יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

Achad Ha'am

Achad Ha'am

It was Achad Ha’am, the famous 19th and early 20th century Jewish thinker who wrote the article “Half a Condolence”. In this article Achad Ha’am challenges world opinion. At the time, blood liable relating to Jews dipping Matzah in Non-Jewish children’s blood was popular. Achad Ha’am wrote that we know such practice to be biblically strictly prohibited; thus we know that the whole world can be wrong. “Let this knowledge be,” Achad Ha’am writes, “half a condolence.”

Even today, many of the news people and people of academia discriminate against Israel but there are sometimes obvious erroneous statements that could serve as half a condolence.

Not long ago, the English based Professor Jacqueline Rose published  The Question of Zion. The book’s claim to fame was mirrored inter alia in the fact that it was published by Princeton University Press, a most distinguished academic publication. Dr. Rose ‘knows’ that the origin of both Adolph Hitler’s Mein Kkmph and Theodore Herzel’s Der Judenstadt are somehow rooted in Richard Wagner’s (whom Hitler titled “The Master”) opera Tannhousen. Dr. Rose writes that both Hitler and Herzel heard the opera at the same time in Paris [assuming, Dr. Rose  refers  to the Paris version of the opera initiated by Napoleon III and not to the Drasen version – never performed in Paris] this without knowing each other.

Alas, any high school child who has basic knowledge of the biography of Hitler and Herzel knows these “facts” to be an impossibility. Adolph Hitler was born on April 20th, 1889. By 1883 Theodore Herzel withdrew his membership from Albia student union in Vienna following a memorial ceremony in memory of Wagner in which one of the speakers called for the introduction “Wagnerian Anti Semitism”. Even if not withstanding this demonstration, Herzel did witness the performance of Tannhousen in Paris and even assuming he did so, after the conclusion of his tenure as the representative of Neue Freie Presse in the city (he arrived there only in 1891) he died on the 3rd of July 1904 after a long sickness. I hope that even Dr. Rose agrees that Herzel could not have witnessed the performance of the opera after that date. Alas, at this date, the future Fuehrer was a 15 years old, frustrated child, living in a poor neighborhood in Vienna dreaming of becoming a painter. He had no money to travel to Paris, never mind  seeing  an opera. Hitler first came to Paris in 1940 after the fall of Paris to the Nazis. No correction can help amend the damage done by “Fault Dr. Rose”.


Achad Ha'am

This phenomenon of smearing repeatedly the State of Israel, Zionism, and The Jewish People has recently been enhanced by dangerous quarters. Professors from Harvard and Chicago who consider the Jewish lobby an actual threat on The United States. A mathematician who tries to substantiate Israel’s crimes in a book published in Oxford without a single reference.

And what a discrimination! Last week over 100 innocent men, women and children were killed in Afghanistan by an American attack. The president of Afghanistan, Hamid Karzai visiting The United States at the time, did not condemn the tragedy. The writer of this article was in London this week and was surprised to learn that this tragedy did not make it to any front page in any of the English newspapers. While a day after the tragedy the headlines of the London Times discussed the terminating of  television show, the Afghan tragedy was detailed on page 31. The Independent also related to the tragedy on an internal page. The Independent however, did add an article by Robert Fisk, whose anti Israeli approach is consistent and could not be more extreme, analyzes the tragedy – how else? but -  in comparison to Israel’s crimes in Gaza. He ends his article by asking how is it that all the victims are always Muslim? Mr. Fisk whose book The Great War of Civilization about the wars in the Middle East is a brutal attack on Israel while treating Bin Laden with gloves, forgot that the root of all terror in the last 40 years is Arab. As one autobiographer of Yasser Arafat put it, “to talk about world terrorism without mentioning the PLO is like talking about the blood circulation without talking about the heart”. All terror groups around the world, from the 60’s to the 90’s (such as the German Beidr Meinhopf, the Italian Red Brigade, the Japanese Liberation Army, the Basques in the north of Spain and the Irish IRA] all – without exception - exercised in the refugee camps in Lebanon. All terror acts in the last years were originated in the extreme Islam, Every traveler – but Mr. Fisk - who takes a flight and goes through security knows that the measures are to protect travelers against Islamic Terror. There is no other terror actually threatens the world today. Therefore, the war against terror is the war against extreme Islam. Only  an “expert” like Robert Fisk can forget that the victims of 9/11 were not Muslims, that the victims in the busses in Israel were not Muslims, the victims in London were not Muslims the victims in Bali and Japan were not Muslims, and ask why are Muslims always the victims.

It is very easy to distort history for the sake of popularity [Jimmy Carter, in his book Peace not Apartheid actually wrote that Yassir Arafat never wanted to annihilate Israel. Mr. Carter ignored the Palestinian Covenant]. At the and it is up to us to lead the world to understand that (using the heading of another article of Echad Ha’am) “This is Not the Way”. as lying to yourself is a dangerous and guaranteed venue to tragedy.


Zalli Jaffe

יום חמישי, 13 באוקטובר 2016

מכתב לקרנית ועופר

שלום לך קרנית, שלום לך עופר,

איני יכול להבין כיצד הצלחתם – היופי שבפשטות והפשטות שביופי -  להיחבה מעין כל עד אותו יום נמהר  "12 ביולי 2006, תשע ושלוש דקות והזמן עצר מלכת".  איני יכול להבין כיצד יכולות שתי משפחות מדהימות כמו רגב וגולדווסר לא להיות חלון הראווה של מדינת ישראל במשך דור אחרי דור.

