראש הממשלה לשעבר.

צריך לקרא אבל  קשה להאמין.  בואו נצעד עם הגיונו של ראש הממשלה לשעבר הלאה.  אדולף היטלר אישית לא השליך יהודים לתאי הגזים.  אז הוא לא סמל הרשע?  סטאלין לא הרג מליונים מבני עמו. אז הוא חסיד? פול פוט השמיד מיליונים מנתיניו בקמבודיה, הוא אישיות לגיטימית?  כמה מאותם שכבר יושבים בבתי סוהר על פשעי מלחמה לא בצעו את מעשי הרצח והאונס בפועל, אלא התירו או הנחו אחרים לעשות זאת?  האם אליבא דמר אולמרט לא מדובר בפושעי מלחמה?

ועוד.  גם מר אולמרט יודע שאבו מאזן הוא אויב.  נכון, אליבא דמר אולמרט צריך לדבר איתו, אין לנו פרטנר אחר.  הווי אומר, שכאשר האישיות הקשישה הזו תלך לעולמה, ייסתם הגולל על כל סיכוי לשלום. מר אהוד ברק חשב מחשבה דומה בהתייחס ליאסר ערפאת.  על כגון אלה, אמר פעם  בנימין דיזרעאלי ראש ממשלת בריטניה תחת שרביטה של המלכה ויקטוריה, The grave yard is full of indispensable people. מר אולמרט שגדל על תורתו של מנחם בגין ופרש מן הליכוד, לא יודע שיש כללים לוויכוח הציבורי?  הוא לא יכול לנהל את המחלוקת בישראל?  הוא עושה יד אחת עם אויב שם בניכר להכפיש את המדינה? הוא אינו יודע מה תוכניתו של אבו מאזן? על ניסיונו לתקוף את ישראל מעל כל בימה, בכל אירגון בינלאומי, בכל בית משפט בניכר?  והוא, ראש הממשלה לשעבר – מעניק לו לגיטימציה?  סליחה, מר אולמרט.  השתגעת?

מר אולמרט תרם רבות למדינה.  הוא גם ידע שהוא ״אינני ראש ממשלה פופולרי״.  אבל אחרא נאמנותו למדינה אני לא מהרהר.  הוא אינו וידקון קוויזלינג.  למה  - לכל הרוחות – הוא צריך להצטייר כאחד?

זלי יפה

דוגמא לדמוקרטיה

בעבר, עת ניהלו אנשי הימין החדש עם צמרת הבית היהודי משא ומתן לאיחוד, ביקש הרב פרץ לעמוד בראש. אני חשבתי - ונימוקי עימי, כפי שהעליתים על הכתב - כי טוב היה לו עמדה הגברת שקד בראש הרשימה, כאמור בשל הנסיבות שהועלו שם.

צר לי. לא הראי הרב פרץ כהראי השר נפתלי בנט, ולא הראי הרב פרץ, כגברת איילת שקד. המפה הפוליטית של הציונות הדתית אמורה להפגין מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. אין משמעות מעשית רבה [אני מקווה] בין המקום השני למקום השלישי ברשימה. יש ל״היררכיה״ המוצעת מסר. וכבוד הרב פרץ - ולא לראשונה - מזיק לעצמו, למזיק לרשימה.

ראשית חכמה, יש להצדיע בתודה לשר הביטחון. הוא בהחלט צדק. אין מקום לישיבה של ציוני דתי עם אחד ואשר בסלון דירתו תמונתו של ד״ר ברוך גולדשטיין שחילל שם שמיים במימדים אדירים והרג חפים מפשע.

הודעתו של מר בן גביר כי למען האיחוד הוא יעקור את התמונה מסלון דירתו, אין בה ולא כלום. התמונה אמורה להיעקר מן הלב, לא מעל הקיר. אבל אי אפשר לאתגר את יושרו של מר בן גביר. את אמונתו הוא לא מכר. זו אמונה קשה, אינה מקובלת עלי, אבל ואולי, בשל יושרה, היא כל כך מסוכנת.

שגגתו הראשונה של הרב פרץ הייתה שהוא הסכים לחבור למעריצו של ברוך גולדשטיין. כיצד יכול איש חינוך, שר החינוך, רב בישראל - וללא ספק תלמיד חכם - לחבור לאחד הסוגד לרוצח בדם קר? אנו הרואים בחמס, בחיזבאללה, בטרוריסטים הערביים בצפון המדינה או ביו״ש ״חיות אדם״ המבקשים לפגוע באוכלוסיה שלווה, כיצד זה אנו מוסרים מסר של הסכמה לתופעה שההבדל בינה לבין אלו שמניתי היא רק היותה כה נדירה במעוננו [ו״תג מחיר״ הינו חילול השם לא פחות].

