האופוזיציה
חידה: - מוכנים? מי קרא לכל המשק לשבות על מנת למנוע את ״המהפך המשפטי״? מי מבקש לקרות עצמו כעומד כחומה בצורה נגד היוזמה לשנוי במערכת השפיטה בישראל? אבל מי הו זה שאמר שבית המשפט העליון נטל סמכויות לא לו? ומי אמר ״יש שתי מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חברה נחמדים אבל למשול זה גדול עליהם.. הם פוליטיים מדי, חפפנים מדי, מושחתים מדי, שני הגופים הם בית המשפט העליון של אהרון ברק וממשיכיו בעלי האסכולה של האקטיביזם ...... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות של השתלטות, ויש אומרים השתלטות עוינת של שני הגופים האלה [בית המשפט העליון ואגף התקציבים באוצר – ש.ז.י], תחילה על הדיון הפוליטי ולאחר מכן על תהליך קבלת ההחלטות״. ומי אמר שלא בית המשפט העליון צריך לקבוע מה סביר? ומי אמר שאריה דרעי, למרות עברו הפלילי יכול לשבת אצל שולחן הממשלה בראשותו? לא ניחשתם? במילים אחרות, מי הוא המייצג נכונה את האמרה ״אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך״? אומר דבר והיפוכו ללא כל היסוס? הוד מעלתו, מי שהיה ראש הממשלה והיום הינו ראש האופוזיציה. מר יאיר לפיד. איך אמר הסטיריקן היווני בן המאה השנייה, לוקיאנוס מסאמוסאטה? ״כיון שלא היה לי שום דבר אמת לספר – שהרי לא נתנסתי בכלום ראוי להישמע – פניתי אל השקר - הוגן יותר כי אשמיע דבר אמת אחד. זה – שאני משקר״.
הוא שאמרנו. יש - והם רבים וטובים פחות – המבקשים לעשות שימוש במחלוקות כ״קרדום לחפור בו״. ״עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״. עוד יבוא היום ודמעות התנין של חבר הכנסת לפיד על ״זוועות״ הממשלה יידונו בדיוק באותו מקום בו נדונו תקלותיו – אם היו – של ראש הממשלה. ילמדו על ראש מפלגה באופוזיציה הקורא דרור ללשונו. מעניין. ממחוזות כאלו יש הצועדים צעד אחד קדימה. צאו ולמדו על אברהם בורג ועל אמרי השפר שלו לאחר ששימש כיושב ראש הכנסת ולאחר שכיהן כיושב ראש הנהלת הסוכנות.
״מכונת הצדק״
טרם שנעבור לאצל היושבים על יד שולחן הממשלה ותומכיהם, אי אפשי ואי אפשר שלא להתייחס לנוהגם של שומרי החוק ו״מבטיחי הצדק״.
שגגה שאינה מכבדת את בעליה יצתה מבית מדרשה של נשיאת בית המשפט העליון . הנושאת בתפקיד הלזה אינה יכולה להרהר אחר מעשה חקיקה, אלא - אולי - במסגרת מתן החלטה שיפוטית. אין לה הסמכות להעדר מטכס בו באים יחדיו ראשי רשויות השילטון בישראל. היעדרותה הינה התנשאות מעל פני הרשות המחוקקת, זו המבצעת וזלזול בהוד מעלות נשיא המדינה. טול למשל שגריר ואשר לו ביקורת על הממשלה ששלחה אותו. אם חשקה נפשו לבקר את ממשלתו יפנה למשרד החוץ של הממשלה המארחת ויבקש את דרכונו בחזרה, ישוב למדינתו וישתלח ככל שיבקש. הוא אינו יכול לעשות זאת בעודו מכהן. כך גם נשיאת בית המשפט העליון. היא אינה רשאית להשתתף בוויכוח הפוליטי גם אם מדובר במעמדו של בית המשפט. את מעמדו של בית המשפט, קביעת המסמרות של הפרדת הרשויות, קובעת הכנסת, ורק הכנסת. אם מבקשת הנשיאה להביע דעתה, עליה לעשות זאת בממלכתיות, בפגישה עם שר המשפטים. אף הופעתה בפני ועדת החוקה הינה אתגרית [אם כי יש לה תקדימים].
זכורני, עת אשר נחקק חוק החברות החדש עוד בסוף שנות התשעים במאה שעברה, היה הפרופסור אהרון ברק נשיא בית המשפט העליון. אכן כי כן, אין חולק שידיעותיו האקדמיות בתחום המשפט הינן נדירות. והוא ישב וייעץ לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בעניינו של זה החוק. אסור היה לו לעשות כן. הוא היה נשיא בית המשפט העליון. והפרדת הרשויות, מה תהא עליה?
