רוטציה 2019

בואו נאמר את האמת. מצבו של ביבי אינו פשוט, וזה בסדר בכל הליך דמוקרטי. אנחנו לא מעוניינים להפוך לדמוקרטיה ספרדית או איטלקית, ודאי שלא במזרח התיכון, ולכן רעיונו של נשיא המדינה ליזום ממשלת אחדות הינו רעיון נבון.

גם צריך לאמר את האמת שלכל מועמד בכל מקום יש אינטרס אישי. זה נכון בפוליטיקה, זה נכון בעסקים, בתעשייה ובאקדמיה.

החוק במדינת ישראל מפלה בין ראש ממשלה ובין שר. כידוע שר שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום חייב להתפטר. לא כן ראש הממשלה. תהא החשיבה של מנסחי החוק, אשר תהא, זו הינה המציאות המשפטית היום.

ראש הממשלה. שאינו מעוניין להידרש ולעזוב את העשייה הפוליטית אם יהיה ״רק״ שר ולא ראש ממשלה [ועזיבה זו עלולה להיות ״לחינם״ באם יצא זכאי - ראו, התקלה החמורה נחלת שמחה דיניץ המנוח], נלחם על חייו הפוליטיים. וגם זה לגיטימי כל עוד זה נעשה על פי החוק.

ואנחנו אמורים להחליט מה יותר חשוב למדינה. להכשיל את שיחות הרוטציה ולצעוד במשעול האי יציבות, או ממשלת אחדות לאומית.

אם החלופה השניה מקובלת על כולנו, ואולם מר גאנץ רוצה להיות ״ראש הממשלה הראשון״, נשאלת השאלה איך מר נתניהו יכול להסכים מבלי לוותר על החסינות המיוחדת לו כראש ממשלה.

ואני מציע כדלקמן. תורחב היריעה המשפטית. החיסיון המיוחד לראש ממשלה יחול אף על מי שאמור להיות ראש ממשלה על פי הסכם פוליטי שאושר על ידי הכנסת.

ויש להבהיר, אין מדובר. ב״אמור״ של ספק. אין מדובר בהסכם בין מפלגות ועל פיו יעמוד אחד בראש קבוצה פוליטית לפני בחירות כמועמד לראשות הממשלה, שהלא, מועמדות זו תלויה ברצון הבוחר בעתיד.

מאידך, על פי הסכם הרוטציה - ואני בטוח ששתי המפלגות הגדולות בוודאי מתכוונת לקיימו - מעמדו של מר נתניהו בעוד כשנתיים מובטח לו. על מועמד כגון זה, ניתן להחיל את החסינות המיוחדת לו לראש הממשלה.

באם ניתן יהיה לפתור את הבעיה הלזו, יוכל מר נתניהו לוותר, לאפשר למר גאנץ לעמוד כראש הממשלה. בחלקה הראשון של הקדנציה הפוליטית ולהחליפו בעוד שנתיים, מבלי שחרב החלטת היועץ המשפטי לממשלה מרחפת מעליו.

מיותר לציין שלא מדובר בחסינות יתר. הווי אומר, לו ימצא חלילה שמר נתניהו יימצא אשם, אזי, גם לו היה ראש הממשלה, היה נאלץ להתפטר. קל וחומר, ראש ממשלה עתידי.

כישלונה של הסברה

כל מעשה ומסרו עימו. אשר על כן “סוף מעשה במחשבה תחילה”. המעשה עצמו יש ויהיה משני בחשיבותו.  המסר תולדת המעשה עלול להיות חשוב הרבה יותר.  נקעה נפשנו מלחזור ולעלעל אחר עלילותיו של אהוד ברק. מה שעשה ומה המסר שהבינו צרנו.   אבל לקח צריך ללמוד. וצריך להבין מה המחיר של כל עשייה. לעתים בכסף, לעתים בתהודה, ויש אף המחיר הדיפלומטי.

כאשר בקשה ממשלת ישראל למנוע – בשנת 1990 -  את הפצתו של הספר על המוסד, פרי עטם שלְ ויקטור  אוסטרובסקי וקלייר הוי, ואף בקשה על פי הוראת ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, צו בבית משפט בקנדה כנגד הפצת הספר, הייתה זו [מעברְ לשגיאה המשפטית] אף תקלה מדינית אדירה. תוצאתו  של ההליך המשפטי היה  מכירת הספר באלפי העתקים ונזק חסר תקדים למוסד לתפקידים מיוחדים. לא יכלו היו המחברים לצפות לפרסומת אדירה יותר. תופעה הידועה כ״אפקט סטרייסנד״.

והתקלה הייתה חמורה שבעתיים.  באשר בשנת 1985 בקשה ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט תאצ׳ר למנוע פרסומו של ספר על תעשיית הריגול הבריטית [MI5]  ״Spycatcher״   פרי עטם של  פטר רייט ופול גרינגרסס.  לאחר שמנעה פרסומו של הספר באי הבריטי צלחה מכירתו  באוסטרליה. כי שם כשלה ראש ממשלת בריטניה כשלון חרוץ, והספר זכה לפרסום חינם השווה מיליונים. בריטים רבים רכשו את הספר באוסטרליה.  כי הלא ״מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם״. כן. בשני  מיליון עותקים נמכר הספר. וממשלתו של יצחק שמיר ויועציה המשפטיים, לא למדו את הלקח וחזרו ממש – אבל ממש – על אותה שגיאה.

המפלגה הדמוקרטית כועסת.  לא חשוב מה אומר ראש הממשלה. יהודים ושאינם יהודים חברי המפלגה הדמוקרטית מרגישים כי הושלכו אחר גו וכי ראש ממשלת ישראל החליט להניח את כל יהבו על הנשיא טראמפ.

