ארצות הברית ואוקראינה

 ארצות הברית ואוקראינה

הזכרתי במעונכם כי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נפגשו ראשי בעלות הברית [יוסף סטאלין, פרנקלין רוזוולט ווינסטון צ'רצ'ל [כשאחריהם, ולמגינת ליבו - במיוחד - של צ'רצ'ל, שארל דה גול, אותו מנהיג מחתרת צרפתי שצ'רצ'ל תיעב את אישיותו] על מנת לסדר את ענייניה של אירופה וכיצד זו תיראה לאחר המלחמה.

החשובה אצל אלו הוועידות נערכה תחת חסותו של מנהיג ברית המועצות במלטה, בפברואר 1945, ממש ערב תום המלחמה. ולמרות הבטחתו של העומד בראש המעצמה במזרח [ש"בזכותו" אף פרצה מלחמת העולם השנייה מכוח הסכם מולוטוב ריבנטרופ], מצאה עצמה מזרח אירופה לאחר המלחמה ולמרות הסכמי מלטה, מאחרי "מסך הברזל" כהגדרתו הציורית של ווינסטון צ'רצ'ל מיום 5 מרץ, 1946. המלחמה הקרה התפתחה במהירות. מעבר למאסרה של מזרח אירופה, ניסתה ברית המועצות ידה גם במערב. לרבות מלחמת האזרחים ביון בשנת 1946, האדרתן של המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה, טיפוחו של פידל קסטרו בקובה, ואף בתוכחי ארצות הברית פנימה עשתה המלחמה הקרה שמות – הכל בזכותו של אותו סנטור תמוהה – ג'וזף מקארתי.

ולדימיר פוטין משיב לעתו בבטחה את הרודנות הסובייטית לעטרתה – אף ללא המגל, ללא ה"פילוסופיה" הסוציאליסטית שמעולם לא יושמה למעט הרעבת ההמונים. ומנהיגי העולם המערבי – כפי שלא יכלו לו ליוסף סטאלין במלטה - אינם יודעים כיצד לנהוג בולדימיר פוטין, שאולי אינו מפגין קומוניזם, אבל לאט ובבטחה מפגין עריצות "ברז'נייבית" טיפוסית. עיתונאים מושלכים לבתי כלא או נרצחים לעיני כל. תשעים ושבעה אחוזים מהמשפטים הפליליים ברוסיה מסתיימים בהרשעה  - מצב חמור יותר מאשר בתקופת ברז'נייב, "אויבי המשטר" נרצחים במדינות זרות, גם באמצעות נשק לא קונבנציונלי, כפי שהעיד הירצחו של אלכסנדר ליטוויננקו בלונדון בנובמבר, 2006. ואף מדיניות החוץ של אותו דיקטטור בחליפת "בריאוני" מחזירה את המלחמה הקרה ל"כותל המזרח". תמיכתה של רוסיה באיראן ובסוריה. פוטין היה המנהיג הסובייטי הראשון שביקר בטהראן מאז ועידת טהרן משנת 1943, והיה אורחו – איך לא – של אחמדיניג'אן. הנשיא הרוסי אף הבטיח את מקומו של הנשיא האיראני דאז בוועדת שכנותיה של רוסיה שעסקו ביצוא נפט.  היה זה פוטין שפלש לגאורגייה באוגוסט 2008, ועוד.  רוסיה הכריזה על כוונתה שלא לחדש את ההבנה עם ארצות הברית הידועה כ- Cooperative Threat Reduction (CTR) Program. אמנה זו הידועה גם על שם יוזמיה בארצות הברית, הסנטורים סם נון וריצ'ארד לוגר ייצגה את התכנית לצמצום כלי הנשק להשמדה המונית במזרח אירופה, לרבות רוסיה ומדינות שהיו גרורותיה. התכנית שנחקקה כחוק ב1992 נחתמה לעשרים שנה. ורוסיה, הודיע לאחרונה כי בכוונתה שלא להמשיך ביישום התכנית. וכל זאת למה? מדוע נדרשת רוסיה לפתע פתאום להאדיר את יכולתה הגרעינית, בניגוד לחשיבה שהדריכה את מיכאל גורבצ'וב?

בהתעלם לחלוטין מדעת הקהל בעולם ואף מאזהרתו דאמש של הנשיא ברק אובמה בשיחת הטלפון הארוכה ביותר שנערכה בניניהם אי פעם, פלשו כוחות רוסיים לאזור האי קרים. אי שההיסטוריה שלו  מצטיינת בהיותו מרכזה של מחלוקות מדיניות רבות באירופה שהביאו לנהרות  של דם, החל ממלחמת קרים – בין רוסיה הצארית ובין האימפריה העותמאנית, אליה חברו צרפת ואנגליה, והייתה זו בעצם מלחמת עולם "בזעיר אנפין" לאחר שאף איטליה שיתפה עצמה במלחמה לצד האימפריה העותמאנית. האי אף היה מרכז למלחמת האזרחים בין הבולשויקים והמנשיויקים בשנת 1920, האזור נפל לידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ו"שוחרר" על ידי הרוסים כשנה לפני תום המלחמה. המחלוקות לא הרפו, ולבסוף לאחר הפגנות בשנת 2014 השתלטה רוסיה על האזור. ארצות הברית איימה בסנקציות. איימה, שמענו. יישום? נו באמת.

היו כבר "פלישות" רוסיות למדינות אלה ואחרות. הנשיא אייזנהאור לא הגיב לפלישת כוחות ברית ורשה להונגריה בסתיו של שנת 1956 [הגם שהגיב באיום בסנקציות על בנות בריתו בריטניה, צרפת וישראל, על הפלישה במצרים שנערכה ממש בסמיכות לפלישה לבודפשט]. העצמה האמריקאית לא יכלה לו לברז'ניב כאשר זה החליט על פלישה לצ'כוסלובקיה והדחתו של מנהיג "האביב" אלכסנד דובצ'ק. רוסיה "חוששת" לשלום הרוסים היושבים באוקראינה בדיוק כמו שהרייך השלישי "חשש" לשלומם של הגרמנים בחבל הסודאטים בצ'כוסלובקיה. 