אתם ובני משפחותיכם הוצאתם לאוויר העולם את כל הטוב שבמדינה המיוחדת הזו. מאותו יום מר ונמהר, לימדתם אתם ומשפחת שליט, איש איש בדרכו, את אזרחי מדינת ישראל להתפלל ביחד, לקוות ביחד, להתייאש ביחד, לחזור ולקוות ביחד, לעמוד אל מול אימת האמת ביחד ולהתאבל ביחד.
בזכותכם הבנו ביום 16 יולי, 2008, את הפער בין ברברים סוחרי גופות המתעללים באלמנה, באחים ובהורים שכולים ולא יידעו אותם על האמת כי אם בבזיון חייתי לבין האצילות שהפגנתם אתם ביום "17 יולי 2008, בצהרי היום".

ודאי תזכרי קרנית את חמותך, אם שכולה, מיקי גולדווסר בהלווייתה של בנה עת דרשה מאזרחי ישראל להרים ראש. שמענו את גאוותך, עופר, "אני גאה במדינה שנלחמה שתחזור". זו ישראל שאנו כה זקוקים לה. אלה הישראלים שאנו כה מחפשים והם כה קרובים אלינו. ואנו מגלים אותם רק בעיתות משבר. כי העם הזה יודע להיות עצוב ביחד אבל אינו יודע להיות שמח ביחד.


הוויכוח לא היה קל. הסבל שבוויכוח היה קשה כמעט כמו הסבל של אי הידיעה. אבל האמת היא שצריך לדעת לשלם את המחיר ולהמשיך הלאה. אודי ואלדד, כמו כל חייל אחר יודע שהעם ישלם כל מחיר להשיבו הביתה. כן, כן, גם גלעד שליט יודע את זה.

זה ההבדל. מצפון לנו יושבים ברברים המקבלים כגיבור אדם שריצץ ראשה של ילדה בת ארבע. הוא גיבור לאומי, הוא מושא להערצה. אנחנו מעריצים את אותה שסבלה במלכותיות. אותה שיכולה להעיד על קברו של בעלה "יצאת לדרכך ... בוקר בו אתה ממלא חובה, שמנקודת מבטך הנה זכות גדולה". עופר העיד כי "רצינו להאמין שהאויב שלנו הוא כמונו בדיוק, חשבנו שאנו מדברים עם אנשים הרוצים לגדל ילד ולהריח פרח". לא עופר. טעית. מדובר בחיות שבאדם. המחנה המשותף בינם לבין לוחמי הטאליבן באפגניסטאן, על קעידה, או הוואהבים בסעודיה, הוא שאין ערך לאדם, ויהיה גילו אשר יהיה ויהא מעמדו אשר יהיה. שחיטתו של העתונאי היהודי דני פארל בפקיסטאן,  הרג ילדים חפים משפע בעיראק, או חיוך מרושע של נשיא מטורף השומע שאלתה של אשה על אודות בעלה והוא  כקיר אטום בביתו של השטן, לכל מחנה משותף. "מותר האדם מן הבהמה – אין".

אנחנו אחרים. אנחנו מחבקים את החשוב לנו, ואנו יודעים לתמוך ולהגיד תודה.

אהוד ואלדד מצטרפים לשורה ארוכה, ארוכה מאוד של  קדושים.  אתם, קרנית  ועופר תהוו עבורנו דוגמא ומופת.  אתם ההסבר לשאלה מדוע המדינה הזו כל כך מיוחדת. אתם ההצדקה לישיבה פה בארץ. "17 ביולי 2008, צהרי היום, זמן חדש מתחיל את ספרתו". את צודקת קרנית. 17 ביולי 2008 צהרי היום, קיבל עם ישראל מסר.  מימך, ממיקי ומימך עופר. שעם כל שגיותינו, עם כל מדניו וריבותיו, לפעמים, על אפם וחמתם של מנהיגיו, אנחנו פשוט עם נפלא.

אז אתם שלמדתם את כולנו להתפלל ביחד, לקוות ביחד, להתייאש ביחד, לחזור ולקוות ביחד, לעמוד אל מול אימת האמת ביחד ולהתאבל ביחד, אתם תלמדו אותנו גם לשמוח ביחד, להתגאות ביחד ולחיות ביחד. כך נקיים את דבריו של הרב הראשי לארץ ישראל שכתב "אין ערוך לה לארץ ישראל".

זלי יפה





פוליטיקה והגינות

פוליטיקה והגינות

ההיסטוריה מלמדת כי באם מבקשים להדיח מנהיג כדאי שההדחה תיעשה מהסיבות הנכונות. שאם לא כן,  יימצא החוטא נשכר על ידי ההיסטוריה. ואנו חייבים לעצמנו ולדולות הבאים, לדייק. במיוחד בנושאים שעתידנו תלוי בם.

