The Weaponisation of Antisemitism: Europe's Democratic Test

“He who does not remember the past is condemned to repeat it.”

Hatred has always been one of the most powerful instruments in politics. It has a unique ability to unite people, rally disparate groups around a common cause and, perhaps most importantly, provide a convenient explanation for failure. By identifying an enemy — real or imagined — political movements can redirect public anger, excuse their own shortcomings and give coherence to otherwise unrelated grievances. More often than not, the chosen target is not the true cause of the problem, but merely a vehicle through which entirely different political objectives can be pursued.

History offers a painful illustration of this phenomenon. During the Black Death of the fourteenth century, which devastated Europe over several years, Jewish communities were falsely accused of spreading the plague. Jews, a vulnerable and often isolated minority, became convenient scapegoats for a catastrophe that society could neither understand nor control. This pattern of persecution had deep roots. During the Great Famine of 1315–1317, Jewish communities were already subjected to suspicion and hostility. In subsequent centuries, antisemitism became deeply embedded in European political and religious life, with the Inquisition serving, in many places and at various times, as an instrument of religious persecution directed particularly against Jews.

One might have hoped that the Holocaust, the most devastating manifestation of antisemitism in history, would have forced the world to confront this recurring pathology once and for all. It did not.

When Saddam Hussein invaded Kuwait in 1990, he publicly framed his campaign as a march towards Jerusalem, invoking the Palestinian cause to lend his aggression a broader ideological appeal. Following the September 11 attacks, antisemitic conspiracy theories once again emerged, with Jews accused of complicity in an attempt to explain — and deflect attention from — the intelligence and security failures that had enabled the deadliest terrorist attack in American history.

The lesson is both familiar and deeply troubling: when societies face uncertainty, crisis or institutional failure, antisemitism can once again become a convenient instrument of political mobilisation.

I would argue that Iran and Qatar have understood this dynamic and are pursuing an agenda that extends far beyond the conflict between Israel and the Palestinians.

Following the October 7 massacre, both countries anticipated that Israel would retaliate militarily and Qatar used its massive financial resources to “convert”  the resulting conflict into intense international scrutiny and criticism. The conditions were therefore ripe for a concerted effort to turn hostility towards Israel into hostility towards Jews more broadly. Antisemitism became a powerful rallying point, capable of bringing together political movements and ideological groups that might otherwise have little in common.

But this was only the beginning.

What we are witnessing across Europe is no longer simply a series of demonstrations against Israel or expressions of support for the Palestinian cause. The character and implications of these protests have evolved. Increasingly, the issue extends beyond the Middle East and raises fundamental questions about the resilience of European democracy itself.

Once disparate political and ideological groups had been mobilised around a common hostility towards Israel — and, increasingly, towards Jews — a broader political opportunity emerged. The same networks, narratives and mobilisation strategies could be directed towards challenging the institutions, principles and values underpinning Western democratic societies.

The failure of European governments and institutions to confront antisemitism consistently, and to challenge the spread of demonstrably distorted anti-Israel narratives, has created an environment in which this transition can take place with alarming ease. When democratic societies tolerate the normalisation of hatred under the guise of political activism, they risk opening the door to forces whose objectives extend far beyond the causes they publicly claim to champion.

It is worth considering another striking contrast. We do not see comparable demonstrations taking place in Russia or Turkey, two countries whose political systems are markedly different from those of liberal European democracies. This raises an important question: why has Europe become such fertile ground for this mobilisation?

The issue is not whether criticism of Israel is legitimate. In a democracy, it unquestionably is. Nor should peaceful support for Palestinian rights be confused with antisemitism. These are important distinctions. But they must not become an excuse for ignoring the deliberate exploitation of antisemitic sentiment, the intimidation of Jewish communities or the use of democratic freedoms to undermine the very principles that sustain them.

The concern is that Iran and Qatar, through their respective political, financial, ideological and media influence, are contributing to an environment in which antisemitism can be used as a unifying force against the West. The precise extent and nature of their involvement in particular demonstrations and movements cant be established through evidence rather than assumption. The broader strategic question deserves serious attention: to what extent are external actors exploiting Europe's internal divisions to weaken its democratic institutions?

The riots in Germany, the unrest in Italy and Spain, and the growing hostility towards Jewish communities in cities such as Paris, Manchester, London and more,  represent more than isolated expressions of anger. They are symptoms of a deeper crisis. If democratic governments cannot protect their citizens from intimidation, safeguard freedom of expression without permitting incitement, and distinguish legitimate political protest from the promotion of hatred, the consequences will extend far beyond the Jewish community.

I find it difficult to believe that the simultaneous emergence of similar patterns of mobilisation across multiple European countries should simply be dismissed as coincidence. That in itself might establish a coordinated campaign.  It should compel European leaders to investigate the networks, financing, messaging and external influences behind these movements rather than treating each incident as an isolated domestic disturbance.

Europe now faces a fundamental choice. It must decide whether it is prepared to defend the democratic values upon which its post-war identity was built, or whether it will allow those values to be eroded by forces that have learned to exploit the very freedoms democracy guarantees.

Antisemitism has always been more than a threat to the Jews. It is frequently an early warning sign of a much broader societal breakdown. History has shown us, repeatedly, how easily a minority can be turned into a scapegoat, how effectively hatred can unite otherwise incompatible movements, and how dangerous it is when democratic societies fail to recognise what is happening in front of them.

The Jews may once again be the immediate target. But they not the ultimate target.

Europe should remember that. Its democratic survival may depend on it.

נפוליאון ואנחנו

 

נפוליאון ואנחנו

היה זה נפוליאון בונפרטה שהגדיר  את הצלחתו של מנהיג צבאי. שכך קבע. גנרל טוב אינו גנרל המכין תוכנית למתקפה, תוקף על פי התוכנית ומנצח.  גנרל טוב הינו גנרל המכין תוכנית, זו כשלה במהלך הקרב, ובעודו שם בחזית, מאלתר הוא תוכנית חליפית ואז מנצח בקרב. ובמקום אחר, כך לשונו ״יוצאים לקרב ואז רואים מה עושים״. את הלכתו זו יישם נפוליאון במבחרם של קרבות כשהמפורסם שבהם הינו ״קרב שלושת הקיסרים״ [נפוליאון כקיסר צרפת, אלכסנדר הראשון – הצר הרוסי, ופרנץ השני קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואוסטריה]  באוסטרוליץ.

ומה עניינו של אותו מנהיג צרפתי למעוננו היום?

בישראל נערכו בחירות.  למרות המתח הביטחוני, למרות המשברים הדיפלומטיים כמעט חסרי התקדים, למרות שבתוכנו שכחנו את ״התרבות הפוליטית״, הוכיחה מדינת ישראל כי הינה דמוקרטיה איתנה. ואנו אמורים להבטיח את איתנותה גם כשתקלות הושלכו לפתחנו, גם כנגד המבקשים כי הדמוקרטיה תשקר, שהוד מעלתו האזרח קולו לא יישמע. אז עלינו לאלתר תיקון לקלקלה, על מנת שהדמוקרטיה תהא אמיתית. על מנת שהאזרח יביע את דעתו – ורק את דעתו.

לאחר שהועלו חששות על קלקלת במערכת בחירות ועל תשלומים שהגיעו בדרך לא דרך ובניגוד לחוק למצביעים אלו או אחרים, ביקש מר גדי איזנקוט שלא יהיה באלו הקלקולים על מנת לדחות את השבעתם של חברי הכנסת.

ואנו נדרשים היום לחשיבתו של נפוליאון, כיצד לתקן בחירות שכבר נערכו וחישוב ההצבעה הינו במהלך דרכו לקראת סיום,  מבלי ״להרוס את הקרב״, מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך לבחירות שנערכו מחד, אך להבטיח כי דעתו החוקית – ורק עמדתו החוקית – של האזרח באה לידי ביטוי.

מבין אני לליבו של מר איזנקוט. מבקש הוא – עד היכן שידנו מגעת – כי קלקולה של מערכת – יהא נחלת העבר, ושלא יהיה באלו התקלות על מנת לדחות את השבעת הכנסת ה26.  אבל, כלל גדול למדנו בתחום הפילוסופיה.  אדם אינו משקר אלא אם כן האמת אינה נוחה לו.  ואם בקשו מבית ומחוץ לפעול שלא כדין וכך להטות את  תוצאות הבחירות, על מנת שהדמוקרטיה תחיה בשקר,  הייתכן שנאפשר לאותם שנבחרו שלא כדין  לישב אצל מליאת הכנסת? לתמוך בחוק זה, להתנגד בהצבעה אחרת?  את מי הם בדיוק מייצגים, את ״שולחיהם״ או את קטאר?

מר אביגדור ליברמן טען אף הוא על קלוקלת האסורה על פי חוק. נדרש אף לטענותיו. על הקלוקלות לעמוד למבחן. על הבחירות לייצג אל נכונה את עמדת הוד מעלת האזרח. אותם ישובים ואשר בם אירעו תקלות אלו או אחרות ישובו ויעמדו למבחנו של הבוחר.  ויש ליתן את הדעת לתיקון חוק הבחירות למען הבחירות העתידיות.

ואם נכונה ההנחה כי ידה של קטאר  במעל, נרכין כולנו ראש בפני אמרתו של נפתלי בנט שאמר ״קטאר היא אוייב״.

נחש ינחש

 ״נחש ינחש״

אזרחי ישראל צועדים מחר לחוג את חגה של הדמוקרטיה. הפעם החגיגה קלוקלת . השנאה - מילה שהשתמשו בה בסגנון זה או אחר - הינה פזמון חוזר. כך אותו שהכחיש   את שאמר ביום 20 מאי, 2025. שכך הייתה לשונו ״מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ....״, אבל מה נעשה? ושרי הממשלה – אליהם  התכוון  - אחר כך ביקש להבהיר – כן הרגו תינוקות? ביבי יצא לעזה עם נשק? סמוטריץ עם טיל?   כך אותו  שהציע להריץ במריצה את החרדים לפח האשפה [נכון יחד עם נתניהו], או ניסיונו היום להבטיח לאחר הבחירות חקיקת חוק שתסתור לחלוטין את עמדתו של הוד מעלת הבוחר [טוב, מה הוא יודע על דמוקרטיה? מפלגתו הינה דיקטטורה של ממש].

ומאידך, מי שמבקש ליישם ״הכל מותרין לך״. היושבים על יד הגא השלטון. האם ניתן להצביע על הצלחה אחת של השר לביטחון פנים? יש.  הגברת תרבות המחלוקת  והקיטוב. השגגות מאצל משרד ראש הממשלה, אף הן אומרות דרשני. כיצד יכול ראש הממשלה להכריז כי הושמדה היכולת האטומית של  אירן מחד, ובמקביל להציג תמונה של תל אביב בוערת. מדוע לפטפט על החלופות הכלכליות של ישראל באם יוטלו עליה חרמות כלכליות? לא די באמירה שיש לנו פתרונות? יש לפרטם? גם  אם ראש הממשלה לא הובן, אי ההבנה היא נחלתו.

והתקשורת, אוי התקשורת.. מעניין איזו חשיפה הייתה לעדויות נגד נתניהו במשפטו. ועדותו של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה? לוט בערפל. מה קרה? חזרנו לעידן הסוביודיצה?

ואותו יועץ, ראש וראשון לעשייה המשפטית בזמנו, שפזמונו החוזר במשפט הינו  ״איני זוכר״, מאתגר את אמינותו. אינו  זוכר? הוא לא ידע להיכן הוא מגיע? הוא לא ידע שעליו להעיד? הוא לא התכונן לעדותו?

ועל אותם תקלות שכן העיד. מדוע זכרם עלה לראשונה רק כאן בעדותו? מדוע לא שמענו על כך בעבר? אלשייך ידע להתראיין ראיון מפוקפק אצל אילנה דיין. מנדלבליט לא מצא מקום להתריע? אבל העיתונות בשלה. ״יפה שתיקה לחכמים״.

לו תפילתי הייתה נשמעת,  הייתי מבקש לראות ב״ישר' בראשות גדי  אייזנקוט כמרכיב הממשלה, כשהליכוד משתפת איתו פעולה כמו גם ״הציונות הדתית״ בראשות  בצלאל סמוטריץ.   ואני מהמר שהצלחתו של מר סמוטריץ תהא אחת ההפתעות הגדולות בבחירות]. וגם אלה המלבים שנאה  נגדו חייבים להודות. הוא  ישר].

כמובן ייתכן שביבי נתניהו ימשיך לעמוד בראש רשימת הליכוד, אבל, אסור לאדם להחזיק בתפקיד ראש הממשלה שנים רבות כל כך. יורשה לי להזכיר. גם וינסטון צ׳רצ׳ל - חביבו של מר נתניהו - הובס בבחירות הראשונות שנערכו באנגליה מייד לאחר מלחמת העולם השנייה. הדבר לא הוריד במאומה מהילתו של המדינאי החשוב ביותר בתולדות המאה העשרים.

וכולנו עוד נודה בעתיד לביבי על נהלו את התקופה.  ואיני יודע איך יבקשו המלעיזים עליו סליחה.  מחכה ונראה.

ליברמן מבקש להיות ראש ממשלה .כיצד יהיה ראש ממשלה של אלה אותם הוא שונה?  הבריונות  אותה מפגין בנט [אני מהמר היום שקריסתו תהא אף היא  הפתעה בבחירות]  כלפי החרדים אינה שונה.  וזו טרגדיה.  איש ההסברה האדיר הלזה  בכל הקשור לחו״ל הינו העניות שבדרך ארץ בוויכוח הפוליטי.  ולפיד? נו באמת. הוא לפיד. זכרונו שבנט התחייב שלא לישב עם לפיד? אז זכרנו.

אבל תהנה תוצאות הבחירות אשר תהנה נוכיח עצמנו כעם מבוגר ואחראי. שהממשלה תהא ממלכתית ושהאופוזיציה  תהיה ממלכתית. שתדעך השנאה, שנרגע.

ויהיו עוד בחירות. ״אם לא מחר, אז מחרתיים״. צריך  להתכונן להם כבר עכשיו. להשיב את הממלכתיות של הציונות  הדתית - מפד"ל, כמו גם את הבית היהודי, תולדה של אותה מפלגה מפוארת. להשיב את  אותם שפרשו [איילת שקד ואחרים] נעודד את אותם המבקשים לגשר כ״הציבור החרדי״.

במקום לשנוא -  נחלת עמדתם של בנט ליברמן וגולן -  נשקם. זה אפשרי. זה הכרחי.

מחר נראה כיצד הרחקתי לכת.

זלי יפה

שבר שלטוני

שבר שלטוני

ביום שני  זכתה מודיעין לחוויה ״חרדית״ שאין בה כי אם חילול השם של ממש.  באשר בקשו שוטרי משטרת ישראל לעצור עריק נזדעקו חרדים – שהוזמנו באמצעות מספר טלפון אליו מתקשר כל ״עריק במצוקה״ השתוללו, בשכונת יופים. ההשתוללות לוותה בפריצות לבתים פרטיים וזריעת הרס, שלא לדבר על תקיפת שליחי החוק.  ואיש לא נעצר.