רוסיה לא השתנתה. פוטין – איש הק.ג.ב לשעבר הינו אותו פוטין עם חשיבה קרה של מלחמה קרה. הנשיא אובמה הזהיר את היושב בקרמלין אתמול. מזכיר המדינה מאיים ומכריז ש"כל האופציות פתוחות", והוא יבקר השבוע בקייב אבל האדם האחרון שפוטין מפחד ממנו הנו אובמה. כי ארצות הברית יודעת ללחוץ ולהכאיב לחברים. לאוייבים? פוטין יודע שמכל האופציות הפתוחות, ארצות הברית לא תבחר באופציה של שרירים.

רוסיה נוהגת לכיוון המלחמה הקרה. וארצות הברית, מנהיגת העולם המערבי צועדת באפלה, מאבדת ידיד אחר ידיד ומשניאה בעל ברית אחרי בעל ברית. יכול להיות שחזונו של הנשיא האמריקאי דומה אולי לחזון שהביא לדוקטרינה של הנשיא ג'יימס מונרו ב1823, במתכונת אחרת. מבקש הוא ברק אובמה כי אמריקה תתעסק באמריקה וכל העולם האחר יעסוק בעצמו. איני יודע לאיזה חלק ב"אמריקה" מתכוון הנשיא הארבעים וארבע של ארצות הברית. כמובן שאין דוקטרינה זו יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם זכייתו של כבוד הנשיא בפרס נובל לשלום בשנת 2009 על "תרומתו המיוחדת למאמצים לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ואת שיתוף הפעולה בין העמים". ויכול להיות שהנשיא האמריקאי פשוט אינו יודע כיצד לפעול. הוא אינו יודע איך מנהיגים את העולם. הוא אינו מונרו ולא רוזוולט, לא טרומן ולא ניכסון. ארצות הברית הגדולה אינה יכולה למנוע מרוסיה פעילות צבאית, היא אינה יכולה - על פי דבריה – למנוע את בידודה של ישראל אם ישראל לא תיכנע לתכתיבים. מעניין שלא שמענו על בדידותה של הרשות הפלסטינית. גם לא בשל לימודי הפרוטוקולים של זקני ציון בבתי הספר. ובמה זכתה ישראל כאשר שחררה מחבלים עם דם על הידיים? עוד איום בבדידות, כי ארצות הברית לא יכולה למנוע את העשייה המלאכותית הלזו? כי ארצות הברית לא יכולה למנהיג ננס בצפון קוריאה, או למנהיג מושחת ברמאללה. זכויות האדם בערב הסעודית הם נושא אסור לשיחה, אבל "ישראל"! – כאן כוחו של "המנהיג".

ארצות הברית זקוקה למהפכה. לא חלילה למהפכה שלטונית, אלא למהפכה בחשיבה המדינית. לעת הזאת מאזן מדיניות החוץ של ארצות הברית הנו אומלל ומעיד על רוב מוחלט של כישלונות. זאת מפני שארצות הברית מבקשת להיות "מתווך הוגן". תופעה שפשוט אינה רלוונטית במישור היחסים הבינלאומיים. והתיווך הלזה אינו מביא לה חברים חדשים, היא רק מערערת את אמונם של הוותיקים.

זלי יפה

אמונה וידיעה

אמונה וידיעה

זלי יפה

מורי ורבי, הרב ישראל דרוק שליט"א, מהווה לי סמל של ידיעה ואמונה. בקשתי להתייחס לנושא אדיר ומורכב זה בתמצית רבה, לכבודו. כמובן שהיריעה הנה "סימפוניה בלתי גמורה", וכאמור, אנו נשיק לו לנושא, ואידך זיל גמור.

אבי מורי זיכרונו לברכה, הסביר לי פעם כי המחמאה הגדולה ביותר אותה ניתן להעניק ליהודי, הנה "הוא תלמיד חכם". העלבון הקשה ביותר שניתן להטיח בו הנו "הוא עם הארץ". מדוע נדרש היהודי ללמוד ללא הפסקה? על מה ולמה "תלמוד תורה כנגד כולם"? הכיצד זה "ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה"[1]? במה זכה תלמוד תורה שהתעסקות בלימוד תורה "מכפר לי על כל חובותיי"[2]?

עולם הפילוסופיה מאבחן בין ידיעה מחד ובין אמונה מאידך. אצל בין חכמי אומות העולם קיימת אבחנה – ולא גשר – בין אמונה וידיעה. כך למשל אמרתו המפורסמת של עימנואל קנט "הייתי חייב איפה לבטל את הידיעה כדי  לפנות מקום לאמונה"[3]. היהדות דוגלת בשיטה הפוכה לחלוטין. לא לפנות את הידיעה מפני האמונה, אלא להבטיח ששני יסודות רוחניים אלה יחיו יחדיו ובצוותא. 

ואכן, לכאורה, מי היודע אינו צריך להאמין. במילים אחרות – האמונה הנה בדרגה אחת נמוכה מידיעה. כמעט כאמרתו של בעל ה'שפת אמת', "כי אמת ואמונה הם ב' מדרגות"[4]. שהלא "שהוא הגבהת הדעת למעלה"[5]. כך למשל, אני יודע שמחר תזרח השמש. אין אני נזקק להאמין בהופעת המאור הגדול מחר. מאידך, אני מאמין ביושרו של האחר כי אין לי ידיעה. או כנאמר בתהילים. "ידעתי  משפטי צידקך ואמונה עניתני'[6] .