ואכן, תופעות מדאיגות קיימות במפלגה הדמוקרטית שבעבר כונתה גם ״המפלגה של היהודים״. חברי קונגרס וסנטורים [יהודים ושאינם יהודים] אינם יכולים לבטא מילה טובה על ישראל. הסנטור ברני  סנדרס הינו בהחלט דוגמא ליהודי המבקש להיבנות על תקיעת סכין בגבה של ישראל. ואף  ניו יורק ״הצליחה״  לשלוח לקונגרס שונאת ישראל מושבעת – אלכסנדריה -אוקסי-קורטז - שאין לה כל רצון אפילו לפגוש בארגון יהודי כל שהוא.

שתי חברות  קונגרס מוסלמיות, אילהאן עומר וראשיד טלאב, בקשו לבקר אצל הרשות הפלסטימאית. הן אינן אוהדות את ישראל. הן שונאות אותה. ו  - כן – אין להם מוסג על מה הן מדברות. אבל בארצות הברית, ממש לא חשוב מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר. אין הבדל בין פרסומת לקוקה קולה, לאבקת כביסה, או אישיותו הפוליטית של אדם. והעובדה היא שאותן חברות קונגרס נבחרו, ויש להם תהודה גוברת והולכת בארצות הברית.  זו תופעה מסוכנת.

האיסור לתת להם לבקר בישראל העניק לנשים הללו אתְ הפרס הגדול מכולם. פרסומת.  הביקור לא היה חשוב. הפרסומת על טענת  הנשים הללו כלפי ישראל המכונה ״ דמוקרטיה״ אך המסרבת כניסתן של חברות קונגרס הינה פרסומת אדירה.  היא הצליחה להביך את חברי הקונגרס אוהדי מדינת ישראל, את איפ״ק אתְ ״ועידת הנשיאים״ וגם חלק מאתנו, אזרחי מדינת ישראל שאינם נוהגים לבקר את ראש הממשלה, רק כי הוא ״ביבי״.

חברי קונגרס יכולים להגיע ארצה בשתי דרכים.  בתיאום בין משרד החוץ של ישראל לבין מחלקת המדינה או שגרירות ארצות הברית בישראל. [הדרך המקובלת],  או באם מבקשים הם חלילה שלא ״לבקר״ בישראל אלא רק ברשות הפלסטינאית, אזי שיבואו כאחד העם, יעמדו בתור בביקורת דרכונים, יעלו על מונית עד  למחסום, ואנחנו כולנו פשוט נתעלם מהם.

הן כמובן יבקרו בכל מחנה פליטים ויזעקו תחתְ כל עץ רענן. אז מה? הם לא בדקו את בתי החולים בירושלים, ולא  למדו כמה פלסטינאים עובדים שם וכמה מטופלים שם.  הם יזעקו מרמאללה. אנחנו נתעלם מהם, וגם שם בארצות הברית הלהג יגווע מהר מאוד, כי זה דרכו של עולם.

אנחנו חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב. חברות הקונגרס הינן מסורבות כניסה. לא רק שהפרשייה מסרבת לדעוך, היא מבלבלת את הנאמנים שבחברינו ומאדירה עשרות מונים את שמם של אותם מאויבנו היושבים לעת הזאת בגבעת הקפיטול.

משבר מיותר, לא נכון ויגרום נזק רב יותר מכל ביקור של חברות הקונגרס אצל אבו עבאס עם או בלי ״צלם״, עם מעורבות ״הקרן הישראלית החדשה״ או בלעדיה, עם BDS או בלי BDS.

זלי יפה

שברי בצדק

סיפר לי שר משפטים לשעבר שעל יושרו אין חלוקי דיעות, בין ימין ושמאל, בין שתמכו בממשלה ובין החולקים עליה. כשהיה הוא סטודנט למשפטים, זכה ללמוד אצל השופט שמעון אגרנט ז״ל, לימים נשיא בית המשפט העליון ומי שעמד בראש ועדת החקירה החשובה שבתולדות מדינת ישראל. באחת מהרצאותיו, שאל השופט אגרנט את ציבור הסטודנטים, האם לדעתם העיתונות משפיעה על שיקול דעתו של השופט. הסטודנטים הרימו ידיהם בהצבעה שלילית. באשר השופט הינו מורם מיכולת בעתונות להשפיע על עשיית הצדק. ענה להם השופט אגרנט, ״עלי העתונות משפיעה״.

את דינו של ראש הממשלה חרצה העתונות זה מכבר. מערכת שמנה מאוד של יחסי ציבור והדלפות לכלי התקשורת רמסו ביד רמה את יכולת עשיית הצדק אצל היכל הצדק. איני מדבר רק על כתבות שהזמינו את ראש הממשלה להתרגל לחיי הכלא, איני מדבר על הפגנות ״שוחרי הצדק״ שדרשו כי היועץ המשפטי לממשלה יחליט כי יש להעמיד את ראש הממשלה לדין, ואיני מדבר על בזיונו של ההליך המשפטי עצמו (כמו ״תקלת״ המסרונים בין שופטת לנציג פרקליטות המדינה, וכאילו מדובר במעידה אחת, קביעה שאין מי המאמין לה). אבל גם ההשתלחות חסרת הרסן של נאמני החוק בדרך עשיית הצדק.