לא, חלילה לנו להיענות לאתגרו של הנשיא לשעבר אהרון ברק ולשולחו אל מול כיתת יורים [אמרה היסטרית ומדאיגה]. אבל כן נפנה כלפיו אצבע מאשימה [כפי שעשו שופטים לשעבר כמו מנחם אלון המנוח והנשיא משה לנדאו ז״ל] שניבאו את הרס האמון בבית המשפט בשל השקפתו של הפרופסור ברק וההולכים בעקבותיו. בשל החלטה לפסול מועמדת לבית המשפט העליון כי ״יש לה אג׳נדה״, בשל עסקות משפחתיות בבית המשפט העליון, בשל העובדה שאשתו של הנשיא ברק שימשה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, בשל ״ועדת השתיים״. בשל תקלות שלא הובאו לעין הציבור, בשל פרישתו של מזוז שנשארה לוט בערפל, בשל הדחתה של השופטת גרסטל כשבאה זו לנקות את מערכת עשיית הצדק,. תקלת הדחתו של יעקב נאמן ז״ל מכהונת שר המשפטים, והרשימה ארוכה עד מאוד. ״אחד העם״ ברחוב אינו ״רואה״ את הצדק בפעולה. ועל הצדק להיראות, לא רק להיעשות. ״אחד העם״ חושב שצדק לא נעשה ואף לא נראה. המשבר באמון במערכת המשפטית נרכשת על ידי זו האחרונה בדין ובצדק. זוכרים את הריאיון המפחיד של נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופטת הילה גרסטל? מדוע הוצא צו נגד פרסום הדו״ח? האם הוא כלל סודות מדינה אפלים? או אולי הייתה תקווה להאפיל על מחדלים של ממש, לדרוש מהאחר ״שקיפות״ אך לא מעצמך, לקבוע ״סבירות״ מה היא כלפי האחר, אבל לא כלפי מכונת עשיית הצדק? האם הנציבה שקרה בדו״ח שלה? מאז לכתה, דממה. ״צמצום השורות״ כפי שקבעה הגברת גרסטל – אחת השופטות המעולות שקמו פה במדינת ישראל. ועל מה ולמה שינה יועץ משפטי לממשלה את עמדתו ביחס לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק, מעת עמד לחקירה בעצמו ועד אשר נעמד בראש המערכת? האם טעה בהאשמותיו הקודמות? האם קיימות נסיבות אחרות שהביאו את היועץ לשנות עורו? ועל מה ולמה נשאר הוד מעלתו האזרח לוט בערפל? מערכת עשיית החוק ושקיפות הינן זרות זו לזו להחריד. ויש בכך על מנת לתרום תרומה של ממש להרס אימון הציבור.
וכאשר הציבור אינו מביע אימון, ובאים אותם שהציבור חושד בם – בצדק, ולעיתים שלא בצדק – ובוחרים הם את אנשי שלומם להיווסף אליהם, ואין להם לרבדים אחרים בחברה, לרבות אנשי הרשות המחוקקת, את הכוח לערער אחר זו הבחירה, אימון הציבור דועך עוד יותר.
הרשות השופטת יודעת זה שנים על הביקורות הניתכות בה. על סטיה מדרך הישר והנכון בשעריה. איש לא נעמד בפרץ והודה ״חטאנו״. איש מתוך המערכת לא הציע בפומבי שנוי של ממש שיהא בו על מנת לתקן. יודעים אשר על המערכת המשפטית להצביע על ״כיבוש״ הרשתות החברתיות על ידי בנימין נתניהו ואנשי שלומו. כיבוש זה הוא – כך הם – שגרם לדעיכת האימון במערכת המשפטית. האומנם, האימפריה השביעית חלשה? והאופוזיציה? הרשתות החברתיות היו להם לזרה? לא כך הם פני הדברים.
ובעוד אשר שמוע שמענו על חרמות, סירוב להתדיין ועוד תקיפות מאשר על הרשות השופטת ותומכיהם כלפי הממשלה, לא צדה עיננו ולו הצעה מאצל הרשות השופטת, כיצד היא רואה שנוי נכון? לא לצורך המשא ומתן עם הרשות המבצעת, אלא על מנת שהאזרח הקטן ידע מה היא עמדת הרשות השופטת?
ואולי נתחיל בפרסום הדו״ח של השופטת גרסטל? אולי, טרם שינהלו הרשויות משא ומתן, שיראה בית המשפט העליון כי הוא מכיר בתקלות שיצאו מבית מדרשו. שתראה פרקליטות המדינה היכן שגתה. שינסו הם להבין על מה ולמה אצה הדרך. אבל שגם כבוד שר המשפטים יבין, שכבוד יושב ראש ועדת החוקה יבין ש״המהירות היא מהסרטן״.