איני יודע כמה מהמתווכחים אצל כלי התקשורת או מהנואמים בכיכרות ראו את דו"ח וינוגרד. כך למשל גאולה אבן גרסה ביום חמישי 3 מאי, 2007, בשידור ישיר בערוץ הראשון כי הקביעה שמי שחטא הוא יתקן אינה מופיעה בדו"ח וינוגרד. הדברים אינם נכונים. שכך כותבת הועדה בפרק המסקנות, סעיף 17 הערת מקור 8. "תרבות שאינה מאפשרת למי שטעה להמשיך לתפקד במקרים מתאימים אינה תרבות לומדת והיא עלולה לאבד את האנשים המנוסים ביותר שלה רק על מנת לאפשר לאנשים שלא טעו לחזור על הטעויות שמהם היו נמנעים אלה שכבר טעו בהם".

הכשל אצל המנהיגות המדינית לא התחיל אצל אהוד אולמרט. הוא החל – כך הוועדה – הרבה לפני כן "ללקויים שותפים רבים מאוד [פרק א' סימן 44]. "שותפים לכשלים אלה היו הממשלה" [סימן 45]. העיד השר הרצוג בפני הוועדה "יש איזה לקוי בדיון הכללי – הוא קיים מקדמא דנא" [פרק ה', סעיף 50]. ורק אולמרט אשם? אז מן הנכון הוא  להחליפו באחר שאשמתו גדולה משל אולמרט?

אצל הפרק הרביעי קובעת הוועדה בסעיף 6 "יציאת צ.ה.ל. מלבנון לא גרמה לחיזבאללה לשנות מתקיפתו הבסיסית" באשר "החיזבאללה לא התכוון להניח את נשקו לאחר צאת צ.ה.ל. מלבנון" [סעיף 36]. והיא ממשיכה כי "כבר בחטיפה הראשונה [ביום 7 אוקטובר, 2000] התבררה קלות החטיפה". הוועדה מביאה ממכתבו של אלוף הפקוד דאז גבי אשכנזי מאוגוסט 2000 כי מאז יציאת צ.הל. מלבנון מתרחבות תופעות ההפרות והמשכם "פוגע בביטחון, בהרתעה. מדיניות זו  [של להימנע מחיכוך – ז.י. ] לא הביאה לתוצאה הרצויה" [סימן 58]. ראש הממשלה דאז אהוד ברק הצהיר "אנו שומרים לעצמנו את זכות התגובה במועד שנמצא לנכון". זאת בניגוד למה שאמר [על פי סימן 21 לפרק בדו"ח] כי "כל פגיעה בריבונותה של ישראל תגרור תגובה קשה ומיידית". דע עקא שמר ברק לא עשה דבר ודרך יציאת צ.ה.ל. מלבנון הוכיחה עצמה ככישלון הן במהות והן בדרך קבלת ההחלטות. אז האם להחליף את אולמרט בברק? עם כל הכבוד כישלונו של מר ברק הרבה יותר עמוק ומהווה נדבך אדיר להצלחת החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. הוועדה הכירה  בשיקולים שהביאו להבלגה, אבל היא קבעה "היא [מדיניות ההבלגה – ז.י.] אפשרה לחיזבאללה גם להתעצם צבאית ללא הפרעה של ממש מצד ישראל" [סעיף 113].

והוועדה כן קבעה [סעיף 33] כי ממשלת ישראל בחרה במדיניות ההבלגה. "מדיניות זו הייתה נחלתן של כל ממשלות ישראל ... לא מצאנו עדות לדיון עומק בסוגיה זו"  ועוד, "מדאיג ... חוסר מודעות הדרג הצבאי והמדיני יחד למצב הדברים העובדתי" [סעיף 6].


אהוד אלמרט

ויש המדברים על פרס כמחליף. אחריותו גדולה משל אולמרט עשרות מונים. הוא בעל ניסיון רב יותר, וישב בכל ממשלות ישראל מאז שנת 2000. אבל  הוא לא הבין מה קורה בצפון. הוועדה לא הוציאה אותו מהכלל של הדרג מדיני. והגם שפרס דרש תכניות "כי לא הייתי רוצה להמתין חלילה לארוע כדי להתחיל לשקול" לא הוצגו תכניות לקבינט המדיני [סעיף 109]. מדוע לא התריע על כך המבקש נפשו להיות נשיא? או ראש ממשלה? או שניהם יחדיו? מדוע לא דאג לדיון מעמיק בממשלה או בקבינט הביטחוני? ואם נכונה עדותו [בפרק החמישי סעיף 51 ה.מ.90] "אילו זה היה תלוי בי לא הייתי נכנס למלחמה הזאת", כיצד זה לא דרש דיון בקבינט הביטחוני על מנת להביא את שיקוליו לפניו? כיצד זה לא הציע הוא דרכים חילופיות לפתרון המשבר?

יש המדברים על ציפי ליבני כמחליפה ראויה. למה? הלא הוועדה הודיעה בפרק המסקנות [ה.מ. 7] כי תתייחס להתנהגותה של שרת החוץ בדו"ח הסופי. וכל חברי הממשלה, גם פרס וליבני "לא מלאו את תפקידם לשקול בצורה אחראית וזהירה מהלכים מסוג זה".