טול למשל את מפכ״ל המשטרה לשעבר. מר אלשיך בהיותו מפכ״ל ערך את הרעיון המוזר עם ד״ר אילנה דיין. לא הייתה לו שום סמכות לדבר על החקירה אצל אותו ראיון (שלא לדבר על טענתו כי ״חוקרים״ עוקבים אחר אנשי המשטרה או הפרקליטות העושים בתיק, טענה שדעכה). ראיון כזה הינו שימוש בכלי ממלכתי - הידע שנצבר בחקירה - לצרכי תעמולה. חמורה יותר הינה הערתו לאחרונה כי לדעתו היועץ המשפטי יגיש נגד ראש הממשלה כתבי אישום. כאן כבר עשה מר אלשיך האזרח, שימוש בידע שיש לו מתוקף תפקידו. זה שימוש חמור ואינו שונה מכל טובת הנאה אחרת שעושה איש שלטון לשעבר במנעמי השלטון לאחר פרישתו. כיצד זה הפך מר אלשיך מאישיות מושמצת ולו אצל עתונאי בכיר אחד, ליקירו?

אף היועץ המשפט שגה כששוחח על החקירה ברייש גלי. ומי גילה לעתונות כי בכוונתו לקבל את ההחלטה לפני הבחירות עוד טרם שהתקבלה החלטתו הרשמית? היש מאמין כי מאן דהוא מסביבת ראש הממשלה הדליף את הדבר? ומי ידע?לאלה יש להוסיף את הרעות החולות שעולות ומבצבצות מאצל הליך בחירת השופטים בישראל, על דעותיהם של שופטי בית המשפט בנושאים פוליטיים, על קשריהם של אנשי הפרקליטות עם אנשי תקשורת.

אף הפרשנים אצל כלי התקשורת האלקטרוניים כבר מזמן מצאו את ראש הממשלה ואשתו אשמים. אזי למה נדרשים אנו לבתי משפט? מדוע נזקקים אנו לשופטים? ״הצדק״ כבר נעשה. יש מאותם מגישי חדשות אצל תחנות הטלוויזיה ששכחו שעליהם להגיש חדשות באופן אובייקטיוי, לא מתנשא וללא משוא פנים כנגד ראש הממשלה.

הצדק עבר לרחוב. אין שופט בישראל שיהין למצא את ראש הממשלה זכאי מבלי שיחשוש לעתידו הציבורי, כפי שקבע השופט אגרנט. אין פרקליט בפרקליטות המדינה -ואשר השבוע פרטי פרוטוקול מהדיונים המשפטיים בה דלפו החוצה, כמובן מאצל אותם שראש הממשלה יקר בעיניהם, לא חלילה מהפרקליטות עצמה שלא יחשוש לעתידו באם לא יישר קו.

אם הצדק עדיין מונח היכן כל שהוא, ״יצא מייד״. יציאתו היא עצירת הכל. שתקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את נהלי האמונים על שמירת החוק. על נהלים שבכתב ועל נוהגים שבעל פה. אצל המשטרה, הפרקליטות, ואצל בתי המשפט

לא. המערכת המשפטית אינה מתוקנת. היא אינה המבצר האחרון של הדמוקרטיה. היא הפכה באמצעות כלי התקשורת והיחסים בין זו ושומרי החוק לחוד החנית של האנרכיה המשפטית. הצדק יצא לרחוב ובתי המשפט הפכו ללא רלוונטיים.

דמוקרטיה המבקשת לשמור על עצמה, חייבת לשמור על עצמה מפני אימת הדמוקרטיה. הפלת ראש הממשלה שלא בדרך דמוקרטית אלא באמצעות שיתוף הפעולה בין אשר על שמירת החוק ובין התקשורת הינה דיקטטורה של הרחוב. 

ואם למרות כל אלה יבוא הציבור ויבחר במר נתניהו פעם נוספת, ידע כל מי המתיימר לעשיית הצדק שהעם אינו מאמין בו. גם אני לא. אל תהפכו את ביבי לדרייפוס.

אולי ייעשה אבל ודאי לא ייראה

ירושלים, כח כסליו תשע״ט

שני,  4 דצמבר, 2018

אולי ייעשה אבל ודאי לא ייראה

זלי יפה

מי שבאמת עיניו בראשו אינו יכול שלא לעמוד אבל וחפוי ראש כנגד התקלות שאירעו בחקירת ראש הממשלה ואחרים עד שבאנו לערבו של חג – היום האחרון לכהונתו של המפכ״ל ואשר בקורתו על ראש הממשלה חצתה גבולין בראיונות אלו או אחרים, בשלחו האשמות אלה ואחרות אצל כלי התקשורת [על אותם העוקבים אחר החוקרים שמענו.  שמענו ותו לא] – בו התפרסמו מסקנות המשטרה.  

מה באמת מבקשת מערכת עשיית הצדק במדינה שיחשוב הוד מעלתו האזרח,  כאשר המלצותיה לעניין ראש הממשלה ורעייתו התפרסמו ביום כהונתו האחרון של המפכ״ל.  לא יום לפני, לא יום אחרי?  בדיוק באותו יום נחתמו המסקנות? מותר לו לאזרח הפשוט לחשוב שיש כאן נקמה וניסיון להפיל את ראש הממשלה ביום האחרון לכהונתו של המפכ״ל?  אני חושב שכן.

לפני מבחרם של שבועות כתבתי על התקלה החמורה אצל מערכת אכיפת החוק. על שופטת המבקשת לתאם עמדות באמצעות מודעת SMS עם פרקליט מטעם התביעה העומד להופיע בפניה, על מפכ״ל המתראיין על החקירות בתיק, ופרסומים עיתונאיים שונים. [אגב, לא אחת מהדוגמאות שהעלה ראש הממשלה בנאומו בליל החג הייתה מוטעית].