אף חשיבתו לעניין אלו שבחירתם המינית שונה משלו ומשלי אומרת דרשני. האמירות שלו מזלזלות בהם ואז מבקש הוא ״לשנות כיוון״. גם החשיבה האחרת, שהיא חולקת על הבוחרים בחיים אחרים חייבת להיעשות בדרך ארץ, לא בשליפה מהמותן ואחר כך נסיגה. ״החיים והמות ביד הלשון״ אבל אם הרגנו כבר לא נוכל להחיות, ו״המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים״. המסר צריך להיאמר. אבל השאלה היא איך הוא נאמר. לאותם שמשרתים ביחידות קרביות, שתורמים לביטחון של כולנו בשרותים המיוחדים של המדינה.

ואז נהג כבוד הרב ב״כלנטריזם״ קלאסי - מונח שנקבע לזכותו של מר רחמים כלנתר, חבר מועצת עיריית ירושלים בשנות החמישים - כשברק את הדלת בפניו של מר בן גביר וחבר לימין החדש. 

איני מבין את היושר האינטלקטואלי שבא לידי ביטוי כאן. אדם המבקש לחיות בפוליטיקה נקיה, אמנם רוצה לאחד. אבל לא ייתכן שלאחר קלקלות כאלה יבקש לעצמו מקום בצמרת, במקום השני. מה הוא המסר של המפלגה המאוחדת? הסכמה לברוך גולדשטיין? לא, כי מר בנט לא הסכים, לא, כי הגברת שקד לא הסכימה. אבל האיחוד עם אותו שהסכים הינה בעייתית. טעותו של הרב פרץ החלה בכך שהסכים לאיחוד עם מר בן גביר. ואת הנעשה אין להשיב.

איני חושד חלילה בכבוד הרב כי במזיד הוא נוהג. אבל נוהגו הינה הפגנה של חוסר ניסיון בולט בעולם הפליטי, וחוסר נסיון עם תקלה כגון זו אינה יכולה להיות בצמרת של מפלגה פוליטית. 

אני מאמין לו לרב פרץ שחשיבות האיחוד, חשיבות ניצחון מחנה הימין חשוב לו וחשוב לו מאוד. אני קורה לו לאפשר לאיילת שקד את המקום השני. הגברת שקד ואשר אותה מעריכים גם המתנגדים החריפים שלה. יש בכך מסר נכון של הכרה בשוגג, של מוסר. יש בכך מסר שגו׳שטיין והאהדה לו אינם במעוננו. יש לכך מסר שאנחנו מכבדים את האדם באשר הוא אדם, כיציר הבורא. מראש, לא לאחר מעשה.

הלאה הממלכתיות

עשרים וארבע שנים עברו מאז אותו ערב מר ונמהר.  יצחק רבין ז״ל היה ראש הממשלה של כולנו. כן, גם של אלה שלא הסכימו עם חלק  ממעשיו, שחלקו על חלק מאמרותיו, כי זה כוחה  של דמוקרטיה.  גם ״הם לא מזיזים לי״, גם״פלופלורים״.  כן, הזילזול שהפגין כראש ממשלה כלפי ציבורים אלה ואחרים, לא גרעו ממעמדו, לא היה בהם על מנת  לערער אחר תרומתו האדירה למדינת ישראל, והרצחו של ראש הממשלה ונשאר שבר גדול. לא רק עבור אותם המכנים עצמם ״מחנה השלום״ ובשם זה מסיתים לשנאת האחר, אלא עבור כל אחד ממדינת ישראל. 

אני גם איני שותף לתיאורית הקונספירציה  הנושבת במעוננו מעת לעת. יגאל אמיר היה שם, יגאל אמיר ירה, ידו במעל. אבל לאחר 24 שנים מותר וצריך להתחיל ולענות על  שאלות נוקבות וקשות על הטיפול ברצח.

כאשר פרקליטת המדינה    - שלאחר ימים מונתה כשופטת בבית המשפט העליון - קבעה שאין להעמיד את אבישי רביב - הלא הוא ״שמפניה״  - לדין כי ״אין עניין לציבור ״ זו קביעת הבל. שמפניה, כזכור, היה זה שהדביק לראש הממשלה  רבין את תוית צלב הקרס. ושמפניה היה כאמור שתול של השב״כ, לא של  - אז -  חבר הכנסת בנימין נתניהו. אבל ״מבקשי הצדק״ הצביעו על העומדים על המרפסת בכיכר ציון  כאשמים. לא על שמפניה, לא על מי שהמריץ את שמפניה. אותם ״מבקשי הצדק״ ששנים הפכו את רצח רבין קרדום לחפור בו, עד היום מחללים את זכרו ומשתמשים ברבין  כגורם לקרוע את העם. כך היום, באזכרה ממלכתית ליצחק רבין  קורא ״לא כלום״  שכל ייחוסו הינו כי הוא ״הנכד של״   לראש הממשלה להתפטר.  זה זלזול בנו כאזרחי המדינה, זה זלזול בדמוקרטיה זה קרקס מהממלכתיות.  וזו לא הפעם הראשונה שצאצאיויו של מר בין מנצלים את הממלכתיות לבזות אותה ולבזות את כולנו. ראש הממשלה המנוח היה קורא לנכד כזה - ״נפולת של נמושות״.  גם אני. וזה צורם שאיש אינו קם ומוחה. לא הנשיא, לא מי שמתיימר להיות ראש ממשלה, לא איש. כי בביבי מצווה לחבוט בכל דרך. הטקסים לזכר ראש הממשלה המנוח אינם ממלכתיים, הם סמל הפלגנות וצריך את האומץ לחדול מכך ולנהוג במר רבין כפי שנוהגים בזכרם של כל ראשי ממשלות ישראל.  אסור  לתת לצאצאיו של האיש החשוב הזה להפוך את הממלכתיות לביב השופכין של הפוליטיקה.