התקשורת בזעיר אנפין
בשבוע שעבר סערה המדינה. מתחים פוליטיים, עודנו בעין הטרגדיה של ליל שבת בבית כנסת בנווה יעקב, משבר ״הדיקטטורה המשפטית״ רותח. נושאים חשובים של ממש. אבל ״העיתון לאנשים חושבים״ מנהל סדר יום אחר. יום חמישי, הכותרת הראשית בעיתון הארץ, כך לשונה. ״שרה נתניהו דרשה, ושב״כ ביקש לממן עבודות לא חיוניות בביתה״. לא לא, לא מדובר בכותרת בעמוד פנימי, בכותרת משנה. הכותרת הראשית. לא אירן, לא בתי המשפט, הכותרת הראשית. שרה בקשה עבודות. כבר כתבתי במעונכם מבחרם של פעמים. לא מדובר ב״עיתון לאנשים חושבים״ אלא ״עיתון לאנשים החושבים שהם חושבים״..
הממשלה ותומכיה
ואף אשר על הממשלה והתומכים בה לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. טול למשל את אמרת השפר האחרונה של אחת, ואשר ההדר הז'בוטינסקאי כנראה מעולם לא השיק לה. חברת הכנסת טלי גוטליב האשימה את נשיאת בית המשפט העליון באחריות לפיגוע הטרור. הגברת גוטליב אינה אומרת את האמת והיא יודעת שאין היא אומרת את האמת. היא מייצגת את זילות הממלכתיות בם חייבת מפלגה האוחזת בהגא השלטון. אני חלוק ברבדים שונים על הגברת חיות. אני חושב שהיא נוהגת שלא כהוגן. אבל לא, היא אינה קשורה לכל פעולת טרור, והיא תלחם בטרור ככל שהיא תוכל. הגברת גוטליב משלהבת את יצר הכעס. חוסר יושר וחוסר הממלכתיות, הרצון להאדיר מחלוקת למקומות שאלה לא קיימים, הם נחלתה של הגברת גוטליב. לא המדינה תהנה מ״תרומתה״ , אף לא הוויכוח. היא לא תנצח, אבל כולנו נפסיד.
אבל הממשלה אינה נקייה מעוון. כשמדובר בנושאים כה חשובים, לא צריך ״לנצח״. האופוזיציה אינה אויב. היא אינה רק לפיד. יש בינות ליושבים אצל ספסלי האופוזיציה המכבדים את הכנסת [ויש כמובן אשר על הקואליציה המבזים אותה – ואפילו מאוד]. את החמס צריך לנצח, את החיזבאללה צריך לנפץ. את המפגינים צריך לקרב. צריך לשמוע. הקרע הינו תחת מנהיגותו של נתניהו. כל תקלה היא באחריות המנהיג
גם אני חושב שהמערכת המשפטית בעייתית מאוד ודורשת שנוי מהותי. הן מערכת אכיפת החוק והן מערכת בתי המשפט. אבל המערכה שמנהלת הממשלה, דברי הרהב של שרים ושרות בממשלה אינם עוזרים ליציבותה של המדינה.
אחד העם
ויש הכואבים כאב של ממש. החשש מהבלתי נודע קיים. שר המשפטים אינו מסביר לציבור את מדיניותו. שהלא אלה הלומדים אותה יודעים שמדובר במעשה ראוי בעיקרו. הגם שהינו דורש שנויים אלה ואחרים.. צריך להבין את החששות. להטות אוזן להוד מעלתו האזרח. לא להתייחס אליו כאל אותם ואשר היושר האינטלקטואלי הינו מהם והלאה. רבות הן הדוגמאות לכך. הגברת זהבה גלאון בהחלט נמצאת בחזית ״פקפוק היושר האינטלקטואלי״. ואת אשר עשתה בפרסמה כביכול ״מועל יד״ של השר בן גביר, אינו ויכוח לגיטימי, אינו מעיד על יושר, אלא על ריקבון מוחלט. הגברת גלאון מבקשת לגרור את הפוליטיקה הישראלית לביב השופכין של העשייה הפרלמנטרית. אמת לא הייתה כאן. שקר גדול היה כאן.
אבל הממשלה אינה יכול להיגרר לכשכאלה. ״אחד העם״ הלא הוא האזרח הפשוט המביט והשומע, רואה ״דורסניות״. נזכיר, הממשלה הקודמת לא נהגה אחרת. גישתו של מר ליברמן כלפי החרדים שזכתה לתמיכתו של מר לפיד, הייתה התנשאות והשפלת האחר.