כפי שכתבתי בעבר,  האווירה הציבורית הקיימת כיום – הנבנית על ידי התקשורת – מאתגרת כל פרקליט שאמור להמליץ על העמדתו של ראש הממשלה לדין, כל שופט שיידרש לכתוב פסק דין. ואלה  ייתנו דעתם על ״מה יאמרו״.  מה ייכתב עליו בעיתון, הכיצד זה חשב אחרת מ״הציבור״.  במילים אחרות, עשיית הצדק גלתה ממקום מושבה אצל היכל המשפט ויצאה לרחוב. אווירת הלינץ', אותה מדרבנת התקשורת עושה את שלה.  וכפי ששופט אינו חסין מהשפעתה של הפרסומת, אין הוא חסין מהאווירה שמשרה התקשורת.

ואכן כי כן, בעבר, ״סוביודיצה״ היה עקרון  חשוב אצל מערכת עשיית הצדק. נושא התלוי ועומד בבית המשפט אינו זוכה לפרשנויות, חוות דעת, ולעיתים אף היסטריה עיתונאית.  הרחוב אינו אמור להשפיע על עשיית הצדק.  נושא הנחקר על ידי המשטרה אינו עומד במרכזו של ראיון עיתונאי של המפכ״ל עם עיתונאית. ועיתונאים שהפכו עורם – שבעבר השתלחו במפכ״ל ולפתע פתאום הפך  ליקירם, כל אלה אומרים דרשני בכאב רב.

כמובן, יהיו כאלה שייחר אפם בם על שהעזנו לחשוד כי יש בכוחו של מאמר עיתונאי בעבר או עתידי על מנת להשפיע על שקול דעתו האובייקטיבי של השופט, ואשר על כן,  ״מעשה שהיה״.

משה ניסים שימש שר בממשלות ישראל.  הוא כיהן כשר האוצר וכשר המשפטים ובעצם שנים החזיק בשיא של חבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי פעם לבית המחוקקים בישראל.  בצעירותו למד משפטים בירושלים והמרצה שלו למשפט פלילי היה פרופסור שמעון אגרנט ז״ל, לימים, נשיא בית המשפט העליון.

במהלך אחת ההרצאות, נדון – כך העיד בפני מר ניסים – עניין הסוביודיצה.  שאל המרצה המלומד את תלמידיו, האם  העיתונות משפיעה על עשיית הצדק.  האם השופט מושפע מהדיון הציבורי.  כמעט כל יונקי הידע הרימו ידיים בשלילה. שהלא הצדק ״חסין הוא״ מהשפעות.  היה זה השופט אגרנט ז״ל שהשיב לתלמידיו כי הוא – כן הוא – דווקא כן  פחד  מההשפעה של העיתון עליו באופן אישי.

כי שופט הינו אדם, כי גם לשופט חשיבה, כי גם השופט אינו מנותק מהסובב. וכאשר התקשורת תוקפת ללא הרףֿ, כן, השופט והפרקליט מושפעים.  כן, גם הם מפחדים מאימת המאמר של מחר. לכן  - סוביודיצה. שהצדק לא ייעשה ברחוב, לא מעל דפי העיתון או אצל כתבה זו או אחרת.  אלא בחדרי חדרים.  לדווח – כן. להצליף לא. לפרש – לא ולא.  שאם לא כן, צדק לא ייעשה, אף לא ייראה.

זה מכבר התקשורת אינה יודעת כי אם להצליף בראש הממשלה.  בעבר היו מגישי החדשות בטלוויזיה מגישי חדשות, לא משתמשים במיקרופון על מנת להשתלח. היום אין הדבר כן. נמצאתי למד רק על מיעוט של מגישי  חדשות שמקפידים  שלא לחרוג ממלכתיות.

ראש הממשלה הינה אישיות בלתי נסבלת. כך למשל טוען העיתון לאנשים חושבים.  מתי נכתב ב״הארץ״ דבר חיובי על ראש הממשלה?  ההתפתחות המדינית באזורנו לא ראויה ולו לרבד של אשראי? החוסן הכלכלי הוא תוצאה של ״דה מרקר״? היקף התשתיות הינו ״יש מאיין״? אבל לא מילת אשרי אחת לראש הממשלה? חוץ מהעיתון לאנשים חושבים,   עם ישראל מטומטם לחלוטין? אחרת כיצד ניתן להסביר את התמיכה המסיבית בראש הממשלה, למרות החקירות? התמיכה הלזו היא הצבעת חוסר אימון אדירה במערכת אכיפת החוק. וכדאי שמאן שהוא יבין זאת.

עולם התקשורת מתעב את נשיא ארצות הברית.  דונאלד טראמפ זכה וזוכה  לקיתונות של רותחים כמעט בכל כלי תקשורת באירופה המערבית.  אבל גם עיתון הסולד ממנו כמו הEconomist ידע להעריך אלו מהישגיו וכתב עליהם.  כך גם עשה בטאון אחר, ה-Spectator.  כי אצלנו, אשר על התקשורת שכחו שאם הכל שחור, הכל פסול, והכל כישלון, מעיד על כישלון אינטלקטואלי ואתגר ליושרו המחשבתי של העיתון.

והעובדה היא, שמר נתניהו זוכה לביקורת גם מאצל אנשים שהשתיקה יפה להם. שהיה ראוי שיצניעו לשונם.   נו באמת, האם היה מר אהוד ברח [סליחה, ברק] זוכה לתעודת יושר מועדת גולדברג? אבל אין פוצה פה ומצפצף על חשכת מעשיו של אותו איש. אף ״ענקי״ העבר לא זכו ולו לביקורת מינורית. כך המסיבה ההזויה ליום הולדתו התשעים של מר שמעון פרס ז״ל שעלותה – הס מלהרחיב],  שלא לדבר על יושרו האינטלקטואלי [קיראו נא את ספרו של יצחק רבין או משה שרת או דני יתום].  אריק שרון שבעודו מחזיק בדעותיו הימניות היה נושא למכות וחבורות, הפך ליקיר העיתונות עת הפך את עורו.

הצדק לא נראה.  בהרבה מקומות הוא גם לא נעשה.    