צא ולמד על אבחנה מעניינת  בין נס יציאת מצרים מחד ונס ירידת המן מאידך. כסיכום לנס יציאת מצרים, מעידה התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". בעוד אשר אצל ירידת המן נמצאנו למדים "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"[7].  וכמובן נשאלת השאלה, לאחר שראו בני ישראל את אלה האותות והמופתים במצרים, ההתגלות על ים סוף, על מה ולמה ויאמינו? מדוע לא ידעו? באשר בני ישראל אותה העת היו יוצאי עבדות. שנים על גבי שנים ללא יכולת לאתגר את השכל, להבין. הם נדרשו לאמונה, כי כל ארוע ביציאת מצרים היה חד פעמי. התורה העידה על מצבם הנפשי אותה עת בעודם בעלי "חשיבה פרימיטיבית". יכלו הם רק להאמין.

נס ירידת המן "ויאכילך את המן ..... שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה"[8] לא היה ארוע חד פעמי. מדובר היה בחריגה מדרך הטבע לתקופה של ארבעים שנה. במשך ארבעים שנות הליכתם במדבר היו בני ישראל עם חופשי, יכלו הם לשקם את "עצמם הנפשי" ואת "עצמם הרוחני". יכלו הם לבנות מחדש את חשיבתם ויכולת לימודם. "וידעתם" בעתיד – לא עת קרות נס ירידת המן לראשונה [פרשת בשלח] - אלא לאחר זמן, לאחר אותן השתקמויות נפשיות. או אז, וידעתם. לא אמונה שמקורה בלב יש כאן, אלא ידיעה שהיא הנה שכלית. ואכן, דור יוצאי מצרים האמינו. ואולם "למען ידעו" מתייחס ל"דור אחרון"[9], אותם שהשעבוד לא הדעיך את יכולתם האינטלקטואלית. אמונה ללא מאמץ לדעת הנה מסוכנת. היא רעועה. שהלא אותו דור שיצא ממצרים, והאמין בה' ובמשה עבדו - העיד עליו המלך דוד "כי לא האמינו באלוקים ולא בטחו בישועתו"[10]. כותב הרד"ק: -

כי כמו שטבע האדמה להוציא חותר על מה שנזרע בה, כך טבע האדם, להוציא יותר בכח הנפש המשכלת שנתנה בו, להוסיף על מה שלמדוהו[11].

ואכן, בתורה, כל התייחסות לידיעת השם בהקשר עם דור יוצאי מצרים, הנה התייחסות עתידית. "ולקחתי אתכם לי לעם ... וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"[12]. רק לאחר ארבעים שנה, לאחר שחזו את הניסים ולאחר שלמדו תורה, לאחר השחרור מעבדות, ולאחר שיכלו לשקם את יכולתם השכלית והנפשית, יכול היה משה לדבר איתם בנושא הידיעה בלשון הווה. כשהוא סוקר את העבר, הוא מסכם "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה הוא האלוקים" [13]. צא ולמד, המצרים לא היו חשופים לדעיכה נפשית תוצאתה של עבדות. הם הלא היו המעבידים, בני חורין, אשר על כן הבינו המצרים מייד בצאת בני ישראל על קיומו של הבורא. שכך מצינו "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם"[14].  וכפי שנמצאנו למדים במיכלתא דרבי ישמעאל, "לשעבר לא היו יודעין את ה' אבל כאן וידעו מצרים כי אני ה'"[15].

מאידך, אמונה שבלב הייתה לבני ישראל כבר כבר בתחילת הדרך. "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל"[16].  זו אכן הסיבה שקל יותר לדבר על צדק [שהיא ידיעה] בין האדם לחברו, אך על אמונה ביחסים בין האדם למקום  או בלשונו של המלבי"ם " צדק ומשפט בין אדם לחברו ואמונה בין אדם למקום"[17]. שעל דברי שלמה המלך "לשחוק אמרת וגו'"[18] כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל "כי כל חכמתו היא לחבר אמת ואמונה ביחד"[19].

אבל עיקר הברכה ההיא ודבר הנביא הוא סוד העבור, שאנו מבקשים את הש"י שישובו לנו השופטים שיהיו יושבים בלשכת הגזית לשפוט בינינו כבראשונה ולתת עצה כבתחלה, ואז יהיו כל ישראל מוכנים לקבל המושכלות ומשיגים באותו זמן ידיעת השם יתברך, כענין שכתוב: (ישעיה יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וגו'[20],

אמונה בהקב"ה ללא ידיעה הנה אמונה מסוכנת. לא בסיס. "ידיעת ה' היא השגתו" קובע הרמב"ם[21]. על המאמין לשאוף לדרגה של לדעת. אומנם כן, "אם אין אמונה אין תורה"[22], אבל האמונה הנה רק תחילת הדרך. וככל שהפער בין אמונה וידיעה יהא מצומצם יותר, האמונה תהיה מבוססת יותר, אמיתית יותר. האמונה הבטוחה חייבת ידיעה. אשר על כן, "תלמוד תורה כנגד כולם".  הקב"ה לא ויתר על עוון ביטול תלמוד תורה, כי כל ישותו של עם תלויה בידיעה. תלמוד התורה מבטיח את האמונה, את יציבותה, את הגיונה. אשר על כן "והערב נא ... את דברי תורתך בפינו".

---

[1] בבא מציעא, דף פה עמוד א. ראה גם מסכת עירובין , דף סג עמוד ב. על הדו שיח בין יהושע ושר צבא השם.

 [2]  זוהר הקדוש, פרשת בשלח, דף קנט. אבל ראה ספרי זוטא פרק ו "[וכן את מוצא שלא נתן הקדוש ברוך הוא שכר תלמוד תורה אלא שלום שנא' שלום רב לאוהבי תורתך".

[3] בקורת התבונה הטהורה, בתרגומו של פרופסור ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [2013]  עמוד  109. ראה גם התמודדות מרחיבה עם הנושא  בספרו של Alan Ryan, On Politics, a History of Political Thoughts from Herodotus to  the Present..

[4] שפת אמת על פרשת ויגש,  שנה תרלה, ד"ה  "בזמר האר"י"..

[5] "מאור עיניים" פרשת דברים, ד"ה "והת"ח שיש".