מועמד נוסף לראשות מפלגת העבודה הנו ח"כ פינס ששימש שנים כשר הפנים.  השר לשעבר ידע בראיון רדיו לטעון האחריות הקולקטיוית אין בה ממש. מהפכה חוקתית של ממש, או יותר נכון, שאין בה ממש.  יתר על כן, בהיות מר פינס שר הפנים תקופה לא קצרה, הכיצד זה הזניח את איזור הצפון ולא דאג לאותן תשתיות שנמצאו לוקות במשך כל תקופת כהונתו? האין הוא נושא באחריות?

נכון, חטא ראש הממשלה - בין השאר - כשמינה את עמיר פרץ כשר הביטחון. וראשי העבודה לא חטאו כשהרשו למפלגתם לשלוח אותו לכהונה הרמה הלזו? הם אינם צריכים לשאת באחריות?

הווי אומר כולם אחראים. והאחריות העודפת של ראש הממשלה בהיותו ראשון בין שווים אינה גורעת מאחריותו החמורה מאוד של שמעון פרס בהיותו המנוסה מכולם, בטענו שלא היה יוצא למלחמה. כל ממשלות העבר שגאו והביאו בהתנהלותם לתוצאת המלחמה. אולמרט נכווה על חשבון כולם. להדיח את אולמרט לטובת שמעון פרס זה עיוות הגיוני ונתינת פרס לאדם שהתרשל הרבה יותר מאולמרט. לא שמעתי משמעון פרס כי שגה. לא שמעתי מברק הודאה כי מדיניות ממשלתו גרמה לנזק. להכיר בשגיאותיו של האחר הנה תופעה נפוצה וקלה. להכיר בשגיאותיך שלך זה כבר יותר קשה. גם בכך כשל פרס, וגם ביוהרה זו נפל ברק. כן שמעתי מאולמרט כי טעה וטעה טעויות קשות.

לאור האחריות של כולם, יש לבחור בין מינויו של ביבי נתניהו [ולא, אני איני מפחד מכך, הוא היה שר אוצר מעולה ועל אף ההיסטריה של מפלגת העבודה, הוא באמת מייצג היום את רובו של הציבור] לבין אהוד אולמרט שנפגע ויכול לתקן כפי שכן קבעה הוועדה. התרשלותם של ברק ופרס עמוקה הרבה יותר.  

לו היה אולמרט שומע בקולי, היה מזמין את הליכוד לממשלת חירום לאומית. לו היה ביבי נתניהו שומע בקולי, היה מסכים. נכון, זה לא לטובת מר נתניהו וזה קשה למר אולמרט, אבל זה לטובת העם והמדינה.



זלי יפה


יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

נשיא לשעבר

נשיא לשעבר
ביל קלינטון הנו אדם נבון, אדם שההיסטוריה תעיד עליו, כי היה נשיא טוב ומעולה, וכל נשיא טוב, סבל אף הוא מחריקות אלו או אחרות. הוא אדם עם מעוף ומכין היטב את שעורי הבית שלו. מיד לאחר שפרש מהמשרד הסגלגל, הופיע באוניברסיטת אוקספורד והימם את אלו באולם ואלו שצפו בהרצאתו אצל הBBC בידע מקיף ומדויק בכל נושא עליו שוחח. מאז ידוע קלינטון כאדם שבדרך כלל לשונו זהירה ומעשיו מחושבים.  אבל, כפי ששגג ביל קלינטון כהיותו נשיא כך יכול הוא לשגות כנשיא לשעבר. וכך עשה.
ביל קלינטון קבע השבוע כי לו היה יצחק רבין חי היה הסכם שלום עם הפלסטינים נחתם תוך שלוש שנים.  שכך לשונו. "לא חלף שבוע אחד מאז, בלי שקיבלתי חיזוק להשקפתי שאלמלא הרצח באותו לילה נורא בנובמבר, בתוך שלוש שנים היה לנו הסכם שלום כולל במזרח התיכון, הסכם בין הישראלים לפלסטינים ובעקבותיו היה נחתם גם הסכם עם סוריה". זו כמובן אמרה יומרנית ומהווה אתגר אינטלקטואלי לא פשוט.  או במילים אחרות, היא הנחה מוטעית. היא מהווה השתעשעות בשאלה מה היה קורה אם. שהלא - אם כל הכבוד ליצחק רבין המנוח - הסכם השלום לא היה תלוי רק בו. יורשו בתפקיד של יצחק רבין, אהוד ברק ביקר בקמפ דיוויד בנובמבר 2000, יחד עם יאסר ערפאת כאורחו של הנשיא לשעבר. ברק הסכים כמעט לכל דרישה של אבו עמר. הוא הסכים להתפשר בעניין ירושלים, בעניין ההתנחלויות, ובעצם הציע לו הסדר שאיש מקודמיו לא העז להציע. זה לא עזר. וזה לא עזר כי ערפת לא היה מעוניין בשלום. זה לא עזר כי ערפת לא יכול היה לנהל מדיניות של שלום. זה לא עזר כי בניגוד לטענתו של הנשיא פרס – מעולם לא הכיר ערפת באופן מפורש במדינת ישראל. זה לא עזר כי ערפת  - לאחר שכבר החל את "דרך השלום" עוד דיבר על גיהאד לשחרור ירושלים, ומכר "לוקשים" – ממש כך - לנוצרים וליהודים בבקשו ליתן פירוש "פילוסופי" לאותו ג'יהאד. פירוש עליו לא העז לחזור בפנותו אל אחיו המאמינים.
היה זה יוסי ביילין שכתב בספרו מדריך ליונה פצועה כי 25 שנה בקשו מנהיגי ישראל מנהיג פלסטיני שניתן לסמוך עליו ומצאו את יאסר ערפת. היה זה לאחר שהראיס איבד את אמונו של הממשל בוושינגטון, היה זה לאחר שהפלסטינים תמכו בסאדאם חוסיין ולאחר שאפילו ג'יימס בייקר [אחד ממזכירי המדינה היותר עוינים לישראל] הודיע שמנהיגות הקיימת של הפלסטינים לא תהא מקובלת יותר בארצות הברית [אמרה שכמובן לא הוכיחה את עצמה]. היה זה עיוורון פוליטי קלאסי של אדם שרבין מאוד לא אהב – אם לדבר בלשון המעטה. אבל היה זה גם יוסי ביילין שמאחרי גבו של רבין – ובברכתו של פרס – החל במסע אוסלו [ולא, לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השר בממשלה ועושי דברו פעלו מאחרי גבו של ראש הממשלה. היה זה פרס כשר החוץ שפעל מאחרי גבו של ראש הממשלה יצחק שמיר, עת ניהל שיחות בלונדון עם המלך חוסיין, כפי שהעיד בין השאר אפרים הלוי – ראש המוסד לשעבר בספרו]. ואף על פי כן "הסכם אוסלו" לא יושם. לא על ידי ממשלות השמאל, ודאי שלא על ידי ממשלות הימין.
היסטוריונים רבים והמובילים בתחומם עסקו בשאלה "מה היה קורה אם". הלורד אלן בולוק, ברברה טוכמן, פול קנדי, ג'ון קנן ועוד. אבל הכל הסכימו כי מדובר בספקולציה. מפני שמאורע היסטורי אינו תלוי באדם אחד, ואינו תלוי במעשה אחד. אלה ההיסטוריונים היו אנשים מאוד חכמים, אבל הם ניחשו ניחוש שלעולם לא נדע אם היה נכון. אזי ביל קלינטון, אדם חכם ללא ספק, מצטרף לשורה ארוכה של אישים מכובדים, שלעתים מנחשים. מנחשים ותו לא. כי השלום היה תלוי גם ברבין אבל לא רק ברבין.