זלי יפה,

ירושלים

האמת האבודה

מיכאל בן יאיר הינו תוצאתה של המערכת המשפטית. הוא טיפס במעלה העליה המשפטית, שימש בתפקיד הבכיר ביותר במערכת אכיפת החוק, היועץ המשפטי לממשלה, ולאחריה כפי שקורה מעת לעת, שימש כשופט בפועל בבית המשפט העליון.

יהיה קשה לקבל את העמדה התאורטית שכל ימיו היה מר בן יאיר אישיות אובייקטיוית, שהפוליטיקה, חלילה, לא הייתה נר לרגליו, וכי את אשר קרה לו לחשיבתו הפוליטית, היה לאחר מעשה, לאחר שפרש מכס השיפוט.

בהיותו יועץ משפטי לממשלה ושופט, שמעתי על הכרזתו על כל אירגון כהניסטי כארגון טרור (לא, איני כהניסט ואני רחוק מכהנה כפי שהנני רחוק מבן יאיר, אני מתבייש בכהנא כפי שהנני מתבייש ממכאל בן יאיר, למעט העובדה שמאיר כהנא לא שיקר, בן יאיר כן, כפי שנראה להלן). מרכוס קלינגברג שנמצא אשם בריגול חמור שוחרר לביתו להמשך מאסרו. איך לא? על ידי מיכאל בן יאיר. היה זה מר בן יאיר שקבע את כללי המעצרים המנהליים כלפי יהודים באיו״ש או בלשונו, השטחים הכבושים. היה זה הוא שגיבש את צוות המעקב אחר המתנחלים בפרקליטות המדינה. במילים אחרות היה זה הוא שניהל מלחמת חורמה נגד ציבור שלם שבניו משרתים בצה״ל שרבים מהם תרמו את יקיריהם למען העם והמדינה.

אכן מר בן יאיר טען כי את שישראל עושה בשטחים יותר גרוע מאשר עשה פול פוט בקמבודיה, סטלין בברית המועצות ועוד. הזוי? אולי. אבל הינה המשך דבריו. הוא הסביר כי ההבדל הוא [ש]״מפעל ההתנחלות הוא מעשה מדיני של מדינה כלפי עם אחר, וככזה הוא המעשה המרושע והבלתי מוסרי ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה״. מילים כדורבנות המעידות על בורות מושלמת וחוסר יושר אינטלקטואלי שלא מצאתי רבים כמותו במערכת המשפט. סטלין לא היה ״המדינה״? פול פוט לא עמד בראש קמבודיה? הרגנו מליונים? כמה פולנים זכו לטיפול בבית חולים ברוסיה? כמה קמבודים מתנגדי המשטר זכו ליחס מינימאלי אצל פוט פוט. ישראל השמידה עמים? צריך להיות מטורף ברמות על, על מנת לטעון כך. הלא כבוד היועץ המשפטי לשעבר יודע כמה ערבים משטחי יו״ש (כן, איו״ש, מר בן יאיר) זוכים לטיפול בבתי חולים בישראל. אתה מר בן יאיר יודע, אבל מחריש. כי האמת הינה מאיתך והלאה. כמה פלסטינאים יאבדו את מקור עבודתם באם העסקים הישראלים יעזבו את איו״ש? כמה סטודנטים פלסטינאים לומדים באוניברסיטת אריאל? יותר גרוע מסטלין או מפול פוט? ובן יאיר היה שופט עליון?

וכמובן עם שפשט את גלימת השופט יצא המרצע מן השק. בן יאיר תומך בארגונים המבקשים להטיל חרם על ישראל והצטרף לארגון ״שוברים שתיקה״.

״ועדת השתיים״ בבית המשפט העליון לא פרסמה דבר על דעתו הפוליטית של מר בן יאיר טרם שאושר מינויו (מועמדת אחרת ״זכתה״ ל״וטו״ מנשיא לשעבר כי ״יש לה אג׳נדה״). אל יהין מאן דהוא לטעון שלדעתו הפוליטית של מר בן יאיר לא הייתה השפעה על פסקי הדין שלו. הדבר מטיל צל של ספק על המערכת שכבר בלאו הכי סובלת ממשבר אימון עמוק מאוד ולמעט אחד, אין מבין אלו אצל המערכת המבקשים לעשות גם חשבון נפש פנימי ולחשוב אולי, רק אולי,גם בית המשפט העליון אשם?

בן יאיר היה שופט. לבן יאיר הייתה חשיבה פוליטית קיצונית. מי שיאמר לי שבן יאיר היה אובייקטיוי בחשיבתו המשפטית לא יאמר אמת.

מי שחושב שאמינותו של בית המשפט העליון עלתה לאחר שפורסמה התמונה של בן יאיר מפגין נגד חיילי צה״ל, שיחשוב פעם שניה. מי מתוך המערכת שאינו תולש שערותיו על אמרתו של בן יאיר כי ישראל גרועה מסטלין, מהווה בעצמו סכנה לאושיות הדמוקרטיה.

אפשר אולי לבקר את שרת המשפטים על דעותיה, על מעשיה. אי אפשר שלא להעריץ את יושרה. ״המהפכה״ שרבים במערכת המשפט חרדים ממנה, אותה לכאורה מנהלת השרה, היא תיקון עמוק, טיפול שרש בשן מאוד רקובה. ומי שאינו מבין, שיקרא את ציוציו של בן יאיר - בכיר במערכת.