[6] תהילים, פרק 'יט, פסוק עה. וראה שם האלשייך, ד"ה "יראך".

[7] שמות, פרק טז,  פסוק יב, וראה שם, פסוק  ו.  לעתים  מדברת התורה בלשון עבר בהתייחסה לעתיד.  לעניינו ראה,  שמות כט,  פסוק מו.

[8] דברים, פרק ח,  פסוקים ג-ד.

[9] תהילים פרק  עח,  פסוק ו.

[10] שם,פסוק כב. ראה המלבים במקום, וכן ,ה"כלי יקר",  ויקרא,  פרק כי, פסוק ב,  ד"ה [ח] כח.

[11] רד"ק, ספר ישעיהו, פרק כח, פסוק כט, ד"ה גם זאת.

[12] שמות, פרק ו' פסוק ז. ראש גם, שם,  פרק י' פסוק ב.

[13] דברים, פרק ד' פסוק לט. ראה גם, שם,  פרט ט פסוק ג, ועוד.

[14] שמות, פרק ז' פסוק ה. ראה גם שם, םרק יד פסוק ד ופסוק ח.

[15] בשלח - מסכתא דויהי פרשה א.

[16] שמות, פרק ד' פסוק לא.

[17] ביאור המילות, הושע, פרק ב'  פסוק כא.

[18] קהלת, פרק ב' פסוק ב.

[19] צדקת הצדיק, אות רנט, ד"ה "וכמו שיש".

[20] [רבינו] בחיי פרשת ויחי  פרק מט  אות טו.

[21] "מורה נבוכים", חלק ג' פרק נא.

[22] "חיי אדם" הקדמה.

Achad Ha'am

Achad Ha'am

It was Achad Ha’am, the famous 19^th and early 20^th century Jewish thinker who wrote the article “Half a Condolence”. In this article Achad Ha’am challenges world opinion. At the time, blood liable relating to Jews dipping Matzah in Non-Jewish children’s blood was popular. Achad Ha’am wrote that we know such practice to be biblically strictly prohibited; thus we know that the whole world can be wrong. “Let this knowledge be,” Achad Ha’am writes, “half a condolence.”

Even today, many of the news people and people of academia discriminate against Israel but there are sometimes obvious erroneous statements that could serve as half a condolence.

Not long ago, the English based Professor Jacqueline Rose published  The Question of Zion. The book’s claim to fame was mirrored inter alia in the fact that it was published by Princeton University Press, a most distinguished academic publication. Dr. Rose ‘knows’ that the origin of both Adolph Hitler’s Mein Kkmph and Theodore Herzel’s Der Judenstadt are somehow rooted in Richard Wagner’s (whom Hitler titled “The Master”) opera Tannhousen. Dr. Rose writes that both Hitler and Herzel heard the opera at the same time in Paris [assuming, Dr. Rose  refers  to the Paris version of the opera initiated by Napoleon III and not to the Drasen version – never performed in Paris] this without knowing each other.

Alas, any high school child who has basic knowledge of the biography of Hitler and Herzel knows these “facts” to be an impossibility. Adolph Hitler was born on April 20^th, 1889. By 1883 Theodore Herzel withdrew his membership from Albia student union in Vienna following a memorial ceremony in memory of Wagner in which one of the speakers called for the introduction “Wagnerian Anti Semitism”. Even if not withstanding this demonstration, Herzel did witness the performance of Tannhousen in Paris and even assuming he did so, after the conclusion of his tenure as the representative of Neue Freie Presse in the city (he arrived there only in 1891) he died on the 3^rd of July 1904 after a long sickness. I hope that even Dr. Rose agrees that Herzel could not have witnessed the performance of the opera after that date. Alas, at this date, the future Fuehrer was a 15 years old, frustrated child, living in a poor neighborhood in Vienna dreaming of becoming a painter. He had no money to travel to Paris, never mind  seeing  an opera. Hitler first came to Paris in 1940 after the fall of Paris to the Nazis. No correction can help amend the damage done by “Fault Dr. Rose”.

Achad Ha'am

This phenomenon of smearing repeatedly the State of Israel, Zionism, and The Jewish People has recently been enhanced by dangerous quarters. Professors from Harvard and Chicago who consider the Jewish lobby an actual threat on The United States. A mathematician who tries to substantiate Israel’s crimes in a book published in Oxford without a single reference.

And what a discrimination! Last week over 100 innocent men, women and children were killed in Afghanistan by an American attack. The president of Afghanistan, Hamid Karzai visiting The United States at the time, did not condemn the tragedy. The writer of this article was in London this week and was surprised to learn that this tragedy did not make it to any front page in any of the English newspapers. While a day after the tragedy the headlines of the London Times discussed the terminating of  television show, the Afghan tragedy was detailed on page 31. The Independent also related to the tragedy on an internal page. The Independent however, did add an article by Robert Fisk, whose anti Israeli approach is consistent and could not be more extreme, analyzes the tragedy – how else? but -  in comparison to Israel’s crimes in Gaza. He ends his article by asking how is it that all the victims are always Muslim? Mr. Fisk whose book The Great War of Civilization about the wars in the Middle East is a brutal attack on Israel while treating Bin Laden with gloves, forgot that the root of all terror in the last 40 years is Arab. As one autobiographer of Yasser Arafat put it, “to talk about world terrorism without mentioning the PLO is like talking about the blood circulation without talking about the heart”. All terror groups around the world, from the 60’s to the 90’s (such as the German Beidr Meinhopf, the Italian Red Brigade, the Japanese Liberation Army, the Basques in the north of Spain and the Irish IRA] all – without exception - exercised in the refugee camps in Lebanon. All terror acts in the last years were originated in the extreme Islam, Every traveler – but Mr. Fisk - who takes a flight and goes through security knows that the measures are to protect travelers against Islamic Terror. There is no other terror actually threatens the world today. Therefore, the war against terror is the war against extreme Islam. Only  an “expert” like Robert Fisk can forget that the victims of 9/11 were not Muslims, that the victims in the busses in Israel were not Muslims, the victims in London were not Muslims the victims in Bali and Japan were not Muslims, and ask why are Muslims always the victims.