זלי יפה  

יום חמישי, 1 בספטמבר 2016

ערבות אזרחית


ערבות אזרחית

בשתיים אלו נחל. ראשית, יש לזכור. מדינה אינה פושטת רגל. היא יכולה לקרוס כלכלית או כספית, היא יכולה להיות במצב שלא תוכל לשלם את חובותיה ולהכריז מורטוריום על תשלום חובות, אבל לא ימונה לה מפרק או כונס. אף ראשות מקומית אינה יכולה לפשוט רגל. דע עקא רשות ואשר אינה מתפקדת, החוק מאפשר למנות לה ועדה קרואה הנוטלת את סמכותה של הרשות המקומית שנבחרה כדין ומנהל את הרשות.

ועוד, בידוע שטובות ההנאה להם זוכה העובד עבור הרשות הנן – בדרך כלל – נמוכות יותר מאלו ההטבות הניתנות למי שעובד עבור גוף שאינו קשור לשלטון. וכל זאת למה? שתיים הן הסיבות לכך. האחת, תקציבה של הרשות מוגבל יותר, ואין היא יכולה להאדיר את הכנסותיה בדרכים "פופולריות" כשיווקו של מוצר. הסיבה השנייה הנה הביטחון. שכלל גדול למדנו בכלכלה. ככל שהשקעה הנה סולידית יותר ובטוחה יותר ההכנסה בגינה היה נמוכה יותר. בעוד אשר הכנסות מאגרות חוב ממשלתיות הנן נמוכות יחסית, בשל הביטחון בממשלה שתכבד את האגרות, ההכנסות מהשקעה ספקולטיוית הנן גבוהות יותר בשל העובדה שההשקעה חשופה לסיכון גבוהה יותר.

חברה שאינה משלמת משכורות לעובדים עד 12 חודשים ויותר הייתה כבר מזמן נחלת העבר. איש לא הסביר לעת הזאת מדוע לא מינו אף לא לאחת מאותן רשויות שכשלו בתשלומי השכר לעובדיהן ועדה קרואה. ולו מדובר היה ברשות אחת, החרשתי. התקלה הנה מדבקת אצל רשויות רבות, אצל מועצות דתיות אחת לאחר רעותה. האם הרשויות ורק הרשויות אחראיות למשבר הזה? הכיצד זה ייתכן שחודשים ואף למעלה משנה לא עשתה הרשות הממונה על הרשויות המקומיות, ממשלת ישראל, דבר? היכן המחדל? היכן פשיטת הרגל?