בירושלים חיילים נדרשו לחילוץ באשר באו לעצור עריק.  כי בריונים  המבקשים לעשות דין לעצמם תקפו את החיילים.  ואיש לא נעצר.  אחריתו של דבר הטחת האשמות הדדית בין הצבא והמשטרה.  אין בהטחה זו על מנת לתרום לייצוב מערכת אכיפת החוק.

התופעה הלזו של בריונות כלפי החוק ושליחיו  הינה איום על הדמוקרטיה.  אותה תופעה שהשלטון אינו עונה לה הינה הפקרות של ממש.  איני מקבל את התופעה הלזו שרשויות החוק, אגף המודיעין של המשטרה וגורמים אחרים  אינם שוברים את ״ארגון ההשתמטות״.   בריוני החרדים אינם טיפשים.  הם מנצלים כל מגבלה של המשטרה [אפילו השימוש בכוח].  איך נראית המדינה אם אספסוף מצליח לגרש חיילים ושוטרים?

הטיפול בתופעה אמור להיות קשה ומכאיב.״הפלג הירושלמי״ כבר מזמן אמור היה להיות ארגון לא חוקי ואנשיו מאחרי סורג.  יש למצא את מנהיגי האנרכיה ולהביאם לדין.  את התופעה הלזו חייבים למגר. לולי היו מנהיגי היהדות החרדית מפחדים מאותם בריונים היו כבר יוצאים חוצץ נגדם. הא לך ״פרוטקשן״ נוסח חרדי.

ועודנו עוסקים באלה, אף איש עדיין לא עשה דבר כנגד האלימות בחברה הערבית.  אני כיהודי כן רוצה לדעת שילדה ערבייה ההולכת לבית הספר בנצרת, תגיע לבית הספר בשלום ותחזור הבייתה בשלום. מאגרי הנשק אצל העולם התחתון הערבי הם מפלצתיים., ואי העשייה בנושא זה עלול להביא על האוכלוסייה היהודית עוד 7 אוקטובר.  התעלמות מכלי הנשק דומה להתעלמות מהמנהרות בעזה ובדרום לבנון.  ואין פוצה פה ומצפצף. 

נפתלי בנט – כשעוד היה תקווה – הכריז על מלחמת חורמה כנגד הפשיעה בחברה הערבית.  אז הכריז.  הוא גם הכריז שלא ישב עם לפיד.  אז הכריז.

הנזק הבינלאומי הגדול ביותר מצוי לפתחם של  אלה ״הפולשים״ ליהודה ושומרון  ומתעללים בפלסטינאים.  אני יודע על מוסלמים ועל נוצרים שנפגעו מאותם בריונים.  על היותם במצור, על פגיעות פיזיות, שלא לדבר על פגיעה ברכוש.  כבר הזכרתי במעונכם  שהעובדה שאותם חוליגנים עודם חופשיים היא שערורייתית.   

ולכול אלה מחנה משותף.  עדות על חוסר משילות.  ואני יודע שאנו בתקופת בחירות וחלילה לנו ״להרגיז״ את החרדים ולפגוע במי שאולי הוא מתנחל, ומי יודע איזו מפלגה ערבית תצטרף לקואליציה הבאה.  אכן סיבות ״מרנינות״ המצדיקות אי פעולה.

נזכיר נשכחות.  הנשיא ריצ׳ארד ניקסון הגיע לבית הלבן  לאחר קריירה מהולה בשעטנז עם אישים מפוקפקים, ועם עבר שבעתיד יגרום להרמת גבה כפי שאף ניבט ממבחרם של ביוגרפיות שנכתבו על הנשיא ה37.  ואולם טרם שהסתבך בפרשת ווטרגייט שגרמה לנפילתו,  היה הנשיא עסוק בירושה שקיבל מהנשיאים קנדי וג׳ונסון, מלחמת וייטנאם. האומה האמריקאית הייתה מחולקת. הקמפוסים היו מקור להפגנות נגד הממשלה.  הנשיא ג׳ונסון הודיע בנאום לאומה ביום 31 מרץ, 1968  כי לא יעמוד למבחנו של הוד מעלתו הבוחר בבחירות שאמורות היו להתקיים [והתקיימו] ביום 5 נובמבר, 1968.  באותן בחירות נבחר ניקסון לנשיאה ה37 של ארצות הברית.

ביום 30 אפריל 1970 הודיע ניכסון על החלטה לפלוש לקמבודיה  בשל הניצול שניצלו הויטקונג  והצבא הצפון ווייטנאמי,  את המדינה כנגד הצבא האמריקאי וצבא דרום וייטנאם. בהכרזתו ציין הנשיא כי ידע שהפלישה אינה פופולרית והיא עלולה לעלות לו בקדנציה השנייה, אבל טובתה של אמריקה הייתה חשובה גם לו יותר מפוליטיקה צרת אופקים.  זו הייתה החלטה עם אומץ לב פוליטי מובהק.  גם ללא פרשיית ווטרגייט, עלתה לו ההחלטה בנשיאותו. ההפגנות בקמפוסים היו סוערות ומבהילות יותר מאשר אי פעם בעבר. האוניברסיטאות שבתו.. המהומות הגיעו לשיא בטבח שטבחו חיילי המשמר הלאומי ביום 4 מאי, 1970 בסטודנטים באוניברסיטת Kent State. 4 סטודנטים נהרגו.  עוד 2 סטודנטים בJackstone State נהרגו ב15 מאי. גבעת הקפיטול נסערה והיה ניסיון להגביל את סמכויות הנשיא [שלא ביקש את אישור הקונגרס לפלישה].  חלק מהניסיון צלח באמצעות חוק בתמיכת שתי המפלגות הגדולות -   The Cooper – Chuch Amendment.  ולבסוף, חקיקת חוק War Powers Resolution .

הנשיא ידע שהוא הולך להקריב את עתידו.  שר החוץ ויליאמס רוג׳רס ושר ההגנה מלווין ליירד מודרו מההחלטה המקורית. מחאות נחתמו במקומות רבים  בממשל לרבות 250 עובדי מחלקת המדינה.

היה זה מאמץ אדיר שדרש אומץ לב.  והיה לו לנשיא האמריקאי האומץ להקריב עצמו לטובת המדינה אותה הנהיג.

מה מעדיפה ממשלת ישראל  לעת הזאת? להשפיל את צהל והמשטרה ולתת לבריונים חרדים את הכוח להכתיב?  לאפשר לבריונים לעשות שמות באזרחים פלסטינאים ולגרום לישראל נזק אדיר בעולם [התייחסותו של ראש הממשל  לטרור היהודי במהלך נאומו בעצרת האו״ם הייתה ענייה,  על מנת לצאת ידי חובה.  טוב לה להתייחסות שלא הייתה משהייתה] לתת לשונאי יהודים את ההצדקה לשנאתם? 

אני מעיד על נוצרים רבים באזורים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינאית המכירים בעובדה שהרשות לעולם לא תעזור להם, וניתן היה במאמץ לא רב לקרבם לישראל.  באה הבריונות והורסת גם גשר זה.

למי בממשלה אומץ לשים לדבר סוף?  כמו שאפשר להשמיד את החמס, כמו שניתן להכות שוק על ירך את החיזבאללה, ניתן לשבור את הבריונות היהודית. זו החרדית וזו ביו״ש. העובדה שהממשלה לא עושה דבר בעניינים אלה מעידה על הרבה יותר מאשר אוזלת יד. יד מכוונת עם שיקולים זרים.  לא האומץ לב של נכסון, אלא שיקולי בחירות.

אך למען ההגינות נזכיר.  לא לפיד, לא ליברמן ולא בנט, באשר ישבו על ידה השלטון קיימו הבטחות ששחררו ללא גבול בנושאים אלה.  כי הבטחות לחוד ומעשים לחוד. המחדל לא התחיל היום.  השאלה הינה האם הוא ייגמר מחר.

על מה ולמה שילחתי חיצי ביקורתי בשל התנהגותם של החרדים או אלה המתיימרים להיות מתנחלים?

אסביר את דברי.  אני יהודי חובש כיפה, והחרדים קרובים אלי יותר מאהוד אולמרט שיודע להשמיץ את הממשלה והן ברשתות בארצות הברית, [מה אעשה ונוהגו מזכיר לי את לורד האו האו?]. המתנחלים קרובים לליבי יותר מדן חלוץ שעדיין מהווה חידה עבורי על מה ולמה לא נתן את הדין על ניצול מידע פנימי בשל מכירות השקעותיו ביום 12 יולי 2006, כשלוש שעות לאחר חטיפת החיילים אהוד גולדווסר הי״ד ואלדד רגב הי״ד, חטיפה שבעקבותיה פרצה מלחמת לבנון השנייה.  וכיון שאני קרוב אליהם הרבה יותר, ומאוד גאה בכך, חריגה במעונם מכאיבה לי יותר.  כי מהם, כמו מעצמי אני דורש הרבה יותר מאשר מאהוד אולמרט, דן חלוץ, או אהוד ברח – סליחה ברק.  איני משווה בין הקבוצות, ואשר על כן מאמרי התייחס לקבוצה שאיכפת לי ממנה. לממשלה שעם הפילוסופיה המדינית שלה אני מזדהה. 

 

 

על אלה אני בוכיה 

״על שניים אני בוכייה״, על הזדמנות שכמעט הוחמצה, ועל הביקורת המתלהמת.  לא, איני מסכים לכל האמור בחמשת עמודי המתווה אותו הציג נשיא המדינה .  אני בטוח שכבוד הנשיא הדיר שינה מעיניו טרם שניסח את עמדתו, אך לא ייבהל במיוחד מהשגותיי.  אני מעריך את מאמציו, ומותר לכל אחד ואחד להרהר אחר עמדת הנשיא ולהצביע על תקלה זו או אחרת.  דרך הצגת הביקורת הינה שאלה אחרת.  ושרים בממשלת ישראל, אנשי ״ההדר הז׳בוטינסקאי״ ז״ל אמונים לשמור על כבודו של הנשיא גם אם אינם מסכימים לדעתו. ידעה השרה מירי רגב להאשים את כבוד הנשיא כי לא במתווה   הנשיא עסקינן כי אם במתווה הנשיאה [חיות].   הערה צינית ומיותרת.  לו דעתי הייתה נשמעת, היו המתווכחים מפסיקים לשלח בליסטראות כלפי האחר אלא להתייחס לגופו של עניין.  האמת ניתנת להיאמר כי צדק כבוד הנשיא. המחלוקת אינה ״הכצעקתה״. אני כן מאשים את מר יאיר לפיד בהמשך התקפה בריונית ופרימיטיבית על הממשלה גם כשהוא מכה ב״שוט הנשיא״.  

האמת היא שמרבית מהנאמר במתווה הנשיא ״אינו חדש״. אבל   לא חידש כבוד הנשיא כמעט  דבר אצל שתי הבעיות ברומו של הוויכוח הציבורי.  יתר על כן, נראה כי מתווה הנשיא רק יאדיר את סלע המחלוקת.  יתרונם של הסעיפים - שמייד נתייחס אליהם – כפי שניסחם כבוד הנשיא הינה בתמציתה הגדרתה של המחלוקת. תימוכה במסגרת. וזו תחילתה של דרך השיקום

ראשת דבר כבוד הנשיא מבקש להרחיב את יריעת ההסדר המוצא.  לו דעתי הייתה נשמעת לא הייתי נוהג כך לעת הזאת, על מנת לאפשר את בניית הגשר בנושאים הבוערים.  כך למשל לעת הזאת לא הייתי מבקש להתמודד עם שאלת השרות הצבאי או האזרחי [כפי מנוייה אצל הסיפא לסימן 2 בפרק הדן בביקורת השיפוטית].  מדובר בנושא מורכב שאינו שייך לסדר היום הציבורי דהיום. הבאתו של נושא זה תחת הפרק הדן בביקורת שיפוטית, מטרידה כשלעצמה.

סימן 4 בפרק המתייחס לביקורת השיפוטית, אף הוא אינו במקום.  בית המשפט העליון אינו ״שר החינוך״ ואין מקום לאפשר לו להצהיר הצהרות שאין בם יישום מעשי.  בין כה וכה, חזקה על שופטי בית המשפט העליון שינמקו את החלטתם. איש איש מהגיגי ליבו , כך שתהא לכל שופט האפשרות להביע דעתו בבקשו ליתן סעד מעשי. ודי בכך. 

אחת הסוגיות  שהינן סלע המחלוקת הינה סוגיית בחירת השופטים.  בשאלה זו הצעתו של כבוד הנשיא – בכל הכבוד הראוי - אין בה על מנת לתקן כלל ויש בה על מנת לקלקל. נבין את הדברים. בית המשפט העליון היה רווי תקלות.  גם כבוד יושב ראש האופוזיציה שלעולם מייצג דבר והיפוכו קבע   

יש שתי מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חברה נחמדים אבל למשול זה גדול עליהם.. הם פוליטיים   מדי, חפפנים מדי, מושחתים מדי, שני הגופים הם בית המשפט העליון  של אהרון ברק וממשיכיו בעלי האסכולה של האקטיביזם  ...... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות של השתלטות, ויש אומרים השתלטות עוינת של שני הגופים האלה [בית המשפט העליון ואגף התקציבים באוצר – ש.ז.י], תחילה  על הדיון  הפוליטי ולאחר מכן על תהליך קבלת ההחלטות  .  

גם אביו של כבוד הנשיא, הנשיא המנוח חיים הרצוג ז״ל עשה זאת במאמר שכותרתו ״להגביל את בג״צ״ בידיעות אחרונות לפני קרוב ל28 שנה, שכך כתב: -  ״אני מודע לגישה הגורסת כי ׳המשפט הוא החיים׳, ולפיכך ׳הכל שפיט׳. אולם לא אוכל לקבל את המשמעות  הנובעת מכך,  ולפיה בית המשפט העליון אינו רק פרשן החוקים המוסמך... אלא גם פרשן הערכים העליון במדינה ואוכף נורמות חוץ משפטיות המנוגדות לאמונתו של ציבור זה או אחר.  אם כך יקרה, עלול בית המשפט לחולל תגובת נגד שתערער את יסודות אימון הציבור  הרחב ותפגע בו ותפגע במעמדו״ .  הרי לכם נבואה שהוכיחה את עצמה.  ואף  כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז״ל, אמר על תפיסת עולמו של כבוד הנשיא אהרון ברק ״הוא [ברק] מוביל אותו [את בית המשפט] במדרון חלקלק אל תחומים לא לו.  והזהיר. ״נטישת הניטרליות סופה גלישה לחיכוך ולמריבה עם הציבור ונבחריו״ .   אף ממלא מקום הנשיא המנוח מנחם אלון ז״ל התנגד ל׳כיבוש השילטון׳ על ידי בית המשפט העליון .