It is very easy to distort history for the sake of popularity [Jimmy Carter, in his book Peace not Apartheid actually wrote that Yassir Arafat never wanted to annihilate Israel. Mr. Carter ignored the Palestinian Covenant]. At the and it is up to us to lead the world to understand that (using the heading of another article of Echad Ha’am) “This is Not the Way”. as lying to yourself is a dangerous and guaranteed venue to tragedy.

Zalli Jaffe

מכתב לקרנית ועופר

שלום לך קרנית, שלום לך עופר,

איני יכול להבין כיצד הצלחתם – היופי שבפשטות והפשטות שביופי -  להיחבה מעין כל עד אותו יום נמהר  "12 ביולי 2006, תשע ושלוש דקות והזמן עצר מלכת".  איני יכול להבין כיצד יכולות שתי משפחות מדהימות כמו רגב וגולדווסר לא להיות חלון הראווה של מדינת ישראל במשך דור אחרי דור.

אתם ובני משפחותיכם הוצאתם לאוויר העולם את כל הטוב שבמדינה המיוחדת הזו. מאותו יום מר ונמהר, לימדתם אתם ומשפחת שליט, איש איש בדרכו, את אזרחי מדינת ישראל להתפלל ביחד, לקוות ביחד, להתייאש ביחד, לחזור ולקוות ביחד, לעמוד אל מול אימת האמת ביחד ולהתאבל ביחד.

בזכותכם הבנו ביום 16 יולי, 2008, את הפער בין ברברים סוחרי גופות המתעללים באלמנה, באחים ובהורים שכולים ולא יידעו אותם על האמת כי אם בבזיון חייתי לבין האצילות שהפגנתם אתם ביום "17 יולי 2008, בצהרי היום".

ודאי תזכרי קרנית את חמותך, אם שכולה, מיקי גולדווסר בהלווייתה של בנה עת דרשה מאזרחי ישראל להרים ראש. שמענו את גאוותך, עופר, "אני גאה במדינה שנלחמה שתחזור". זו ישראל שאנו כה זקוקים לה. אלה הישראלים שאנו כה מחפשים והם כה קרובים אלינו. ואנו מגלים אותם רק בעיתות משבר. כי העם הזה יודע להיות עצוב ביחד אבל אינו יודע להיות שמח ביחד.

הוויכוח לא היה קל. הסבל שבוויכוח היה קשה כמעט כמו הסבל של אי הידיעה. אבל האמת היא שצריך לדעת לשלם את המחיר ולהמשיך הלאה. אודי ואלדד, כמו כל חייל אחר יודע שהעם ישלם כל מחיר להשיבו הביתה. כן, כן, גם גלעד שליט יודע את זה.

זה ההבדל. מצפון לנו יושבים ברברים המקבלים כגיבור אדם שריצץ ראשה של ילדה בת ארבע. הוא גיבור לאומי, הוא מושא להערצה. אנחנו מעריצים את אותה שסבלה במלכותיות. אותה שיכולה להעיד על קברו של בעלה "יצאת לדרכך ... בוקר בו אתה ממלא חובה, שמנקודת מבטך הנה זכות גדולה". עופר העיד כי "רצינו להאמין שהאויב שלנו הוא כמונו בדיוק, חשבנו שאנו מדברים עם אנשים הרוצים לגדל ילד ולהריח פרח". לא עופר. טעית. מדובר בחיות שבאדם. המחנה המשותף בינם לבין לוחמי הטאליבן באפגניסטאן, על קעידה, או הוואהבים בסעודיה, הוא שאין ערך לאדם, ויהיה גילו אשר יהיה ויהא מעמדו אשר יהיה. שחיטתו של העתונאי היהודי דני פארל בפקיסטאן,  הרג ילדים חפים משפע בעיראק, או חיוך מרושע של נשיא מטורף השומע שאלתה של אשה על אודות בעלה והוא  כקיר אטום בביתו של השטן, לכל מחנה משותף. "מותר האדם מן הבהמה – אין".

אנחנו אחרים. אנחנו מחבקים את החשוב לנו, ואנו יודעים לתמוך ולהגיד תודה.

אהוד ואלדד מצטרפים לשורה ארוכה, ארוכה מאוד של  קדושים.  אתם, קרנית  ועופר תהוו עבורנו דוגמא ומופת.  אתם ההסבר לשאלה מדוע המדינה הזו כל כך מיוחדת. אתם ההצדקה לישיבה פה בארץ. "17 ביולי 2008, צהרי היום, זמן חדש מתחיל את ספרתו". את צודקת קרנית. 17 ביולי 2008 צהרי היום, קיבל עם ישראל מסר.  מימך, ממיקי ומימך עופר. שעם כל שגיותינו, עם כל מדניו וריבותיו, לפעמים, על אפם וחמתם של מנהיגיו, אנחנו פשוט עם נפלא.

אז אתם שלמדתם את כולנו להתפלל ביחד, לקוות ביחד, להתייאש ביחד, לחזור ולקוות ביחד, לעמוד אל מול אימת האמת ביחד ולהתאבל ביחד, אתם תלמדו אותנו גם לשמוח ביחד, להתגאות ביחד ולחיות ביחד. כך נקיים את דבריו של הרב הראשי לארץ ישראל שכתב "אין ערוך לה לארץ ישראל".

זלי יפה

פוליטיקה והגינות

פוליטיקה והגינות

ההיסטוריה מלמדת כי באם מבקשים להדיח מנהיג כדאי שההדחה תיעשה מהסיבות הנכונות. שאם לא כן,  יימצא החוטא נשכר על ידי ההיסטוריה. ואנו חייבים לעצמנו ולדולות הבאים, לדייק. במיוחד בנושאים שעתידנו תלוי בם.