ומי נושא באחריות אישית?  משרד האוצר חושב שקודם כל יש לתקן את המעוות אצל הרשויות המקומיות, ולאחר מכן ישולם השכר. דברים כדורבנות, למד מכאן שכסף בנמצא [ובל נשכח למדינת ישראל יש עודף, כך שמענו מבחרי הפוליטיקאים העוסקים בנושא]. ובכן, מבקש משרד האוצר כי ייקוב הדין את ההר, ינהלו הרשויות המקומיות את עסקיהן כדין ורק אחר כך יועבר התקציב למשכורות. למד מכאן, ראש הרשות שחטא, מנהלי הרשות שסרחו, ימשיכו לנהל את הרשות, ואת המחיר משלם "בוזגלו" המרוויח שלושת אלפי ₪ לחודש ולא קיבל את משכורתו כעשרים וארבעה חודשים. 


נו באמת. ממשלת ישראל חיה הייתה על תקציב גרעוני שנים על גבי שנים. מי מהשרים לא קיבל משכורת ולו פעם אחת? מי מחברי הכנסת? האם הכל מוכנים להישבע שחברת החשמל מנוהלת כדין? אני לא. משהו חשב שלא לשלם לעובדי החברה את משכורתם? לעובדי עמידר? והחמור מכל, ישנם רשויות מקומיות, ואשר אומנם מנעו מעובדים מלקבל שכר, אבל כמובן שמניעה זו לא כללה את ראש הרשות או סגניו. זה לא בסדר? אבל זה גם לא חדש? והיכן התיקון? מדוע הוא מתעכב שנה?

נמצאנו למדים שהגם שעבודה עבור הרשות הנה עבודה ואשר שכרה נמוך יותר, היא בטוחה כמו ספוקלציה סהרורתית. יצא העובד שביקש את ביטחונו וזכה לשכר מופחת, נפגע מכלכלה מטורפת שאינה נגועה בהגיון הכלכלי.  ומשלם הוא על גבו את כישלונו של השלטון המרכזי לנהל את השלטון המקומי במשך של חודשים.

עם כל הכבוד, יתכבדו פקידי האוצר ויעבירו את הדמים המגיעים לעובדים לידיו של נאמן. הוא ישלם ישירות לעובדים שלא דרך הרשויות. ותטפל הרשות השלטונית ברשויות המקומיות ישירות, ולא על גב העובד.

המדינה אולי לא פשטה את הרגל.  המוסר השלטוני מחייב מפרק קבוע.

זלי יפה,

ירושלים,

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

אימת הדמוקרטיה

אימת הדמוקרטיה

דמוקרטיה הנה מילה  - כמעט ואמרתי – קדושה. לדמוקרטיה יישומים שונים במקומות שונים.  לא הרי הדמוקרטיה האתונאית בזמנם של גדולי הפילוסופים  היונים כדמוקרטיה שהתפתחה באנגליה. ולא הרי זו הדמוקרטיה כדוגמת תורת הפרדת הרשויות של צרפתי שחצה את התעלה ללמוד דמוקרטיה מה היא?  למד ולא הבין מה למד.

אבל כל דמוקרטיה אמיתית, ראש וראשון למאווייה הנה זכויות הפרט. שמירה על חירותו, על זכותו לקניין, על זכותו לחופש הדיבור, זכות גישה שווה לערכות השיפוט, ועוד.

דמוקרטיה אינה הפקר ודמוקרטיה אינה יכולה לחנך להפקר.  תומס הובס בספרו הלווייתן טען כי כל מערכת חברתית בעלת חוקים הנה כעין וולנטרית.  האדם מוותר על מאוויים, על רצונות  המקננות בקרבו על מנת לפגוע באחר  ובלבד שבתמורה לכך תגן החברה – או בעצם הלווייתן – על שלומו, שלום משפחתו ושלום רכושו. הדמוקרטיה  הנה הנוסחה האידיאלית שיש בה מחד להגן על האחד מפני האחר  ומאידך לשמור על חופש פעילותו של האחד על אף האחר.

תומס הובס

חיים דמוקרטיים אינם עניין של מה בכך. דמוקרטיה אינה "מובנת מאליה". והא ראיה, לעולם יימצאו כאלה שיחרגו ממה שדמוקרטיה מתירה.  השוטר, השופט, בית הסוהר, הנם ראיה לכשילונו – במזיד או בשוגג – של אחד שביקש את חופש הפעולה שלו על חשבון האחר.

קיימת פעילות  אחת – גם במדינה דמוקרטית – שהיא אינה דמוקרטית, אך בלעדיה, דמוקרטיה אינה בת קיום.  החינוך לדמוקרטיה.  אך חינוך אינו יכול להיות מיושם באופן דמוקרטי. המורה קובע,  ההורה מגביל,  המחנך מדריך וכופה כללי התנהגות.  המחוקק מגביל התנהגותם של בני נער. אסור למבוגר לקיים יחסי מין - ולו בהסכמה – עם קטינה. אסור למכור משקאות משכרים לצעירים בני פחות משמונה עשרה. עד גיל 18 לא יוכל הוד מעלתו האזרח להצביע, עד גיל שבע עשרה – לנהוג או להוציא ביוזמתו, ללא אישור הוריו, דרכון. מגבלות אלו "אינן דמוקרטיות" הן מגבילות את חופש הפעולה של הקטינה והשתיין הצעיר. את המבקש להביע דעתו על השליט החדש או המבקש לסייר בעולם. אך הנחת המחוקק היא כי הקטן אינו בגיר נפשית לפעולות אלו. אשר על כן החופש – תורת הדמוקרטיה - אינה נחלת הקטין. אבל המחנך – נאמנה של החברה הדמוקרטית – אמור להבטיח כי בבוא עת פקודה, כאשר מגבלות הגיל יוסרו, ידע הקטין להשתמש בכלי הדמוקרטיה על פי ערכיה.