כך רשמתי במעונכם בעבר. לא, חלילה לנו להיענות לאתגרו של הנשיא לשעבר אהרון ברק ולשולחו אל מול כיתת יורים  [אמרה היסטרית מתנשאת  ומדאיגה].  אבל כן נפנה כלפיו אצבע מאשימה [כפי שעשו שופטים לשעבר כמו מנחם אלון המנוח והנשיא משה לנדאו ז״ל] שניבאו את הרס האמון בבית המשפט בשל השקפתו של הפרופסור  ברק וההולכים בעקבותיו. בשל החלטה לפסול מועמדת לבית המשפט העליון כי ״יש לה אג׳נדה״ , בשל עסקות משפחתיות בבית המשפט העליון, בשל העובדה שאשתו של הנשיא ברק שימשה נשיאת בית הדין הארצי  לעבודה, בשל ״ועדת השתיים״ . בשל תקלות שלא הובאו לעין הציבור, בשל פרישתו של השופט מני מזוז שנשארה לוט בערפל,  בשל הדחתה של השופטת הילה גרסטל  כשבאה זו לנקות את מערכת עשיית הצדק. תקלת הדחתו של יעקב נאמן ז״ל מכהונת שר המשפטים ,  והרשימה ארוכה עד מאוד.  ״אחד העם״ ברחוב אינו ״רואה״ את הצדק בפעולה. ועל הצדק להיראות, לא רק להיעשות. ״אחד העם״ חושב שצדק לא נעשה ואף לא נראה. המשבר באמון במערכת המשפטית נרכשת על ידי זו האחרונה בדין ובצדק.  זוכרים את הריאיון המפחיד של  נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופטת גרסטל? מדוע הוצא צו נגד פרסום הדו״ח? האם הוא כלל סודות מדינה אפלים? או אולי  הייתה תקווה  להאפיל על מחדלים של ממש? לדרוש מהאחר ״שקיפות״ אך לא מעצמך! לקבוע ״סבירות״ מה היא כלפי האחר, אבל לא כלפי מכונת עשיית הצדק?   האם הנציבה שקרה בדו״ח שלה? מאז לכתה, דממה.  ״צמצום השורות״ כפי שקבעה הגברת גרסטל  – אחת השופטות המעולות שקמו פה במדינת ישראל. ועל מה ולמה שינה יועץ משפטי לממשלה את עמדתו ביחס לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק, מעת עמד לחקירה בעצמו  ועד  אשר נעמד בראש המערכת?  האם טעה בהאשמותיו הקודמות? האם קיימות נסיבות אחרות שהביאו את היועץ לשנות עורו? ועל מה ולמה נשאר הוד מעלתו האזרח לוט בערפל?  מערכת עשיית החוק  ושקיפות הינן זרות זו לזו להחריד.  ויש בכך על מנת לתרום תרומה של ממש להרס אימון הציבור.

וכאשר הציבור אינו מביע אימון, ובאים אותם שהציבור חושד בם – בצדק, ולעיתים שלא בצדק – ובוחרים הם את אנשי שלומם להיווסף אליהם, ואין להם לרבדים אחרים בחברה, לרבות אנשי הרשות המחוקקת, את הכוח לערער אחר זו הבחירה, אימון הציבור דועך עוד יותר.

והדברים דלעיל על שום מה?  לו הייתה ממשלה גורמת לנזק אדיר, למחלוקות חסרות תקדים, לתקלות אין סוף, האם היינו מזמינים את הממשלה לתקן את המערכת?  היינו מחליפים את הממשלה.  כבוד  נשיא המדינה  מבקש מאותו גוף שסרך – גם על פי גישת אביו המנוח  - לעמוד בראש המערכת שתבנה את עצמה מחדש.  אסור שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב לשופטי בית המשפט.  הלא בית המשפט הוא זה שכשל.  הוא זה  שיתקן?  הוא זה שאיבד את אימון העם.  הוא זה שייקבע אחריתו? עשרות בשנים לא היה מתח בין הרשויות.  היום יש. רק הפוליטיקאים אשמים?  בית המשפט העליון לא אשם?  אז תשאלו את השופט לנדוי, את הנשיא המנוח חיים הרצוג, תבררו על מזוז, ונבין מה הינה תרומת מערכת עשיית הצדק למשבר החוקתי

הכנסת מבטאת את רצון העם. הרוב – במגבלות הקיימות – קובע. זו דרכה של דמוקרטיה.  איש מבין חברי הכנסת היושבים היום באופוזיציה לא זעק חמס כאשר ישראל ביתנו [מפלגה שקטה בימים אלו]  החזיקה בתיק האוצר, אחזה בתפקיד יושב ראש וועדת הכספים של הכנסת ושני סגניו  בניגוד למה שנהוג היה ובניגוד למה שהיה צריך להיות, על מנת להבטיח שוועדת הכספים תבקר את משרד האוצר ולא תשמש ״דג במים״.  ועתה אותם חברי כנסת שתמכו בהסדר ההוא המטיב עם מר איווט ליברמן , מבקשים היום את כבודה של האופוזיציה. על מה ולמה   יהיה רוב בוועדה לבחירת שופטים לאופוזיציה? למה לא בוועדת החוץ והביטחון? והגיונם של דברים היכן הוא?

ייתכן וניתן לקבוע כי חבר כנסת המשמש בוועדה לבחירת שופטים לא היה חבר מפלגתו של שר המשפטים.  ניתן להבין – בקושי – על שוויון בין חברי האופוזיציה והקואליציה.  אני גם בדעה שחברי הוועדה כולם אמורים לראיין את המועמדים לשפיטה ולא רק מי משופטי בית המשפט העליון.  יש לבטל את וועדת השתיים [עוד ״תרומה״ לחוסר האימון של הציבור].

אין גם הגיון ב״ווטו״ של בית המשפט העליון בסעיף 8 לפרק על מינוי שופטים.  הוועדה כולה בוחרת ברוב או מיעוט.  לעת הזאת, כשנדרש בית המשפט העליון לשיקום אמינותו, לא מן הראוי לקבוע כי אצל יתר ערכאות  השיפוט, תהא בחירת השופט  תלויה בהסכמתו של ולו שופט עליון אחד מבין חברי הוועדה. ואשר על כן אף נושא הדחת שופט לא אמור להיות תלוי בתמיכת נשיא בית המשפט העליון  כאמור אצל סעיף 10.

הייתי בכל הכבוד מבטל את סעיף 3 לשאלת הסבירות.  אין לבית המשפט כל סמכות לפסוק בשאלת הסבירות.  אין לכך מקור חוקתי.  הייתי מציע שנושא זה יישאר נחלתו  של הפרק הדן בעיגון זכויות, ואשר סעיף 2 שבו מזמין ״מהלך חוקתי רחב בשיתוף ציבור בבית הנשיא״.

לעניין הפרק הדן ביועץ המשפטי לממשלה.  אכן כי כן, טוב ייעשה שלא שר יקבע את מינויו של היועץ המשפטי במשרדו.  ואולם שר יוכל לקבוע פיטוריו.  מינויו של יועץ חדש ייעשה במכרז  תחת חסותו של נציב שרות המדינה.  בכל הכבוד הראוי, בשל האתגר לעת הזאת במעמדו של היועץ המשפטי, והמשבר העמוק הקיים כלפי מערכת אכיפת החוק [בצדק או שלא בצדק] הייתי מציע שמשרד המשפטים ייקבע  מראש באישור וועדת החוקה של הכנסת קריטריונים  לכשרות למעמד של יועץ משפטי של משרד ממשלתי, אבל לא יהיה קשור לבחירה עצמה.

אף כבוד הנשיא הסביר שתזכירו אינו ״תורה למשה מסיני״ והוא מזמין דיון. הנשיא  היה זה שפתח את הדלת לדיון תרבותי ואמיתי, ללא הבריונות מימין ולא הבריונות משמאל.  נדעיך את הלהבות, נצעד ב״משעול הרצוג״ ועוד נגיע לקיים ״מעז יצא מתוק״.

  

דמוקרטיה בסכנה

 דמוקרטיה בסכנה   

כלל גדול למדנו אצל הפילוסופיה של המשפט. Bad case makes a bad law.  וישראל נכשלת ביישמה כלל זה.  יתר על כן, כששלהבת הבחירות מתעצמת כך כשלון הפוליטיקאים בשאלה זו מסוכן יותר ויושרם של הפוליטיקאים אתגרי יותר [משני צידי המתרס].

הבה ונשאל.  מערכת אכיפת החוק בישראל זה מכבר פשטה את הרגל.  היועצת המשפטית לממשלה הינה סמל של חוסר יושרה משפטית וציבורית, בית המשפט העליון נגרר על ידי אווירת הרחוב ומתחת ידו יוצאים גם פסקי דין אתגריים אם לדבר בלשון המעטה. והפוליטיקאים? מימין ומשמאל אלה מזמרים את ״סימפוניית השנאה״.

נכון, מערכת אכיפת החוק קורסת.  הפשיעה בחברה הערבית מחרידה, אבל איש אינו לוקח את העניין ברצינות, שהלא אפשר היה להכריז מלחמה כוללת כנגד  אסופות הנשק בחברה הערבית.  שאם לא נעשה כן, נשמע את הכדורים שורקים בכל מקום בישראל.

אבל היום בקשתי להצביע על ריקבון אחר.  ריקבון של ממש.

האם בדואי שחטא, או ערבי ש״חיסל חשבונות״ או רצח את אחותו בשל כבוד המשפחה גורם לכך שהזכויות הכספיות של משפחתו – ביטוח לאומי, חינוך ועוד – נשללות?  ודאי שלא.  כותל המזרח של הפשע הישראלי יכול לשבת בבתי הסהר.  הזכויות החוקיות של ילדיו לא נפגמים.

כלפי החרדים – ורק כלפי החרדים – קיימת מדיניות אחרת.  ״עונש סביבתי״.

ואבקש להבהיר. אני בעד גיוס הכל.  והאוכלוסייה החרדית מפגינה ״אי איכפתיות״.  אין מי המבקש ולו להסביר לציבור הרחב את היגיון הסירוב לשרת בצבא [ואני מסכים, ההיגיון הינו בלתי אפשרי]. אין אדמו״ר או מנהיג  פוליטי הקשור למפלגות החרדיות המגנה את הפלג הירושלמי או את אותם ״חרדים לדבר השם״ הפורצים למעונותיהם הפרטיים של שליחי הציבור האמיתיים שלנו – ראשי מערכת המשטרה הצבאית.  אין מבין הציבור  החרדי הזועק על חילול השם שיוצא מבית מדרשם.  ואשר על כן לא שמענו כי אם קול ענות חלושה על תקיפתה של נזירה על ידי חרדי – [למעט שני הרבנים הראשיים]  וכפי שאין השר לביטחון פנים מנהיג את משרדו כנגד הטרור היהודי ביו״ש [ואין מה לעשות, פעילותם של קיצונים יהודים ביהודה ושומרון כבר מצדיקה את זו ההגדרה], ואין הוא יכול לה לפשיעה הערבית, הוא אינו פועל כנגד הפשיעה החרדית. כנגד הפלג הירושלמי, כנגד אלה החייבים בגיוס ועורקים וכנגד אלה המאיימים על שלומם של קציני צ.ה.ל.

כנגד העריקים, כנגד מפירי החוק יש לפעול בעצמה.  אבל עונש סביבתי? זה לקוח ממקומות אפלים. לשלול מילד את יכולת הלימוד ב״חידר״ כי אביו לא הולך לצבא הינה פעילות שערורייתית שראויה אולי לתורכיה [או תורכייה בשמה החדש] של ארדוגן, או לרוסיה של פוטין.  לא למדינה דמוקרטית.

כאשר מר בנט  מבקש ״לשלהב״ את אותם שהוא מבקש את תמיכתם ומודיע  שתחת ממשלתו  מי  שלא יתגייס לא יקבל שקל, למה כוונתו? שר הוא את הזמירות מבית מדרשם של לפיד וליברמן.  מאמץ את  חשיבתה של היועצת הלוקה.  מדוע דברי שנאה נשמעים מפיו של האדם – הללא ספק חכם – הלזה.  לאחרונה נמצאתי למד כי הקול קול בנט והחשיבה הינה ליברמן ולפיד.  זה מה שיש לבנט להציע?  בנט מבטיח – שלא ברצון – העמקת הקרע בעם. לא גשר. ועל בנט להבין.  הביוגרפיה שלו מלאה בכישלונות פוליטיים.  את המפד״ל קבר, את הבית היהודי שילח לעומקי ההיסטוריה,   ״הימין החדש״ הוכיחה חוסר אמינות [את הבטחתו של בנט שלא ישב עם לפיד לא שכחנו]. ומה מסקנתו?  הלא הוא באמת יכול להיות פוליטיקאי מזן אחר.  יש לו את זה. ולכן אצל  בנט זו ממש טרגדיה כי הוא באמת אדם חכם.  הופעותיו בחו״ל מרשימות וממלכתיות.  על מה ולמה יקדות השנאה? להראות שהוא ״יותר טוב״ מלפיד וליברמן? מדוע שילח דרור לביקורתו באופן כל כך לא אחראי.

ואכן השנאה הינה כלי  פוליטי עוצמתי. אבל מסוכן. ושנאתו של בנט באה לידי ביטוי  בשלילת כל תמיכה כספית ממשפחתו של החרדי שאינו הולך לצבא. הגם שהוא קורה לחרדים ״אחי״.

ואני מציע שנרגע. החרד שאינו יוצא לצבא שייענש. לפגוע במשפחתו  בשל חטאו של הבעל הינה מעשה אסור.  והא ראיה, ישראל אינה נוהגת כך כלפי ״חוטאים״ אחרים.

פעילותה של היועצת המשפטית לממשלה בנושא זה הינה מבישה ומעידה על ריקבון משפט חמור.  פוליטיקאי ממלכתי חייב להפגין יושר  והגינות. ״להכות״ היכן שצריך ולא ״לנקום״ אצל החלש הנסמך לחוטא.  זו אינה דמוקרטיה, זו אנרכיה משפטית. מבנט אני מצפה לצלילים אחרים, כי יש לו את זה. הוא לא צריך להיות לפיד, הוא לא צריך להיות ליברמן, הוא צריך להיות בנט.  להבהיר בציבור.  החוטא ייענש, לא משפחתו.  העריק ייכנס לכלא, אבל הביטוח הלאומי, מעונות היום, סבסוד בתי הספר, לא ייפסק.

 

גלגל חוזר

גלגל חוזר 

לורד קרינגטון שימש כשר בחוץ של בריטניה תחת שרביטה של ״אשת הברזל״ מרגרט תאצ׳ר בן השנים 1979 עד 1982.  הוא התפטר מתפקידו באפריל 1982 בעקבות המלחמה על איי פולקלנד  - או איי מלווינס – אליבא דארגנטינה. הוא נטל אחריות אישית על המחדל הדיפלומטי במשרד החוץ שהביא למלחמה.  קרינגטון ראה את  עצמו ואת משרד החוץ אשם על שכשלו   לחזות את תעוזתה של ארגנטינה ׳וההשפלה המדינית׳ של בריטניה.  כפי שקבעו מבחרם של חוקרים, היה לורד קרינגטון ״הקורבן הראשון של המלחמה״. כאשר פלשה ארגנטינה לאיים ביום 2 אפריל, 1982, היה הוד לורדיותו בביקור דיפלומטי בישראל. הוא שב לWhite Hall  ולאחר זמן קצר התפטר. בספרו האוטוביוגרפי  -   Reflects on Things Pastקבע כי לבריטניה לא הייתה ברירה בשל מתקפת הצבא הארגנטינאי שגם כבש  את האי וגם השפיל  את אנגליה.