איני יודע כמה מהמתווכחים אצל כלי התקשורת או מהנואמים בכיכרות ראו את דו"ח וינוגרד. כך למשל גאולה אבן גרסה ביום חמישי 3 מאי, 2007, בשידור ישיר בערוץ הראשון כי הקביעה שמי שחטא הוא יתקן אינה מופיעה בדו"ח וינוגרד. הדברים אינם נכונים. שכך כותבת הועדה בפרק המסקנות, סעיף 17 הערת מקור 8. "תרבות שאינה מאפשרת למי שטעה להמשיך לתפקד במקרים מתאימים אינה תרבות לומדת והיא עלולה לאבד את האנשים המנוסים ביותר שלה רק על מנת לאפשר לאנשים שלא טעו לחזור על הטעויות שמהם היו נמנעים אלה שכבר טעו בהם".

הכשל אצל המנהיגות המדינית לא התחיל אצל אהוד אולמרט. הוא החל – כך הוועדה – הרבה לפני כן "ללקויים שותפים רבים מאוד [פרק א' סימן 44]. "שותפים לכשלים אלה היו הממשלה" [סימן 45]. העיד השר הרצוג בפני הוועדה "יש איזה לקוי בדיון הכללי – הוא קיים מקדמא דנא" [פרק ה', סעיף 50]. ורק אולמרט אשם? אז מן הנכון הוא  להחליפו באחר שאשמתו גדולה משל אולמרט?

אצל הפרק הרביעי קובעת הוועדה בסעיף 6 "יציאת צ.ה.ל. מלבנון לא גרמה לחיזבאללה לשנות מתקיפתו הבסיסית" באשר "החיזבאללה לא התכוון להניח את נשקו לאחר צאת צ.ה.ל. מלבנון" [סעיף 36]. והיא ממשיכה כי "כבר בחטיפה הראשונה [ביום 7 אוקטובר, 2000] התבררה קלות החטיפה". הוועדה מביאה ממכתבו של אלוף הפקוד דאז גבי אשכנזי מאוגוסט 2000 כי מאז יציאת צ.הל. מלבנון מתרחבות תופעות ההפרות והמשכם "פוגע בביטחון, בהרתעה. מדיניות זו  [של להימנע מחיכוך – ז.י. ] לא הביאה לתוצאה הרצויה" [סימן 58]. ראש הממשלה דאז אהוד ברק הצהיר "אנו שומרים לעצמנו את זכות התגובה במועד שנמצא לנכון". זאת בניגוד למה שאמר [על פי סימן 21 לפרק בדו"ח] כי "כל פגיעה בריבונותה של ישראל תגרור תגובה קשה ומיידית". דע עקא שמר ברק לא עשה דבר ודרך יציאת צ.ה.ל. מלבנון הוכיחה עצמה ככישלון הן במהות והן בדרך קבלת ההחלטות. אז האם להחליף את אולמרט בברק? עם כל הכבוד כישלונו של מר ברק הרבה יותר עמוק ומהווה נדבך אדיר להצלחת החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. הוועדה הכירה  בשיקולים שהביאו להבלגה, אבל היא קבעה "היא [מדיניות ההבלגה – ז.י.] אפשרה לחיזבאללה גם להתעצם צבאית ללא הפרעה של ממש מצד ישראל" [סעיף 113].

והוועדה כן קבעה [סעיף 33] כי ממשלת ישראל בחרה במדיניות ההבלגה. "מדיניות זו הייתה נחלתן של כל ממשלות ישראל ... לא מצאנו עדות לדיון עומק בסוגיה זו"  ועוד, "מדאיג ... חוסר מודעות הדרג הצבאי והמדיני יחד למצב הדברים העובדתי" [סעיף 6].

אהוד אלמרט

ויש המדברים על פרס כמחליף. אחריותו גדולה משל אולמרט עשרות מונים. הוא בעל ניסיון רב יותר, וישב בכל ממשלות ישראל מאז שנת 2000. אבל  הוא לא הבין מה קורה בצפון. הוועדה לא הוציאה אותו מהכלל של הדרג מדיני. והגם שפרס דרש תכניות "כי לא הייתי רוצה להמתין חלילה לארוע כדי להתחיל לשקול" לא הוצגו תכניות לקבינט המדיני [סעיף 109]. מדוע לא התריע על כך המבקש נפשו להיות נשיא? או ראש ממשלה? או שניהם יחדיו? מדוע לא דאג לדיון מעמיק בממשלה או בקבינט הביטחוני? ואם נכונה עדותו [בפרק החמישי סעיף 51 ה.מ.90] "אילו זה היה תלוי בי לא הייתי נכנס למלחמה הזאת", כיצד זה לא דרש דיון בקבינט הביטחוני על מנת להביא את שיקוליו לפניו? כיצד זה לא הציע הוא דרכים חילופיות לפתרון המשבר?

יש המדברים על ציפי ליבני כמחליפה ראויה. למה? הלא הוועדה הודיעה בפרק המסקנות [ה.מ. 7] כי תתייחס להתנהגותה של שרת החוץ בדו"ח הסופי. וכל חברי הממשלה, גם פרס וליבני "לא מלאו את תפקידם לשקול בצורה אחראית וזהירה מהלכים מסוג זה".

מועמד נוסף לראשות מפלגת העבודה הנו ח"כ פינס ששימש שנים כשר הפנים.  השר לשעבר ידע בראיון רדיו לטעון האחריות הקולקטיוית אין בה ממש. מהפכה חוקתית של ממש, או יותר נכון, שאין בה ממש.  יתר על כן, בהיות מר פינס שר הפנים תקופה לא קצרה, הכיצד זה הזניח את איזור הצפון ולא דאג לאותן תשתיות שנמצאו לוקות במשך כל תקופת כהונתו? האין הוא נושא באחריות?

נכון, חטא ראש הממשלה - בין השאר - כשמינה את עמיר פרץ כשר הביטחון. וראשי העבודה לא חטאו כשהרשו למפלגתם לשלוח אותו לכהונה הרמה הלזו? הם אינם צריכים לשאת באחריות?