אבל על מנת להלחם שלא בדרך דמוקרטית, הכל מותר. כך למשל מותר לאדם שזה מכבר אני ממש מסתפק ביציבות אישיותו, כי ראש הממשלה הינו ״צ׳אושסקו״. כן, כן. אהוד ברח, סליחה אהוד ברק, שאכן ברח מלבנון בבושת פנים, שתעלומת העמותות שלו עוד לוטה בערפל, שלא הסביר מהיכן ההון העתק של אדם ששימש כעובד מדינה עשרות שנים והפך בין לילה למיליונר, אדם שמכר כמעט את כל המדינה ורק טפשותו של בן שיחו הצילה אותנו, אדם שהיה ראש הממשלה הגרוע בישראל וחושב שרק הוא מסוגל, אדם שיודע שהוא לא נחמד אבל ממש לא יודע שהוא גם מאוד לא חכם, משווה את ביבי לצ׳אוססקו. טוב. ניקולא צ׳אושסקו הרג מבני עמו, השליכם לבתי כלא, הרעיב את אזרחי רומניה. ביבי העלה את כלכלת ישראל לממדים חסרי תקדים. בישראל יכול אדם טיפש להשוות את ראש הממשלה לציאושסקו או לטעון שישראל יותר גרועה מהנאצים וחירותו מובטחת. אבל אהוד ברק יודע שביבי דומה לציאושסקו.

יש לבן בן יאיר ואהוד ברק מכנה משותף. בויכוח, כל הבל מותר, כל שקר אמת ושהדמוקרטיה והאמינות ילכו לעזאזל.

מדינת ישראל ועם ישראל יעברו גם את הביוב הזה.

זלי יפה

אין חדש תחת השמש

אין חדש תחת השמש

מעשה שהיה כך היה. ריאן ועודאי אבו ג׳אמל, פרצו ביום 18 נובמבר, 2014 לבית הכנסת קהילת בני תורה בהר נוף, רצחו ארבעה מתפללים ופצעו אחרים.  זידאן זיף הי״ד, שוטר דרוזי שהיה בסביבה, חירף נפשו למות. פרץ לבית הכנסת ונהרג שם בהצילו מתפללים נוספים.  לולי תושייתו היה מספר הנפגעים רב יותר.

לפני כשנתיים, בשבת לפני יום הזיכרון למותו של זידאן,  נערכה בבית הכנסת הגדול בירושלים שבת מיוחדת. עשרות מבני משפחתו וכפר הולדתו של זידאן , לרבות הוריו, אלמנתו וביתו היו אורחי בית הכנסת בתפילת שבת מיוחדת.  כששאל כותב שורות אלו את רבו כיצד יכול הוא לכבד את האב השכול במהלך התפילה, והציע שבמעמד אמירת תפילת האזכרה  לזידאן יעמוד האב על יד ארון הקדש הפתוח, ענה הרב, תלמיד חכם  שמעולם לא דרש ולו רבב של כיבוד בבית הכנסת, במשפט אחד. ״רק אני עומד לידו״.  מי שראה את הרב עם מעיל ארוך, זקנו על פי מידותיו, עטוף בטלית עד מעל לראשו עומד בסמיכות לאב השכול הלבוש במיטב המסורת הדרוזית   על יד ארון הקדש הפתוח ושמע את תפילת האזכרה מפי החזן והמקהלה יכול היה לקבל שיעור נוסף על הקשר  בין העדה הדרוזית  לעם היהודי. אני רואה בדמיוני את הלוויותיהם של חיילים וקצינים דרוזיים.  אדמת ישראל רוויות דם יהודי, דרוזי, צ׳רקסי ומוסלמי.  ואנחנו, בני העם היהודי לא שוכחים זאת.

חובו של העם היהודי לעדה הדרוזית אינו ניתן להגדרה.  יש אף חובות לבני  עדות אחרות, הגששים הבדואים, הצ׳רקסים.  לא, לא כל אזרחיה הערביים של מדינת ישראל נאמנים לה.  יש מיעוט רעשני ומסוכן גם למדינה וגם לאזרחיה הערביים, חלקם אף יושב בכנסת, אבל אנחנו יודעים להבדיל בין ״אחד העם״ לבין אותו בן מיעוט ערבי המסוכן לכולנו.

את חוק הלאום צריך באמת לקחת בפרופורציה.  לא הייתי מציע להיגרר לוויכוח שכל כולו חוסר יושר אינטלקטואלי. חוסר כזה המופגן על ידי אישה שזה  מזמן איבדה את חוט השדרה שלה וחשיבתה הפוליטית הינה כעלה נידף – חברת הכנסת ציפי לבני.  צר לי מאוד אף על התערבותו של כבוד הנשיא במעשי החקיקה והודעתו הפומבית שיחתם על החוק בערבית. כפי ששגריר אינו יכול  לבקר את מדיניות ממשלתו בעודו בשליחות, כך גם הנשיא. אינו רשאי להתערב בוויכוח הפוליטי בהתייחס לחוק כל שהוא. את בקורתו שיפנה בצנעה לראש הממשלה, למי משריה.  השתתפותו ״החגיגית״ בפולמוס. אינה ראויה והיא התערבות מסוכנת בהפרדת הרשויות.

על מרכזה של היהדות במדינת ישראל לא דובר עת נסחו לראשונה את הצעת חוק הלאום.  מגילת  העצמאות פותחת במילים ״בארץ ישראל קם העם היהודי״.  ההמנון הלאומי מדבר על ״נפש יהודי הומיה״, חוק השבות מעניק תושבות ליהודי שלא על פי חוק האזרחות. הווי אומר, ליהודי קל יותר להפוך לתושב או אזרח מאשר למי שאינו יהודי.   דגל המדינה הינו סימן יהודי מובהק, סמל המדינה  - המנורה מקורה  יהודי בלבד. זו ההיסטוריה של העם הזה. הצהרת בלפור, נשוא מכתבו של הוד לורדיותו לפרופסור חיים וייצמן מיום 2 נובמבר 1917 מדברת אף היא על Jewish Zionist Aspirations  . ואכן בהמשך מכתבו, כותב שר החוץ הבריטיHis Majesty’s Government view with favour the establishment in Palestine  of a national home for the Jewish People. החלטה 181  של העצרת הכללית  של  האו״ם מיום 29 נובמבר, 1947, מתייחסת אף היא להקמתה של מדינה יהודית. 