לורד קרינגטון  אינו זכור כאחד מאוהדי ישראל.  כך למשל,   בביקורו הראשון של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל באנגליה אצל מרגארט תאצ׳ר בדצמבר 1977, ישבה המשלחת הישראלית ברחוב דאונינג ומולה ישבה המשלחת הבריטית.  לצידה של ראש הממשלה ישב שר החוץ שנכנס לדבריו של מנחם בגין מבחרם של פעמים [לורד קרינגטון לא סבל את מנחם בגין, וההרגשה הייתה מאוד הדדית]. .  בגין ביקש  - בציניות -  את עזרתה של תאצ׳ר  להפסיק את התערבות הוד לורדיותו [ובעצם, ביקש ממנו לשתוק] כשהוא – ראש ממשלת ישראל – מדבר].  קרינגטון תמך בשיחות ישירות עם אש״פ, היה שותף להחלטת מנהגות השוק האירופאי המשותף להכרה בזכות להגרה עצמית של הפלסטינאים עוד ב1980. 

אך חשוב מכל, חשב שמבצע שלום הגליל שפרצה ביום 6 יוני, 1982, אינה ראויה.  שתי דעות הפוכות ובשל אירועים שאירעו ממש בחפיפה.  אפריל 1982  אנגליה הושפלה ולכן פלישתה ראויה, יוני 1982 - ישראל שתתה דם אבל פלישתה אינה ראויה. דו פרצופיות??   אכן כי כן.  ואין חדש תחת השמש אצל ההמלכה המאוחדת.

שלא מזמן חקקה ישראל חוק עונש מוות למחבלים, התשפ״ו – 2026.  בהצהרה משותפת עם שרי החוץ של גרמניה, צרפת ואיטליה מיום 28 מרץ, 2026  גינה שר החוץ הבריטי Yvette Cooper את הצעת החוק, והביע יחד  עם חבריו דעתו באשר הצעת החוק ״מנוגדת לערכי היסוד של מדינות אירופה״. וכי הצעת החוק הינה ״בעייתית מבחינת דמוקרטיה, זכויות אדם והמשפט״. כלי התקשורת בבריטניה ראו אף הם בשלילה – אם לדבר בלשון המעטה – את חקיקת החוק.

אלא מאי, מקיימם הבריטים את האמרה ״נאה דורש אבל אינו נאה מקיים״.

ומעשה שהיה כך היה.  פליט סודני שמצא מקלטו בבלפסט שהתפרסמה שנים רבות כחלון הראווה של מלחמות האזרחים באירופה, ניסה לרצוח ביום 8 יוני, אזרח אירי לבן בדקירות סכין.  הוא אמנם כשל במזימתו אך הקורבן נפצע ואף איבד אחת מעיניו. סימפוניית הכעס החלה בהצהרה של מפלגת Restore, מפלגה ימנית קיצונית שצוברת תאוצה באירלנד. זו הצהירה ״ממשלה בראשות Restore תדון למוות בריונים מהעולם השלישי״. והגם שלעת הזאת Restore הינה מפלגה קטנה, מעיד הEconomist שהינו החשוב בשבועוני בריטניה כי יושבי החלק הימני במפלגה השמרנית נוטים לגישה  דומה.  וכפי שציין  בעל הטור בעיתון, הנושא  שהיה פעם ״טאבו״ הפך ל”Major national debate” . הגישות ״הקיצוניות״ הללו זכו  לאחרונה  לתהודה נוספת   ברדיו 4 וב-BBC . יש המביעים בציבור את הדרישה  לעונש סביבתי. ״הגלו את כולם״ -  כך GB News. ודרישת Restore ש״מליונים חייבים ללכת״ נשמעת חדשות לבקרים.  בעוד אשר בעבר, כלי התקשורת באנגליה לא העזו להשמיע רעיונות דומים, הגיח אותו סודני ושבר את כללי המשחק.

אז מבחר שבועות לאחר גינוייה של ישראל בשל חקיקת עונש מוות למחבלים, באה ״שומרת שערי משכן ההגינות הדיפלומטית״ נסערת ומשמיעה קולות מגונים לא פחות.   מדניות אחת כלפי ישראל ובאותה עת מדיניות הפוכה כלפי בריטניה.  כך ב1982, כך ב2026. וההיפוקריטיות? מה יהא עליה?

 

 

גלגל חוזר

 

Christian Support Israel? Why?

A number of years ago, I was asked the following question: Why do dedicated Christians are obligated to support Israel?

Both Christians and Jews believe in the Torah, also known as the Five Books of Moses. Both believe in the holiness of Abraham, our shared patriarch, who introduced the world to monotheism. And both believe that when G-d sends a message, it is our responsibility to seek its meaning and make every effort to understand it properly.

Jewish and Christian philosophers alike have long been challenged by the question of Abraham’s greatest test—the binding of Isaac. After all, G-d knew the outcome in advance. Why, then, was such a test necessary?

I am of the opinion that the test was neither for G-d nor even for Abraham himself, but for the world.

Abraham had separated himself from the society around him. He rejected its norms and began worshipping a “new” G-d. His contemporaries ridiculed him, saying: We are more devoted than you—we even sacrifice our children to our gods, such as Molech.

G-d therefore instructed Abraham to speak to them in their own language. Go and sacrifice your son, G-d commanded—thereby demonstrating that Abraham’s dedication to G-d was no less absolute than theirs to their idols. But once the world witnessed Abraham’s total devotion, the point had been made. There was no need to proceed further, and the angel stopped him.

As a Jew, I do not believe in Jesus. However, I do believe that the unique historical phenomenon represented by Jesus was ‘an act of G-d’, for nothing in this world happens unless G-d wills it.

G-d offered the Christian world a remarkable message.  Christians are obligated to understand it.

Christians measure history along two parallel lines: from the creation of the world [as do Jews], and from the birth of Jesus. If we search for a point of convergence between these two timelines, we discover the reason why Christians need to support Israel.

 1,948 years elapsed between the creation of the world and the birth of Abraham, who is holy to all monotheistic religions. Exactly 1,948 years elapsed between the birth of Jesus and the establishment of the State of Israel in 1948.

This parallel is not coincidental. It is a message—one that calls upon Christians to recognise the rebirth of Israel as part of a divine historical continuum and to stand with the Jewish people in their return to their ancestral homeland.

Happy Holidays

המסגד ואני

איני יודע מי הוא זה ואי זה הוא ששרף את המסגד בכפר חארס הסמוך לשכם. אכן כי כן, האלימות כלפי הצומח וכלפי המסגד הונצחו במצלמות, ואולם, אני תפילה שלא ידנו הייתה במעל.

דע עקא מתאתגר אני בשל אלה. יכולים היו רשויות המודיעין בישראל להגיע לחסאן נסראללה, להרוג אף את יחיא סינוואר לתפוס מאות מחבלים ביהודה ושומרון, ואפילו בבית צפפא. כיצד זה כשלו רשויות החוק מלמצא את אותם המוציאים דיבת ישראל. אותם שהורידו את אמת המוסר שלנו לרמת המוסר של אוייבינו.

לא צריך לדמיין כיצד היו מנהיגיה הדתיים של האומה או נציגי הציבור הדתי לאומי בכנסת מגיבים על שריפת בית כנסת במרלבורו , פגיעה בבית ספר יהודי במרסל, או חילול בית קברות יהודי בגלסגו.

אני יהודי דתי. אני רואה בחרדה את שריפת המסגד. אם ידם של אוייבינו הייתה במעל על מנת להכפיש את שמינו - נוחמתי. אבל אם יד יהודים הייתה בדבר, אסור לנו לוותר. ביריונים בשם הצינונות, חוליגנים בשם הקב״ה, מכעיסים את הבורא, מכעיסים את העולם ומכעיסים אותנו. אני בז לאלה, ומצפה שהרשויות יניחו את ידם עליהם. אלה ייענשו ״למען יראו וייראו״.

נוקשת באמרי פיך

״נוקשת באמרי פיך״

בואו נכיר באמת. השאלה אינה האם להקים ועדת חקירה ממלכתית. אלא מי ימנה אותה? לו ייאמר שנשיא בית המשפט העליון, מר יצחק עמית, היודע שאמון חלק מהציבור בו הינו אתגרי, אם לדבר בלשון המעטה, היה מצהיר שעל מנת לפתור את המחלוקת יקבל על עצמו שופט אחר, או אישיות ציבורית אחרת להקים את ועדת החקירה היה חששו של חלק ניכר של הציבור דועך. מאידך הממשלה תחדל ממסע ההפכפכים שלה למנות ועדה זו או אחרת שסמכויותיה יוגבלו. ועדה שאינה כי אם תעודת עניות.

הוא שאמרנו. ההבדל בין כל נשיאי בית המשפט העליון לשעבר לבין הנשיא עמית הינו חוסר האימון שיש לרבים בעם כלפי הנשיא העכשווי. השופט כהן, השופט אגרנט, השופט בייסקי או השופט אור לא היו ״נשיאים שבמחלוקת״. השופט עמית בהחלט כן. ואם את שלומו של העם יבקש, אזי ש״לא ייקוב הדין את ההר״. ימחול הנשיא על כבודו ויאפשר לאחר למנות את הועדה. כך יאפשר הוא למנות ועדת חקירה ממלכתית שאיש לא יהרהר אחריה, או אחר ״הנימוקים״ למנוי זה או אחר.

בית המשפט העליון. אף אותם הנלחמים היום על כבודו של המוסד המשפטי הבכיר במדינה, חשבו בעבר שהוא סרח. כך כבוד יושב ראש האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד שכך הצהיר בשנת 2014 - ״שני הגופים הם בית המשפט העליון של אהרן ברק וממשיכיו, מייסדי אסכולת האקטיביזם השיפוטי, ואגף התקציבים באוצר. יש עשרות, אם לא מאות, דוגמאות לתהליך ההשתלטות - יש כאלה שיגידו ההשתלטות העוינת - של שני הגופים האלה, תחילה על השיח הפוליטי ואחריו על עולם קבלת ההחלטות". והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט שקבע, למשל, בהתייחס לממלא מקום פרקליט המדינה: - ״.אלדד “לקוי מבחינה ערכית, ניהולית ומקצועית” וגורם “לפגיעה בתקינות עבודתה של פרקליטות המדינה”

יהא שם הוועדה אשר יהיה. ברור לכל, גם למבקשים ״להתחמק״ כי וועדה ואשר מנועה מהסיק מסקנות אישיות הינה ברכה לבטלה. ואשר על כן - הוא שאמרנו - הוועדה ודרכי בחירתה אמורים להיות מקובלים על הציבור. אל לה לממשלה למנות את הוועדה, בדיוק כפי שלא נכון היה לאפשר ליועצת המשפטית לממשלה לחקור את ״פרשיית הפצ״רית״ ולו בשל העובדה שהיא נדרשת להעיד. ברור ששרי ממשלה ופקידיה יידרשו – ולו לתת עדות. לעניין זה, אין הבדל בין היועצת המשפטית לממשלה בעניינה של האלופה יפעת תומר ירושלמי, ובין כל שר או פקיד בכיר בהתייחס לוועדת החקירה. וכפי שאין היועצת המשפטית או הכפופים לה יכולים לחקור את עניינה של הפצ״רית [בניגוד לדעתה של היועצת המשפטית] אין איש מחברי הממשלה אינו יכול להיות מעורב במנוייה של הועדה הממלכתית.

ועוד, נבצר מבינתי כיצד זה קמה ועדת חקירה ממלכתית לאחר אירועי סברה ושתילה, והובילה אף למסקנות אישיות, לרבות כלפי שר הביטחון דאז אריאל שרון, אבל בעטיה של התקלה החמורה ביותר בתולדות המדינה תקום ״ועדה נכה״?

כל ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה כאן, לרבות המפורסמות שבהן, ועדת החקירה על מלחמת יום הכיפורים״ הלא היא ועדת אגרנט״ [1973] שלמדה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים; ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בבירות, התשמ״ג הידועה ועדת כהן לאחר אירועי סברה ושתילה [1982] ; ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 הידועה כוועדת אור שלמדה את ההתנגשות בין כוחות הביטחון לאזרחים [1998]; ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים ועדת בייסקי שעסקה במשבר מניות הבנקים כעשור לאחר מלחמת יום הכיפורים [1982]

, ועוד, לא נמנעו מהסקת מסקנות אישיות. ביקרות נוקבת נשמעה על ועדת אגרנט בשל העובדה שהיא הסיקה מסקנות אישיות כלפי הדרג הצבאי בלבד, ונמנעה מהסקת מסקנות כלפי הדרג המדיני, לרבות ראש הממשלה דאז, הגברת דולגה מאיר ושר הבטחון דאז, משה דיין. ואשר על כן מסקנותיה היו מעוותות [כך מסקנתה כלפי הרמטכ״ל דאז, רב אלוף דוד אלעזר ז״ל].

ובשל גודלו של האסון, אכן כי כן ״ועדת חקירה ממלכתית״ הינה הועדה הראויה.

צודקים אותם המתנגדים ל״וועדה מוסכמת״. נכון יהיה ששופט עליון אחר ימנה את הועדה על פי שיקול דעתו. והוועדה תקבל כל מסקנה נדרשת, לרבות מסקנות אישיות. ההתנגדות למסקנות אישיות הינה תקלה אסורה.

*

ואף לבקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה לנשיא המדינה אדרש על קוצו של יוד. לו דעתי הייתה נשמעת, היה מר נתניהו חוזר בו מבקשת החנינה. שלו ייפסק המשפט לעת הזאת, לא ייתן איש את הדין על התקלות אצל רשויות החוק, ובמיוחד בפרקליטות, ואשר שמען עולה חדשות לבקרים במהלך המשפט. רק המשפט יאיר את האפלה של עיוות הצדק שאין מסוכן הימנו. רק ההליך המשפטי עצמו יעיד כי הנאמן על החוק אולי מעל הנאמנותו, אולי כשל. לו ייעצר המשפט לעת הזאת, תעטוף האפלה את שאסור היה שייעשה.

במילים אחרות על ״נאמני החוק״ שאולי סרחו בנאמנותם, לקיים אמרתו של החכם מכל אדם ״נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך״. ומשפטו של ראש הממשלה הינה – לצערי – הזדמנות פז לטהר את הטומאה, להכשיר את שאינו כשר, להחזיר נאמנות וניקיון הכפיים למקומם הראוי להם.

מי למניין ומי לא למניין

נמצאנו למדים בבמדבר רבא ״כשם שאין פרצופים דומים זה לזה, אין דעתן שווים זה לזה, אלה כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו״. ואף בשל כך קובעת הגמרא במסכת יבמות כי למרות המחלוקות הנוקבות בין בית הלל ובית שמאי בנושאי עריות ״לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הילל ולא בית הילל מבית שמאי להרבות שלום בישראל״. והגם שאין כבוד הרב יצחק יוסף שליט״א מרכין ראשו בפני ברוך שפינוזה, נציין שאף הוא אמר ״אנשים שונים עשויים להיות מופעלים באופנים שונים על ידי אותו מושא עצמו״.