הווי אומר כולם אחראים. והאחריות העודפת של ראש הממשלה בהיותו ראשון בין שווים אינה גורעת מאחריותו החמורה מאוד של שמעון פרס בהיותו המנוסה מכולם, בטענו שלא היה יוצא למלחמה. כל ממשלות העבר שגאו והביאו בהתנהלותם לתוצאת המלחמה. אולמרט נכווה על חשבון כולם. להדיח את אולמרט לטובת שמעון פרס זה עיוות הגיוני ונתינת פרס לאדם שהתרשל הרבה יותר מאולמרט. לא שמעתי משמעון פרס כי שגה. לא שמעתי מברק הודאה כי מדיניות ממשלתו גרמה לנזק. להכיר בשגיאותיו של האחר הנה תופעה נפוצה וקלה. להכיר בשגיאותיך שלך זה כבר יותר קשה. גם בכך כשל פרס, וגם ביוהרה זו נפל ברק. כן שמעתי מאולמרט כי טעה וטעה טעויות קשות.

לאור האחריות של כולם, יש לבחור בין מינויו של ביבי נתניהו [ולא, אני איני מפחד מכך, הוא היה שר אוצר מעולה ועל אף ההיסטריה של מפלגת העבודה, הוא באמת מייצג היום את רובו של הציבור] לבין אהוד אולמרט שנפגע ויכול לתקן כפי שכן קבעה הוועדה. התרשלותם של ברק ופרס עמוקה הרבה יותר.  

לו היה אולמרט שומע בקולי, היה מזמין את הליכוד לממשלת חירום לאומית. לו היה ביבי נתניהו שומע בקולי, היה מסכים. נכון, זה לא לטובת מר נתניהו וזה קשה למר אולמרט, אבל זה לטובת העם והמדינה.

זלי יפה

נשיא לשעבר

נשיא לשעבר

ביל קלינטון הנו אדם נבון, אדם שההיסטוריה תעיד עליו, כי היה נשיא טוב ומעולה, וכל נשיא טוב, סבל אף הוא מחריקות אלו או אחרות. הוא אדם עם מעוף ומכין היטב את שעורי הבית שלו. מיד לאחר שפרש מהמשרד הסגלגל, הופיע באוניברסיטת אוקספורד והימם את אלו באולם ואלו שצפו בהרצאתו אצל הBBC בידע מקיף ומדויק בכל נושא עליו שוחח. מאז ידוע קלינטון כאדם שבדרך כלל לשונו זהירה ומעשיו מחושבים.  אבל, כפי ששגג ביל קלינטון כהיותו נשיא כך יכול הוא לשגות כנשיא לשעבר. וכך עשה.

ביל קלינטון קבע השבוע כי לו היה יצחק רבין חי היה הסכם שלום עם הפלסטינים נחתם תוך שלוש שנים.  שכך לשונו. "לא חלף שבוע אחד מאז, בלי שקיבלתי חיזוק להשקפתי שאלמלא הרצח באותו לילה נורא בנובמבר, בתוך שלוש שנים היה לנו הסכם שלום כולל במזרח התיכון, הסכם בין הישראלים לפלסטינים ובעקבותיו היה נחתם גם הסכם עם סוריה". זו כמובן אמרה יומרנית ומהווה אתגר אינטלקטואלי לא פשוט.  או במילים אחרות, היא הנחה מוטעית. היא מהווה השתעשעות בשאלה מה היה קורה אם. שהלא - אם כל הכבוד ליצחק רבין המנוח - הסכם השלום לא היה תלוי רק בו. יורשו בתפקיד של יצחק רבין, אהוד ברק ביקר בקמפ דיוויד בנובמבר 2000, יחד עם יאסר ערפאת כאורחו של הנשיא לשעבר. ברק הסכים כמעט לכל דרישה של אבו עמר. הוא הסכים להתפשר בעניין ירושלים, בעניין ההתנחלויות, ובעצם הציע לו הסדר שאיש מקודמיו לא העז להציע. זה לא עזר. וזה לא עזר כי ערפת לא היה מעוניין בשלום. זה לא עזר כי ערפת לא יכול היה לנהל מדיניות של שלום. זה לא עזר כי בניגוד לטענתו של הנשיא פרס – מעולם לא הכיר ערפת באופן מפורש במדינת ישראל. זה לא עזר כי ערפת  - לאחר שכבר החל את "דרך השלום" עוד דיבר על גיהאד לשחרור ירושלים, ומכר "לוקשים" – ממש כך - לנוצרים וליהודים בבקשו ליתן פירוש "פילוסופי" לאותו ג'יהאד. פירוש עליו לא העז לחזור בפנותו אל אחיו המאמינים.

היה זה יוסי ביילין שכתב בספרו מדריך ליונה פצועה כי 25 שנה בקשו מנהיגי ישראל מנהיג פלסטיני שניתן לסמוך עליו ומצאו את יאסר ערפת. היה זה לאחר שהראיס איבד את אמונו של הממשל בוושינגטון, היה זה לאחר שהפלסטינים תמכו בסאדאם חוסיין ולאחר שאפילו ג'יימס בייקר [אחד ממזכירי המדינה היותר עוינים לישראל] הודיע שמנהיגות הקיימת של הפלסטינים לא תהא מקובלת יותר בארצות הברית [אמרה שכמובן לא הוכיחה את עצמה]. היה זה עיוורון פוליטי קלאסי של אדם שרבין מאוד לא אהב – אם לדבר בלשון המעטה. אבל היה זה גם יוסי ביילין שמאחרי גבו של רבין – ובברכתו של פרס – החל במסע אוסלו [ולא, לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השר בממשלה ועושי דברו פעלו מאחרי גבו של ראש הממשלה. היה זה פרס כשר החוץ שפעל מאחרי גבו של ראש הממשלה יצחק שמיר, עת ניהל שיחות בלונדון עם המלך חוסיין, כפי שהעיד בין השאר אפרים הלוי – ראש המוסד לשעבר בספרו]. ואף על פי כן "הסכם אוסלו" לא יושם. לא על ידי ממשלות השמאל, ודאי שלא על ידי ממשלות הימין.