חלק מהחינוך נוגע כמובן לתופעת האלימות. שלילתה בחברה דמוקרטית, ההרס אותו היא מביאה, האיום על אושיות הדמוקרטיה. כאשר דמוקרטיה הנה עיוורת, כאשר הכל מותר "בשל קדושת זכויות האזרח" מתקרבת הדמוקרטיה אלי פי אנרכיה. לא, לא אנרכיה פילוסופית כמו זו של לייב טולסטוי, אלא אלימה, הרסנית.
ארצות הברית גיאה בדמוקרטיה אותה היא מייצג  "ארץ החופשים" – כך המנונה של ארצות הברית.  לא, יש בה תקלות ואף תקלות רבות בדמוקרטיה הלזו, ולא מעט נושאים ערכיים עדיין שנויים במחלוקת. הרבה דמוקרטים בארצות הברית מתנגדים לחקיקה המתרחבת [לאחרונה אף במדינת ניו-יורק] המתירה נישואים חד מיניים. הוויכוח על הרשות לרכוש כלי נשק לא תם, נושא השימוש בסמים אף הוא  בוויכוח.  הדמוקרטיה נדרשת  להגן על עצמה בפני אימת הדמוקרטיה.  ועתה עלינו למצוא את הגבול.

השבוע סיפר לקוראיו השבועון הבריטי The Economist – לא כחדשה משפטית או ערכית, אלא ידיעה בעלת שיקול כלכלי [בשל הרווח של יצרני הצעצועים]  - כי בית המשפט העליון של ארצות הברית הורה למחוק מספר החוקים של מדינת קליפורניה חוק האוסר מכירת משחקי וידאו אלימים לילדים. אין מסורת בארצות הברית - כך כבוד השופט אנטונין סקליה  - המגבילה גישת ילדים לתיאורים אלימים.  דמוקרטיה במטיבה. כי הכל – או כמעט הכל  - מותר. נכון, ההיסטוריה של ארצות הברית לא מכירה בהגבלת גישת ילדים  לתיאורים אלימים.  תפקידו של המחוקק הנו להבטיח שהחוק לא ייקפא על שמריו. החוק – ואף החוקה – יש ויידרשו לשינוי  מעת לעת על מנת שיתאימו עצמם למציאות משתנה.  כשהאחים רייט החלו לטוס לא הייתה חקיקה בנושא תעבורה אווירית. אין מדינה שאין בה חקיקה כזו.  עד אשר ניחתה המכה על ארצות הברית בספטמבר 11, 2001, היית הגישה לבנקים, היכולת להפקיד כספים  כמעט בכל דרך, כמעט בלתי מוגבלת. שהלא דמוקרטיה הנה החופש לעשות ברכושך כרצונך.  המלחמה בטרור שינתה את החקיקה.

כנגד הפשיעה לא נלחמים רק באמצעות בתי המשפט או המשטרה. אלה הם המוצא האחרון, זו המלחמה בעורף של החברה, לאחר שהפושע כבר הכה. המלחמה בחזית היא החינוך, לצמצם עד כמה שניתן את החשיפה של הדור הצעיר לפשיעה, לשלול את אהדתו אליה, להנחות את היצר לערכים אחרים.

איזו תרומה לדמוקרטיה תרם בית המשפט העליון של ארצות הברית בהחלטה הלזו? למה גישה לאלימות כן וסמים לא?  הלא שניהם מזיקים  [והגישה לאלימות מזיקה יותר].

קדושת הדמוקרטיה לא קיבלה חיזוק מהחלטה אומללה זו של בית המשפט העליון של ארצות הברית. היתר זה של בית המשפט העליון הנה השקעה לטווח ארוך [או לא כל כך ארוך] לדור האלים הבא.  בית המשפט העליון לא הגן על הדמוקרטיה. הוא בעט בה בשמה.


זלי יפה,



"עטרה ליושנה"

"עטרה ליושנה"

ארצות הברית הנה מעצמה זה למעלה ממאה שנים ויותר. עצמתה הכלכלית מקורה הנה הכלכלה הפנימית, הצריכה הפנימית. שנים רבות נאחזה ארצות הברית ב"דוקטרינת מונרו" המפורסמת ועל פיה היא אינה מתערבת בנעשה מחוץ ליבשת האמריקאית, ואילו מעצמות אירופה לא תפעלנה ביבשת האמריקאית.

דוקטרינה זו לא צלחה ופעילותה של ארצות הברית ברחבי העולם שזורה בכל דפי ההיסטוריה של המאה העשרים. אבל את האמת יש לומר; גם כשהיו ניצחונות צבאיים, ארצות הברית כשלה במדיניות חוץ [אבחנה שלא נסתרה מעוזריו של הנשיא וודרו וילסון לאחר כשלונה המדיני של ארצות הברית להצטרף לחבר הלאומים – תוצאת מלחמת העולם הראשונה].  ואכן, החל משנת 1909 ועד ימנו, ניתן להבחין בכשלונות מדיניים צורבים במיוחד של ארצות הברית למרות הנצחונות הצבאיים. כך למשל, הגם שברית המועצות  הייתה שותפתה של גרמניה לכיבוש פולין  - וזכתה במחצית המדינה השסועה - בספטמבר 1939 [כיבוש שהיווה את העילה לפתיחתה של מלחמת העולם השניה], הרי שבסופו של יום זכתה היא לפולין כולה, וזאת בברכת ארצות הברית. בניגוד לדעתו של הגנרל ג'ורג' פטון, נמנעה ארצות הברית בסוף המלחמה מלמוטט את המשטר הקומוניסטי.