כבוד הרב הראשי לשעבר כבר גרם למחלוקות קשה מאוד את איים כי היה ויפגעו בתלמידי התורה הם יעזבו את הארץ. טענה חמורה, פוגענית בשעת מלחמה  שאינה מוסיפה שום כבוד לא להקב״ה, לא לדת היהודית ולא למתיימרים להיות נציגתה.  מה ההבדל בין קביעה זו וקביעת אחרים שלא ישרתו כל עוד ביבי ראש ממשלה?  שכח כבוד הרב הראשי לשעבר את קביעתו של מנהיגה של בריטניה במלחמת העולם השנייה.  שכך אמר ווינסטון צ׳רצ׳ל לאחר פנוי הצבא הבריטי ושאריות הצבא הצרפתי מדנקרק ב1940 ״Wars are not won by evacuations״.

השבוע הרחיק כבוד הרב הראשי לשעבר לכת בהתיכו דברים שערורייתיים נגד הרב תמיר גרנות, אביו של רס״ן אמיתי גרנות הי״ד שהינו ראש ישיבת הסדר, תלמיד חכם בממדים אדירים ואשר ממנו ניתן ללמוד ״תלמוד תורה עם דרך ארץ״.  צא ולמד על אישיותו באשר היה זה הוא שקידש את ארוסת בנו המנוח עם בעלה אותו פגשה לאחר שנהרג אמיתי, וציין תחת החופה שדמעות האבל נמזגות לתוך כוס היין שבידו עם דמעות השמחה. אותו לא לצרף למניין? את המאיים לברוח מהארץ בשעת מלחמה, כן לצרף, ואת האב השכול המדהים הזה, לא?  אז אתפלל בבית. 

מותר לבקר.  גם את הרב גרנות, מותר לחלוק עליו. הכל – ואני מדגיש – הכל שוגים בטיפול בשאלת גיוס בני הישיבות. ואולם את שאלתו של כבוד הרב הראשי לשעבר ״אתה לא מפחד מביזוי תלמידי חכמים?״ צריך היה כבוד הרב להפנות אל עצמו. כבוד הרב הראשי לשעבר מציין שאינו מכיר את הרב גרנות. לו הייתה מידה של  דרך ארץ נוהגת במעונו של רב הראשי לשעבר טרם שביזה אב שכול   - שאין קדוש מהמעמד הזה  - שהלא  כבוד הרב הראשי לשעבר אף אינו מכירו - מן הראוי היה שיעמוד בקשר עם הרב גרנות , ייפגש אתו וינסה להציג את השגותיו בדרך ארץ וכבוד כראוי לרב גרנות.  כראוי לאב שכול שבנו נפל על מנת שכבוד הרב הראשי לשעבר יוכל לחיות, פה במדינה שהוא שימש בה רב ראשי, כראוי לכבוד הרב הראשי עצמו שאישיות אחרת אני מכיר בו, אישיות של אהבת האחר. 

הרב הראשי לשעבר  לא פגע ברב גרנות. הרב הראשי  לשעבר פגע באמיתי הי״ד ואשר דמיו זועקים אלינו מן האדמה. הרב הראשי פגע ב״בנים של החברים והחברים של הבנים״, כפי שכתב פעם הנשיא חיים הרצוג בספרו על מלחמת יום הכיפורים - אשר נהרגו ונפגעו, גלו מביתם חודשים רבים כדי להציל את המדינה שהרב הראשי לשעבר מבקש להפגין אפס סולידריות כלפיה.

הרב הראשי משווה בין חיילים במדים וחיילים לומדי תורה    השוואה שאני כיהודי דתי, חושב שראויה היא בחלקה להישמע. לו ייאמר שאני מקבל את השוואה. האם הרב הראשי לשעבר מקבלה? לא ולא. מבקש הוא לפתור מהשירות אף אותם ״חרדים״ אשר אינם לומדים. שמא החשיפה לשירות הצבאי תקלקל את נשמתם. אז אולי טייס, שלא יטוס שמע יתקלקל בדרך. 

ואם בהשוואה עסקינן.  השמע כבוד הרב על ״בין הזמנים״ בצה״ל? למה בישיבות לא בטלו את ״בין הזמנים״ [בישיבות בעלז הייתה חשיבה אחרת].  הכיצד זה שחרדים לא בטלו את טיסותיהם לחו״ל? למה לא בוטלו הטיסות ההמוניות לאומן כשהעם נלחם בחזית? האם ההשוואה היא רק בשעות היום בו לומד האברך? אבל הוא שב הבייתה לביתו, מבלה שבתות וחגים בבית, יוצא לטיולים עם משפחתו בעוד החייל ״האחר״ נלחם בעזה.  זו ההשוואה?

אם מבקש כבוד הרב הראשי להשוות בין תלמידי הישיבות לבין החיילים שתהא ההשוואה עד הסוף. ושלא יבצר מצב שלחייל בצה"ל אין אפשרות לבחור בין להתגייס ולא להתגייס,  לבין בחור חרדי שכן יכול לבחור שלא ללמוד ולא להתגייס כדי לא להיחשף לקלקול נפשו או בשל כל סיבה אחרת. 

וחשוב לא פחות, וזו שיגגתם הקשה של החרדים.  אני יודע שהשנאה כלפי החרדים הינה היסטרית וראויה לכל גינוי אפשרי, גם במסדרונות הפוליטיקה וגם בתקשורת.  העובדה שהחרדים אינם מגיבים, העובדה שהחרדים מדברים רק אל הקהל שלהם [השוואה בין חייל חטוף בעזה לתלמיד ישיבה שהושלך מאחרי  סורג הינה מטופשת ואכזרית] משדרת ״לא איכפת לי״.  והאחר, שאינו חרדי, פשוט אינו מבין. העובדה שאלפי חרדים עושים שעות, ימים ולילות, שבתות וימי חול  במוקדי חירום של מגן דוד אדום, לוחמי האש, הצלה ועוד, אבל אינם מוכנים להתחייב לכך כמו חייל אומרת דרשני אם לדבר בלשון המעטה.

האחר כן מעריץ את החטיבות החרדיות [תסכול של ממש למפלגות כמו ״ישראל ביתינו״ ואשר מחייבים שילוב בנות גם ביחידות החרדיות – רשע לשם רשע].

כבוד הרב הראשי לשעבר הרואה עצמו מנהיג חרדי, טוב יעשה אם יתקשר ויתנצל בפני הרב גרנות. לכבודו של עם ישראל ולכבודו שלו.  שהלא דברי חכמים בנחת נשמעים גם אם הוויכוח נוקב ואינו פשוט.  הוא אינו מכיר את הרב גרנות אז ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״. יפגין כבוד הרב את גדולתו ויתנצל. שהלא ״מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״. ומי שחושב שהרב גרנות אולי אינו ראוי להיות מצורף למניין אמור לעשות תשובה. אבל על כולנו לצעוד בשביל שהתווה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצק״ל, שכך לשונו. ״ אנו צריכים להקדים את האחדות שבין שתי המחנות,  ואנו צריכים להתחשב  עימה    ולהשפיע על רוחה באופן שהמחנה האחת  לא תעשה עדרים עדרים״.

זלי יפה’ 

יפה שתיקה לחכמים

יד הלשון

הפכתי בה והפכתי בה באמרתו של מר יורם כהן, שכיהן בתפקיד ראש שירות הביטחון הכללי מ2011  ועד 2016. כמעט כעשור לאחר שסיים את כהונתו, ״נזכר״ ראש השב״כ לשעבר להצביע על תקלה מאוד חמורה בהתנהגותו – לעת הזאת – כביכול,  של ראש הממשלה בנימין נתניהו. 

הקביעה שלכאורה ביקש ראש הממשלה, כי מר כהן יפסול את מר נפתלי בנט מלהיות חבר בקבינט, ואף ענה לו ״אני לא אעשה דבר כזה״ הינה טענה חמורה אם לדבר בלשון המעטה. וכך כבר בראיון העיתונאי קבע  מר כהן: ״אני רוצה להסביר משהו בעניין. זה שראש ממשלה פונה לראש שב״כ וביקש ממנו בקשה להשתמש בכח שלו כדי לפסול יריב פוליטי, זה לא מזעזע? זה לא מטריד?״

זה מטריד מאוד. צודק מר נפתלי בנט בהבינו את הדרישה, כביכול,  של מר נתניהו  כניסיון לחיסול פוליטי. תופעה שיש בה על מנת לזעזע את אמות הסיפים של דמוקרטיה. 

אבל כיצד זה לא התריע על כך ראש השב״כ עד הלום? מדוע המתין עד אשר הר הגעש במחלוקת בין השב״כ והממשלה  הגיע לשיא התפרצותו. או אולי, מן הדין ליתן את הדעת, כיצד פסה לאחרונה גישת האימים  היוצאת משני הבכירים בשב״כ לשעבר. זה באיום וזה בהאשמה כל כך חמורה והכל במועד אחד. כך למשל אחד מעמיתיו של מר כהן, מר נדב ארגמן, שאיים על ראש הממשלה במהלך ראיון טלוויזיוני, כי יחשוף מידע באם יחשוב שראש הממשלה פועל בניגוד לחוק. למד מכאן שראש השב״כ לשעבר יודע על נוהג לוקה של ראש הממשלה. והנוהג הלוקה הלזה הינה בניגוד לחוק. וכיצד נהג עד כה? לא מר ארגמן  ולא מר כהן, לא איימו כי יתפטרו. שהלא תיאור האיום או ״מעשה שהיה״ אינו כולל פרט שולי זה. לא זכורה לי תלונה פלילית כנגד ראש הממשלה זה עשור בנושא זה.

נמצאנו למדים שראשי השב״כ, או שפעלו  יד אחד עם ראש הממשלה בניגוד לחוק, כאשר לא עשו דבר למנוע פעילות לא חוקית של ראש הממשלה ולא טרחו לידע כל גורם שהוא על אי החוקיות שבפעילותו, או שהאמת היא מהם והלאה. שהלא נזכרו הם שיש לחשוף את נוהגו הלא חוקי של ראש הממשלה רק עם התפתחותה של המחלוקת בין הממשלה לבין היועצת המשפטית לממשלה הגברת גלי ברהב -מיארה וראש השב״כ העכשווי, מר רונן בר.

זו תקלה חמורה שמעידה על ניסיון להשתמש בצדק או בצדק מזויף ככלי שרת בוויכוח פוליטי שמזמן עבר את גבול הטעם הטוב. מנהיגי השב״כ הינם העומדים בראש הגוף הרגיש ביותר במדינת ישראל ואשר מתפקידו בין השאר להגן על אופייה הדמוקרטי של המדינה. 

חופש הדיבור אינו אנרכית הדיבור. וכל מי שעמד או עומד בראש הגוף האצילי הזה – שירות הביטחון הכללי [או המוסד לתפקידים מיוחדים, שבתבונה אינו מהווה חלק מהוויכוח האימתני נחלת המדינה דהיום]   לעולם מוגבל בזכות הדיבור הציבורית שלו. ובעשותו שימוש בידע שברשותו שנים לאחר מעשה הינו עושה שימוש בדמוקרטיה כנגד הדמוקרטיה. 

השב״כ נדרש היום לאהדת הציבור.  המדינה חייבת לשב״כ חוב שלעולם לא תוכל לשלם לו. כל אזרח במדינה חב חוב של כבוד גם לאותם ראשים לשעבר גם אם לטעמי חטאו לאחרונה.  אבל, אתם השולחים אצבע מאשימה ומאיימת על ראש הממשלה  לא רק שאינכם עוזרים לשיקומו של הגוף הקדוש הזה, אתם הורסים אותו בהבל פה.  וחבל, חבל מאוד.

זלי יפה

ועדת חקירה - מי ומי ההולכים

ועדת חקירה – מי ומי ההולכים

ראשית חכמה, טרם שיחלו בוויכוח, יש להבין מה טיבה של מחלוקת?

הרעה החולה במחלוקת בין הרשויות, באשר הגבולין ביניהן אינן בהירים כל עיקר ובעצם מטושטשים.   אשר על כן, בשנים האחרונות – בניגוד לשנים קודמות – בית המשפט ״עושה דין לעצמו״.  הרחבת עוצמתו אינה מעוגנת בכל חוק שהוא.  שאלת ה״סבירות״  הינה ״ג׳יני שפרצה מהבקבוק״.  מאידך, אין כל גוף ואשר בכוחו לבקר את הרשות השופטת.  המחנה המשותף בין הרשות השופטת ובין זו המבצעת הינו ששניהם מורכבים מבני אדם, על יתרונותיהם, על חולשותיהם, על זכויותיהם, על חטאיהם.  וכבכל רשות, כבכל חברה, יימצאו אלה אף אלה. נמצאנו למדים על פוליטיקאים מדהימים ועל שופטים שהינם גאווה ישראלית של ממש. הנהגות שניהם כשלו בדרך ניהול הוויכוח, בדרך התנהלותם. והתוצאה לא אחרה לבוא. שיטת הפרדת הרשויות הפכה במעוננו לכמעט דיקטטורה של ממש. והרחוב עושה שמות באלה ובאלה.  תרבות הוויכוח פסה מן העולם הפוליטי.

אין ספק שקיים משבר אמון חריף בין הרשות השופטת ובין זו המבצעת .  כמובן, שהרשות המחוקקת חצויה בשל כך.  אחד הנושאים  המגעישים את המחלוקת בימים אלה, הינה מינויו של נשיא בית המשפט העליון. בסוף השבוע שעבר יצא מהיכל בית המשפט העליון צו כנגד שר המשפטים המורה לו להבטיח בחירתו  תוך חודש  נשיא לאותה ערכאה.     תפקיד , שהינו הדמות החשובה ביותר אצל הרשות השופטת. במחילה. מי מינה את ההרכב שדן בצו?  הלא מנוי ההרכב הינו  מסמכויות הנשיא [או  - לעת הזאת - ממלא מקומו].  לכל אחד מהשופטים יש עניין בשאלה זו.  מן הראוי שהם ישקלו האם הצו ראוי או אינו ראוי? האם מן הדין לתתו או לא? האין מדובר  ב״יוסי המחבק את יוסי״?  העובדה שבית המשפט העליון דן בעניינים הקשורים אליו ובעניין שהוא צד לו -  הינה – במחילה – ליקוי מאורות מוחלט.

לא חלילה שאשר על הרשות המחוקקת או המבצעת נעדרי חטאים. חטאיהם רבים, ותרבות הוויכוח הנשמעת מאצל מסדרונות הכנסת  אינה מוסיפה כבוד לא להדרה של הרשות המחוקקת ולא להדרת נציגי העם היושבים שם. אבל על חטאיהם של אלה  ידרוש הוד מעלתו האזרת את כבודו בבוא יום פקודה, באשר אותו אזרח ישליש את פתק הצבעתו.  מאחר ואין שופטי בית המשפט העליון נתונים לביקורת כל שהיא – ממש כל שהיא - נמצא הוא שומר על עצמו.  