היסטוריונים רבים והמובילים בתחומם עסקו בשאלה "מה היה קורה אם". הלורד אלן בולוק, ברברה טוכמן, פול קנדי, ג'ון קנן ועוד. אבל הכל הסכימו כי מדובר בספקולציה. מפני שמאורע היסטורי אינו תלוי באדם אחד, ואינו תלוי במעשה אחד. אלה ההיסטוריונים היו אנשים מאוד חכמים, אבל הם ניחשו ניחוש שלעולם לא נדע אם היה נכון. אזי ביל קלינטון, אדם חכם ללא ספק, מצטרף לשורה ארוכה של אישים מכובדים, שלעתים מנחשים. מנחשים ותו לא. כי השלום היה תלוי גם ברבין אבל לא רק ברבין.

זלי יפה  

ערבות אזרחית

ערבות אזרחית

בשתיים אלו נחל. ראשית, יש לזכור. מדינה אינה פושטת רגל. היא יכולה לקרוס כלכלית או כספית, היא יכולה להיות במצב שלא תוכל לשלם את חובותיה ולהכריז מורטוריום על תשלום חובות, אבל לא ימונה לה מפרק או כונס. אף ראשות מקומית אינה יכולה לפשוט רגל. דע עקא רשות ואשר אינה מתפקדת, החוק מאפשר למנות לה ועדה קרואה הנוטלת את סמכותה של הרשות המקומית שנבחרה כדין ומנהל את הרשות.

ועוד, בידוע שטובות ההנאה להם זוכה העובד עבור הרשות הנן – בדרך כלל – נמוכות יותר מאלו ההטבות הניתנות למי שעובד עבור גוף שאינו קשור לשלטון. וכל זאת למה? שתיים הן הסיבות לכך. האחת, תקציבה של הרשות מוגבל יותר, ואין היא יכולה להאדיר את הכנסותיה בדרכים "פופולריות" כשיווקו של מוצר. הסיבה השנייה הנה הביטחון. שכלל גדול למדנו בכלכלה. ככל שהשקעה הנה סולידית יותר ובטוחה יותר ההכנסה בגינה היה נמוכה יותר. בעוד אשר הכנסות מאגרות חוב ממשלתיות הנן נמוכות יחסית, בשל הביטחון בממשלה שתכבד את האגרות, ההכנסות מהשקעה ספקולטיוית הנן גבוהות יותר בשל העובדה שההשקעה חשופה לסיכון גבוהה יותר.

חברה שאינה משלמת משכורות לעובדים עד 12 חודשים ויותר הייתה כבר מזמן נחלת העבר. איש לא הסביר לעת הזאת מדוע לא מינו אף לא לאחת מאותן רשויות שכשלו בתשלומי השכר לעובדיהן ועדה קרואה. ולו מדובר היה ברשות אחת, החרשתי. התקלה הנה מדבקת אצל רשויות רבות, אצל מועצות דתיות אחת לאחר רעותה. האם הרשויות ורק הרשויות אחראיות למשבר הזה? הכיצד זה ייתכן שחודשים ואף למעלה משנה לא עשתה הרשות הממונה על הרשויות המקומיות, ממשלת ישראל, דבר? היכן המחדל? היכן פשיטת הרגל?

ומי נושא באחריות אישית?  משרד האוצר חושב שקודם כל יש לתקן את המעוות אצל הרשויות המקומיות, ולאחר מכן ישולם השכר. דברים כדורבנות, למד מכאן שכסף בנמצא [ובל נשכח למדינת ישראל יש עודף, כך שמענו מבחרי הפוליטיקאים העוסקים בנושא]. ובכן, מבקש משרד האוצר כי ייקוב הדין את ההר, ינהלו הרשויות המקומיות את עסקיהן כדין ורק אחר כך יועבר התקציב למשכורות. למד מכאן, ראש הרשות שחטא, מנהלי הרשות שסרחו, ימשיכו לנהל את הרשות, ואת המחיר משלם "בוזגלו" המרוויח שלושת אלפי ₪ לחודש ולא קיבל את משכורתו כעשרים וארבעה חודשים. 

נו באמת. ממשלת ישראל חיה הייתה על תקציב גרעוני שנים על גבי שנים. מי מהשרים לא קיבל משכורת ולו פעם אחת? מי מחברי הכנסת? האם הכל מוכנים להישבע שחברת החשמל מנוהלת כדין? אני לא. משהו חשב שלא לשלם לעובדי החברה את משכורתם? לעובדי עמידר? והחמור מכל, ישנם רשויות מקומיות, ואשר אומנם מנעו מעובדים מלקבל שכר, אבל כמובן שמניעה זו לא כללה את ראש הרשות או סגניו. זה לא בסדר? אבל זה גם לא חדש? והיכן התיקון? מדוע הוא מתעכב שנה?

נמצאנו למדים שהגם שעבודה עבור הרשות הנה עבודה ואשר שכרה נמוך יותר, היא בטוחה כמו ספוקלציה סהרורתית. יצא העובד שביקש את ביטחונו וזכה לשכר מופחת, נפגע מכלכלה מטורפת שאינה נגועה בהגיון הכלכלי.  ומשלם הוא על גבו את כישלונו של השלטון המרכזי לנהל את השלטון המקומי במשך של חודשים.

עם כל הכבוד, יתכבדו פקידי האוצר ויעבירו את הדמים המגיעים לעובדים לידיו של נאמן. הוא ישלם ישירות לעובדים שלא דרך הרשויות. ותטפל הרשות השלטונית ברשויות המקומיות ישירות, ולא על גב העובד.

המדינה אולי לא פשטה את הרגל.  המוסר השלטוני מחייב מפרק קבוע.

זלי יפה,

ירושלים,