מסך הברזל – כהגדרתו של ווינסטון צ'רצ'ל – ירד וארצות הברית נחלה כשלון מדיני, האחד אחרי השני. קובה, קוריאה,  וייטנאם,  ועד היום, אפגניסטן, עיראק ואי היכולת להתמודד עם מדינות כמו אירן וונצואלה.

ואולם לתומנו חשבנו שלפחות עידן המלחמה הקרה תם, שברית המועצות הפכה לרוסיה ומדינות אחרות,  שהעימות שליווה את רובה של המאה העשרים דעך. ולא היא. ולדימיר פוטין הינו תוצר של השירות החשאי הסובייטי [הוא שימש כנציג הק.ג.ב. בגרמניה המזרחית]. לאט ובבטחה סימן את אוייביו מבית וחיסלם בדרך הסובייטית המקובלת. עיתונאים שאיימו על שמו הטוב חוסלו בסמוך לביתם, החשובה שבהם הייתה אנה פולקובסקיה. אוליגרכים נשלחו לרצות שנים רבות בסיביר, אויבים פוליטיים נמלטו ואף זכו למקלט מדיני באנגליה.

פוטין כבר החל במלחמה לא קונבנציונאלית במערב. בניסיונו לחסל את סוכן הFSB [הגוף שהחליף את הק.ג.ב] אלכסנדר ליטויננקו שנמלט לאנגליה שלח נשיא רוסיה שליחים עם נשק רדיואקטיוי והם חסלו את הסוכן לשעבר תוך חשיפת עשרות תמימים שישבו ללגום משקה בבר של מלון מילניום בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השניה שנשק רדיואקטיוי נוצל על ידי מדינה אחת אצל מדינה אחרת למטרה קטלנית. ולאחרונה איים הנשיא פוטין על חידושו של מירוץ החימוש בהתנגדותו למערכת ההגנה אותה מבקש הממשל האמריקאי  לבנות באירופה.

פוטין אמור לפרוש מתפקידו בחודש מרץ, באשר על פי החוקה הרוסית הוא מנוע מלרוץ לתקופה נוספת. אבל לפוטין רעיון מקורי. "בובה" תרוץ מטעמו למשרת הנשיא ותנצח – כי כך "יסדר" האיש הנחשב באמת.  אותה בובה תשמש כנשיא תקופה קצרה ואז תתפטר מתפקידה.  פוטין אז יוכל לרוץ לנשיאות פעם נוספת. כל זאת בתקופה בעייתית מאוד במדינות שהיו פעם מזרח אירופה.  ללטביה נבחר נשיא שאולי הינו רופא טוב, ואולם לואלדיס זטלר אין כל נסיון פוליטי.  תופעה זו חוזרת על עצמה בכל האזור הקרוב לרוסיה.  החל מסלובקיה וכלה בפולין. [ולמעט, לעת הזאת נשיאה של אסטוניה תומס הנדריק אילווס].  כך למשל אנשי שם כוואצלאב האוואל הוחלף על ידי וואצלאב האוס {"היודע לדבר אך לא לשמוע"]  מדינות אחרות השכנות לרוסיה מצויות בתהליך פוליטי פנימי מאיים [אוקראינה, או מלחמתו של נשיא רומניה טריאן בסקרו בשיירי "הדור הישן"] והתאומים השולטים בפולין, מייצגים חשיבה פרימיטיוית, אם לדבר בלשון המעטה.




הקרמלין ידוע בשטיתו של הפרד ומשול. והיושבים שם במבצר המוסקבאי הזה יודעים היטב לעשות זאת כשמדובר בשכנים חסרי ניסיון ואשר על כן מפגינים חולשה. פוטין גם יודע שארצות הברית אינה מסוגלת לפתוח חזית – ולו מדינית – נוספת מעבר לבעיותיה בעולם המוסלמי ובצפון קוריאה.

איומו של פוטין לפני "ועידת השמונה" שנערכה לאחרונה הינו איום רציני. פוטין גדל על תפארת עוצמתה של ברית המועצות. פוטין מבקש לראות את חזרתה של זו התפארת. ואין פוצה פה ומצפצף.

הרמזים עבים, ואפילו עבים מאוד, הן מבית והן מחוץ. קר מאוד ביחסים עם רוסיה.  מסוכן מאוד העומד בראשה והמבקש להחזיק ב"קרנות המזבח" גם בעתיד. והשאלה היא האם ארצות הברית תצלח במשבר מדיני זה כפי שצלחה במשברים קודמים. שאז, נשיב את השעון אחרונית לימי ברז'נייב העליזים.

פוטין מאוד רוצה בכך.  והמערב?


זלי יפה