אולי נכון להזכיר כאן את עניינה של כבוד השופטת [בדימוס] הילה גרסטל.  זו הייתה והינה אחד מהשופטים המוערכים ביותר בישראל.  הן בשל ידיעותיה, מזגה השיפוטי, אישיותה רוויית הדרך ארץ, והגיונה המשפטי. ואולם עם שמונתה כ״נציבת הביקורת על מערך התביעה״ הורם השרביט על סימפוניית  ״חלום הבלהות״.  החלה נגדה חקירה פלילית על – כביכול  - הבטחה למנוייה כיועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק נגד הגברת נתניהו. [איש כמובן לא זכר את מינויו של יועץ משפטי אחר שמונה על פי בקשת ראש ממשלה אחר  למרות ניגוד עניינים מובהק] . כמובן שאנשי הפרקליטות  - ואשר לעת הזאת כבר געשה כנגד השופטת – ״ראו בחומרה״ את העובדה  שהגברת גרסטל  לא דיווחה למשטרה על הפרשיה.  אלא מאי? היא כן דיווחה, ועוד למי שעמדה אז בראש המערכת המשפטית, כבוד הנשיאה אסתר חיות.  השופטת גרסטל התפטרה.  השופטת חיות? הובילה באון את הרשות השופטת לשיאה של מחלוקת.

עיקר הוויכוח היה בין השופטת גרסטל ובין פרקליט המדינה דאז שי ניצן. בשל  אבן אחת מאצל זה הוויכוח הוגשה עתירה לבג״צ.   ואולם  פרקליטות המדינה אסרה על הגברת גרסטל  לשכור שרותיו של עורך דין [וזאת למרות ניגוד האינטרסים המובהק בין כבוד השופטת ובין פרקליטות המדינה].  העוינות כלפי השופטת אצל מערכת אכיפת החוק לא הזמינה אף גורם להתמודד עם התפטרותה.  איש לא דרש את כבודה בבית המשפט העליון.  והדברים שהטיחה הגברת גרסטל  בפרקליט המדינה לא זכו לכל דיון מעמיק. תקשורתי  או משפטי. 

כל התקלות – חמורות יותר וחמורות פחות – נחלת משפטו של ראש הממשלה  זכו לטיפול ב״חדרי חדרים״. החל מאותה שופטת מכובדת בבית משפט השלום  - הגברת רונית פוזננסקי-כץ, בפברואר, 2018 -  שניהלה משאים ומתנים ישירות עם אשר על הפרקליטות מאחרי גבם של עורכי הדין של החשודים בתיק 4000. שהלא כך אמרה לחוקר מטעם הרשות לניירות ערך: -  ״אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני אאלץ להראות ממש מופתעת״. ואולם פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, בהופיעו  בפני ועדת החוקה של הכנסת, קבע לעניין זה ״הייתה התנהלות לא ראויה אבל לא נמצא שמץ לפגיעה בזכויות העצירים״.  הבנתם?  שופטת מועלת בתפקידה הינה ״התנהגות לא ראויה״! אבל לא נמצא שמץ של פגיעה בעצירים״ .והלא אם זה קרה פעם אחת, זה אולי קרה פעם שניה.  ואולי שלישית. נבדקו פגיעות בעציר זה או אחר בשל תקלות אלו?  נבדקו?  על ידי גוף אובייקטיבי? חלילה.  משהו הגיש עתירה לבג״צ נגד הסנקציה המינורית יחסית [הדחה]  שהוטלה על השופטת? האם הועמדה לדין פלילי? לא ולא.

״מנהיגת תיק נתניהו״ אצל הפרקליטות,  הגברת ליאת בן-ארי שמונתה לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה  - במכרז  בעייתי שדרש התערבותו   של  נציב שרות המדינה -     לא הייתה בארץ ביום השימוע כי הייתה בחופשה בדרום אפריקה.  התיק החשוב במדינה, מנוהל על ידי המשנה לפרקליט המדינה, וזו לא נמצאת בשימוע כי היא ״תקרא את הפרטיכולים״.  כך מתקבלת החלטה או נקבעת דעה של נאמנו של הציבור?  יש זלזול רב מזה, בציבור? בנאשם? בהוד מעלתו האזרח? עוד לא מובן כי האזרח מרגיש מושפל בשל ״הדיקטטורה השיפוטית״ כפי שרבים קוראים לה [וממש לא תמיד בצדק]?  היא ניחמה את כולנו בהבטחתה כי תקרא את התיק.  והרושם האישי? טוב את זה היא כבר קבעה מזמן.  אולי יכול מאן דהוא להסביר לי כיצד הלוחמים על טוהר המידות, כנגד השחיתות  השלטונית, אותם המבקשים  את אמינות  השילטון והמתריעים על שחיתות זו או אחרת  אצל  מהלך של הממשלה – לא הגישו עתירה לבג״ץ להתריע על זו התקלה שהיא חמורה  במיוחד? לא לנו פתרונין.

מישהו מאצל מערכת המשפט בדק את שאלת ניגוד האינטרסים של כבוד ממלא מקום הנשיא כפי שהופיע במאמרו של קלמן ליבסקין מיום 25 אוגוסט, 2023?  על ניגוד העניינים של כבוד הנשיאה חיות? מתי שמענו לאחרונה על בדק בית בבית המשפט העליון?  מתי – לאחר ״הדחתה״ של השופטת  גרסטל נערך בדק בית בפרקליטות?

עם יד על הלב.   מתי בעבר ביקש לעצמו יועץ משפטי לממשלה עמדת כוח כה עוצמתית כפי שמבקשת הגברת גלי בהרב- מיארה.  אף הפרופסור אהרון ברק לא העז בכשכאלה.  הגם שאף הוא נכשל ואפילו בהודאה בטעות.  צא ולמד באשר נשאל בראיון טלוויזיוני האם ראוי היה ״לחלק״ את בני משפחתם של שופטי בית המשפט העליון המבקשים להתמחות, בין ״המשפחה״, ענה ״היום לא הייתי עושה את זה״. ומה יום מיומיים? לכבוד השופט פתרונים [אם כי נכון לציין כי זה מכבר בחירת שופט שהוא בנו של שופט מכהן מחייבת הצבעה ברוב גדול יותר מאשר בחירת שופט ללא ייחוס משפחתי/משפטי].

יש סתירה מיני וביה בין תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה כיועצת משפטית ובין היותה עומדת בראש מערכת התביעה.  נמצאנו למדים  כי היועצת של ראש הממשלה היא המעמידה אותו לדין. זה  - במחילה -  טירוף משפטי.

את ״חטאי״ אני מזכיר היום.  קראתי את ספרו של משה קצב. נצא מתוך הנחה שעשה את כל שנאמר עליו, שכל מילה בספר אינה אמת [וזו הנחת עבודה שאינה אחראית כל עיקר] ונסתפק במובאות שמביא המחבר מאנשי הפרקליטות ובית המשפט.  המסקנה? ״הספר מפחיד״. ואפילו מפחיד מאוד. ואין פוצה פה ומצפצף. 

יש ויאמרו כי איבוד האימון במערכת המשפטית היא בשל מלחמתו חסרת הפשרות של ראש הממשלה.  ב״מלחמה״ הלזו ישנם כמה דיביזיות.  ישנם כלים משפטיים שרק מערכת אכיפת החוק יכולה להפעיל [כמו חקירות מיותרות, מעצר בהינף יד ועוד]. אצל המפה הפוליטית בישראל, רובה המוחלט של התקשורת – האלקטרונית כמו גם הכתובה – הינה חלק מצבאה של מערכת בתי המשפט ואכיפת החוק [זוכרים את הראיון של המפכ״ל אלשייך אצל אילנה דיין בנובמבר 2018?]  שהלא אצל רוב אולפני הטלוויזיה ומערכות העיתונים  מר נתניהו כבר מזמן אמור היה לתפוס את מקומו מאחרי סורג.

ואף רבים באקדמיה  יעשו הכל להוביל את ראש הממשלה הישר לגרדום המשפטי.  כך לאחרונה, פרופסור דוד אוחנה שידיעותיו בתחום ההיסטוריה המדינית והפילוסופיה הינם נכס אדיר שאין כדוגמתו למדינת ישראל [למרות את שאכתוב להלן עודי חושב שהוא ראוי לפרס ישראל] מניפסט ובו הוא מצביע על  כי ראש הממשלה ״נחשף כשליט מושחת ורקוב מיסודו״.  המשפט עודו בעיצומו, אבל פרופסור אוחנה כנראה עבר על כל המסמכים, שמע את כל העדויות מראש, והסיק את אשר הסיק. לו ייאמר שבדרך זו כתב את ספריו [הנפלאים, עלי לאמר] ייתכן מאוד שבזבזתי את זמני עת קראתים. 

והיכן פרסם את דעתו? ב״הארץ״.  דווקא ב״הארץ״ – מקום משכנו של עמוס שוקן שחטא  למדינה כאשר בהרצאה בלונדון  הזכיר -  אין מה לעשות -  את וילאמס ג׳ויס שנודע בכינויו ״לורד האו האו״ עת שידר, במהלך מלחמת העולם השנייה בתוכנית Germany calling״ ברדיו הגרמני  תעמולה נאצית שכוונה לאזרחי האי הבריטי. בדומה אולי לחבר הכנסת עופר כסיף. מר שוקן  יירשם לזיכרון לדיראון עולם.  אבל זה לא הפריע לפרופסור המאוד מכובד לחרוץ דין בהבל פה במעונו של שוקן. .

כשהעז בית המשפט המחוזי  הדן בעיינו של מר נתניהו לקבל החלטה לטובת ראש הממשלה, או אז, הפך למוקצה  וראוי לכל ביקורת אפשרית.

וזאת יש לשמור מכל משמר. חלילה לנו לנגוע ולו בקצה חופש הדיבור של כלי תקשורת זה או אחר.  גם אם יזייפו, גם אם ברור ששיקול הדעת האובייקטיבי אינו קיים שם, גם אם השנאה מופצת ללא רחם,  כי זה מחירה של דמוקרטיה ואנו גאים בכך.

אבל לא כן מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט.  מערכת אכיפת החוק ומערכת עשיית הצדק לא זוכות לאימון רוב הציבור.  למרות התמיכה האקדמית, למרות ״הבליץ״ התקשורתי. אימון רוב הציבור במערכת עשיית הצדק דועך מדי יום. על כל צעד ושעל.

לבוא ולאמר שכנגד כל אלה; הדיביזיות, התמיכה במערכת המשפטית, יכול ראש הממשלה ללחום ואף לנגח בדעת הקהל זו אמרה שטחית.  איש לא בדק על מה ולמה חוסר האימון.  איש לא בדק במה שגו או סרחו שופטי בית המשפט העליון, איש לא נזדעק לשמה מסקנותיה של השופטת גרסטל.  ואולי לכן  האימון דועך.

 

היועץ המשפטי לממשלה נדרש לשתי אלה.  אמון ה״לקוח״ מחד, וידיים נקיות מאידך.  זאת בניגוד לראש מערכת התביעה הנדרש לידיים נקיות [ושאלו נא  את השופטת גרסטל אם אכן זה המצב].

המערכת הנוגחת בממשלה [ואף זו תופעה קדושה ובריאה] דורשת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית.  נזכיר ״ועדת החקירה הממלכתית״ לחקירת נסיבות פריצתה ומהלכה של מלחמת יום הכיפורים [הידועה בשמה ״ועדת אגרנט״] הוקמה ביום 21 נובמבר, 1973. חודש לאחר הפסקת האש.  לא במהלך המלחמה.

אני מסכים שראויה מאוד לקום ועדת חקירה אובייקטיבית לחקירת אירועי מלחמת ״חורבות ברזל״. על שקדם לה ועל הכישלונות כמו גם ההצלחות.

צא ולמד.  לו ״מתקפת הביפרים״ הייתה נכשלת, לו ניסיון ההתנקשות בחיי נסראללה במבצע ״סדר חדש״ היה נכשל עם חלילה קורבנות ישראלים. לו היה מחדל בניסיון להרוג את יחיה סינוואר ב16 אוקטובר, 2024. לו הייתה תקלה נגרמת במתקפות השונות על איראן.  לו היו המתקפות האיראניות על ישראל צולחות.  היו הכל מפנים אצבע מאשימה כנגד ראש הממשלה. ״אתה עומד בראש, נכשלת״ - זוכרים? כי ״אתה עומד בראש המערכת״. ״אדוני ראש הממשלה, נכשלת״. הכל בדברי ימי הכנסת.  אבל מה נעשה ומערכת הביטחון התעשתה מהר, כן הרגנו את נסראללה, כן, קברנו את סינוואר, כן פגענו  - יותר ממה שידוע – באיראן, מי שחושב שאין לישראל יד ורגל בסיום משטר הבעת׳ בדמשק הינו ״ילד חשיבתי״. אבל, חלילה מלהצביע כאן על ראש הממשלה ולאמר ״הוא הצליח״, ״אדוני ראש הממשלה – הצלחת״. לא מאצל ספסלי האופוזיציה וכמעט לא אצל התקשורת]ת ולא אצל  רוב כלי התקשורת האלקטרוניים – שלא לדבר על ״העיתון לאנשים חושבים״. אלה  לא טרחו ולו בעקיפין ״להודות״ שישראל של היום במצב הרבה יותר טוב מאשר לפני המחדל [הכואב והטראגי והבלתי נסלח] של 7 אוקטובר, 2024. לא העזו לייחס לראש הממשלה ולו מזער מהתרומה להצלחות שנחלו זרועות המודיעין והביטחון.

 מנהיג האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד, שבעבר נגח בבית המשפט העליון -  ירש את מקומו של מנחם בגין ז״ל בתפקיד.  אבל לא את הגינותו והדרו. אין לחבר הכנסת לפיד שמץ של מוסג, מנהיגות של אופוזיציה ממלכתית, מה טיבה. לפיד הוא לא בגין.  לא ביכולת האינטלקטואלית ולא ביושר האישי. זכרו את ״נאום אנטבה״ המפורסם, והמחמאה של ראש האופוזיציה כלפי יצחק רבין ז״ל ראש הממשלה, בכנסת, ממש ערב הבחירות, ״אדוני ראש הממשלה, היום עומדת הגדולה במפלגות האופוזיציה ואומרת לך ׳כל הכבוד׳״.  זהו.  ללא ביקורת.  לא למחצה, לא לשליש ולא לרביע.  לפיד? אפילו עת שנאם במהלך ביקורו לאחרונה של נשיא ארגנטינה בכנסת, לא יכול היה להתאפק? חכם? טוב, נו. זה לפיד

אני מסכים. חייבת לקום ועדת חקירה החשובה בתולדות המדינה.  נטולת ייחוס פוליטי, ניגוד אינטרסים.   היום נכון יהיה להקים ועדת חקירה על שני הנושאים. על מחדל השביעי באוקטובר ועל התקלות במערכת המשפט ועשיית הצדק. כי הא בהא תליה.

אלא מאי״ חוק ועדות חקירה קובע כי נשיא בית המשפט העליון ייקבע את חבריה של ועדת החקירה הממלכתית. באווירה דהיום הדבר בלתי אפשרי. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון מבין היטב את ניגוד העניינים בינו לבין הממשלה, את העויינות. אין הוא יכול להוציא משפט צדק כי מעורבותו הינה ״מעל לראש״.