עם היד על הלב, לולי המאבק היהודי, לולי הציונות, לא הייתה קמה מדינת ישראל. לא יהודים היו בטוחים פה, לא דרוזים, לא ערבים. אז האמת ההיסטרית הלזו לא נקבעה בחוק הלאום [למרות התלהמותו של חבר כנסת זה או חברת כנסת אחרת,  או  עמדתו – הזרה לי – של כבוד הנשיא].  ואם יקירי בני העדה הדרוזית יקראו את נוסחו של החוק יימצאו למדים ש״אין חדש תחת השמש״.

אבל, לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי בכל זאת מציע לשנות את החוק.  להוסיף בו סעיף המכיר בתרומה הכל כך מיוחדת לאותם שהקריבו חייהם למען המדינה, ושהם אינם בני העם היהודי.  סעיף המפאר את תרומת העדה הדרוזית יש בו על מנת להעיד נכונה על ההיסטוריה.

שאדי זידאן וחברו שבקשו לפרוש מצה״ל, שגו.  ייקראו נא את החוק, יקראו היטב את ליבו של היהודי ואת החוב שהעם הזה חב לכל חייל קצין ושוטר  דרוזי.

אנחנו לא הולכים לשנות את ההמנון, הדגל, או סמל המדינה.  כי ההמנון מעיד על העבר [שננו נא את המנונה של גרמניה או זה של הולנד].

חוק הלאום מלמד על ההיסטוריה. לו יתוקן, תהא עדותו שלמה.  אני בעד התיקון.  שהוד מעלתו המחוקק יכיר אף הוא תודה  לעדה הנפלאה הזו.

זלי יפה,

נכות הצדק - 26 בפרואר 2018

אודה לכם באם אלו השורות יפורסמו במעונכם.

היה זה השופט משה זילבר ז״ל שכך כתב: ״שגגת מחוקק עולה זדון״. ואנו שלא ברשות המחוקקת עסקינן אלא בזו המבצעת, ואנו שלא בשוגג עסקינן כי אם בשוגג ובזדון יחדיו, אמורים ליישם הלכה זו, ויהא הכאב אשר יהיה.

אסביר את דברי. השופטת רונית פוזננסקי כ״ץ ומסריה שהובאו לאור היום באמצעות ערוץ 10 - לא ״באה תקלה על ידה״. מעשיה במזיד היו. החלטתה לעניין מעצרם של אלה ואחרים התקבלה עוד בטרם נערך בפניה הדיון, בתאום עם צד להליך המשפטי, עו״ד שחם - שביט, הלא הנו איש הרשות החוקרת. אין צורך להרבות במילים על מנת להסביר כי כל דיון באולם המשפטים של השופטת פוזננסקי כ״ץ שנערך אחר כך היה הצגה מושלמת ומעשה רמיה בממדים חסרי תקדים. עיוות הצדק בהיכל הצדק.

טענתו של אותו עורך דין שחם כי כל פעילותו ״הייתה עניינית״ מעוררת זעם יותר מאשר חמלה ומאדירה את הפגנת הריקבון שפשתה במערכת אכיפת החוק. שהלא המערכת המשפטית איבדה בעבר מעת לעת את אמונו של הציבור - ואשראי רב לכך יש לזקוף לאחד מנשיאי העבר של בית המשפט העליון. והתקלה שהתגלתה היום, התקלה בדברים שנאמרו בראיון עם הד״ר אילנה דיין. שאלת האיפה ואיפה בין החקירות כנגד ראש הממשלה המכהן ובין אחרים  שמעשיהם לא אותגרו על ידי רשויות החוק, כל אלה זועקים בדמע ובדם ״דרשני״, ומגבים את חוסר האמון של הציבור. ברור שהמסרים הללו של אותה שופטת לא היו ״יש מאיין״. עד כמה נפוצה השיטה הלזו ששופטים ונציגי רשויות אכיפת החוק מתאמים עמדות מאחרי גבם של הסנגורים? תופעה חמורה של איפה ואיפה המערערת את עשיית הצדק.

על מה ולמה נדרשה השופטת [ואני מקווה שעד מחר - השופטת לשעבר] פוזננסקי כ״ץ למסרונים הללו? מה היא טובת ההנאה שקבלה? המלצה לקידום? טובת הנאה מקצועית אחרת? [אני בטוח שלא מדובר בשוחד כספי], או האם יש מחנה משותף בין מר שביט ובין כבוד השופטת? האם שניהם קבלו אותם מסרים מגוף שלישי? אולי חשיפה עיתונאית אדיבה בעתיד?

במילים אחרות מה הנו המסר שמסרו היום שני נאמניו של הציבור לאמורים לבטוח בו? אני כן רוצה לדעת כיצד צדדים שלישיים משפיעים על עשיית הצדק במדינת ישראל? התקשורת [ויש בה צדדים מדהימים של טוב, אך הכיעור אף הוא בנמצא שם] ואולי אף גופים שטובתה של מדינת ישראל הנה לצנינים בעיניהם. כך למשל נבצר מבינתי כיצד יכלה בעבר חברת הכנסת ציפי ליבני שתעתועיה הפוליטיים הנם שם דבר לזכרות לתמיכה כספית לאחד ממנהיגיה של הקרן החדשה לישראל? האם הקרן החדשה לישראל מעורבת בעשייה המשפטית? האם יש לצד שלישי כל שהוא מעורבות שסופה הנן המסרונים? האם השופטת פוזננסקי כ״ץ ועורך הדין שחם שביט הם עשבים שוטים בודדים בשדה של שושנים, או שיטה זו עובדת גם במקרים אחרים? מה הם מערכות היחסים בין הרשות החוקרת והרשות השופטת? מה הם מערכות היחסים בין הרשות החוקרת או השופטת לתקשורת?