אבל נחזור לשאלות. ילדה בת 19 שלא ידעה כיצד לנהוג, היא כן הושלכה בבושת פנים למאסר. היה אחד, השופט מישאל חשין  ז״ל שהציל את כבודה של המערכת  המשפטית אז, כשקבע שאסור היה להעמיד לדין את מרגלית הר שפי על פי הסעיף שבו הואשמה.

מצעד הרבנים  לחקירות היה ״מרשים״.  אבל הכדור השלישי  אינו עניין לחקירה.  אינו עניין לקירה? יש דבר הקשור לראשהממשלה שנרצח שאינו עניין לחקירה?  בתוכנית   טלוויזיה בה הוצגה חקירתו של חוקר עתונאי בשם נפתלי גליקסברג  בסרטו ‘תיק לא סגור’ הוכיח החוקר, ללא צל של ספק על המצאו של הכדור השלישי. אבל עד היום כל אלה לא נחקרים ולא מוסברים לציבור.

אדם מסתיר אמת רק אם האמת אינה נוחה לו.  מה לא נוח? מה יש להסתיר?ומדוע מסתירים זה 24 שנים? האם היה כאן כשל בטיחותי, האם היה כאן כשל משפטי?   לאחר 24 שנים העם זכאי לדעת.   האמת היא חלק מההבטחה שהרצח הפוליטי הבא לא יקרה. 

ומדוע קבעה פרקליטת המדינה דאז על אי העמדתו לדין  של שמפניה, ומדוע לא דרשה לחקור את עניין הכדור השלישי? האם פרקליטת המדינה  בלבלה בין מעמדה כנציגת החוק ועשתה יד אחת עם אחרים לסלף, להסתיר ולהקריב את הגברת הר שפי? האם יש  הסבר לחששו של חבר הכנסת מיכל איתן שהיה אז יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת בבקשו מנשיא בית המשפט העליון  אהרון ברק, שלא למנות את הגברת ארבל לכס בית המשפט העליון? [בקשה שכמובן נדחתה על ידי כבוד הנשיא].  אפשר היום לדעת מה היו חששותיו של חבר הכנסת המיוחד הלזה שאין איש המטיל ספק ביושרו?  מדוע יותר משני שרי משפטים שחרצו לשונם כנגד מערכת אכיפת החוק ולא זכו למענה  ענייני?

24 שנים לאחר הרצח, ועדיין אין לנו תשובות. אז שאף אחד לא יתפלא על ״קונספציית הרצח״ של פרופסור קידר או אחרים. כי חלל יתמלא בדרך זו או אחרת, זו דרכה של קלקלה פוליטית.

כשלונה של הגברת ארבל בוטה בהשוואה למקרה אחר בו נכשל השב״כ, פרשת קו 300 המפורסמת שהחלה ״את דרכה בחטיפת אוטובוס מספר 300 בלילה שבין 12 ו13  אפריל, 1984.  ועדת חקירה [זורע] העידה על קלקלה קשה במוסריות של השב״כ באשר ביקש להעליל על האלוף יצחק מרדכי את הריגתם של המחבלים שחטפו את האוטובוס.

אבל איש לא טייח את המעשה. נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג ז״ל  בגילוי לב העניק חנינה לאנשי השב״כ על מנת למנוע חקירה שהייתה גורמת נזק משמעותי למדינת ישראל. אבלחנינה - היא הנותנת. היה מעשה שלא יעשה, היה מעשה שלולי החנינה [לראשונה בתולדות המדינה ניתנה חנינה לפני ההעמדה לדין] היו אנשים עומדים לדין על הריגה, על שיבוש ראיות, על שפיכת  דמו של קצין  בהאשמההדרייפוסיונית.

זה כל ההבדל בין ״עשה אמת״ לבין עשיה שיש בה רק לכסות על אמת.