יש להקים ועדת חקירה שאנשיה אינם נגועים וחשודים בגישה זו או אחרת.  ישנם אישים מדהימים בישראל הראויים לאימונו של כל העם ואשר יש ביכולתם האינטלקטואלית לשמש כחברים  בוועדת חקירה.

אם איכפת להם לאשר על הממשלה ואשר על האופוזיציה טובת העם, ישבו יחדיו ויסכימו על הרכבה של ועדה כזאת.  ויתורו של נשיא בית המשפט העליון על סמכותו על פי חוק ועדות חקירה מחד, הסכמת הממשלה והאופוזיציה מאידך, והקמתה של ועדה כגון זו יהוו – אולי – את הצעד הראשון – להשבת האימון במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית.  נזכיר.  חוק וועידות חקירה קובע כי החלטה על הקמתה של וועדת חקירה ממלכתית הממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון נתונה לממשלת ישראל או לוועדה לביקורת המדינה.  לא לבית המשפט העליון.  חיוב הממשלה להקים ועדת חקירה באמצעות החלטה שיפוטית אינה שונה מניגוד העניינים של בית המשפט לעניין מנוי נשיא בית המשפט העליון. האדרת עוצמת הרשות השופטת על חשבון אימון הציבור.

זלי יפה

 

  

כי תצא לעילוי נשמת אבי מורי ז"ל

 

כי תצא

לעילוי נשמת אבי מורי ז"ל 

והיה בהניח ה אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה  אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים,  לא תשכח .

בכל הכבוד הראוי נדרש אני ראשית חכמה לבקש סליחה מהקורא על היומרה  הניבטת ממאמר מקיף זה. נסמך אני על דברים שאמר הרב אליהו דסלר זצק״ל, המשגיח הנודע מישיבת פוניבז׳, ואשר הבין  את ירידת הדורות, וכך קבע: - ״כל אחד יכול לחדש בה מבלי שיהיה כבר בקיא בש״ס ובפוסקים, וזהו אשר יצילנו לבלתי תשתכח תורה לגמרי ח״ו״ . אשר על כן ״והשומע ישמע והחדל יחדל״ .

הצגת הנושא

ו״האי קרא אית לאיסתכלה ביה״ . מצווה אחת בתורה בלבד,  נאמרה כציווי של הקדוש ברוך הוא לבני ישראל מחד,  וכהתחייבות של הקב"ה עצמו מאידך . בספר שמות מצאנו "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" .  ומאצל פרשתנו למדנו "תמחה את זכר עמלק".

על קיומה של מצווה זו או אחרת באופן פרטני  על ידי הקב"ה למדנו מהנאמר במסכת ברכות.  הקב"ה מניח תפילין שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" .  ו"מניין שהקב"ה מתפלל?  שנאמר 'והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי'.  בבית תפילתם לא נאמר, אלא בבית תפילתי.  מלמד שהקב"ה מתפלל" . והקב"ה מקיים מצוות תלמוד תורה מדי יום. "אמר רב יהודה אמר רב, שתים עשרה שעות הוי היום, שלוש הראשונות, הקב"ה יושב ועוסק בתורה" .  ואולם התלמוד ירושלמי  מעיד במסכת ראש השנה, כי מקיים הקב"ה כל מצוות שבתורה,  שכך לשון התלמוד.

בנוהג שבעולם. מלך בשר ודם גוזר גזרה, רצה מקיימה, רצה אחרים מקיימים אותה.  אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי  טעמה? 'ושמרו את משמרתי אני ה'. אני הוא ששמרתי מצוותיה של תורה תחילה . 

 והמדרש רבה, זה לשונו: - 

לפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידותיו של בשר ודם. מידת בשר ודם, מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור 

למדנו, אם כן,  על נוהגו של הקדוש ברוך הוא.  אבל מהיכן מצינו שהוא חייב  בנוהג זה?  שהוא "מצווה ועושה' בכל המצוות?

"רבי ישמעאל אומר  בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת" .  והמידה השמינית כך לשונה. "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,  לא ללמד  על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא" .

נסביר את הדברים    כ״צחצוח  פשוטו״  בדוגמא קצרה ונשוב לענייננו. 

כל המצוות מתחלקות לקבוצות.  קורבנות,  שבת,  שמיטה,  פלילי, נזיקין, חוזים, שטרות, ועוד . קבוצת מצוות אחת מתייחסת לקורבנות. התורה בהתייחסה להיתר אכילת קורבנות,  אוסרת על אכילת כל הקורבנות במצב של טומאה .  זה הכלל.  אבל מאצל זה הכלל לא שמענו מה העונש על אכילת קורבן בטומאה.   ואולם, בהתייחס לקורבן שלמים שהינו פרט אחד מהכלל של קורבנות, מורה הכתוב  כי האוכל  קורבן שלמים בטומאה, "והנפש האוכלת ממנה עוונה תישא"  - הווי אומר - כרת .  זה הפרט, שלמים,  לא ללמד על עצמו יצא -  קרי, לא ללמד על כך שרק האוכל שלמים בטומאה חייב כרת -   אלא ללמד על הכלל כולו יצא.  הווי אומר, אכילת  כל  קורבן בטומאה גוררת  עונש כרת .  והגיונם של דברים, בלשונו של רבינו בחיי, " מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, ומה שיתחייב בו, יתחייב בכולם"  . או כתיאורו של  הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצק"ל "והווייתם הפרטית אינה אלא ציורית לגבי האמתיות הגדולות של מציאותם בגובה העליון אשר לתוכן הכלל"   .  

ונכון להבהיר. אילו נמצאו שתי מצוות או יותר באותה קבוצה ואשר נמצא  בם אותו ייחוד, לא היה   הייחוד חל אלא על אותן שתי מצוות ולא על הקבוצה ככלל.  על פי הנאמר, "שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים" .

ולענייננו. כל מצוות התורה הינה קבוצה אחת גדולה.  ומצוות מחיית עמלק –  "שהוא ראשית גויים"   הינה אחת מאותן מצוות שנצטוו בה ישראל.  אך יצאה מצווה זו מן הכלל,  שהלא מעידה התורה על זו המצווה – ורק על זו  -  שיש לה ייחוד משל עצמה.  באשר  מצווה זו בלבד, קיבל על עצמו הקב"ה לקיימה -  בשבועה  - מעבר לצווי שציווה את בני ישראל .  כמאמר התפילה; "אל נא בלשון אשר הזכרת לזוכרך זכור, בו בלשון הזכירך, נא אתה תזכור" .  ומסביר האדמו"ר מגור זצ"ל, בעל  ה"אמרי אמת".  "'כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק'. מה עניין לכתוב זיכרון בספר ולשים באזני יהושע מעשה השי"ת כי מחה אמחה? אלא שהמחיה תלויה בישראל, וכפי מה שהם מוחים, כך מתקיים 'אמחה את זכר עמלק״ . וכמאמר הזהר הקדוש ״אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק״  . יצאה - אם כן - מצוות מחיית עמלק מן הכלל, בשל ייחודה הלזה,  שבועתו של  הקב"ה.     ולא ללמד על עצמה בלבד יצאה, אלא ללמד על כל מצוות התורה.  ששבועתו של הקב"ה חלה על כולן.  "חייב"  הקב"ה לקיים את כל מצוות התורה. וחשיבותה של שבועה הינה שהקב"ה מקיימה גם אם חלילה וחס חטאו ישראל "כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא" . 

״עמלק״ על שום מה?

״יש לתת לב לתור בעניין״ .  מדוע?  על מה ולמה נבחרה מצוות מחיית עמלק, שהיא קשה,  המהווה אתגר אינטלקטואלי ומוסרי  לא פשוט, להוות את נידבך ההזדהות של הקדוש ברוך הוא עם בני ישראל  בקיום מצוות התורה ? כיצד זה נבחרה מצווה זו "אשר הי[ו]א יתד שהכל תלוי בה[ו] ועמוד שהכל נשען עליו"   על מה ולמה נגרע חלקם של מצוות רבות וחשובות אחרות שחלקם אף הושווה ל"כל התורה כולה" ?

בסיסה של אומה

בארבע שבתות  לפני חג הפסח קורא עם ישראל ארבע פרשיות שכל אחת מהן מהווה מסד לחיותנו כעם ריבוני.   

פרשת שקלים : - אין לך עם אלא במניינו.

פרשת חוקת : - קיום החוק גם אם אינו מובן.  אשר על כן "זאת חוקת הפרה" לא נאמר.  לא מדובר שם באותה מצווה יחידה שאינה מובנת,  אלא "זאת חוקת התורה" ,  חבים אנו בכל המצוות,  אותן שנבין ואותן הנסתרות מבינתנו. רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי חיים זוננפלד  זצק"ל כתב: -  "ולכך נכתב זאת חוקת התורה. הדבר הזה חוקה, ותלמד מזה לכל התורה שתמיד תמצא להם למה שצריך לה, כי לא תשכח כו" .

פרשת החודש : - סמל לחירות הלאומית.  "ראשון הוא לכם" .

פרשת עמלק: - פרשת שנאת חינם.

ריב ושנאת חינם

צא ולמד כי פרשת "כי תצא" פותחת ומסיימת ביחסים בינלאומיים,  במשפט הבינלאומי הפומבי,  ביחסים בין עמים. המלחמה המנויה ברישא לפרשה [פרשת "אשת יפת תואר"  ] "במלחמת רשות הכתוב מדבר" .  מלחמה ואשר מקורה  בחלוקי דעות קשים שהעצימו עד לריב ומדון  והגיעו לכדי עימות צבאי.  אין מדובר במחלוקת נטולת סיבה ,  אלא כדברי הרב שמשון רפאל הירש "מלחמה בשל  עילה" .  והגם שאין עילתו  של האויב מוצדקת,  היא קיימת.  או אז, כבודו של האויב במקומו מונח,  גם לאחר שוך הקרב. שנאמר "לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה" .

סופה של פרשה מלמד על מלחמה אחרת.  'איש צר ואויב'  ואשר כל מאווייו הינם הרס וחורבן שאין אחריהם ולא כלום.  שנאה לשם שנאה, ״טרם יזרח ״  התירוץ, שאינו כי אם תירוץ. איבה לשם איבה. שהלא ״נוח לקנות שונא וקשה לקנות אוהב״ . "השורש של יצר הרע"  את אלה "לא תשכח" .  שכך כתב הרמב"ם  "שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" , או בלשונו של בעל ספר החינוך "לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בעניין שתשכח אותה" .  וכל זאת למה? מסביר הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שלכאורה  הזיכרון הינו בראש ולא בלב. "אבל נראה שרצון הבורא שנרגיש בליבנו רשעות עמלק ... להרגיש איך אפשר  להיות רע ויזהר מזה ובהכרח יזכור" . עמלק הינו סמל הרוע. 

הפילוסוף ארנסט קסירר ראה את הדברים מזווית אחרת. הוא  קבע כי האדם הינו תבנית נוף סמליו. שהלא האדם אינו יכול לעמוד בצורה בלתי אמצעית  מול המציאות,  ולכן הוא עוטף עצמו, בין השאר בדמויי אומנות וסמלי מיתוס . יש לשים אל לב כי בתארה את סדום, מתארת התורה את  החברה. ״ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאוד״ . והקב״ה מספר לאברהם אבינו ״זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי רבה מאוד״.   אף את עמלק הבטיח הקב״ה ״מחה אמחה את זכר עמלק״ . הן לעניין סדום והן לעניין עמלק, ההכללה הינה גורפת, ללא יוצא מן הכלל .  הקב״ה לא הצליח למצא צדיקים בעיר . כי האדם הוא ראי של החברה בה הוא חי. את הרעיון הלזה הבינו הגדולים שבאויבי ישראל, וראשונים בהם, צמרת גרמניה הנאצית, שלעניין זה פעלו תחת שרביטו  של יוסף גבלס ימ״ש .   אשר על כן, "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, אין כאן אחדות השם  בעולם" . אמר הקב"ה "אם יבואו גרים מכל אומות  העולם אני מקבלן, וזרעו של עמלק איני מקבלו לעולם" . 

 השלום והמחלוקת

וכפי ששנאת חינם "לא תשכח", היפוכה של השנאה הינה הביטוח הגדול, ואפילו כנגד אימתו ודינו של הקב"ה.  

אמר רבי אלעזר הקפר.  גדול השלום, שאפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה  [אבל ]  ועושין חבורה אחת - אין מידת הדין פוגעת בהן .

הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצק״ל כתב  כי ״ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על ידי אהבת חינם״ .

שכך מצאנו  במסכת דרך ארץ זוטא״. חזקיה אמר: גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו" "ויחנו": נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט).אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי. 

וכך נמצאנו למדים מאצל המדרש.

״בטח בה׳ ועשה טוב, שכן ארץ וראה אמונה׳ , ואומר, ׳סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו׳ , ולא הקפידה התורה לרדוף אחר המצוות, אלא השלום ...... אבל השלום, בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר .

הרמב״ם באיגרת המוסר שכתב  לבנו הרב אברהם, בהתייחסו למחלוקת, כך לשונו.

אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון ומה נשאר עוד. ראיתי לבנים השחירו ופחות נפחתו ומשפחות נספחו ושרים הורדו מגדולתם ועיירות גדולות נתערערו וקיבוצים נפרדו וחידים נפסדו ואנשי אמונה אבדו ונכבדים נקלו ונתבזו בסבת המחלקת. נביאים נבאו וחכמים חכמו ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותו ונוסו מפניו והתרחקו מכל אוהביו וגואליו ורעיו. וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדינים התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם .

כמאמר בעל ״החפץ חיים״  ״קשה היא המחלוקת שהיא מביא לידי סכנת נפשות״ .   וכפי הנאמר במדרש רבה: - ״בוא וראה כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו״ .  וכדברי. החזון איש, ״שהרי המחלוקת שנואי ביותר לפני המקום״ .  שהלא ״מחלוקת הוא המחריב הגדול שבעולם ״.

ואכן, על הנאמר בתהילים ״ה׳ צילך על יד ימינך״ , כותב הבעל שם טוב: - ״ה׳ צילך, והיינו כמו צילו של האדם, כמו עשיית האדם כן עשיית הצל, כך הקדוש ברוך הוא, באיזה מידה שה׳ מתנהג את עצמו, כך הקב״ה מתנהג את עצמו  עם האדם בזו המידה״ .  

זו הסיבה  שבבוא הקב"ה  לאכוף את מידת הדין על בוני מגדל בבל ,  לא יכול היה להפיץ את בני בבל עד אשר "הבה נרדה ונבלה שם שפתם"  . שהלא בתחילה הייתה האווירה בארץ "שפה אחת ודברים אחדים" . וכדברי הזהר הקדוש, ״הן עם אחד ושפה אחת לכולם, בגין דאינון בליבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקדש, ועתה לא יבצר מהם כל אשר  יזמו לעשות ולית מאן דימנע עובדא דלהון״ . הם,  יושבי הארץ חשבו ודברו ביחד,  ללא מחלוקות.  או אז מנוע היה הקב"ה מלפגוע בהם - לאכוף את מידת הדין .  ועוד כדברי הזהר, ״׳ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת לכולם׳, בגין דכולהו כחדא בייחודא, כולהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו, יתבדרון דרגין כל חד לסטריה, ובגין כך יתבדרון כל הני גילתתא״ . על מנת להענישם, 'נדרש' הקב"ה להסיר את חומת האיחוד,  ליצור מחלוקת. שרק דרכה ייענש האדם ותיענש החבורה.  "הבה נרדה ונבלה שם שפתם  אשר לא ישמעו איש שפת רעיהו"   לא היה העונש , אלא יצירת המחלוקת , שזה השער, עונש יבוא בו.  רק אחר כך   ניתן היה לאכוף את גזר הדין, "ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ" .  