אבל מעבר לאיווט, מעבר ליאיר מעבר לזהבה ומעבר למירב מיכאלי וגם מעבר לטלי גוטליב ולעתים קרובות מעבר למירי רגב, קיימים אזרחים שהם באמת תמי לב. שהשינוי מפחידם, שלא מצליחים להבין כיצד לא מצליח ראש הממשלה להביא לשיח. כיצד משנה הממשלה בהבל פה חוקי יסוד? על הממשלה בכל מחיר לגשר אליהם, מעבר לאותם ״מנהיגים היסטריים״ [והם היסטריים]. הדבר נכון בהתייחס לאותם פוליטיקאים יפי הנפש בעיני עצמם והיושבים היום הרחק מאצל שולחן הממשלה, והדבר נכון לא פחות בהתייחס לאותם המבקשים לראות עצמם כמנהיגי האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל והמועלים באמון בוחריהם יום יום, שעה שעה. העובדה שהממשלה ״נלחמת״ באופוזיציה, שהיא נגררת למסע הבלהות של לפיד וחבריו, היא כשלון מנהיגותי של הממשלה. אשר על הקואליציה כושלים בזה אחר זה בתגובות, או בנהלים.
רק רגע
כמדומני, לאחר ההלם הראשוני נחלת מערכת אכיפת החוק, ובהיות שר המשפטים אדם שפיו וליבו שווים, ובהבינו את אותם החולקים לשם שמיים [ויש כאלה, והרבה] – בהבדיל מהמחלוקות שאינן לשם שמיים – שישמע מאצל נשיאת בית המשפט העליון על שגגותיה של המערכת המשפטית. בפירוט, היכן המערכת דורשת תיקון – להערכתה. שיראיין את היועץ המשפטי לשעבר על מנת ללמוד הימנו על מה ולמה הפך עורו, והביקורת ששילח בפרקליטות עת שזו זינבה אחריו, ועד לעמידתו איתן כ״אחד מן החבורה״. שישב עם אותם שהינם מנויים על מערכת אכיפת החוק. שהמערכת תסביר את ״תקלת העל - מזוז״, הפסיקו לכעוס, הפסיקו להשתולל, תקשיבו אחד לשני לא על מנת לענות כי אם על מנת להבין. ואז יפרסם מסמך מקיף ומפורט, שינויים אלה מה טיבם? שיראה כבוד השר כי דעת האחר חשובה לו [ואני יודע שהיא חשובה לו כמו גם ליושב ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת שמחה רוטמן] לקבל אם צריך.
אבל המתנגדים לרפורמה והרואים בה פסול, שאינם מוכנים ולו לנהל דיון מעמיק כי רק חיות יודעת, ובית המשפט העליון הינו מבצר החופש האחרון – ומנהלים לרעה את המחלוקת ללבות דברי ריב, המשתמשים במרד אזרחי, [לפיד, חלוץ] ויש מי המדבר על מלחמת אזרחים , [חבר הכנסת בני גנץ]. כל אלה מעניקים מתת ענק לאויב האמיתי המחפש את הסדק מבפנים.
השבר הינו אמיתי. אני בהחלט מאשים את לפיד בצביעות של ממש, אדם האומר דבר והיפוכו. אני בהחלט חושב שהוא אסון אמיתי, אבל הוא לא המנהיג. ראש הממשלה הינו המנהיג, הוא חייב לגשר. הוא חייב לאחד, לא לשלוח מחררי ריב לאולפני הטלוויזיה שאפילו לא יתנו למראיין לדבר. לא לאפשר לחברת כנסת להתנהג ב״בריונות פוליטית״, ואם חרגה אותה חברת כנסת פעם אחר פעם, ראש הממשלה אמור לטפל בכך, לא לשלח הצהרה אחת לתקשורת ולהסתפק בכך.
המערכות דורשות שינוי. אני מציע מכולם לפסיק להשתולל. אני חושב שקל מאוד לכולם לבלוע את המרירות, לזכור כי ״כעס הינה עבודה זרה״ לישב יחדיו ללא חשיפה, נשיאת בית המשפט העליון, שר המשפטים, האיש הבכיר באופוזיציה העוסק במשפט, מומחים למשפט, ובכירי הפרקליטות.
דמוקרטיה נבחנת בעומדה אל מול פני מחלוקת פנימית וקבלת המיעוט את דעת הרוב. דמוקרטיה נבחנת בדרך בה פועל הרוב בהתייחסו למיעוט, דמוקרטיה נבחנת בתרבות הוויכוח. להתווכח – כן. לריב – לא. להחליף דעות – כן. להחליף מהלומות – לא ולא. ואולי נשנן מעט את תפילתו של רבי אלימלך מליז׳נק שכך ביקש: ״אדרבה, תן בליבנו, לראות כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם .... ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו״