השופטת רונית פוזננסקי כ"ץ

התקשורת כבר שפטה את ראש הממשלה, שהלא הוא מרכז כל הפרשיות, החל מאלף וכלה בבלתי נודע. אבל היום למדנו מה שכבר חששנו זמן רב. שיש אמת וצדק בחוסר האימון של הוד מעלתו האזרח ברשויות אכיפת החוק. העובדה שהסקרים מעידים על נסיקה בתמיכת הציבור בליכוד מעידה שהציבור אינו מאמין לרשויות החקירה ולפרקליטות.

זה משבר מסוכן עד למאוד. הנאמן האמון לשמור על הוד מעלתו האזרח נכשל היום ואיש אינו יודע אם זו מעידתו הראשונה. שהלא ״תיראי מופתעת״ כך החוקר ׳הבמאי׳ לשופטת ׳השחקנית׳. אנו כולנו לא צריכים להראות מופתעים. אנו אכן מופתעים ומזועזעים.

פתרונו של משבר חייב להיות דרמטי. התקלה הנה כה חמורה, ואין היא שונה מתיאום העמדות בין הרשות החוקרת לזו השופטת במשטרים כמו רוסיה של ולדמיר פוטין או טורקיה של ראספ טאייפ ארדוגן. והטיפול חייב להיות דרמטי שיעיד כי המשבר זעזע את הרשויות.

על שלושה אלה הייתי מציע.

להשיב את הוראת הסוביודיצה לכוחה האמתי. התקשורת אינה יכולה לשפוט ולא לפרש. בניגוד לדעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר הפרופסור אהרון ברק, אסור ליתן למפגינים להפגין מול ביתו של העושה במלאכת השפיטה. המפגין מבקש ליצור דעת קהל. זה כוחה של דמוקרטיה. הוא יפגין נגד שליחו בכנסת או בממשלה. השפיטה אינה אמורה להיות נגועה ב״רוחו של הרחוב״. היא אמורה להיות נטולת השפעות. אבל הרחוב משפיע, כי פרופסור ברק הורה שמותר להפגין מול בתיהם של שופטים, והרחוב משפיע כי אין שופט או חוקר או איש פרקליטות המדינה שאינו קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה או מאזין לרדיו, והוא מושפע ואולי נלחץ, ואולי מבקש לישר קו. שאם לא כן, ״יבוא יומו הציבורי״.

לצערי - ואני יודע שזו דרישה דרמטית -יש להפסיק את כל החקירות וההליכים בפרשיות עד אשר ייבדק כל עניין החקירה על ידי ועדת חקירה ציבורית ואשר לאיש או אישה מחבריה אין כל קשר לאלו הרשויות, ואשר יושרו אינו מוטל בספק. רק לאחר שייבדקו נושאי החקירה הלזו ויתוקן הדרוש תיקון [והתיקון הנדרש הנו אדיר], ניתן יהיה להמשיך בחקירה ללא משוא פנים. הוא שפתחנו ״שגגת מחוקק עולה זדון״, שגגת הנאמן על אחת כמה וכמה וזדונו של הנאמן לא כל שכן.

כאן עלי להזכיר. רוב ועדות החקירה שקמו בישראל בעבר קמו בשל מחדלים או עשייה שהיו שגגה שיצאה. ועדת אגרנט, ועדת וינוגרד. אמנם כן, היו ועדות שקמו בשל מחדל שראשיתו מזיד [ועדת קאהן שדנה במשבר מניות הבנקים, ועוד]. כאן מדובר בעשייה במזיד שיש בה על מנת להרוס את מערכת עשיית הצדק. להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי. כאן דרושה ועדת חקירה על אחת כמה וכמה שתבדוק ותבטיח את טוהר המידות של הנאמן עלי כאזרח, של הנאמן על אושיות הדמוקרטיה, על אותו האמור להבטיח את חוסנה של הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה.

בין השאר הגוף הלזה אמור גם לבדוק את שאלת האיפה ואיפה בחקירות אנשי ציבור. על הועדה לבדוק את כל פעילויות רשויות אכיפת החוק בישראל. ללמוד על מה ולמה מאבד הציבור את האמון במערכת המשפט, את פעילויות הגופים הזרים בישראל - מימין ומשמאל - כן. לרבות הקרן הישראלית החדשה [שאף מממנת את ההפגנות של הסודנים והאריתראים בישראל] והשפעתם של גופים אלה - אם בכלל - על מערכת אכיפת החוק. על הקשר בין התקשורת למערכת אכיפת החוק. על הציבור לדעת אם המערכת הנה אובייקטיבית או שמא השופטת כ״ץ הנה באמת חלון הראווה של המערכת.

הנזק של אימון הציבור במערכת אכיפת החוק הנו אמתני. התגובות המינוריות שיצאו מאצל רשויות האכיפה אינן מעידות על הבנת אלו הגופים כיצד רואה אחד העם את אשר ארע, וכיצד ירא הציבור מקריסת אמונו שלו במערכת. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הורו על פתיחת חקירה. אין די בחקירה ממוקדת ב״מעשה שהיה״ והתגלה. יש לבדוק על מעשה שהיה ולא נתגלה.

תעצרו הכל ותנקו את האורווה. זה הרבה יותר חשוב מלהפליל את ביבי. מעז עוד עלול לצאת מתוק.

זלי יפה.