אדם כ”ישות”

הנביא מעיד על הקב"ה הרואה בבני ישראל  אדם יחידי, כמאמרו "ואתם  צאן מרעיתי אדם אתם" . אדם  - למה?  יש לה לזו המילה אדם  יחוד משל עצמה. אין היא סובלת לשון רבים. מה משמע? אדם אם הינו אחד, זכאי הוא להיקרא אדם. אך במחלוקתו, בהילחמו זה עם זה, מועל הוא בתואר הנאצל הלזה – אדם. שלא לכך התכוון הבורא אצל הנשבת שביצירותיו. כך עם ישראל בארצו. רק עם ישראל אחד יש בנמצא. רק ארץ ישראל אחת היא. אך בהפרדה, בריבוי מדוניה, אין היא ארץ ישראל אותה הבטיח הבורא .  ואכן, החיד״א מסביר, על מה ולמה נסמכות המילים ״אני ה׳ מייד לאחר המילים ״ואהבת לריעך כמוך״  ״להיות כל איש שלם באהבתו לשארו הקרוב אליו כדי שתשרה שכינה ביניהם״ . וכדברי האלשייך הקדוש : - " וכשמזכיר הביאה אל הארץ אומר לשון יחיד, ‘והיה כי יביאך’ . והוא כי כשישראל כולם צדיקים כולם יקראו אחד, כד"א (יחזקאל לד לא) ואתן צאני כו'. שאתם תמימים כצאן, מתנהגים בתמימות אחר הרועה, וזהו צאן מרעיתי, אז כולכם קרויים אדם אחד. וזהו אדם אתם, כי מתאחדים כולם בשורשם העליון כאיש אחד. כלשונו של בעל  צרור המור: -  

ואמר ׳ראה אנוכי׳  בלשון יחיד. ואחר כך אמר ׳נותן לפניכם׳ , לשון רבים. להודיע לנו עיקר גדול בשורש האמונה ובמעלת ישראל. אף על פי שהם רבים, הם כמו יחיד . לפי שנחצבה נפשם מאל אחד  .

״מה שאין כן בהעוותם, שמתדבקים בעולם הפירוד, וטומאת מעשיהם מפרדת ביניהם" .  שהלא כך הנביא: -  "ועשיתי אותם לגוי אחד, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" . ממלכה אחת היא. ארץ אחת היא . 

הפילוסוף היווני אריסטוטל ראה במדינה התפתחות מהאדם, דרך המשפחה והשבט . עוד לפניו קבע אפלטון  בתארו את שיחתו של סוקרטס עם אדמיאנטוס  וגלאוקון ״נוכל בהגינות להסכים  שאותם עקרונות הקיימים  במדינה קיימים גם אצל האדם״ . סמואל ג׳ונסון אף השווה את היחסים בין  הארצות שנשלטו על ידי בריניה – הוא התכוון במאמרו לארצות הברית – בזו הלשון: - “A colony to the mother-country as a member to the body. … the body may subsist, though less commodiously, without a limb, but the limb must parish if it be parted  from the body״ ., ״באשר ״הידע הנכון על האדם הוא תנאי מוקדם להבנה הנכונה של ידע האדם על העולם״  כפי שבמנותק מהגוף אין לאף איבר זכות קיום ללא הגוף, כך אין למדינה זכות קיום ללא בני האדם. ולכן הסיק כי  מה שטוב למדינה טוב לאדם כי האדם הוא המדינה הקטנה ביותר והמדינה הינה האדם הגדול ביותר . או כדברי הרמב"ם "כמו שידוע  שהאדם  מטבעו" . ואכן הגמרא במסכת ברכות קבעה: ״״מאי כי זה ל האדם? ... רבי אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו״ . כך אף כתב גיאורג וילהלם פרידריך הגל, בקווי יסוד לפילוסופיה של המשפט.  שכך לשונו: - ״המדינה היא אורגניזם, ופירושו של דבר התפתחות של האידיאה לכדי ההבדלים שלה ... לכאן מתאים המשל על הבטן ושאר האברים...״ . הבנה פילוסופית עמוקה זו הייתה אף נחלתם של חז״ל.  על אמרתו של המלך שלמה ״עיר קטנה ואנשים בה  מעט״  ״אמר רבי בר אבא ...... עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט, אלו אברים״ . ואכן,  רבינו בחיי כתב: -  "ובעומדנו על מה שהזכרנו מן האדם יתבאר לך מסוד העולם הזה הרבה, מפני שהוא דומה אליו" . ובמקום אחר כתב, ״... ומפני זה נקרא האדם עולם קטן, לפי שהוא כנגד העולם הגדול״ .  והרי״ף מסכם את השותפות בין האדם והעולם בזו הלשון: - ״מכל מקום, טובים השניים מן האחד העולם והאדם, שהם חברה טובה בעולם״ רבי יהודה הלוי המביא בספרו הכוזרי, את הדיון בין מלך כוזר לחבר מצביע על  הביקורת שהטיח מלך כוזר בחבר באומרו  ״על איש טוב שאלתי לא על מנהיג״ . ותשובת החבר, כך לשונה: - 

 האיש-הטוב הוא מנהיג שחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים מצייתים לו והוא נוהג אותם הנהגה מדינית, ככתוב ״ומושל ברוחו מלכד עיר. והוא המוכן למנהיגות. כי לו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק כשם שהוא נוהג בצדק כלפי גופו ונפשו .

 שכך כתב אף בעל ״התניא״ על הפסוק ״ולאום מלאום יאמץ״ : 

כי הגוף נקרא עיר קטנה – וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג את יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלו-קית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זן עם זן  על הגוף ועל אבריו .

ואכן כפי שאברי האדם חבים הם נאמנות זה לזה על מנת להבטיח שלומות ותפקודו המלא של האדם , כך המדינה.  וכפי שיש חוקים  - שבטבע   - על פיהם פועל האדם לשם שמירה על בריאותו הפיזית והנפשית, כך    המדינה.  באשר ההיסטוריה של הפוליטיקה הוגדרה על ידיS. E. Finner     בזו הלשון: “The structure of government by which groups of men live, and its relationship towards them ״ .  כך גם גוף האדם. קבוצות של אברים החיים יחדיו והיחסים בין אותן קבוצות. ואכן ״כל אומנות היא חיקוי של הטבע״ כפי שציין הפילוסוף הרומאי לוקיוס אנאוס סנקה,   כך המדינה היא חיקוי של האדם.  באשר ״אין חדש תחת השמש״ . והדברים  מעוגנים היטב בטבע האדם, באשר ״היו  שהתרחקו מחיי החברה... וגם מפני שחיתות אנשי המדינה, כאשר סברו שבעקבות המגע איתם וראיית מעשיהם יהיו גם הם מושחתים, ושהחיים בחברתם צפויים להביאם לידי השחתת מידותיהם״ .   אף שיר השירים, המבטא בפשטותו אהבת גבר לאשת חלומותיו, אינו כי אם אהבת הקב״ה לעם ישראל.  הווי אומר, הם כולו משול לאשה אחת . כך ״אני חבצלת השרון״ , ״אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני ההיא שחיבבני הקדוש ברוך הוא משבעים אומות״ .

הגמרא במסכת מועד קטן מביאה   את מקורו של ריש לקיש  על השפעת ״השמתא״  . 

 דאמר ריש לקיש. כשם שנכנסת בכל מאתיים וארבעים ושמנה אברים, כך כשהיא יוצאה, יוצאה בכל מאתיים וארבעים ושמנה אברים. כשהיא נכנסת דכתיב, והייתה העיר חרם.  ׳חרם׳  בגימטרייה מאתיים ארבעים ושמנה הוו. כשהיא יוצאה, דכתיב  ׳ברוגז רחם תזכור׳. ׳רחם׳ בגימטרייה הכי הוו .

וכפי שאף הזכרנו לעיל, אף הנביא משווה את העם לאדם היחידי, כמאמרו.  "ואתם  צאן מרעיתי אדם אתם" .למד מכאן.  הלימוד על האדם ילמדנו על המדינה והלימוד על המדינה ילמדנו על האדם. שהאדם והמדינה  - חד הם. הזהר הקדוש מטיב לתאר זאת כך. ״אמר רבי חייא. תא חזי כמה אינון רברבין עובדוי דקודשא בריך הוא, דהא אומנותא וציורא דבר נש איהו כגוונא דעלמא״ .

  

איומה של מחלוקת

תעיד ההיסטוריה,  שעמד לו כוחו של העם היהודי בכל הדורות ללא שידע מניינו,  צלח, אף כאשר לא יכול היה לקיים את מצוות התורה,  אלה שהבין ואלה שלא הבין,  ואף כשנשללה ממנו ה"לכם" -  העצמאות המדינית.  הוא נכשל כשלקה בתסמונת עמלק'.  שנאת חינם.  כששרפו יושבי ירושלים אלה את מחסני המזון של אלה.  "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה" .  ושואלת שם הגמרא "והאמר רב קטינה אפילו בשעת כישלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה" .  פסקו או לא פסקו?  ואם לא פסקו, על מה ולמה חרבה ירושלים?  עונה שם הגמרא.  ביחסים שבין האדם לחברו - פסקו אנשי אמונה.  ביחסים שבין האדם למקום,  לא פסקו .   וחרבה העיר. וכך כתב  הרב יוסף דב סולובצ׳יק:- ״והעניין, דהשנאה הוא כח ההיולי של כל עברות חמורות״ . וכאמרתו ״  , ״דהשנאה מלבד רעת עצמה, עוד היא יסוד לכל הרעות שבעולם הנצמח ממנה״  ואשר על כן, לא היה בעובדה כי   לא פסקו בירושלים אנשי אמונה  ביחסים שבין האדם  למקום להציל את ירושלים מחורבנה.  כי מה לנו מצוות שבין האדם למקום כשנעקדו הימנה מצוות שבין האדם לחברו? וכך מסכם את הדברים  הרב נפתלי צבי ברלין [הנצי״ב]: - 

והעניין דנתבאר בשירת האזינו עה״פ הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב״ה בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים  בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין . 

הקב"ה ביקש להדגיש את הסכנה שבסינדרום עמלק  יתר מאשר כל אמרה אחרת בתורה. מפני שיש בה בשנאה גם ערעור מוחלט על יצירתו של הבורא. כמאמרו של הנביא מלאכי, ״הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו״ .  אשר על כן, בשל אותה מצווה שהפרתה מהווה את האיום הממשי ביותר על קיומנו כעם,  נשבע הקב"ה  באותו מטבע לשון.  כאן הזדהה הקב"ה עם קיום המצוות של עם ישראל.  ללמדך כי מקום  בו תמשול שנאת חינם , אין לנו זכות קיום.  המחלוקת מותרת,  אך עד לגבול. שיהא הוויכוח ענייני וינוהל בכבוד.  הקדוש  ברוך הוא ילחם מלחמת חורמה נגד שנאת חינם.  שאר מצוות תלויות בה  ונלמדות הימנה, ממצווה זו.

סינדרום עמלק ועבודה זרה יש בם מן  המשותף .  שניהם מהווים סכנה קיומית . ולכן  החומרה. צא ולמד על  הייחודיות בהתייחסותו  של הבורא לעבודה זרה. שכך כותב הרמב"ם.  "דע שאם תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון, אף לא לשון כעס  ולא לשון קנאה, אלא כלפי עבודה זרה דווקא" .  בהיות עבודה זרה שקר וזיוף,  הינה איום על החיים. שכך קבע.  "נקראו הדעות הנכונות חיים והדעות הפסולות מוות" .

 

הנדרש

בברכתו של משה לבני ישראל טרם מותו,  עד שברך כל שבט לעצמו קווה "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" . וכדברי הילקוט שמעוני,  "כשהן עשויים אגודה אחת ולא אגודות אגודות" .  שכך כתב  הרב קוק זצ"ל שדיבר כאילו לדורנו ולזמננו  באומרו: - 

אנו צריכים להקדים את האחדות שבין שתי המחנות,  ואנו צריכים להתחשב  עימה [עם המחנה האחרת – ש.ז.י.]  ולהשפיע על רוחה באופן שהמחנה האחת  לא תעשה עדרים עדרים .

 שהלא,  "אם החרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על ידי אהבת חינם היורדת מראש צורים ... " .  שלשם כך אנו מתפללים. כך אף  ״כנטיעים מחטבים באהבים, האמת והשלום  בצומות חטובים, נצח היותם לשמחה ולששון ולמועדים טובים״ 

אשר על כן, שתהא כל מחלוקת על פי אמות המידה של בית הלל ובית שמאי. ש"אף על פי שנחלקו בית שמאי ובין הלל,  אלה אוסרין ואלה מתירין,  לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי,  ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה,  לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו" . או בדבריו של בעל ״התניא״: - ״הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין  לכל נפש, כי אין  כל השכלים  והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל חברו״.״ . וזאת כדוגמא לתורה עצמה. ״כי התורה נקראת עץ החיים... ואומנם כי אילן יש בו ענפים ועלים וקליפה ושורש וכל אחד מהם נקרא אילן, אין בו פירוד.....  ואף על פי שתמצא בדברי חז״ל זה אוסר וזה מכשיר, זה מכשיר וזה [מטריף?], זה אומר כך וזה אומר כך,  יש לך לדעת  כי הכל אחד״ . שכך נמצאנו למדים מאצל התנא דבי אליהו רבה. 

וכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל. בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש  מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראין זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם  .

כשהאדם הזה הנקרא עם ישראל יהיה באמת אחד, תבוא  גאולתו ויוכל לשמש אור לגויים. שכך קבע בעל ״בית הלוי״. ״ועל כן באה ההבטחה שקודם הגאולה עתידה יהיה שלום בעולם״ . שהלא, כמאמר המדרש, ״אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים״ .  כפי שכתב באחד משריו, הרב אברהם יצחק הכהן  קוק זצק"ל: - 

והשואפים למטרתי / ירמו מיום ליום

אז תבוא שאלתי / העמוקה מתהום.

כי אז יחידי הסגולות / יהיו לעדרים 

ובמחשכים,  במצולות / יאירו לעברים .

וכך יחזור עם ישראל לגדולתו, וכך תחזור ארץ ישראל לגדולתה. "ואשרי אנוש ויקרב וישכון בחצרייך, אשרי מחכה ויגיע עד עלות אורך, ויבקעו עליו שחריך, לראות בטובת בחיריך, לעלות בשמחתך, בשובך אלי קדמות נעוריך" .   וכדברי הנביא ״... לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלו-קי ישראל יעריצו״ .