שלום לך קרנית, שלום לך עופר,
איני יכול להבין כיצד הצלחתם – היופי
שבפשטות והפשטות שביופי - להיחבה מעין כל
עד אותו יום נמהר "12 ביולי 2006,
תשע ושלוש דקות והזמן עצר מלכת".
איני יכול להבין כיצד יכולות שתי משפחות מדהימות כמו רגב וגולדווסר לא להיות חלון הראווה של מדינת ישראל במשך דור
אחרי דור.
אתם ובני משפחותיכם הוצאתם לאוויר העולם את
כל הטוב שבמדינה המיוחדת הזו. מאותו יום
מר ונמהר, לימדתם אתם ומשפחת שליט, איש איש בדרכו, את אזרחי מדינת ישראל להתפלל ביחד, לקוות ביחד, להתייאש ביחד, לחזור ולקוות ביחד, לעמוד אל מול אימת האמת ביחד
ולהתאבל ביחד.
בזכותכם הבנו ביום 16 יולי, 2008, את הפער
בין ברברים סוחרי גופות המתעללים באלמנה,
באחים ובהורים שכולים ולא יידעו אותם על
האמת כי אם בבזיון חייתי לבין האצילות
שהפגנתם אתם ביום "17 יולי 2008, בצהרי היום".
ודאי תזכרי קרנית את חמותך, אם שכולה, מיקי גולדווסר בהלווייתה של בנה עת
דרשה מאזרחי ישראל להרים ראש. שמענו את
גאוותך, עופר, "אני גאה במדינה שנלחמה שתחזור". זו ישראל שאנו כה זקוקים
לה. אלה הישראלים שאנו כה מחפשים והם כה
קרובים אלינו. ואנו מגלים אותם רק בעיתות
משבר. כי העם הזה יודע להיות עצוב ביחד
אבל אינו יודע להיות שמח ביחד.
הוויכוח לא היה קל. הסבל שבוויכוח היה קשה
כמעט כמו הסבל של אי הידיעה. אבל האמת
היא שצריך לדעת לשלם את המחיר ולהמשיך
הלאה. אודי ואלדד, כמו כל חייל אחר יודע
שהעם ישלם כל מחיר להשיבו הביתה. כן, כן,
גם גלעד שליט יודע את זה.
זה ההבדל. מצפון לנו יושבים ברברים המקבלים כגיבור אדם
שריצץ ראשה של ילדה בת ארבע. הוא גיבור
לאומי, הוא מושא להערצה. אנחנו מעריצים את
אותה שסבלה במלכותיות. אותה שיכולה להעיד
על קברו של בעלה "יצאת לדרכך ... בוקר בו אתה ממלא חובה, שמנקודת מבטך הנה
זכות גדולה". עופר העיד כי
"רצינו להאמין שהאויב שלנו הוא כמונו בדיוק, חשבנו שאנו מדברים עם אנשים
הרוצים לגדל ילד ולהריח פרח". לא
עופר. טעית. מדובר בחיות שבאדם. המחנה המשותף בינם לבין לוחמי הטאליבן
באפגניסטאן, על קעידה, או הוואהבים בסעודיה, הוא שאין ערך לאדם, ויהיה גילו אשר
יהיה ויהא מעמדו אשר יהיה. שחיטתו של
העתונאי היהודי דני פארל בפקיסטאן, הרג
ילדים חפים משפע בעיראק, או חיוך מרושע של נשיא מטורף השומע שאלתה של אשה על אודות בעלה והוא כקיר אטום בביתו של השטן, לכל מחנה משותף.
"מותר האדם מן הבהמה – אין".
אנחנו אחרים. אנחנו מחבקים את החשוב לנו, ואנו יודעים לתמוך
ולהגיד תודה.
אהוד ואלדד מצטרפים לשורה ארוכה, ארוכה מאוד של
קדושים. אתם, קרנית ועופר תהוו עבורנו דוגמא ומופת. אתם ההסבר לשאלה מדוע המדינה הזו כל כך
מיוחדת. אתם ההצדקה לישיבה פה בארץ. "17 ביולי 2008, צהרי היום, זמן חדש מתחיל
את ספרתו". את צודקת קרנית. 17 ביולי 2008 צהרי היום, קיבל עם ישראל מסר. מימך, ממיקי ומימך עופר. שעם כל שגיותינו, עם כל מדניו וריבותיו,
לפעמים, על אפם וחמתם של מנהיגיו, אנחנו פשוט עם נפלא.
אז אתם שלמדתם את כולנו להתפלל ביחד, לקוות ביחד, להתייאש ביחד, לחזור ולקוות ביחד,
לעמוד אל מול אימת האמת ביחד ולהתאבל ביחד, אתם תלמדו אותנו גם לשמוח ביחד, להתגאות ביחד ולחיות ביחד. כך נקיים את דבריו של הרב הראשי לארץ ישראל
שכתב "אין ערוך לה לארץ ישראל".
זלי יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה